1. ביום 30.5.16 ניתן פסק דין המורה על פינוי הנתבעות מדירות, שזכויות החכירה לגבי שטח המקרקעין בו הן ממוקמות שייכות לקק"ל, אשר חכרה מהפטריאך היווני. נקבע כי הורי הנתבעות היו דיירים מוגנים, אולם לאחר שנפטרו, לא הוכיחו הנתבעות את זכותן לדיירות מוגנת נגזרת, מה עוד שהדירות מושכרות מזה שנים רבות לצדדים שלישיים.
2. הנתבעות כפרו בזכות המנהל במקרקעין הנ"ל, מהטעם שבנסח בלשכת רישום מקרקעין נרשם "חלק", במקום "בשלמות". בפסק הדין ניתנה לכך התייחסות וקבעתי כי "מקובלת עלי תעודת עובד ציבור של אברהם נאוי-אחראי מחוזי לרישום והסדר...לפיה קק"ל חכרה את כל השטח בשלמות מהפטריארך וכי הרישום בנסח המקרקעין כאילו חכרה חלק נוגד את שטר החכירה ומקורו בטעות שטרם תוקנה". עוד מצאתי כי הדירות (אז כונו חדרים) בהם אחזו הורי הנתבעות נכללים במסמכים ובראיות שהוצגו בפני, הכל כאמור בפסק הדין.
3. בענין פיצוי הנתבעות קבעתי כי ככל שקיימת לנתבעות זכות כזו, רשאיות הן להגיש תביעה נפרדת.

ע"א 51352-06-16

1. הנתבעות הגישו ערעור ובטרם זה נדון, הגיש המנהל בקשה לקבלת ראיה נוספת בדמות תעודת עובד ציבור אליה נלווית מפת החלקה המקורית שצורפה לחוזה החכירה. בבקשה נטען כי הנחת המפה על תצ"א עדכנית מלמדת על כך שהשטח שאוחזות הנתבעות נכלל בחוזה החכירה בין הפטריארך לקק"ל. המפה אותרה לבקשת עורך הדין מפרקליטות מחוז ירושלים לבדוק שוב את עניין ההחכרה ושטחה. (הייצוג המשפטי הוחלף בערעור).
2. לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוצגה המפה קודם למתן פסק הדין, ואין זאת כי אם מדובר ברשלנות של בעל דין. לטענת ב"כ המנהל "ראיה זו אין בה כדי לשנות את מסקנת בית המשפט הנכבד קמא אלא רק להסיר את העננה הקלה שרבצה נוכח נסח הרישום". (ס' 7 לבקשה, הדגשה לא במקור).
3. ב"כ הנתבעות התנגדו לבקשת המנהל, ובנוסף הוגשה בשם הנתבעות בקשה להציג ראיות שאינן ברשותן ואשר בקשה לגלותן הוגשה לצד שכנגד מאוחר למתן פסק הדין, אולם זה לא נענה. הראיות שהיא מבקשת להשיג ולהציג נוגעות להסדרי פיצוי שהגיע המנהל עם דיירים בכפר ליפתא, עליה למד ב"כ הנתבעות מן העיתונות בסביבות חודש מרץ 2017, ועל כך השיב ב"כ המנהל בדיון שלפני מיום כי העיריה היא זו שהגיעה להסדר עם המפונים, ובכל מקרה אין לכך כל קשר עם המחלוקות בתביעה הנוכחית. מסמכים נוספים שהתבקשו ע"י הנתבעות קשורים להסדר הפיצוי שנעשה עם הגב' סימה כהן, בשנות ה-80 – דיירת בשכנות לדירות הנתבעות שהצריף שלה נשרף (ראיות על מו"מ עם בא כוחה מצויות בתיק המוצגים שהגישו הנתבעות, מתוך תיק המנהל). מסמכים אלו, לטענת ב"כ הנתבעות יתמכו בטענת האפליה כלפי מרשותיו, בשל סירוב המנהל לפצותן (הדרישה לפיצוי חליפית לטענת חוסר יריבות והעדר זכות התובעת במקרקעין, וחליפית לטענה כי הנתבעות ברות רשות בלתי הדירה).
4. הצדדים סיכמו טענותיהם ובית המשפט המחוזי הורה להחזיר התיק לביהמ"ש קמא לצורך מתן החלטה בבקשה.

הדין הנוהג

1. ההלכה הפסוקה קובעת כי "בית המשפט יתיר הגשתן של ראיות נוספות לאחר מתן פסק הדין, אם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, ובלבד שנהג בתום לב".

ראו ע"א 2723/05 עאישה מחמוד אחמד ריאן עאצי נ' רשות הפיתוח (18.12.2007), אליו הפנה ב"כ המנהל. באותו מקרה נסח המקרקעין שביקשו להציג בפני ערכאת הערעור, לו היתה מוצגת בפני ביהמ"ש קמא, היתה משנה את תוצאת פסק הדין באופן דרמטי.

הכרעה

1. דין שתי הבקשות להידחות. בקשת המנהל דינה להידחות, באשר החריג לקבלת ראיות לאחר מתן פסק הדין, בפני ערכאת ערעור, או במקרה חריג זה בפני ביהמ"ש שסיים תפקידו בעת שכתב את פסק הדין, לא נועד "להסיר עננה", אלא נועד למנוע עיוות דין וקיפוח, אחרת אנא אנו באים, כמעט כל בעל דין וכל מייצג יכול בדיעבד, לאחר קבלת פסק דין להגיע למסקנה כי יכול היה במאמץ נוסף להשיג ראיה נוספת, לטעון טענה נוספת וכיו"ב, ומה עם עקרון סופיות הדיון ובזבוז הזמן השיפוטי. זאת ועוד, מדובר בראיה שניתן היה להשיגה שנים קודם ליוזמת המייצג החדש שייצג את המנהל בערכאת הערעור, ואין כל הסבר לאי הצגתה קודם לכן. כאמור היות שהראיה ממילא אינה משנה את תוצאת פסק הדין, איני נדרשת לה.
2. בענין בקשת הנתבעות, זו תמוהה אף יותר. ראשית, ענין הפיצוי לא נדון בפסק הדין ולכן אין כל סיבה להתיר הבאת ראיות חדשות בענין זה. שנית, אפילו לא מדובר בראיה, אלא בבקשה לגילוי מסמכים. בכל הנוגע לפיצוי הגב' סימה כהן בשנות ה-80, ממילא אין דינה כדין הנתבעות, הנתבעות לא ביקשו להתפנות ולקבל פיצוי באותה עת או בכל עת אחרת במהלך עשרות השנים בהן החזיקו במושכר ואף הפיקו ממנו רווחים, אלא לאחר שהוגשה נגדן תביעת הפינוי. המסמכים שמלמדים על מו"מ עם הדיירת סימה כהן היו בידי הנתבעות לפחות מתחילת 2015, מועד הגשת תצהיריהן, הידיעה על כך שקיבלה פיצוי היתה ידועה להן לפחות עשרים שנים קודם לכן, ולכן לו סברו שלצורך הגנתם ישנם מסמכים נוספים שנמצאים ברשות המנהל ואשר לא גולו, היו פועלים להגשת בקשה במועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי , ובטרם נשמעו הראיות.
3. אשר על כן אני דוחה את שתי הבקשות. פסק הדין מיום 30.5.16 נותר בעינו ואין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ח, 13 מאי 2018, בהעדר הצדדים.