ועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

1. העורר, מר הרמן שמילוביץ, הגיש תביעה לקבלת תגמולים לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007 (להלן חוק ההטבות) ונדחה ע"י המשיבה מן הטעם שלא הוכיח כי שהה במחנה ריכוז, גטו או במחנה שעבדו בו עבודת פרך. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו.

לפי הצהרת העורר הוא נולד ברומניה בשנת 1930 ובשנים 1943-4 נלקח למחנה פיאטרה ניימץ שם כפו עליו לבצע "כל מיני עבודות".

1. בפתח הדיון ביקשה המשיבה לסלק את הערר על הסף מפאת איחור בהגשתו- לטענתה לא הוגש במועד הקבוע בסעיף 6(א) לחוק הקובע כי: "הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות המוסמכת...רשאי לערור עליה לפני ועדת עררים, כמשמעותה בסעיף 16 לחוק נכי רדיפות הנאצים, בתוך 45 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה". נוכח עמדת המשיבה הערר לא נשמע לגופו והדיון התמקד בשאלת מועד הגשתו.
2. החלטת הדחייה של המשיבה (להלן ההחלטה) ניתנה ביום 30.10.11 ונשלחה לעורר בדואר רשום בתאריך 3.11.11. הערר הוגש באפריל 2012, על פניו באיחור של כארבעה חודשים.

בנימוקי הערר שהוגש נטען כי העורר לא קיבל את החלטת הדחייה אלא לאחר שפנה למשיבה וקיבל אותה רק ביום 26.2.12 ולפיכך הערר הוגש כדין תוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

1. המשיבה הציגה אישור של דואר ישראל לפיו דבר הדואר-ההחלטה, שמספרו רשום באישור, התקבל למשלוח ב- 3.11.11 ונמסר ליעדו ב- 6.11.11. המשיבה לא הציגה אישור מסירה לעורר.
2. העורר אינו חולק על דברי המשיבה כי ההחלטה נשלחה אליו בדואר רשום במועד הנקוב, אך טוען, כאמור, כי קיבל אותה לפי דרישתו רק ביום 26.2.12.

טענת העורר היא כי מאחר והמשיבה לא הציגה אישור מסירה המעיד כי קיבל את ההחלטה ונמנעה מלחקור אותו לגבי מועד קבלתה, יש לדחות טענתה כי הערר הוגש באיחור.

עיקרי טענות הצדדים

1. לגישת המשיבה יש להסיק מהוראת סעיף 6(ד) לחוק ההטבות, לפיה סדרי הדין שנקבעו בסעיפים 17 ו-17א לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) יחולו בשינויים המתחייבים על ערר וערעור לפי חוק ההטבות שתי מסקנות:

• לוועדת העררים אין סמכות להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ל- 14 יום. בהקשר לכך מפנה המשיבה גם לתקנות 2(א) ו-28 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי הדין בוועדת ערר) תשל"ד- 1973.
• ההפניה לסעיפים 17 ו- 17א הנ"ל מחילה על חוק ההטבות גם את סעיף 7(ב) לחוק הרדיפות: "הודעה על החלטת הרשות המוסמכת תישלח למבקש בדואר רשום..." ומכאן כי המשיבה יוצאת "ידי חובתה במשלוח ההחלטה בדואר רשום ובתיעוד המשלוח כולל כל הפרטים בדרך העומדת בתנאי סעיף 36 לפקודת הראיות הדן ברשומה מוסדית." (ראה סעיף 29 לסיכומי המשיבה).

1. המשיבה טוענת כי משלוח ההחלטה בדואר רשום כמצוות סעיף 7(ב) לחוק הרדיפות, מקים חזקת מסירה ולא נדרש ממנה להמציא בנוסף אישור מסירה. זאת ועוד, מאחר ולשיטתה הינה מחויבת על פי החוק לשלוח את החלטותיה בדואר רשום, לא חלה על סעיף 6(א) לחוק ההטבות חזקת המצאה למסמך שיש להמציאו באמצעות הדואר, חזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 ולא עומדת לעורר האפשרות לסתירת החזקה בהוכחת "היפוכו של דבר" כלשון סעיף 57ג(2) וכנטען ע"י ב"כ העורר. המשיבה מפנה בנקודה זו לבש"פ 3082/01 דליה הורוביץ עו"ד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו).
2. ובאשר לנטל ההוכחה; משהוכח כי המשיבה יצאה לידי חובתה במשלוח ההחלטה בדואר רשום, נטל ההוכחה כי דבר הדואר לא התקבל רובץ על העורר והוא לא הביא כל ראיה לכך ולא סתר את החזקה כי ההחלטה שנשלחה לכתובתו בדואר רשום לא התקבלה.
3. מאידך גיסא טוען העורר כי אי הצגת אישור מסירה והימנעות מחקירתו בשאלת מועד קבלת ההחלטה, סותרים את החזקה הקבועה בסעיף 57ג הנ"ל ועל כן יש לקבל גרסתו לפיה קיבל את ההחלטה רק ביום 26.2.12.

ב"כ העורר מבסס טיעונו על פס"ד של ביהמ"ש העליון: ע"א 544/93 ראש עירית טירת הכרמל נ' אפרים כהן שם טען המערער לתחולת החזקה שבסעיף 57ג וביהמ"ש פסק: "החזקה הראייתית בדבר ביצוע המסירה אינה חלוטה אלא לכאורית וניתנה לסתירה על ידי מי שהמכתב דוור אליו, גם אם הוכח שהמכתב נשלח בדואר רשום למענו הידוע לאחרונה...שהרי לא יעלה על הדעת, כי בעצם משלוח ההודעה, ולו בדואר רשום, עלולה לצמוח... תוצאה "חריפה ומרחיקת לכת"...אפילו לא הגיע המסמך, מסיבה כלשהי, כלל לידי הנמען, ואין הוא יודע על מרוץ הזמן".

דיון

1. השאלה העומדת בפנינו היא מחד גיסא האם המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה בשליחת ההחלטה בדואר רשום מבלי להציג אישור מסירה לעורר, ובהצגת רשומה של דואר ישראל על משלוח דבר הדואר הרשום ומסירתו ליעדו, ומאידך גיסא, האם העורר סתר את החזקה המשתמעת מהתנהלות המשיבה כי קיבל את ההחלטה ביום 3.11.11.
2. איננו מקבלים טענת המשיבה כי חוק ההטבות מטיל עליה חובה לשלוח החלטותיה למבקשים בדואר רשום. לחוק ההטבות לא נקבעו סדרי דין משלו וחלים עליו סעיף 17 לחוק הרדיפות והתקנות שהותקנו מכוח סעיף 17א – תקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר) תשל"ד- 1973 (להלן התקנות). החובה לשלוח החלטות בדואר רשום הקבועה בסעיף 7(ב) לחוק הרדיפות אינה בגדר "סדרי דין" שנקבעו בהוראות החוק הנ"ל – ראה סעיף 6(ד) לחוק ההטבות.

יחד עם זאת, שני החוקים הסוציאליים עוסקים באותה מטריה – מימוש זכויות של ניצולי שואה, ולדעתנו נכון נוהגת המשיבה בשליחת ההחלטות לפי חוק ההטבות בדואר רשום בדומה להחלטות הניתנות לפי חוק הרדיפות. נוהג זה מבטיח שההחלטות יגיעו לידי המבקשים, בין היתר לצורך הגשת ערררים במועדים שנקבעו ובמיוחד נוכח הסמכות המוגבלת של וועדת העררים להארכת המועד ב- 14 יום בלבד.

1. אין חולק כי בשני החוקים לא נדרשת המשיבה להמציא אישורי מסירה כהוכחה להמצאת ההחלטות ולא נקבעו חזקות כלשהן בעניין זה. זאת ועוד, אין לנו אלא לחזור על דברים שנאמרו כבר ע"י הוועדה בנושא זה: "לא מצאנו הצדקה להטיל על המשיבה דרישה לבדוק בכל תיק בו נשלחת החלטה, האם התקבל אישור מסירה, זאת לאור עומס ההחלטות הנשלחות מאת המשיבה מדי שבוע וחוסר סבירות הדרישה. המשיבה יוצאת ידי חובתה במשלוח ההחלטה בדואר רשום ובתיעוד המשלוח, כולל כל הפרטים, בדרך העומדת בתנאי סעיף 36 לפקודה." (ו"ע 1176/06 אביטל ז'קלין ואח' נ' הרשות המוסמכת, פורסם בנבו).

האישור של דואר ישראל שהגישה המשיבה הכולל מספר דבר הדואר, שם העורר וכתובתו, מועד המשלוח ומועד מסירת דבר הדואר לנמען, מהווה רשומה מוסדית לפי סעיף 36 הנ"ל וראיה קבילה לאמיתות תוכנו. הפרטים המצוינים באישור אפשרו לב"כ העורר לבקש מהדואר פרטים נוספים בנוגע למסירה על מנת לסתור את האמור באישור, ראה ו"ע 835/09 ארביב גברי נ' הרשות המוסמכת, פורסם בנבו, והוא בחר שלא לעשות כן.

1. ובאשר לטענת העורר, אף אם נניח כי החזקה הקבועה בסעיף 57ג' לפקודת הראיות חלה גם על דבר דואר רשום, על אף האמור בעל"ע 7032/00 דליה הורוביץ עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, לא די בהעלאת טענת העורר בכתב הערר ללא הצגת כל ראיה התומכת בה.

וזו לשון סעיף 57ג:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה – אם אין הוראה אחרת משתמעת – כמבוצעת –

(1)

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר."

החזקה עליה נסמך ב"כ העורר היא חזקה שבחוק וגם אם היא ניתנת לסתירה במקרה דנן, הנטל להוכיח "את היפוכה" מוטל על העורר. לא זו אף זו, אלא "מקום שהחוק קובע חזקה (בשונה מחזקה שבעובדה – ר.ג) רואים את הצד שלזכותו היא פועלת, כמי שיצא ידי חובת הראיה של העובדה המוכחת באמצעותה; ואם לא יביא הצד, שכנגדו היא פועלת, ראיות לסתירתה – חייב בית המשפט ליישמה." (קדמי "על הראיות" חלק רביעי מהדורה 2009 עמ' 1787).

1. סוף דבר, אנו מקבלים עמדת המשיבה כי הערר הוגש באיחור של מספר חודשים ומוחקים אותו על הסף.

מזכירות הועדה תשלח את ההחלטה לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ג, 26 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

------------------ -------------------

פרופ' זהבי עו"ד יערי