בשם התובעת: עו"ד דוד אביטן

בשם הנתבע: עו"ד שלומי הלוי

1. בפניי תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים עבור שימוש ברכב שהיה בשימוש הנתבע, ולטענת התובעת שייך לה. עוד עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשפות אותה עבור קנסות ודמי השתתפות עצמית שנאלצה לשאת בהם בגין הרכב, שעה שהוא היה בחזקת הנתבע.

רקע והשתלשלות ההליך

2. הנתבע ועו"ד אשר אשור, הבעלים של התובעת, היו מעורבים בפרויקט הקמת מסילות ברזל שנקרא "פרויקט נמל הכרמל". בין הצדדים ישנה מחלוקת בשאלה מה היה טיב שיתוף הפעולה ביניהם. לטענת הנתבע, עו"ד אשור היה אמור להקים עבורו חברה בה ישמש כנאמן, לגבות עבורו את שכרו ולהעבירו לו בניכוי שכר טרחתו כנאמן ותשלומים הקשורים לתפעול החברה. לטענת התובעת, לעומת זאת, הייתה בינה לבין הנתבע שותפות שוויונית בפרויקט. ביום 23.9.2008 הגיש הנתבע תביעה לבית משפט השלום באשדוד נגד התובעת ונגד עו"ד אשור, שכללה סעדים של מתן חשבונות ותביעה כספית על סך מיליון ש"ח (ת"א 1206/08). ביום 22.11.2009 הגישה התובעת לבית משפט השלום תביעה לפירוק שותפות נגד הנתבע ורעייתו (ת"א 1702/09). בית המשפט הורה על איחוד הדיון, ובהמשך הועבר התיק לבוררות בפני הבורר רו"ח יזהר קנה. ביום 5.5.2014 ניתנה החלטת ביניים של הבורר, לפיה מערכת היחסים בין הצדדים הייתה של שותפות, בה לכל אחד מהם יש חלק שווה. החלטה זו אושרה על ידי בית משפט השלום באשדוד ביום 12.5.2015 (כב' השופט עמית כהן).

3. ביום 2.4.2012 הוגשה התביעה דנא, במסגרתה נטען כי באפריל 2008, לאחר שהסתיים שיתוף הפעולה בין הצדדים במסגרת פרויקט נמל הכרמל, השאיר הנתבע ברשותו טנדר מסוג איסוזו ("הרכב") השייך לתובעת. אין מחלוקת שעד ינואר 2007 היה הרכב רשום על שם בנו של הנתבע, כאשר לטענת הנתבע עוד קודם לכן הוא רכש את הרכב מהבן שלו אך לא רשם את העברת הבעלות על מנת שלא "להוסיף יד" ברישום הבעלויות ברכב. אין מחלוקת גם שבינואר 2007 הועבר רישום הבעלות ברכב על שם התובעת. לטענת התובעת, הרכב נרכש על ידה באותו מועד כנגד תמורה, ואילו לטענת הנתבע רישום הבעלות על שם התובעת נעשה משיקולי מס, ולא שולמה לו כל תמורה עבורו.

4. התביעה כוללת שני ראשים: האחד, דמי שימוש ראויים עבור השימוש ברכב. לטענת התובעת, דמי השימוש הראויים עבור רכב מהסוג המדובר עומדים על 99 ש"ח ליום, והיא זכאית לדמי שימוש עבור 45 חודשים (מאפריל 2008 ועד הגשת התביעה), המסתכמים לסך של 133,650 ש"ח, לא כולל ריבית והצמדה; השני, שיפוי בגין שני קנסות שהושתו על התובעת בגין השימוש ברכב – קנס על סך 250 ש"ח מיום 15.7.2009 וקנס על סך 1,000 ש"ח מיום 13.7.2008 – וכן דמי השתתפות עצמית בסך 2,600 ש"ח בהם נאלצה לשאת בגין מעורבותו של הרכב בתאונה שהתרחשה ביום 5.11.2009.

5. הנתבע העלה בכתב הגנתו ובתצהיריו הן טענות מקדמיות (שבחלקן נעסוק להלן) והן טענות מהותיות. לגופו של עניין, טענתו של הנתבע, בתמצית, הינה כי הרכב היה בבעלותו ונותר בבעלותו, כאשר הרישום על שם התובעת נעשה משיקולי מס גרידא. בחקירתו הודה הנתבע כי אכן הייתה כוונה שהחברה תרכוש ממנו את הרכב, אלא שלטענתו הדבר לא התממש ולא שולמה כל תמורה בגין הרכב.

6. עוד לפני שהוגש כתב הגנה הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת השתק עילה ושימוש לרעה בהליך המשפטי. לטענת הנתבע, בתביעה לפירוק שותפות שהגישה התובעת לבית משפט השלום באשדוד היא התייחסה לסוגיית הבעלות על הרכב אך לא כללה תביעה לדמי שימוש עבור השימוש בו, ולפיכך בהתאם לתקנות 45-44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי"), היא אינה זכאית לתבוע סעד זה בתביעה נפרדת. יתרה מזו, הנתבע הצביע על כך שבמסגרת ההליך בבית משפט השלום באשדוד הגישה התובעת בקשה לפיצול סעדים, בה ביקשה לשמור בידה את הזכות להוסיף ולתבוע פיצוי עבור השימוש שעושה הנתבע במיטלטלין השייכים לתובעת, ובקשתה נדחתה (החלטת כב' השופט אריאל ברגנר מיום 14.4.2010). הנתבע טען, כי הגשת התביעה הנוכחית אינה אלא ניסיון "לעקוף" את החלטת השופט ברגנר. התובעת טענה בתגובתה, כי הזכות לדמי השימוש הינה עילה המתחדשת מידי יום, ולפיכך לא חל לגביה השתק עילה.

7. בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת סילש בדיון קדם המשפט שהתקיים בתיק זה ביום 20.2.2013, נדחתה בקשת הנתבע לסילוק על הסף, וזאת הן מטעמי סף כגון אי תמיכת הבקשה בתצהיר, והן לגופו של עניין. בית המשפט ציין, כי יש להבחין "ככל שהדבר נוגע לתביעה לפירוק שיתוף בין שאלת הבעלות והזכאות לרכב לבין שאלת זכאותה של התובעת לדמי שימוש ראויים, או להשבה בגין תשלומי קנסות אלה ואחרים... אין מדובר בעילות זהות". אשוב להחלטה זו בהמשך.

8. ביום 30.5.2016 התקיים בפניי דיון ההוכחות בתיק. בדיון התברר, כי פסק הבוררות בהליך בין הצדדים עתיד להינתן בתוך מספר ימים. לפיכך הוחלט, כי לאחר שיינתן פסק הבוררות הוא יוגש לבית המשפט, ולאחר מכן יגישו הצדדים סיכומים בכתב, בהם יוכלו להתייחס גם לשאלה מהי נפקותו של הפסק להליך שבפנינו, אם בכלל. ביום 16.6.2016 הגישה התובעת הודעה, אליה צורף פסק הבורר. במסגרת פסק הבורר, שהינו תמציתי ביותר, הכריע הבורר בשורה ארוכה של מחלוקות בין הצדדים. בין היתר, ציין הבורר בתחילת הפסק כי "קיים רכוש קבוע (כלי רכב וכדו') שהתחלק בפועל בין הצדדים בזמן הפרידה (לא בהכרח שווה בשווה)" (עמ' 2 לפסק הבורר; ההדגשה במקור). בקשר לכך, קבע הבורר כדלקמן (עמ' 3 לפסק הבורר; ההדגשה במקור):

"התחשבנות בגין כלי רכב וציוד – כיוון ש[הנתבע] משך רכוש קבוע בשיעור העולה על מחצית הרכוש הקבוע עליו להשיב את הסכום העולה על מחצית השווי כלומר... עליו להשיב לחברה 28,917 ש"ח (בצירוף מע"מ)".

9. בהתאם להחלטה שניתנה בדיון, הגישו הצדדים את סיכומיהם, בהם התייחסו גם לפסק הבורר. נפנה עתה לדון ולהכריע בתביעה, תחילה בראש התביעה המכוון לקבלת דמי שימוש ראויים; ולאחר מכן בראש התביעה המכוון לקבלת שיפוי בגין הקנסות ודמי ההשתתפות העצמית.

התביעה לדמי שימוש ראויים

10. במסגרת הדיון ובסיכומים, שב הנתבע וטען כי קיים השתק עילה המונע מהתובעת לתבוע דמי שימוש ראויים. לגופו של עניין, לטענת הנתבע התובעת אינה זכאית לדמי שימוש ראויים הן בשל כך שהרכב היה בבעלות הנתבע, ולא בבעלותה, והן בשל כך שהיא לא הוכיחה את שיעור דמי השימוש הראויים על ידי חוות דעת מומחה. בהקשר זה מציין הנתבע, כי שווי דמי השימוש הראויים הנתבעים הוא יותר מפי שניים משווי הרכב על פי מחירון "לוי יצחק", וזאת אף מבלי להביא בחשבון את המצב הטכני הירוד בו היה הרכב, לטענתו. לטענת התובעת, היא הוכיחה כדבעי הן את בעלותה ברכב והן את דמי השימוש הראויים. אשר לטענת השתק העילה, טוענת התובעת בסיכומיה כי זו נדחתה בהחלטה שדחתה את הבקשה לסילוק על הסף, ואין להידרש לה פעם נוספת.

11. לאחר ששקלתי בדבר, אני סבור כי יש לדחות את התביעה לדמי שימוש ראויים מן הטעם של השתק עילה. כפי שאפרט מיד, החלטתי זו אינה עומדת בסתירה להחלטה שניתנה בבקשה לסילוק על הסף, שכן מאז חל שינוי נסיבות, שהוא מתן פסק הבורר.

12. כזכור, במסגרת פסק הבוררות התייחס הבורר גם לנטילת רכוש קבוע על ידי הנתבע, הכולל את הרכב נושא הליך זה, וקבע סכום שעל הנתבע להשיב לתובעת בגין כך. בסיכומיו טען הנתבע, כי הבורר לא הכריע, ולא היה אמור להכריע, בשאלת הבעלות ברכב, אלא רק ערך "תחשיב טכני" של משמעות העובדה שלפי ספרי התובעת הרכב היה בבעלותה (סעיפים 40-39 לסיכומים). לא מצאתי ממש בטענה זו. הבורר קבע שעל הנתבע להשיב לתובעת את החלק העולה על מחצית השווי של הרכב וציוד נוסף שנטל. בקביעה זו גלומה, בהכרח, גם קביעה לפיה הרכב שייך לתובעת, שהרי אחרת לא הייתה חלה על הנתבע חובת השבה. השאלה אם קביעה זו הייתה בסמכותו של הבורר אם לאו, אינה מונחת בפניי ולא אתייחס אליה.

13. יחד עם זאת, דווקא דחיית טענת הנתבע לעניין תוכן פסק הבורר מובילה לקבלת טענתו, לפיה לא ניתן לתבוע בהליך הנוכחי דמי שימוש ראויים, וזאת מחמת השתק עילה. כידוע, השתק עילה והשתק פלוגתה הם שני האדנים מהם מורכבת הדוקטרינה של מעשה בית דין. השתק עילה פירושו כי מקום בו יזם אדם הליך משפטי בקשר למערכת עובדות מסוימת, הליך זה ממצה את זכויותיו והוא לא יהיה רשאי ליזום הליך משפטי נוסף בקשר לאותה מערכת עובדות. הלכה זו נקבעה בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968) ("עניין קלוז'נר"), והפסיקה חזרה עליה אין ספור פעמים. כך ניסח בית המשפט את הכלל המשפטי של השתק עילה בעניין קלוז'נר (עמ' 584-583):

"...מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה'... בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד... וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום... המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת...".

הכלל של השתק עילה בא לידי ביטוי גם בתקנות 45-44 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות כי תובע חייב לכלול בתביעתו את כל הסעדים להם הוא זכאי בגין עילת תביעה מסוימת, ואם הוא לא תבע סעד מסוים הוא לא יהיה רשאי לתבוע אותו לאחר מכן, אלא אם ניתן לו היתר לפיצול סעדים.

14. חשוב לציין, כי על מנת שיקום השתק עילה לא נדרש כי התביעה החדשה תתייחס לאותן עובדות בדיוק אליהן התייחסה התביעה הראשונה, ודי בכך שמדובר באותה עילת תביעה. כפי שציין בית המשפט העליון ברע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 707-706 (2003):

המבחן שעל-פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה, להבדיל ממבחן זהות הסעד... כדי לקבוע אם קיימת זהות בין מערכות העובדות בשני ההליכים יש לבחון את כתבי-התביעה, ולעניין זה אין חייבת להיות זהות מוחלטת ביניהם, אלא השאלה היא אם היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען".

השאלה מתי מתקיים מבחן זהות העילה אינה פשוטה תמיד, ולא אחת מתעוררת השאלה האם העובדות שביסוד התביעה החדשה הן כאלו שניתן היה לצפות מהתובע שיכלול אותן בתביעה הראשונה. ככלל, הגישה בפסיקה הינה מרחיבה. "אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 180 (2003)).

15. נשוב לענייננו. במסגרת התביעה לפירוק שותפות שהגישה התובעת לבית משפט השלום באשדוד היא העלתה את הטענה כי הרכב שייך לה, אולם לא תבעה במפורש דמי שימוש ראויים. בבקשה לסילוק על הסף טען הנתבע, כי היה עליה להעלות באותה תביעה גם את הטענה כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים, וכי משלא עשתה כן, ובקשתה לפיצול סעדים בעניין זה נדחתה, היא מנועה מלתבוע סעד זה בתביעה חדשה. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי הזכות לדמי שימוש ראויים הינה עילה שונה משאלת הבעלות על הרכב. אלא שמאז שניתנה החלטה זו ניתן פסק הבורר בתביעה לפירוק שותפות. במסגרת פסק הבורר, כפי שציינתי לעיל, יצא הבורר מנקודת הנחה כי הרכב שייך לתובעת, ופסק לה פיצוי בגין נטילת הרכב על ידי הנתבע.

16. אילו היה הבורר מביא בחשבון את העובדה שהרכב נלקח על ידי הנתבע במובן זה שהיה מקזז מחלקו את השווי הנוכחי של הרכב (אשר לטענת הנתבע כבר מזמן ירד מהכביש), אזי ניתן היה לומר כי הבורר הכריע בשאלת הבעלות בלבד, ולא בשאלת הזכות של התובעת לפיצוי בגין השימוש של הנתבע ברכב לאורך השנים. אולם, הבורר פסק לתובעת פיצוי בגין נטילת הרכב. הפיצוי בגין נטילת הרכב כולל בתוכו, מניה וביה, גם פיצוי עבור השימוש בו לאורך השנים על ידי הנתבע. ממילא, התביעה לדמי שימוש ראויים מוצתה בפסק הבורר. יודגש, כי על מנת שייווצר השתק עילה לא נדרש כי ההליך המשפטי הראשון יתקיים בפני בית משפט דווקא, ודי בכך שהוא התקיים בפני גורם המוסמך לדון בתביעה, לרבות בורר (ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, פסקה 16 (6.1.2011)).

17. מסקנתי לפיה חל על התביעה השתק עילה פוטרת אותי מלהכריע לגופן במחלוקות על הבעלות ברכב ובשאלת הזכאות לדמי שימוש ראויים. מכיוון שלשיטתי הבורר הכריע, למעשה, בשאלות אלו, ומכיוון שנראה כי הצדדים ממשיכים להתכתש סביב פסק הבורר (שבינתיים הוגשו בקשות לאישורו ולביטולו), סבורני כי רצוי שאמנע מלהביע את עמדתי בשאלות אלו, גם לא בבחינת למעלה מן הצורך. יחד עם זאת, לא אמנע מלהעיר כי על פני הדברים התביעה לדמי שימוש, העומדת על למעלה מפי שניים משווי המחירון של הרכב במועד בו לטענת התובעת סירב הנתבע להחזירו שלא כדין, הינה מוגזמת ביותר.

על כן, התביעה לדמי שימוש ראויים נדחית.

התביעה לשיפוי בגין הקנסות ודמי ההשתתפות העצמית

18. הראש השני של התביעה הינו, כזכור, שני קנסות ששילמה התובעת בגין עבירות שבוצעו לטענתה על ידי הנתבע כמחזיק ברכב, ודמי השתתפות עצמית בהם נשאה בגין מעורבת של הרכב בתאונה. נפתח את דיוננו בסוגיית הקנסות.

19. באפריל 2012 הגישה התובעת תביעה לסעד הצהרתי נגד הנתבע ונגד משטרת ישראל, במסגרתה ביקשה לקבוע כי העבירות שבגינן ניתנו הקנסות בוצעו על ידי הנתבע, ולהורות למשטרה להעביר על שמו את הקנסות (ה"פ 3875-04-12). הנתבע לא התייצב לדיון, לטענתו מכיוון שלא קיבל את הזימון לידיו. בדיון, שהתקיים ביום 24.6.2012, ניתן פסק דין הצהרתי לפיו הרכב היה בחזקתו של הנתבע, תוך שנקבע שאין בכך כדי להביא לביטול הקנסות. לטענת ב"כ הנתבע, הוא לא ביקש לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדרו מכיוון שלשיטתו בפסק דין זה נדחתה טענת התובעת כי יש לחייב אותו בקנסות. לטענת הנתבע, פסק הדין מקים מעשה בית דין המונע מהתובעת לתבוע כי הוא יישא בתשלום הקנסות.

20. דין הטענה להידחות. לא רק שפסק הדין בה"פ 3875-04-12 לא דחה את טענות התובעת, אלא שהוא העניק סעד הצהרתי לפיו הנתבע החזיק ברכב במועדים הרלוונטיים. הקביעה לפיה הקנסות אינם מבוטלים הינה במישור היחסים בין התובעת לבין המשטרה, ואין בה כדי לומר כי אין לתובעת זכות לעתור לכך שהנתבע יפצה אותה עבור הקנסות. יחד עם זאת, דין התביעה בראש זה להידחות לגופה.

21. לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ("חוק סדר הדין הפלילי"), מי שמקבל הודעת קנס כפי שקיבלה התובעת רשאי להגיש בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, ואם לא עשה כן רואים אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הקבוע בהודעה (סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי). אם שולם הקנס, רואים את המשלם כאילו הורשע, עונשו נגזר והוא נשא בו (סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי). התובעת הייתה רשאית, אפוא, לבקש לבטל את הקנס או להישפט, ובמסגרת זו לטעון כי הקנסות הוטלו עליה שלא כדין, שכן במועד בו בוצעו העבירות לא הוחזק הרכב על ידה. בדיון שאלתי את ב"כ התובעת מדוע היא לא נהגה כך, והתשובה שניתנה הייתה שהודעות הקנס הגיעו לתובעת באיחור (עמ' 32-31 לפרוטוקול). התובעת לא פירטה מתי הגיעו לידיה, לטענתה, הודעות הקנס. יתרה מזו, בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי המועד להגשת הבקשה לביטול או להישפט נמנה מיום ההמצאה של הודעת הקנס, כך שהתובעת הייתה רשאית לבקש את ביטול הקנס או להישפט לאחר שהומצאו לה הודעות הקנס, גם אם ההמצאה התבצעה זמן רב לאחר ביצוע העבירות.

22. אילו הייתה התובעת פונה לרשויות במועד ומבקשת להסב את הקנסות על שם הנתבע, הייתה לנתבע הזדמנות לבקשת לבטל את הקנסות או להישפט, ולהעלות במסגרת זו את טענותיו. לא רק שהתובעת לא נהגה כך, אלא שהיא גם לא פנתה לנתבע בדרישה כי ישלם את הקנסות. בדיון הודתה התובעת כי הפעם הראשונה בה פנתה לנתבע בקשר לקנסות הייתה על דרך הגשת התביעה לסעד הצהרתי. ב"כ התובעת טען כי התביעה הוגשה מיד לאחר שהתובעת קיבלה את הודעת הקנס השנייה (עמ' 32, שורה 7 לפרוטוקול), אלא שטענה זו נטענה בעלמא, בלא שהוצג מסמך המלמד מתי קיבלה התובעת את הודעות הקנס, ואף בלא שיש לכך התייחסות בתצהירי התובעת. בהקשר זה אציין, כי חלפו קרוב לשלוש שנים מאז שנעשתה העבירה נושא הודעת הקנס השנייה ועד הגשת התביעה לסעד הצהרתי, וטענה לפיה כל אותו זמן לא קיבלה התובעת את הודעת הקנס חייבת הייתה להיתמך בראיות, ולכל הפחות להיטען בפירוט ובאופן ברור. אציין, כי לטענת הנתבע הוא לא קיבל את הודעות הקנס.

23. התובעת לא ציינה מהו הבסיס המשפטי עליו נשענת התביעה לחייב את הנתבע בקנסות ששילמה. נראה, כי העילה אליה מכוונת התובעת הינה סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ("חוק עשיית עושר"), העוסק בפירעון חוב הזולת. ניתן לטעון כי אם מי שהיה אמור לשאת בקנסות הוא הנתבע, נחשבת התובעת כמי שפרעה את חובו. הלך מחשבה זה אינו נקי מקשיים, בהתחשב בכך שפירעון החוב על ידי התובעת נעשה בגדר נשיאה בעונש שהוטל עליה בהליך פלילי בו הורשעה בדין (סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי). שאלה היא האם ניתן לתבוע בהליך אזרחי שיפוי בגין פירעון חוב הזולת, כאשר פירעון החוב נעשה על דרך תשלום קנס בהליך פלילי על ידי מי שהורשע בדין, והטענה היא שהנתבע הוא זה שהיה אמור להיות מורשע ולחוב בקנס. על פני הדברים, קיים קושי בתביעה כזו. אין צורך להכריע בכך, שכן גם אם הדבר אפשרי מבחינה עקרונית, בענייננו איבדה התובעת את זכות התביעה שלה, וזאת מן הטעם שלא הודיעה לנתבע במועד על הודעות הקנס שקיבלה. בכך שללה התובעת מהנתבע, ללא כל צידוק שכנגד, את זכותו להתנגד להודעת הקנס על דרך הגשת בקשה לביטול או ניהול משפט. בכך יש כדי להקים, לשיטתי, לנתבע "סיבה סבירה", כלשונו של סעיף 4 לחוק עשיית עושר, להתנגד לתשלום החוב על ידי התובעת (השוו, דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר אור דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 340-339 (כרך א, 2015), וההפניות שם).

24. אשר לדמי ההשתתפות העצמית, על פי המסמכים שצורפו לתצהירי התובעת, מדובר בתאונה שהתרחשה ביום 5.11.2009 שהוגשה בגינה תביעה על ידי צד ג' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ("כלל") כמבטחת הרכב, ובעקבותיה נדרשה התובעת לשלם דמי השתתפות עצמית בסך 2,600 ש"ח (נספח ג3 לתצהירים). התובעת אף חתמה עם חברת כלל על הסדר פשרה, לפיו שולם סכום זה בשלושה תשלומים. לפי המסמכים שצורפו, חברת כלל פנתה לתובעת כבר ביום 29.12.2009. אין זה ברור מדוע לא פנתה התובעת לנתבע בסמוך לאחר מועד זה על מנת לבדוק את נסיבות האירוע, ולדרוש כי הוא זה שיישא בתשלום דמי ההשתתפות. גם בקשר לדמי ההשתתפות לא הבהירה התובעת מהו הבסיס המשפטי הנטען לחיובו של הנתבע – האם מעורבות שלו בתאונה או שמא עצם העובדה שהרכב היה בחזקתו. כך או אחרת, הימנעותה של התובעת מלהפנות במועד דרישה כלשהי כלפי הנתבע בקשר לתאונה מנעה ממנו את האפשרות להתגונן מפני חיובו, ובנסיבות אלו דין התביעה להידחות ולו מחמת שיהוי. עוד אציין, כי הנתבע כלל לא נחקר על עניין התאונה.

אשר על כן, יש לדחות גם את ראש התביעה השני.

25. לאור כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהסיבה לדחיית עיקרה של התביעה היא התפתחות שחלה לאחר הדיון (פסק הבורר), אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ו, 28 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.