מבוא

1. בפני תביעת המנהל לפינוי הנתבעות, כל אחת מדירה אחרת, וכולן נמצאות בחלקה 5 בגוש 30017 ברח' ככר דוד רמז 7, בירושלים. מדובר במקרקעין מוסדרים. על פי נסח הרישום המהווה ראיה חותכת לזכויות במקרקעין, המקרקעין שייכים לפטריארך היווני האורתודוכסי של ירושלים בשלמות. זכות הפטריארך במקרקעין נרשמה ב-5/11/65 (רישום לאחר הסדר, נסח נספח א' לכתב התביעה).
2. המקרקעין הוחכרו ע"י הפטריארך לקרן קיימת לישראל, עוד בשנת 1952, למשך 99 שנים - עד לשנת 2051, והמינהל תובע בשמה כמנהל על פי דין של קרקעות המדינה, רשות הפיתוח וקק"ל. (מכוח חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960). המבנים אינם מוזכרים בנסח המקרקעין, אולם עדות לקיומם לפחות מ-1950 מצויה במסמכים שצורפו.
3. ביום 29/1/12 ערך מפקח המינהל ביקור במקרקעין והתברר לו שהנתבעות פלשו למקרקעין, "ללא הסכמת המינהל וללא היתר כדין" (ס' 3 לכתב התביעה). הצגה לאקונית זו מעוותת את התמונה, כאילו מדובר בגילוי מרעיש ומפתיע מיום הביקור, שעה שעל פי מסמכים רבים ומרתקים שנמצאו ברשות המינהל, קיומם של מחזיקים הטוענים לזכות במקרקעין היתה ידועה לפחות משנת 1966 , ראו מכתבו של מנהל לשכת אגף שומת המקרקעין במשרד המשפטים למינהל בו הוא מעריך את שווי החלקה "אילו היתה פנויה וחופשית" ומציין כי "על החלקות קיימים מספר מבנים ישנים מוחזקים על ידי דיירים". (מתוך קובץ מסמכים שהוגש ביום 30/10/14 ע"י הנתבעות).
4. בפועל רק נתבעת מס' 3 מתגוררת בדירה ברציפות מ-1959, נתבעות 1 ו-2 השכירו הדירות במשך שנים לצדדים שלישיים בשכירות חופשית.

המחלוקת בין הצדדים

התיישנות ושיהוי

1. ב"כ הנתבעות טוען כי הנתבעות הן חליפיו של ישראל אלטרס ולכן תקופת ההתיישנות שעומדת לו, עומדת גם להן.
2. ב"כ המנהל מפנה לחוק מקרקעין ישראל בהיות המקרקעין מקרקעי ציבור וחוק המקרקעין, לפיו חזקה נוגדת והתיישנות יכול לטעון מחזיק שנמצא בנכס 25 שנים לפני 1/1/70 - מועד כניסתו של חוק המקרקעין. אף אחת מהנתבעות אינה עומדת בתנאי זה. ובכל מקרה דיירות מוגנת או בר רשות אינן זכויות המקימות טענה לחזקה נוגדת, רק טענה לבעלות, יכולה לעמוד מול בעלות המנהל, כאשר חכירה ל-98 שנים שוות ערך לבעלות. (רע"א 2821/95 שמחה מייזלס נ' מדינת ישראל).
3. שיהוי המנהל בתביעתו כעילה לדחיית התביעה, בשל נזק הראייתי שנגרם לנתבעות. ב"כ המינהל טען (בתגובה לבקשת רשות להגן) כי טענת שיהוי כטענה מהיושר אל מול זכות שבדין תתקבל בנסיבות חריגות בלבד, נטל הראיה על הנתבעות להוכיח שמצבן השתנה לרעה בעקבות השיהוי וכי פעולות המנהל נגועות בחוסר תום לב, מה שמוכחש על ידו.

הוכחת זכות המנהל באותו חלק רלוונטי במקרקעין

1. הנתבעות כופרות בזכות המנהל על חלק במקרקעין עליו מצויים המבנים בטענה כי אין התאמה בין הרשום בנסח המקרקעין לבין השטרות על פיהם נרשמה הזכות. לטענת בא כוחן, היות שמדובר בזכות על חלק במקרקעין, חלק זה אינו כולל את המקרקעין עליהם נמצאים המבנים ולכן הוא עדיין בבעלות הפטריארך.
2. ב"כ המינהל מפנה לתעודת עובד ציבור של אברהם נאוי וחקירתו לפיה החכירה של קק"ל היא על כל המקרקעין, בנוסף טוען המינהל כי גם חכירה על חלק בלתי מסוים במקרקעין כולל את החלק במקרקעין נשוא כתבי התביעה וכאמור הנתבעות לא הוכיחו זכות נוגדת.

מה הן זכויות הנתבעות

1. לטענת הנתבעות הן דיירות מוגנות. מהמסמכים שצורפו עולה כי הנתבעות או הוריהן שכרו הדירות בשכירות משנה מאלטרס חיים, ב-1959 ו-1960, בטרם הוחל וחוקק חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972, ולכן הן זכאיות להגנתו ופינויים כפוף למנגנון הפיצוי שנקבע בחוק, כפי שגם נעשה ב-1990 עם הגב' סימה כהן שהיתה אחת משש דיירות המשנה של אלטרס, וקיבלה פיצוי, בעקבות שריפת הצריף בו גרה ועבדה ופינויה מהמקום.
2. ב"כ המנהל השיב לענין דיירות מוגנת, אם ישנה זכות כזו, היא קיימת רק לאסתר לוי, הנתבעות האחרות לא הוכיחו זכאותן על פי חוק הגנת הדייר, לגבי גזירה שווה עם סימה כהן לא ברור מה היו זכויותיה, אולי שכרה ישירות מהפטריארך, ואם שכרה מאלטרס, הפיצוי היה מוטעה ובכל מקרה רק מעמדה של הגב' אסתר לוי דומה לה, ולא יתר הנתבעות, שאינן השוכרים המקוריים אלא יורשיהם.

האם הנתבעות בנות רשות

1. הנתבעות טוענות, כי היה וטענתן לדיירות מוגנת לא תתקבל, נוכח שתיקת המינהל במשך למעלה מ-50 שנים הן בנות רשות וכי המנהל ויתר על זכותו.
2. המנהל טוען כי רשלנות במיצוי זכויותיו במקרקעי ציבור אינה מקנה זכויות. ואם אלטרס היה בר רשות, הרשות אינה עוברת הלאה "להיות בר רשות של בר רשות אין דבר כזה".(פרו' עמ' 31).

האם הנתבעות זכאיות לפיצוי

1. לחילופין טוענות הנתבעות כי פינויים כפוף לפיצוי בהתאם לשומת הנכסים של כל אחת מהנתבעות והשקעתן בהשבחתם, כאמור בתצהיריהם ובחוות דעתו של השמאי עומר קלינמן.
2. המנהל טוען כי אין לפצות הנתבעות, פיצוי לפולש מהווה מתן שכר לחוטא, כאמור בע"א 95/93 מינהל מקרקעי ישראל נ' מוחמד דיב ר'זק ג'אבר ובע"א 3846/13 מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר- חלף ואח' (פורסם בנבו), יש להתעלם מחוו"ד השמאי בהיותה שגויה וחסרה באופן מהותי. (פרו' עמ' 24, 25 ) ובכל מקרה סעד כספי יש להעלות במסגרת תביעה שכנגד ולא כטענת הגנה. לחילופין יש להפחית את דמי השימוש שעשו הנתבעות במקרקעין, כאמור בע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר-חלף ואח'

הראיות

1. מטעם המינהל העידו הפקח שלומי כהן ואברהם נאוי שהעיד על תעודת עובד הציבור שהוציא ביחס לזכויות קק"ל כפי שנרשמו בלשכת רישום מקרקעין והמסמכים הנלווים לרישום זה.
2. מטעם הנתבעות העידו הנתבעות בעצמן. לתצהיריהן צורפו מסמכים רבים המעידים על החזקת משפחותיהם בנכס עשרות בשנים וכן נחקר על חוות דעתו שמאי המקרקעין עומר קלינמן. עוד הוגשו מטעם הנתבעות מסמכים רבים שהגיעו לידיהם במסגרת גילוי המסמכים ואשר מקורם בקק"ל ובמינהל.
3. משהפנה ב"כ המינהל לחלק מהמכתבים המלמדים על כך שמשפחות הנתבעות ראו את קק"ל כבעלים, טען ב"כ הנתבעות כי יש לבחור מאותם מסמכים רק טענות שהן לרעת המינהל.

טענה זו אינה נכונה. משהוגשו מסמכים שלא על ידי עורכיהם ואיש לא התנגד לכך, הרי שמדובר בראיות קבילות וכל צד רשאי להסתמך על תוכנן כהבנתו. נדמה כי ב"כ הנתבעות שאל כלל זה מסוגיית קבילותו של תצהיר בעל דין שנפטר, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. עדות כזו תתקבל, אם יש בה אמרות שנוגדות את האינטרס הכלכלי שלו, בבחינת אותות אמת לעדותו, ובכל מקרה, מקום בו אמרותיו של הנפטר כוללות גם אמרות לטובתו וגם לחובתו, הן תתקבלנה כמקשה אחת (ראו ע"א 6/51 קירשבאום נ' קרויניך, רע"א 258/09 עבד אלרחמאן ג'ניים נ' כרימה יונס , קדמי, על הראיות, חלק שני, והרנון, דיני ראיות חלק ב' 157-159 (1985)).

1. ההכרעה בתיק זה אינה מושתתת על מהימנות עדים, לא נפל כל מתום בעדות מי מהעדים. השאלות שבמחלוקת יוכרעו על פי הדין והמסמכים שצורפו. ככל שייקבע כי עובדות מסוימות לא הוכחו במידה מספקת, תישקל טענת הנזק הראייתי שנגרם לנתבעות עקב השיהוי בהגשת התביעה, אובדן מסמכים משנות ה-60 ומותם של עדים פוטנציאליים.

דיון והכרעה

זכות קק"ל במקרקעין

1. אין מחלוקת כי הפטריארך היווני הוא הבעלים של החלקה, אשר החכיר ל- 99 שנים חלקות רבות, ביניהן החלקה עליה נמצאים המבנים. מקובלת עלי תעודת עובד ציבור של אברהם נאוי – אחראי מחוזי לרישום והסדר (נספח ג' לתצהירי המנהל ועדותו בפני, פרו' עמ' 9), לפיה קק"ל חכרה את כל השטח בשלמות מהפטריארך וכי הרישום בנסח המקרקעין כאילו חכרה חלק נוגד את שטר החכירה ומקורו בטעות שטרם תוקנה.
2. תמיכה לטענה זו ניתן ללמוד מתרשומת שכונתה "זכרון דברים" שנערכה ע"י היועמ"ש של קק"ל עו"ד יעקבי ביום 19/11/69. לפי תרשומת זו המתבססת על מסמכים ושיחות בע"פ, עולה כי "ששה חדרים בעלי גדלים שונים" הושכרו על ידי הפטריארך ל"מר ישראל אלטרס" אשר "ישמש לו כעסק ע"י השכרתו", "וזאת לתקופת 3 שנים מ-1.7.50 ועד 30.6.53. " על פי טענת עו"ד פונדמינסקי עד 1953 שילמו ישראל או חיים אלטרס "במישרין ליוונים", ב-1954 שילמו לקק"ל וברשות עוה"ד קבלות, והחל מ-1955 שילמו אלטרס לקק"ל, אולם זו לא פדתה השיקים והחזירה אותם. (ראה מכתב מסכם מהיועמ"ש של קק"ל ליועמ"ש של המינהל מיום 13/11/80)

בזכרון הדברים מ-19/11/69, נרשם כי ב-25/8/52 נחתם הסכם החכירה בין הפטריארך לבין קק"ל, כאשר עד 1954 התחייב הפטריארך לפנות את כל השוכרים ומסיגי הגבול. היועמ"ש של קק"ל רושם בזכרון דברים כי יש לבדוק הטענה כי קק"ל גבתה דמי שכירות. בחוו"ד היועמ"ש של המינהל (עו"ד י.מנור) מיום 8/5/70 נרשם כי הלה בדק את חוזה החכירה המקורי ושם נרשם כי המועד האחרון לפינוי הדיירים והשוכרים הוא 1/1/155. לצורך כך קיבל עו"ד אנשל ראנד יפוי כח בלתי חוזר, אולם זה לא פעל לפינוי כמתחייב באומרו בשיחה טלפונית ליועמ"ש כי "קבלת דמי שכירות ע"י קק"ל הקנתה למחזיקים זכות של הגנת דייר".

1. בזכרון הדברים מיום 19/11/69 נרשם ש"בכל המבנים הנ"ל נמצאות כעת כביכול 6 משפחות" אסתר לוי מפרטת בתצהירה מי הן חמש המשפחות מלבדה:

משפחת שוורצבך (שקד), משפחת חבצלת, מינה (בת דודה של אלטרס), סימה כהן פונדמינסקי ואסתר בן נתן. מינה ואלעזרוב לוי שכרו מישראל אלטרס את "הליפט שלו עם הרהיטים" וב-3/11/51 הוא מכר להם את הליפט (עמוד ראשון בקובץ המסמכים שצרף ב"כ הנתבעות ביום 30/10/2014). כאמור, עניינן של שקד, חבצלת ולוי מצוי בפני והדיון בהם אוחד.

1. מסמכים אלו לרבות מכתבים ששלח עו"ד פונדמינסקי בשם אלטרס ובשם סימה כהן, יחד עם המסמכים שליוו את הרישום בלשכת מקרקעין מביאום אותי למסקנה כי הוכח ברמת וודאות הנדרשת במשפט אזרחי ואף למעלה מכך, כי זכות החכירה של קק"ל כוללת את החלקה עליה נמצאים המבנים שפינויים מתבקש. וכי לאלטרס ישראל לא היתה זכות בעלות, כי אם לכל היותר זכות שכירות. טענת ב"כ הנתבעות כי מקורה של התכתובת בטעות, אין לה על מה לסמוך, הוסף לכך את דברי גב' אסתר לוי שבזמנו הם פנו לעו"ד פונדמינסקי שייצג אותם (ס' 5 ד לתצהיר עדות ראשית), וכן את טענתה לפיה אלמנתו של אלטרס ויתרה לה ולגב' שוורצבך (שקד) את כל זכויות אלטרס ללא תמורה, סמוך ל-1980 (תצהיר הנלוה לבקשת רשות להגן), ותגיע למסקנה כי אין לנתבעות זכות בעלות, אלא לכל היותר זכות זהה לזה של אלטרס חיים.
2. צודק ב"כ התובע גם בטענה החלופית, לפיה גם אם נניח שמדובר בחלק מהמקרקעין ולא בשלמות, על פי סעיף 27 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, אותו "חלק" מתפשט בכל אתר ואתר במקרקעין, לרבות החלק שעליו נמצאים המבנים.

אין לנתבעות חזקה נוגדת

1. נוכח האמור עד כאן יש לדחות גם הטענה לחזקה נוגדת. "סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני מקים לטובת נתבע, אדם שהחזיק במקרקעין חזקה נוגדת, במשך 25 שנה עד כניסת חוק המקרקעין לתוקף, מחסום דיוני המונע מן התובע, הבעלים הרשום, לדרוש את פינויו (ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624 בעמ' 633; מ' דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה שנייה, תשי"ג) בעמ' 305).

לצורך התקיימותה של חזקה נוגדת צריכים להתקיים שני יסודות : יסוד ראשון – על הנתבע להוכיח שחזקתו אינה נובעת מזכותו של הבעלים אלא נוגדת אותה (ע"א 69/85 הנ"ל בעמ' 634)...היסוד השני הוא שהחזקה צריכה לבוא מכוח זכות בעלות של המחזיק. על המחזיק לטעון שהוא הבעלים של המקרקעין הגם שאין מוטל עליו הנטל להוכיח כיצד נהיה בעליהם (ע"א 69/85 בעמ' 635)." (ע"ר 12839-09-10 לוין נ' שרעבי).

זכותו של אלטרס ישראל

1. מהמסמכים שצורפו עולה כי לאלטרס ישראל הוקנתה זכות שכירות, אשר פקעה לכאורה ב-31.10.53, אחרי שקק"ל רכשה המקרקעין. המשך החזקתו של אלטרס את ששת המבנים, לא הפכה אותו לבעלי המקרקעין, אלא לשוכר שהחוזה עמו הוארך בהתנהגות שבשתיקה, ואולי הוארך באופן מפורש בכתב על ידי הפטריארך או ע"י קק"ל.

השיהוי בהגשת התביעה ע"י המנהל, על אף שחשדו בהעדר זכויות של הדיירים, והידיעה הברורה כי לא כל המסמכים שהיו קיימים אז נשמרו והוצגו היום, מחייבים העברת הנטל לצד שגרם לנזק הראייתי, קרי; המינהל.

כידוע, דוקטרינת הנזק הראייתי חלה לא רק על נתבע אלא גם על תובע (ראו ת.א. 5248/01 יונסי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פיסקאות 74-73). ביהמ"ש העליון בע"א 5964/04 ארידור נ' עיריית פתח תקוה קבע כי מיצוי מלוא תקופת ההתיישנות עשוי אף הוא לגרום לנזק ראייתי לנתבע, בהתאם לבחינת השיהוי - מתי נודע לתובע על זכותו. בענייננו מדובר לכאורה בשיהוי בן למעלה מ-40 שנים. המינהל ולפניו קק"ל ידעו כבר בעת רכישת הקרקע ב-1952 כי ישנם פולשים ודיירים שזכותם שנויה במחלוקת, משהוברר כי הפטריארך לא עשה דבר לפנותם, על אף שהתחייב לעשות כן, יכלו הם לעמוד על זכותם, כפי ששקלו לא פעם ולא פעמיים. בפועל, מלבד משלוח מכתב התראה ביום 18/11/69 לעו"ד פונדמינסקי לא נעשה דבר עד למועד הגשת התביעה. ב-2012.

זכותו של אלטרס חיים

1. אלטרס חיים היה אחיו של אלטרס ישראל, בזכרון הדברים שרשם היועמ"ש, אודות שיחת הטלפון שהיתה לו עם חיים נאמר כך: "ישראל אלטרס עזב את הארץ עוד בשנת 1953 והשאיר את כל זכויות השכירות הנ"ל לו (למר חיים אלטרס) בתור "מתנה" ולשם כך אף מסר לו יפוי כח נוטריוני שנרשם בירושלים ב-8.11.63 (?8.11.53?) (כך במקור-מ.ק.) במס' 23/1, דף 120 ב-8/11/63") בין אם מדובר במתנה/המחאה ובין ביפוי כח, משנעשה הדבר לפני שחוקק חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, זכויותיו של אלטרס חיים זהות לאלו של ישראל.
2. היות שאלטרס חיים נותר בחיים עד שנת 1980 לערך, ועד לאותו מועד נטען על ידי הנתבעות, גבה דמי שכירות, ההנחה כי לו היה נתבע על ידי קק"ל או המנהל, היה קרוב לוודאי הוא וששת דייריו מוכרים כדיירים מוגנים, היא סבירה ועולה עם הנחתו של היועמ"ש של המנהל, כבר ב-8/5/70.

זכותה של אסתר לוי

ת.א. 5688-04-12

1. כאמור, אסתר לוי ובעלה שכרו הדירה בה התגוררו מאלטרס חיים ושילמו לו דמי שכירות במשך כעשרים שנים, החל מ-1959 ולכן עם כניסתו לתוקף של חוק הגנת הדייר, הפכו לדיירים מוגנים.
2. לענין שכירות משנה, סעיף 17 לחוק הגנת הדייר קובע כך:

"(א) חוק זה חל הן על שכירות ראשית והן על שכירות משנה, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת.

(ב) במידה שחוק זה חל בין דייר לדייר משנה, אין נפקא מינה אם חל החוק גם בין בעל הבית לאותו דייר ואם לאו. "

1. אסתר לוי מתגוררת במקום ברציפות, חוזה השכירות שחתמה עם חיים אלטרס דומה לזה שהציגה הגב' שקד (כך הצהירה והצהרה זו סבירה נוכח היות החוזה טופס שפרטיו מולאו בכתב יד), העובדה שלא מצאה אותו אינה פועלת לחובתה כי אם לחובת התובע, משחל עליה חוק הגנת הדייר ולא נטען כי נטשה או הפרה חובות אחרים, הרי שהיא מחזיקה בדירה כדין, כדיירת מוגנת. העובדה שלא שילמה דמי שכירות מ-1980 לערך נובעת מכך שקק"ל והמנהל נמנעו במכוון מלגבות כספים אלו או מלנקוט הליכי פינוי מחשש שבית המשפט לא "יוציא צו לסילוק יד נגדם מבלי לדאוג לסידור חלוף" (חוו"ד היועמ"ש של המינהל מיום 8/5/70).
2. אשר על כן, אני דוחה התביעה כנגד אסתר לוי. זכות התובעת לפינוי על פי חוק הגנת הדייר, לא נטענה ולא הוכחה. פינוי בכפוף לפיצוי יידון בין הצדדים ואין הוא בגדר המחלוקת כפי שהוגדרה בכתב התביעה. למען הסר ספק, אבהיר כי יש להתייחס לאסתר לוי כאל דיירת מוגנת "מקורית" ולא כבת זוגו של דייר מוגן שנפטר, וזאת בשל היעדרו של הסכם השכירות ובהתאם לדוקטרינת הנזק הראייתי, התובע לא הוכיח אחרת.

האם חווה שקד וחבצלת שלומית דיירות מוגנות?

1. חווה שקד היא בתם של קרל ומריה אסתר שורצבך. חוזה השכירות (נספח א' לתצהירה בבקשה לרשות להגן) נחתם עם אביה בלבד ב-1960, במותו בשנת 1985 עברה זכות השכירות המוגנת לאמה. ב-1970 התחתנה חווה ועזבה את בית הוריה, בשנת 1998 עברה אמה לבית אבות וביום 22/10/06 נפטרה . מ-1998 ועד היום הדירה מושכרת בשכירות חופשית לצדדים שלישיים.
2. חבצלת שלומית – בתם של שושנה ויצחק אשר עברו להתגורר בשכירות מידי אלטרס בשנת 1958. מ-1976-1995 עברה משפחת חבצלת להתגורר בחו"ל. בשנים הללו וגם לאחריהן הדירה הושכרה. בין השנים 2006-2011 נטען כי הדירה שימשה את בני המשפחה לעת מצוא, לשלומית דירה משלה בגבעתיים.
3. כאמור אף אחת מהשתיים לא מתגוררת בדירה מזה עשרות שנים, בנוסף אינן עומדות בתנאי של העדר דירה אחרת למגורים. "הלכה פסוקה היא, כי חוק הגנת הדייר אינו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות מוגנת, בדרך 'הורשה' מדייר שנפטר לבן משפחתו. החוק מגביל בסעיף 27(1) את ה'הורשה' רק ל'יורש' של הדייר המקורי, או ל'יורש אחר יורש' (פעם אחת בלבד), וזאת רק לגבי מי שהתקיימו לגביו התנאים הנקובים בסעיף 20 בעת פטירת הדייר המקורי, ואשר המשיך להתגורר במושכר עם הדייר המקורי וכן יחד עם 'היורש הראשון' עד לפטירתו, ובלבד שבעת מותו של הדייר האחרון לא הייתה לו דירה אחרת למגורים" (ע"א (מחוזי י-ם) 11303/07 ויסברג נ' קן דרור, פיסקה 14 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם.

האם חבצלת ושקד הן בנות רשות

1. כאמור, נתבעות 2 ו-3 מעולם לא החזיקו המקרקעין הללו לבדן ולא גרו בהם, אלא בעת שהיו רווקות, יחד עם הוריהם. למעלה מ-25 שנים הנתבעות כלל לא מחזיקות את המקרקעין כי אם צדדים שלישיים על פי חוזי שכירות. בר רשות היא טענה מדיני היושר של מחזיק במקרקעין ולא של מי שהשכיר אותו לאחר. הזכות להשכיר המקרקעין לאחר מעולם לא הוקנתה, אף לא להוריהן (ראו חוזה השכירות מ-1960 שצורף, שם נאסרה העברת זכות השכירות). אין בכל המסמכים שצורפו כל ראיה לכך שמי מ"הבעלים" (פטריארך, קק"ל ומנהל) אישר באופן מפורש את החזקתן בדירות לצורך השכרתן לצדדים שלישיים, מבלי לשלם לבעלים דבר ולכן רשות מפורשת אין כאן. טוען ב"כ הנתבעות לרשות מכללא מעצם השתיקה וחוסר הפעולה במשך עשרות שנים.
2. מחדלי הרשות בהשבת המקרקעין לידיה יכולים במקרים חריגים להיחשב לרשות מכללא, אך שעה שמדובר במקרקעי ציבור לעולם לא תתגבש רשות זו לרשות בלתי הדירה. בע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, [פורסם בנבו], 19.8.15, נאמר מפי כב' השופט צ' זילברטל:

"אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס."

1. ראו גם ע"א 3846/13 מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף [פורסם בנבו] 21.7.15 .
2. אשר על כן אני קובעת כי לא התקיימו נסיבות חריגות שמצדיקות להכיר בנתבעות 1 ו-2 כבנות רשות. הידיעה של המינהל וההסכמה מכללא, יכולה להתפרש לכל היותר לגבי הדיירים המקוריים, כדוגמת סימה כהן, אסתר לוי והורי הנתבעות.

זכאות חבצלת ושקד לפיצוי

1. משקבעתי כי נתבעות 1 ו-2 אינן ברות רשות, הרי שלכאורה לא מגיע להן פיצוי (ראו דברי כב' השופט מ' מזוז בע"א 6846/13 היפר חלף: "אין לקבל ואין להשלים עם מצב בו פולש למקרקעי ציבור עושה בהם שימוש ללא תשלום ומצפה אף לפיצויים בגין פינויו". בכל מקרה, הרווח שעשו ב-25 שנים בהן הדירות הושכרו מהווה פיצוי נאות להשקעתן.
2. גם לו הייתי קובעת שהן ברי רשות שהסתיימה בעצם הגשת התביעה, ההלכה הפסוקה היא ש"זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות, וכי האחרונים זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים . ראו בר"ע 7924/06 אביטן נ' באום [פורסם בנבו]3.10.06 וכן רע"א 2060/11 עבודי נ' רמ נח בע"מ, [פורסם בנבו], 6.10.11 שם נאמר כי טענת זכות לפיצוי כנגד תביעה לסילוק יד הינה עילה עצמאית של הנתבע, ואינה טענת קיזוז, לפיכך מתן אפשרות לנתבע להעלות טענה מעין זו ללא הגשת תביעה שכנגד מטעמו סותרת את תקנות האגרות הקובעות כי בית המשפט לא יידרש לכל הליך בגינו לא שולמה אגרה.

לפני סיום

1. ב"כ הנתבעות בסיכומיו טען כי יש לדחות התביעה מהטעם כי עילת התביעה היא פלישה למקרקעין, והיות שהוכח כי משפחות הנתבעות שכרו הדירות מאלטרס, החזקתן בנכס היתה כדין, הן אינן בגדר פולש. הוא מפנה לע"א (מרכז) 39650-10-12 דמארי ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל, (יום 10/11/14 פורסם בנבו) שנדון יחד עם שלושה ערעורים נוספים, שם קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור הנתבעים ודחה תביעת הפינוי , בשל כך שכתב התביעה לא הכיל, אלא טענת פלישה ומשקבע ביהמ"ש קמא כי הנתבעים ברי רשות, היה צריך להישאר בגדר החזית שלא הורחבה ולדחות התביעה.

אומר על כך מספר דברים: ראשית, נתבעות 1 ו-2 אינן בנות רשות ובאותו ערעור, נקודת המוצא היתה שהמערערים בני רשות. שנית, סעיף 4א' לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) תשמ"א-1981, שהוסף ב-2005 (לאחר שהוגשו התביעות נשוא הערעור שם) קובע כי "לענין חוק זה, יראו תפיסה של מקרקעי ציבור שלא כדין, גם אם אותו אדם החזיק בהם לאחר מועד סיומו או פקיעתו של חוזה שהתיר את החזקתם, ובלבד שמשך תקופת ההחזקה מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות, ונשלחה הודעה לתופס מקרקעי הציבור, ולפיה הסתיים החוזה ואין כוונה להאריכו או שפקע החוזה, לפי הענין, וכי על התופס לפנות את מקרקעי הציבור". במלים אחרות, פולש/תופס שלא כדין מקרקעין הוא גם זה שהמשיך להחזיק במקרקעין לאחר שפקע חוזה, על אחת כמה וכמה, כמו במקרה שלפני – יורשיו שאינם "מחזיקים" כי אם משכירים מקרקעין שאינם שלהם לצדדים שלישיים.

הנתבעות התקוממו על עצם הגדרתן כפולשות – מילה בעלת קונוטציה שלילית, במיוחד שעה שמדובר בנשים נורמאטיביות, אולם כוונתה בענייננו היא תפיסה שלא כדין את המקרקעין במועד בחינת עילת הפינוי ולא בשנות ה-50. עילת הפינוי היא עילת תביעה מתחדשת והיא מכוונת גם כלפי מי שמלכתחילה תפס המקרקעין שלא כדין וגם כלפי מי שזכותו במקרקעין פקעה, כדוגמת נתבעות 1 ו-2.

סוף דבר

1. אני דוחה את התביעה נגד נתבעת מס' 3 ומחייבת את התובעת בתשלום הוצאותיה בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.
2. אני מקבלת את התביעה נגד נתבעות 1 ו-2 ומורה על פינוי הנכס עד ליום 1/7/16.
3. אני מחייבת את נתבעות 1 ו-2 כל אחת לחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
4. אני מתירה למינהל לפצל סעדים כמבוקש על ידו , ממילא על פי ההלכה הפסוקה, עת מוגשת תביעת פינוי לא נדרש היתר לפיצול סעדים, באשר מדובר בעילות תביעה שונות. (ראו רע"א 1156/02 חיר נ' ליטאי [פורסם בנבו] (2003).

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ו, 30 מאי 2016, בהעדר הצדדים.