בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף) מיום 6.11.12 בת"א 45578-04-12 (בקשה מס' 5) שבה חויב המבקש בהפקדת ערובה בסכום של 7,500 ₪ להבטחת הוצאותיה של המשיבה, אם תידחה תביעתו ("ההחלטה").

עיינתי בבקשה ובנימוקי והחלטתי לדחות אותה.

בתובענה שהגיש המבקש בת"א 45578-04-12 הוא עתר לכמה סעדים ובהם צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה לנתק את אספקת המים לביתו; פסק דין הצהרתי לפיו חלק מחובו כלפי המשיבה התיישן וכן צו שיורה למשיבה למסור לו פירוט של החוב הרשום בספריה, מקורו, תקופתו וכיוצא באלה.

המשיבה, שהיא תאגיד המים של הישוב פרדס חנה-כרכור, עתרה לחייב את המבקש להפקיד ערובה להוצאותיה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ("התקנות") ולאחר שבית המשפט קמא עיין בטענות הצדדים הוא החליט לקבל את הבקשה. הנימוקים ששימשו אותו בהחלטתו היו שמן העובדה שהמבקש חתם על הסדר תשלומים עם המשיבה יש להסיק שהוא הודה בחוב כלפיה, וכן שהמבקש הוכרז כחייב מוגבל באמצעים. על יסוד אלה קבע בית המשפט קמא כי טענתו של המבקש שהוא יוכל לשאת בתשלום הוצאות שיפסקו כנגדו, אם כך יקרה, נטענה על דרך הסתם וללא פירוט.

המבקש טוען כי שני נימוקיו של בית המשפט קמא אינם מבוססים די הצורך. בעניין הסדר התשלומים הוא טוען שההסכם עם המשיבה נחתם תחת לחץ ואיומים לנתק את ביתו מאספקת המים ולכן אין לראות בהסכם ככזה שהושג מרצון חופשי. אשר להיותו חייב מוגבל באמצעים הוא טוען כי טענה זו לא הועלתה על ידי המשיבה בבקשתה להפקדת ערובה וכי, מכל מקום, בית המשפט קמא התעלם מטענתו שהוא עושה מאמצים להגיע להסדר עם כל נושיו וכי עלה בידו לסלק חלק ניכר מחובותיו.

עוד טוען המבקש כי על המשיבה היה הנטל להראות שלא יהיה בידו לשלם הוצאות שיפסקו נגדו, אם אכן כך יקרה, וכי המשיבה לא עמדה בנטל זה. בקשר לכך הוא טוען שחיובו של תובע, שאינו תאגיד, בהפקדת ערובה להוצאות כמוהו כהגבלת זכות הגישה לערכאות ובית המשפט קמא לא נתן את דעתו לכך במידה הראויה.

כאמור, נראה לי שלבקשה אין יסוד מספיק ומשום כך אין מנוס מדחייתה.

עיון בהחלטה מלמד שבית המשפט קמא נתן דעתו לכל השיקולים הרלוונטיים ובכללם גם לאפשרות שחיוב בהפקדת ערובה מגביל את זכות הגישה לערכאות. הוא ציין בקשר לכך את ההלכות הרלוונטיות הקובעות כי הסמכות להורות על הפקדת ערובה, כאמור בתקנה 519 לתקנות, צריכה להיות מופעלת במתינות ובזהירות. מסקנתו שנסיבות העניין מצדיקות את חיוב המבקש בערובה נראית לי מתקבלת על הדעת, ויריעת הטענות שבהן ניסה המבקש לשכנע כי למסקנה אין יסוד בנסיבות אינה משכנעת גם אותי. מנימוקי הבקשה ברור שגם אם המבקש אינו חייב מוגבל באמצעים הרי מצבת חובותיו היא כזו שהוא יתקשה בתשלום הוצאות שיפסקו נגדו, וטענתו כי הסדר התשלומים שחתם עם המשיבה נעשה בכפייה נראית לי כחסרת יסוד. עיינתי בכתב התביעה שהגיש המבקש (נספח א' לבקשה) והתקשיתי למצוא בו טענה שהמבקש הביע מחאה כנגד תנאי הסדר התשלומים שעשה ויותר מזה כי בשלב כלשהו הוא ביטל את ההסדר, כפי שלכאורה הוא יכול היה לעשות. זאת ועוד, מסעיף 21 לכתב תביעתו לבית המשפט קמא ניתן ללמוד כי המשיבה מנהלת נגד המבקש הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב העולה על 70,000 ₪ (נספח ז' לכתב התביעה).

המבקש טען כי בית המשפט קמא לא התייחס לשאלת סיכויי הצלחתו בתביעה ולכאורה הטענה איננה משוללת יסוד שכן נראה הדבר שבית המשפט קמא אכן לא נתן דעתו לשיקול זה. דא עקא, מעיון בכתב התביעה כלל לא ברור מה הייתה תכלית הגשתו שכן המבקש עתר למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה לנתק את ביתו מאספקת מים, לפסק דין הצהרתי שלפיו כל חוב שלו כלפי המשיבה שחלפו שבע שנים מאז נוצר, התיישן, וכן למתן צו שיורה למשיבה למסור לו פירוט של חובותיו (ובכלל זה פירוט של מקור החוב, תקופת החוב, קרן החוב וכיוצא באלה). בהינתן מעמדה המיוחד של המשיבה כתאגיד המספק מים לתושבי פרדס חנה-כרכור לא ברור מדוע היה על המבקש להגיש את התובענה במתכונת שבה הוגשה, ומעיון בכתב התביעה, כמו גם מן הבקשה שבפני, לא עלה בידי להבין את הדבר. במצב עניינים שבו גם לפי דברי המבקש הוא חייב סכום כסף ניכר למשיבה, קשה לראות את התוחלת שבתביעה כפי שהוגשה, וגם אם בית המשפט קמא לא ציין את הדבר במפורש אין דופי במסקנתו המשוערת שסיכויי התביעה הם קלושים במידה מספקת כדי לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להוצאות.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ז' טבת תשע"ג, 20 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.