1. הבקשה שבפני היא בקשה להורות על פסילתי מלהמשיך ולדון בתביעתה של המבקשת.

טענות המבקשת:

2. המבקשת, הגישה תביעה בעילה שטרית וטוענת כי היא אבדה את אמונה במותב זה בשל משוא פנים לטעמה. אבדן האמון מבוסס על החלטתי מיום 21.10.14 לפיה הוריתי למבקשת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של המשיבה מכוח סעיף 353א. לחוק החברות, תס"ה-2003. לדידה, לא היה מקום לחיובה בערובה בשעה שהיא אוחזת בהמחאות כדין וזכאית לפרוע אותן לאחר שבצעה עבודות שבגינן ניתנו אותן המחאות ומשעסקינן בעכבון הניתן לשחרור. גובה הערובה שנקבעה, על סך של 30,000 ₪ בעוד התביעה היא לסעד כספי בסך של 200,000 ₪ גם הוא מלמד על משוא פנים שכן, שכר טרחה שנפסק בתיקים דומים לתיק הנדון, נע בין 5,000 ₪ ל-10,000 ₪.

3. רק לאחר חלוף כשנתיים ממועד הגשת התביעה הגישה המשיבה את הבקשה להפקדת ערובה, בסמוך ביותר למועד ההוכחות וללא תצהיר בתמיכה לה. לפיכך, היה על בית המשפט לדחות את הבקשה מחמת השיהוי בהגשתה.

4. בנוסף טענה המבקשת, כנגד סד זמנים קצר שנכפה עליה למתן תגובתה לבקשת המשיבה לדחיית ישיבת ההוכחות ומתן החלטה בבקשה, בטרם הגישה את תגובתה מחמת לוח זמנים קצר כאמור.

בנסיבות אלו, סבורה המבקשת כי היא זוכה כדבריה למשוא פנים (כאמור בסעיף 8 לבקשה) וביקשה שאפסול עצמי מלדון בתביעתה.

טענות המשיבה:

5. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי היא אינה אלא השגה על ההחלטה גופה המורה על הפקדת ערובה וכי אין בהחלטה דיונית, משום עילה לפסלות.

משנעתר בית המשפט לבקשתה להורות על הפקדת ערובה היא ביקשה להורות על הפקדתה עובר לישיבת ההוכחות ולחילופין להורות על דחיית הישיבה. בדין, נדחה הדיון הואיל והפקדת הערובה היוותה תנאי להמשך בירור התביעה.

6. המבקשת הודיעה בבקשה לעיון חוזר שהגישה , כי בכוונתה לערער על ההחלטה אך לא עשתה כן. בנסבות אלו, אין בידה לערער על ההחלטה בדרך של הגשת בקשת פסילה.

דיון והכרעה:

7. סעיף 77 א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984 (להלן – "החוק") קובע:

77.א. עילת פסלות:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פניהם בניהול המשפט" (ראו בדומה לכך בסעיף 15 בפרק השלישי לכללי האתיקה לשופטים, תשס"ז – 2007 (ק"ת תשס"ז, 934).

בבש"פ 48/74 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כ"ט (2) 375, 381 נקבע כי מבחן הפסלות הוא כאשר "מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה".

המבחן, אינו מבחנו הסובייקטיבי של מבקש לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים כי אם מבחן אובייקטיבי של בית המשפט , בשאלת קיומו של אותו חשש.

"השאיפה לכך שהצדק ייראה, אכן צריכה להביא את השופט להקפדה על כללי הדיון וההתנהגות שנועדו להבטיח שלא ייפגע האמון בתקינות פעולתה של המערכת השיפוטית. אולם הכלל בדבר "האפשרות הממשית" אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הצבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית משפט לגבי יכולתו לדון בעניין ללא משוא פנים" (הנשיא שמגר במאמרו " על פסלות שופט בעקבות ידיד תרתי משמע, גבורות לשמעון אגרנט, (גרף-פרס) תשמ"ז, 106-107).

בהתאם לאמור, בחינת הבקשה היא לפי הערכה אובייקטיבית של בית המשפט אם קיימת אפשרות מסתברת מאוד שנבצר מהשופט לשפוט באובייקטיביות באותו עניין (ע"א 899/95 ע' ברזל עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי הוא ובתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה [פורסם בנבו] 15/05/96).

על מבחן "האפשרות הממשית" נאמר בבג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' יו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון ואח' , פ"ד מח (3) 523, 605 כי היא עשויה להתקיים היכן שהתנהגות השופט מלמדת כי "המשחק מכור", להבדיל מדעה של השופט כלפי נושא המשפט ומבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע רציונאלי יביא לשינוי העמדה.

8. בענייננו, עסקינן בהחלטה דיונית בדבר חיוב בערובה אשר המבקשת משיגה עליה בטעמים ונימוקים משפטיים שונים. ההחלטה מיום 21.10.14 (להלן-"ההחלטה"), נוגעת לשאלה משפטית ומעוגנת בהוראות הדין ובהלכה פסוקה כאמור בגוף ההחלטה.

המבקשת , הסכימה בדיון שהתקיים בפני כב' הרשם כי תינתן למשיבה רשות להתגונן מפני התביעה (ראו החלטה מיום 24/05/12 ) מה שמלמד כי טרם הוכרעו השאלות שבמחלוקת אשר המבקשת תומכת את בקשתה על זכותה לפירעון ההמחאות (סעיף 1 לבקשה) מבלי, שהיה בהחלטתי משום הכרעה במחלוקת גופה הטעונה בירור ושמיעה של התיק העיקרי. בנסבות אלו, במתן ההחלטה אין כדי ללמד על משוא פנים כנטען ע"י המבקשת ואף לא על חשש כלשהו למשוא פנים.

9. בע"א 5085/07 שושנה שלום נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' [פורסם בנבו] 26.11.07 נקבע בסעיף 6 לפסק הדין: "זאת ועוד, ככל שהבקשה, נובעת מחוסר שביעות רצון של המערערת מההחלטות בית המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו, הלכה היא כי השגות בעניינים אלו מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות" (ראו עוד: יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, עמ' 174-178 , ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר [פורסם בנבו] 30.12.02). לאור זאת, ככל שהמבקשת סברה כי טענותיה יפות לערעור על ההחלטה , בין אם בנוגע לחיוב גופו בערובה ובין אם בנוגע לגובה הערובה, אין בטענותיה כדי לבסס את בקשתה לפסלות בעילה של משוא פנים ודין בקשתה להידחות.

10. אוסיף כי דחיית ישיבת ההוכחות, באה להגשים את תכלית ההחלטה להבטחת הוצאות המשיבה אם תידחה התביעה כולה או מקצתה. בנוסף, בהתחשב במתן ארכה בהחלטה לביצוע ההפקדה לטובת המבקשת, נוכח מצבה הכלכלי לגביו לא הייתה מחלוקת בין בעלי הדין, אין בדחייה כדי להעיד או ללמד על חשש ממשי למשוא ופנים ומדין קל וחומר על משוא פנים , כנטען בבקשה.

"תחושות והשערות הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם , אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (ע"א 4227/07 חיים ליבוביץ ואח' נ' שבתאי מיכאל ואח'[פורסם בנבו]).

11. לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

עותק יישלח לצדדים בפקסימיליה עם אישור טלפוני.

ניתנה היום, ט' חשוון תשע"ה, 02 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.