וועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

העורר, מר שמילוביץ, הגיש תביעה למשיבה במסגרת חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007 (להלן החוק) ונדחה. הוא ערר בפנינו על החלטת המשיבה וביום 26.11.12 החלטנו לקבל בקשת המשיבה לסילוק הערר על הסף מפאת איחור בהגשתו. על ההחלטה הוגש ערעור ובית המשפט המחוזי החזיר לוועדה את הערר "על מנת שהמערער יחקר בנושא קבלת החלטת המשיבה." טענת העורר היא כי הודעת המשיבה על דחיית תביעתו הגיעה אליו במועד מאוחר מזה הנטען ע"י המשיבה וכי הערר הוגש על ידו תוך פרק הזמן הקבוע בחוק.

להלן תמצית המחלוקת העובדתית נשוא ההחלטה הראשונה של הוועדה:

המשיבה טענה כי ההחלטה הדוחה תביעת העורר נשלחה אליו בדואר רשום ביום 3.11.11 ואילו הערר על ההחלטה הוגש רק באפריל 2012 וזאת בניגוד לסעיף 6(א) לחוק הקובע כי ערר על החלטת הרשות יוגש תוך 45 יום מיום מסירת ההחלטה.

העורר מצדו טען כי קיבל את ההחלטה רק ביום 26.2.12 ולאחר שפנה למשיבה בדרישה לקבלה.

המשיבה הציגה אישור דואר ישראל בו נרשם מספר דבר הדואר, שם העורר וכתובתו, מועד המשלוח ומועד מסירת דבר הדואר לנמען. בידי המשיבה לא נמצא אישור מסירה חתום ע"י העורר הטוען, כאמור, כי לא קיבל את דבר הדואר הרשום. העורר לא העיד בגלגול הראשון של שמיעת הערר.

עדות העורר לאחר החזרת התיק:

הוא אישר כי כתובתו היא ברח' הרצל 88/4 בראשל"צ שם מתגורר עם משפחתו מזה 40 שנה.

העורר נשאל אם קיבל בדואר פניות של משרד האוצר להשלמת תביעתו שנשלחו לכתובתו בתאריכים 17.10.10 ו- 25.9.11 והשיב שאינו יודע לקרוא (עמ' 7 ש' 30). הוא אישר כי באוקטובר 2011 הגיע למשרד המשיבה כדי למסור טופס תביעה שהגיש לגרמניה – ראה פרוטוקול בעמ' 8 מיום 7.10.13 ש' 8 ואילך. בהמשך דבריו הוסיף כי הגיע למשרד המשיבה פעמיים, שאל על גורל תביעתו והודיעו לו שההחלטה תשלח אליו.

בהתייחסו לאישור הדואר הנ"ל אמר כי בשנת 2011 הלך לדואר ונאמר לו "אתה גר בקומה שניה על החנויות והם לא עולים למעלה אף פעם" והוסיף: "לא קיבלתי כלום ואמרו לי שאני קיבלתי." (שם ש' 23 ו- 25).

בחקירה הנגדית נשאל האם בשנים עברו נמסרו לידיו דברי דואר רשום בכתובת בה מתגורר והשיב: "אני גר בדירה מ- 1970 ממי אני מקבל דואר רשום? הדואר מה שבא, בא הדואר. אני יכול להגיד משהו? האם על הדואר לא צריך שתהיה חתימה?" (עמ' 10 ש' 11).

מטעם העורר העידה גם אשתו וזו תמצית דבריה:

בעבר קיבלו לביתם דברי דואר רשום אך לא ממשרד האוצר. היא אינה מתעניינת בתביעה שהגיש בעלה למשיבה אך אילו קיבל דבר דואר מהאוצר היה מספר לה. גם הגב' שמילוביץ חזרה והדגישה שיש לקבל דבריה משום שלא הוצג אישור מסירה חתום על ידה או ע"י בעלה. העדה הוסיפה כי לא ידוע לה על מכתבים שקיבל בעלה בדואר מהמשיבה.

בחקירתה הנגדית התבקשה להסביר כיצד מתיישבים דבריה בפני הוועדה עם תצהיר שמסרה בסמוך לכך ולפיו ביום 26.2.12 קיבל בעלה בדואר העתק מהחלטת הדחייה של המשיבה והשיבה שאינה יודעת ואינה זוכרת- ראה עמ' 13.

דיון

אין חולק כי האישור של דואר ישראל שהגישה המשיבה הכולל מספר דבר הדואר, שם העורר וכתובתו, מועד המשלוח ומועד מסירת דבר הדואר לנמען, מהווה רשומה מוסדית לפי סעיף 36 לפקודת הראיות וראיה קבילה לאמיתות תוכנה. וכפי שציינו בהחלטה הקודמת, הפרטים המצוינים באישור אפשרו לב"כ העורר לבקש מהדואר פרטים נוספים בנוגע למסירה על מנת לסתור את האמור באישור, ראה ו"ע 835/09 ארביב גברי נ' הרשות המוסמכת, פורסם בנבו, והוא בחר שלא לעשות כן.

הדיון מתמקד עתה בשאלה העובדתית האם עדויות העורר ואשתו סתרו את החזקה הנ"ל לפיה "רשומה מוסדית תהא קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי" (סעיף 36) אם נתקיימו לגביה התנאים הקבועים בסעיף.

לאחר ששמענו את דברי בני הזוג שמילוביץ לעניין קבלת דברי דואר, מסקנתנו היא כי לא ניתן לתת בהם אמון ואין בהם כדי לסתור את החזקה כי דבר הדואר הרשום שנשלח לכתובתם לא התקבל על ידם. הגרסאות שמסרו אינן תואמות כמפורט לעיל ודברי העורר כי במשך עשרות שנים לא קיבל לכתובתו דברי דואר רשום בלתי סבירים על פניהם. נטל ההוכחה לסתירת החזקה מוטל על העורר והוא לא עמד בו.

בנסיבות אלה אנו חוזרים ודוחים את הערר.

מזכירות הוועדה תשלח את ההחלטה לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ד, 27 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.