18 מאי 2014

ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטינוביץ

כללי:

1. התובע, מבקש מקלט מסודן, עתר בתביעתו לחיוב הנתבעים בתשלום הפרשי שכר, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה, פיצוי בגין אי הסדרה של פנסיה מקיפה, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

1. מטעם התובע העיד התובע עצמו.

מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 - מר שמעון שלמה אלמלם (להלן: "שמעון") והנתבע 2 – מר לירן רפאל אלמלם (להלן: "לירן"). תצהיר של עד נוסף, מר ברמה עבדאללה רושדי באשה, הוצא מהתיק לבקשת ב"כ הנתבעים עקב יציאת העד מהארץ (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 30).

טענות התובע:

1. התובע הועסק החל מיום 1.2.10 ועד ליום 14.4.11 בעסק המכונה "משטחי לירן" בראשון לציון (להלן : "העסק").
2. לטענת התובע, העסק אמנם קרוי על שם לירן ומספר העוסק המורשה הוא מספר הזיהוי של לירן, ברם בפועל מנהל העסק ומי שעל פיו ישק דבר היה שמעון, אביו של לירן. שמעון קיבל את התובע לעבודה, קבע את תנאי שכרו, שילם לו את השכר, היה ממונה עליו, עמד בקשר עם נציגי "קו לעובד", פיטר אותו והגיע לביקורים בעסק אחת לשבוע. בנסיבות אלו שמעון היה מעסיקו של התובע.
3. עקב הפרת זכויות עבודה וקבלת תלושי שכר לא תקינים נשלח מכתב מ"קו לעובד" ובתגובה נמסר לתובע שהוא יכול להמשיך לעבוד באותם תנאים בהם הוא עבד עד לאותה עת או להפסיק לעבוד לאלתר. כאשר התובע סרב להמשיך לעבוד באותם תנאים, הוא פוטר.
4. מתכונת העסקתו של התובע השתרעה על פני 6 ימי עבודה בשבוע: 10 שעות ביום (כולל הפסקה בת חצי שעה) בימים א'-ה' ו-6 שעות עבודה ביום שישי.
5. התובע השתכר סך 25 ₪ לשעת עבודה ולא קיבל תשלום עבור שעות נוספות.
6. לטענת התובע הוא זכאי לפדיון חופשה, לדמי הבראה, לדמי חגים, להחזר הוצאות נסיעה, לפיצוי בגין אי הסדרת פנסיה מקיפה, לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.

טענות הנתבעים:

1. לטענת הנתבעים יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבע 1, שמעון, מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה. בין התובע לשמעון לא השתכללו יחסי עובד ומעביד ו/או יחסים חוזיים, שמעון עבד כמנהל שכיר אצל בנו לירן, לירן הוא זה שהעסיק את התובע, הנפיק ופרע את תלושי שכרו והנושא באחריות כלפי התובע. לטענת הנתבעים, התובע לא העמיד תשתית עובדתית ראויה לטענותיו כנגד שמעון.
2. התובע עבד אצל לירן החל מיום 1.3.10 ועד לחודש אוקטובר בשנת 2010, בלבד.
3. לירן מפעיל עסק לייצור משטחים תעשייתיים ושמעון הוא מנהל שכיר בעסק ופעולותיו בוצעו מתוקף תפקידו זה.
4. התובע לא פוטר אלא זנח את העבודה ללא כל הסבר ו/או הודעה מוקדמת.
5. לירן זקוק לכוח עבודה להגדלת הייצור ולא הייתה לו כל סיבה לפטר את התובע, בייחוד כאשר עד לאותה עת התובע עבד ללא פגם.
6. התובע עבד בהיקף משרה של 59%, בימים ובשעות משתנים והשתכר שכר מינימום.
7. תלושי שכרו של התובע תקינים ומשקפים את עבודתו בפועל.
8. התובע זכאי לפדיון חופשה לפי היקף משרתו ותקופת העסקתו בסך 769.80 ₪ וסכום זה מקוזז כנגד אי מתן הודעה מוקדמת.
9. התובע אינו זכאי לדמי הבראה, שכן לא השלים שנת עבודה.
10. התובע לא הוכיח שעבד בסמוך לימי החג ותחשיביו שגויים.
11. לירן סיפק הסעות לעובדים, ולכן התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה.
12. התובע היה זכאי להפרשות לפנסיה בשיעור של 2.5% לאחר תקופה בת 6 חודשים ולכן במקביל להגשת כתב ההגנה הועבר לב"כ התובע סך 98.55 ₪.
13. התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו ומאחר ולא השלים שנת עבודה שלמה. כמו כן התובע אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בנסיבות התפטרותו.
14. יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

דיון והכרעה

תקופת העסקתו של התובע:

1. כאמור לעיל, אחת הפלוגתאות העיקריות בתיק, המשליכה לגבי מספר רכיבי תביעה, עניינה תקופת העסקתו של התובע.
2. לטענת התובע (ס' 2 לתצהירו) הוא עבד בעסק החל מיום 1.2.10 ועד ליום 14.4.11, מועד בו פוטר מעבודתו. במסגרת זו ציין התובע בתצהירו (ס' 9), כי ביום 14.4.11 בשעה 14:00 לערך, הוא מסר מכתב מ"קו לעובד" לשמעון ולאחר ששמעון קרא אותו, הוא הורה לו לעבוד עד השעה 17:00 ולאחר מכן לא לשוב לעבודה אלא אם התובע יהיה מוכן להמשיך לעבוד בתנאים בהם עבד עד לאותה עת. לטענת התובע הוא לא היה מוכן להתעלם ממכתב "קו לעובד" ובכך הגיעו יחסי העבודה לידי סיום.
3. מנגד טענו הנתבעים, כי התובע עבד שמונה חודשים בלבד, מחודש 3/10 ועד לחודש 10/10, מועד בו נטש את העבודה במפתיע וללא מתן הודעה מוקדמת (ס' 6 לתצהיר שמעון וס' 7 לתצהיר לירן).
4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו על ידי הצדדים נחה דעתי, כי התובע עבד בעסק מיום 1.2.10 ועד ליום 14.4.11 ואסביר:
5. לגבי מועד תחילת העבודה נטושה מחלוקת, האם המועד הינו חודש מרץ 2010 כטענת הנתבעים או שמא 1.2.10 כטענת התובע.
6. נטל ההוכחה בעניין תקופת העסקתו של התובע והיקפה מוטל על העובד (דב"ע(ארצי) נד/3-23 חיים פרינץ - גפן ואח', פד"ע כו(1), 547 (1994)) בנוסף, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם (ע"ע(ארצי) 42463-09-11 גולן – נגרית שירן בע"מ (פורסם בנבו) מיום 18/3/2013).
7. מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירי הצדדים עולה, כי מועד תחילת העבודה המוזכר בהם כמו גם הוותק נמנה החל מיום 1.2.10. הנתבעים לא מצאו לנכון במסגרת תצהיריהם להתייחס לנתון האמור וכל שטענו היה, כי התובע החל לעבוד בחודש 3/10. גם כאשר שמעון נשאל על כך במסגרת חקירתו (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 24-26) הוא לא מסר כל תשובה עניינית וכל שענה היה שהוא "לא מנהל את התלושים" ... "זה לא העבודה שלי זה לא ענייני". למותר לציין, כי לא הובא כל עד אחר מטעם הנתבעים, שיוכל לתמוך בטענותיהם.
8. מעבר לאמור יוזכר, כי הנתבעים נמנעו מהצגת פנקס שכר ו/או דוחות נוכחות מטעמם ו/או מהצגת הודעה לעובד המחויבת על פי חוק. הצגת מסמכים כאמור, מן הסתם, הייתה מאירה את נקודת המחלוקת. ככל שהיו מוגשים מסמכים אלה או חלקם יכול היה בית הדין לבחון התיישבותם עם גירסת הנתבעים. לעניין דוחות הנוכחות אף ראוי לציין, כי שמעון העיד (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 11-14), שנערך על ידו רישום נוכחות של התובע, ברם מטעמים השמורים עמו, לא הוצג כל רישום כאמור בפני בית הדין והדבר פועל לחובת הנתבעים.
9. גם רואה החשבון אליו הפנה שמעון בעדותו כמי שעסק בהכנת תלושי השכר, לא התייצב מטעם הנתבעים למתן עדות.

בהקשר לאי הצגת רישומי הנוכחות ואי הבאת העדים הרלוונטיים ידועה ההלכה לפיה:

"... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי - הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 וכן ראו יעקב קדמי , על הראיות (מהדורת תשנ"ט), חלק שלישי עמ' 1396 – 1398).

1. בנסיבות אלו עדותו של התובע, הנתמכת ברישום בתלוש השכר ולפיה הוא החל לעבוד ביום 1.2.10 מהימנה עליי.
2. גם לעניין מועד סיום העבודה, הנני מעדיפה את גרסת התובע על זו של הנתבעים.

במסגרת תצהירו המשלים של התובע, צרף התובע תדפיס שיחות נכנסות, שנערך ע"י חברת "פרטנר" בהתאם לצו בית הדין מיום 3.7.13. כעולה מהתדפיס, שלא נסתר, בתקופה שמיום 15.10.10 ועד ליום 15.4.11 נערכו עם התובע מספר שיחות רב, דבר המצביע בהכרח על קשר רציף ושוטף בין הצדדים וזאת בניגוד לטענת הנתבעים, כאילו התובע ניתק כל קשר עימם לאחר התפטרותו בחודש אוקטובר 2010.

כך, בתאריכים 21.12.10, 27.12.10, 30.12.10, 4.1.11, 5.1.11, 10.1.11, 12.1.11, 24.1.11, 13.2.11, 18.2.11, 20.2.11, 4.3.11 התקבלו במכשיר הטלפון הנייד של התובע שיחות וזאת ממכשיר טלפון שמספרו 050-3696663.

בהתאם לנספח ב' לתצהיר המשלים (מכתבה של חברת "פלאפון" מיום 1.12.13), שם הלקוח שהינו המנוי של קו 050-3696663 הינו: "אלמלם שמעון ואו אלמלם טל או לירן".

מספר השיחות הרב מוכיח באופן חד משמעי, כי היה קיים קשר שוטף בין התובע לבין מי מהנתבעים ו/או לטל אלמלם ז"ל, אשר עבד בעסק, והדבר סותר מניה וביה את הטענה כאילו התובע ניתק את הקשר עם הנתבעים בחודש 10/10 ולא ענה לפניות הטלפוניות שהופנו אליו (ס' 8 לתצהיר שמעון). הטענה כאילו כל שעשו הנתבעים היה לנסות להשיג את התובע "מספר פעמים, אך ללא הצלחה", אינה מתיישבת אף עם אורך השיחות כאמור בתדפיס (3.33 דקות ביום 4.1.11, 1.02 דקות ביום 20.2.11 ועוד).

1. זאת ועוד, אף נספח ג' לתצהיר התובע (פירוט התיק הכללי ב"קו לעובד") ומכתב קו לעובד מיום 24.5.11 (נספח ז' לתצהיר התובע) תומכים בגרסתו.

מעיון בחלק האחרון של נספח ג' הכולל תאריכים ו"מלל" עולה, כי במועד פניית התובע ל"קו לעובד", התובע עדיין עבד בעסק ("... כתבתי בשבילו מכתב המציין את זכויותיו, הוא יעביר אותו למנהל ונראה הלאה מה קורה. העובד רוצה לעזוב, אך לא כעת"). התובע לא נשאל דבר על כך והמסמך כלל לא נסתר.

גם מכתב "קו לעובד" מיום 24.5.11 תומך בעמדת התובע. יצוין, כי מכתב זה לא זכה לכל מענה וברי, כי לו הנתבעים היו סבורים, שהנטען במכתב אינו נכון, מן הסתם, הייתה מוגשת על ידם תגובה למכתב בזמן אמת.

1. עדותו של התובע הייתה מהימנה עליי, על אף ניסיונות הנתבעים לקעקע אותה. לא נעלמה מעיניי הסתירה לכאורה בעדות התובע לגבי הזמן שחלף לכאורה בין מועד תחילת העבודה למותו המצער של טל אלמלם ז"ל, ברם לדעתי מדובר בבלבול ולא מעבר לכך ואני סבורה, כי התובע הוכיח את התקופה בה עבד.

היקף המשרה של התובע ושכרו השעתי:

1. במסגרת כתבי טענותיו טען התובע, כי עבד במשמרות קבועות, 6 ימים בשבוע, 10 שעות ביום (כולל חצי שעה הפסקה) בימים א'-ה' ו-6 שעות ביום ו' (ס' 10 לתצהיר התובע). להוכחת טענותיו צרף התובע דוחות נוכחות שלטענתו נרשמו בכתב ידו של שמעון (נספח ה' לתצהיר התובע).
2. לעומתו טענו הנתבעים, כי התובע עבד במסגרת שעות משתנה, בימים משתנים ובשיעור של 59% משרה.
3. מעיון בעדויות הצדדים ובמסמכים שצורפו לתיק בית הדין נראה כי נפלו אי דיוקים בשתי הגרסאות.
4. בניגוד לטענת התובע לפיה הוא עבד במסגרת קבועה כאמור לעיל, דווקא מהרישומים שצורפו על ידו לתצהירו (רישומים ששמעון הכחיש כי נערכו על ידו), עלה, כי התובע עבד במסגרת שעות משתנה (נספח ה' לתצהיר התובע).
5. מנגד גם גרסת הנתבעים לגבי היקף משרה של 59% בלבד, לא גובתה בכל מסמך, לרבות דוחות נוכחות המחויבים בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק"). בנוסף, אף מעדותו של שמעון עלה, כי הוא כלל לא יודע מה היקף המשרה של התובע (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 17-20) וכי התחשיב של 59% משרה נאמר על ידו עפ"י עצה משפטית, כי "אני לא מבין בזה".
6. אף עיון בתלושי השכר מעלה, כי הרישומים בהם תמוהים: בכל החודשים מצוין, כי התובע עבד לכאורה 10 ימים בחודש, ברם השכר השתנה מחודש לחודש; אין בתלושים כל אזכור למספר שעות העבודה בפועל ולעומת זאת מצוין בהם, כי היקף המשרה של התובע הוא "100%".
7. על פי כל דין, המעסיק הוא שמחויב לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951) וגם טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, מחדלו של המעסיק בקשר עם אי הצגת פנקס שעות עבודה מסודר על ידו מובילה להגמשת נטל הראיה המוטל על העובד ובמקרים המתאימים גם להעברת הנטל למעסיק בקשר לכך (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים (12.11.08)). אי הקפדה על חובת ניהול פנקס עבודה, על ידי מעסיק אינה ראויה ואינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה, בפרט כאשר מדובר ביחסים עם עובד זר.

לעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי בפרשת ימית -

"תכלית החובות הרישומיות המוטלות על המעביד על פי חוקי המגן היא לאפשר לעובד לדעת מה הן זכויותיו, לאפשר לו לעקוב אחר תשלום זכויותיו על פי החוק ולבדוק אם משולמות לו מלוא זכויותיו, ולסייע באכיפתן של זכויותיו ...

...אין להתעלם מכך, כי בשנים האחרונות חל גידול בהיקף התופעה של אי ציות לחוקי המגן, וכי מעבידים רבים מתעלמים מהחובות הרישומיות המוטלות עליהם. על בית הדין להתאים את פסיקתו למציאות המשתנה ולקבוע נורמות אשר יצקו תוכן ומשמעות להוראות החוקים המטילות על המעבידים חובות רישומיות, יגשימו את תכליתן ויגבירו את אכיפת חוקי המגן."

דברים אלה מקבלים משנה תוקף בפרט לאור תיקוני החקיקה האחרונים (תיקון סעיף 24 לחוק משנת תשס"ח אשר חייב את המעסיקים לנהל פנקסי שכר ולמסור לעובד תלושי שכר מדי חודש והוספת סעיפים 25א, 25ב, 26א, ו26ב לחוק אשר קבעו סנקציות פליליות על מי שלא מקיים חובות אלה) ואף נקבע מפורשות בסעיף 26ב בדבר הטלת נטל ההוכחה על כתפי המעביד שלא קיים את חובותיו.

בנסיבות אלה יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה התובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין תקופת העסקתו ומסגרת עבודתו.

1. מעבר לאמור יובהר, כי מעיון ברישומי הנוכחות שצרף התובע עלה, כי הוא עבד לטענתו בחודשים אליהם מתייחסים הרישומים, מספר שעות חודשיות כדלקמן: 209.5, 199, 196.5, 119 ו-193.
2. בנסיבות אלו, ולאור העובדה שהנתבעים נמנעו מהצגת רישומי השעות אותם טענו שמילאו והעבירו לרואה החשבון מדי חודש לצורך הכנת תלושי השכר, אני קובעת, כי התובע עבד במשרה מלאה, הגם ששעות עבודתו היו בהיקף משתנה. קביעה זו מקבלת חיזוק אף מדברי שמעון בחקירתו ולפיהם העסק היה זקוק כל הזמן ל"ידיים עובדות" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 23-24) וכן מהאמור בתלושי שכרו של התובע, בהם צוין כי עבד בהיקף של 100% משרה.
3. לעניין שכרו השעתי של התובע, טען התובע, כי הוא השתכר 25 ₪ לשעה (ס' 11 לתצהירו ועדותו בעמ' 21 לפרוטוקול, שורה 13) ואילו הנתבעים טענו, כי התובע השתכר שכר מינימום (ס' 12 לתצהיר שמעון וס' 13 לתצהיר לירן).
4. כאמור לעיל, הנתבעים נמנעו מהצגת הודעה לעובד ו/או מפנקס שכר. בהקשר זה ראוי לציין, כי סעיף 2 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב – 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") מונה את תנאי העבודה אשר יש לכלול בהודעה בכתב לעובד, וביניהם אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל וגובה שכרו של העובד.
5. בהתאם לחוק הודעה לעובד, הייתה חובה לתת לתובע הודעה בכתב, עם תחילת עבודתו ובה תפורטנה שעות עבודתו בהיקף העבודה הרגיל ושיעור שכרו. בפני לא הוצגה כל הודעה וברי, כי לו הייתה הודעה כאמור, מן הסתם, היא הייתה מוצגת במהלך שלב הבאת הראיות. הנתבעים לא הצביעו על מסמך שבו עוגן ופורט שיעור שכרו של התובע ואף מתלושי השכר שהונפקו לתובע לא ניתן לדלות פרטים כאמור.
6. בנסיבות אלו אני סבורה, כי נטל ההוכחה להוכחת שיעור שכרו של התובע מוטל על כתפי הנתבעים והם לא עמדו בכך.
7. אנלוגיה לכך ניתן למצוא בתיקון לחוק (משנת 2011), במסגרתו הוסף סעיף 5א' לחוק ולפיו תוצאת אי עמידה בתנאי החוק, היא היפוך נטלי ההוכחה:

"בתובענה של עובד נגד מעבידו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעביד לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."

(ס' 5א' לחוק הודעה לעובד)

לפיכך, מאחר ועדותו של התובע הייתה מהימנה עליי ומאחר שהנתבעים לא הוכיחו אחרת, אני קובעת, כי שכרו השעתי של התובע הסתכם בסך של 25 ₪ לשעת עבודה.

פדיון חופשה שנתית:

1. התובע טוען, כי הוא לא קיבל מעולם ימי חופשה בשכר ולפיכך הוא זכאי לפדיון חופשה בסך 3,265 ₪ (ס' 13 לתצהיר התובע).
2. מנגד טענו הנתבעים, כי התובע זכאי לכל היותר לסך 769.80 ₪ בהתאם להיקף משרתו וסכום זה מקוזז כנגד חובו של התובע בגין אי מתן תמורת הודעה מוקדמת (ס' 16 לתצהיר שמעון וס' 17 לתצהיר לירן).
3. נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול חופשה על ידי העובד ומכסת החופשה הצבורה לזכותו מוטל על המעסיק (דב"ע (ארצי) ל"ד/ 3-56 פרומין ובניו בע"מ – מנצור ולד פד"ע ה 360 (1974)). משלא הוצג בפניי פנקס חופשה וכאשר קבעתי, כי התובע עבד במשרה מלאה מיום 1.2.10 ועד ליום 14.4.11, הרי שאין בידיי לקבל את טענות הנתבעים ולפיכך, על המעסיק לשלם פדיון חופשה עבור ימי החופשה הלא מנוצלים בתום תקופת ההעסקה.
4. לנוכח האמור לעיל ומשהנתבעים לא הציגו כל תיעוד המתייחס לניצול חופשה של התובע, הרי שמתקבלת תביעת התובע בגין רכיב זה בסך 2,900 ₪ (25 ₪ * 8 שעות * 12 ימי חופשה בשנה * 14.5/12 חודשים).

דמי הבראה:

1. התובע טען, כי לאורך תקופת עבודתו לא קיבל דמי הבראה ולפיכך הוא זכאי לתשלום דמי הבראה בסך 2,190 ₪ (ס' 14 לתצהיר התובע). הנתבעים טוענים מנגד, כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה מאחר שלא השלים שנת עבודה (ס' 17 לתצהיר שמעון וס' 18 לתצהיר לירן).
2. לאור קביעתי, כי התובע עבד 14.5 חודשים, נדחית טענת הנתבעים ובנסיבות אלו התובע זכאי לתשלום בסך 2,190 ₪. (תחשיב התובע כלל לא נסתר ע"י הנתבעים ולא הוצג כל תחשיב חליפי).

דמי חגים:

1. לטענת התובע הוא זכאי לדמי חגים עבור 8 ימי חג בסך 1,472 ₪ (ס' 15 לתצהירו). מנגד טענו הנתבעים, כי התובע היה עובד שעתי ולא עבד בסמוך לימי החג ולכן אינו זכאי לדמי חגים (ס' 18 לתצהיר שמעון וס' 19 לתצהיר לירן).
2. אני סבורה, כי יש לקבל את תביעתו של התובע לדמי חגים.
3. על פי סעיף 18א(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח- 1948, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, החלות על המנוחה השבועית יחולו לגבי מי שאינו יהודי, ומכאן יוצא כי עובד שאינו יהודי רשאי לבחור לצאת לחופשת חג בחגים היהודיים, או בחגי עדתו, בהתאם למקובל עליו (התובע הגיש תביעה בהתאם לחגים היהודיים).
4. מעבר לכך נפסק, כי הנטל להוכיח תשלום דמי חג מוטל על כתפי המעסיק (ע"ע (ארצי) 778/06 איוון מטיאשצ'וק – שלג לבן, (28.05.2007)).
5. משהנתבעים לא חלקו על אופן החישוב של התובעים, לא הציגו כל תחשיב חליפי ואף נמנעו כאמור מהצגת רישומים כלשהם (שלטענתם היו בידם), ולפיהם ניתן היה להיווכח אם טענתם לפיה התובע לא עבד בסמוך לימי החג מבוססת - הרי שמתקבלת תביעתו ולפיכך, זכאי התובע לדמי חג בסך של 1,472 ₪.

תמורת שעות נוספות:

1. לטענת התובע מעולם לו שולמה לו תמורה עבור עבודה בשעות נוספות ועל כן נתבע על ידו סך של 2,789 ₪ (ס' 12 לתצהירו). הנתבעים טענו (ס' 12 לתצהיר שמעון וס' 13 לתצהיר לירן), כי התובע השתכר בתמורה לעבודתו שכר מינימום שעתי וזאת "עבור כל שעה בה עבד" (ההדגשה לא במקור – א.ה).
2. למרות הודאת הנתבעים לפיה שולם לתובע שכר רגיל עבור כל שעה בה עבד, הרי משנקבע, כי התובע עבד במסגרת שעות משתנה (בהתאם לרישומים שהוצגו על ידו), הרי שלכל היותר ניתן לחייב את הנתבעים בתשלום הפרשים עבור עבודה בשעות נוספות רק בהתאם לרישומים שהוצגו על ידו בפני ביה"ד.
3. בהתאם לרישומים כאמור, עבד התובע 54 שעות נוספות(במסגרת חמשת החודשים בהם הוצגו רישומי נוכחות). בהתחשב בשכרו השעתי של התובע (25 ₪) הגמול עבור עבודה בשעות נוספות מסתכם בסך 338 ₪ (54 שעות * 25/4 ₪).

החזר הוצאות נסיעה:

1. בצו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, נקבע, בין היתר:

"3. כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2 בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש העובד בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי, או כרטיס מינוי חודשי מוזל, ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה".

1. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד. על העובד נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו ומתי הוציא אותן בפועל (דב"ע(ארצי) נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב (10.9.1996)).

על אף זאת, בתי הדין לעבודה נוהגים בגמישות רבה עם העובד בכל הקשור לדרכי הוכחת הוצאות הנסיעה לעבודה ונפסק כי לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה, די באמירה כללית של העובד כי לא קיבל נסיעות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה (דב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ, פד"ע כג(1) 409 (1991)).

1. התובע טען לזכאותו לתשלום הוצאות נסיעה בגין נסיעה בתחבורה ציבורית בסך 4,908 ₪ והתבסס על הנתונים שצורפו כנספח ו' לתצהירו.
2. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי "הנתבע 2 סיפק הסעות לתובע, ככל העובדים בבית העסק" (ס' 31 לכתב ההגנה). בתצהירי הנתבעים השתנתה מעט הגרסה ונטען, כי התובע הוסע לעסק ע"י שמעון או טל אלמלם ז"ל (ס' 14 לתצהיר שמעון וס' 15 לתצהיר לירן).
3. הנתבעים נמנעו מהעדת עובדים אחרים שיבהירו האם אכן סופקה להם (כמו לתובע, כטענת הנתבעים) הסעה ודווקא תצהירו של העד מטעמם הוצא מהתיק על ידם.
4. בהתחשב בכך שמלבד הצהרה כללית של הנתבעים כי סופקה הסעה לתובע, לא הוגשה כל אסמכתא בתמיכה לכך, מצאתי להעדיף את גרסת התובע שהיתה מהימנה עליי. משלא הוצג כל תחשיב חליפי, מקובלת עליי טענת התובע בדבר זכאותו להחזר הוצאות נסיעה בסך 4,908 ₪.

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה:

1. התובע טען כי הנתבעים לא הפרישו עבורו כספים לפנסיה מקיפה בניגוד להוראות צו ההרחבה הכללי במשק, ועל כן עתר לתשלום הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש עבורו במשך תקופת עבודתו.
2. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי התובע היה זכאי לביצוע הפרשות לאחר 6 חודשי עבודה ועל כן העבירו עם הגשת כתב ההגנה סך של 98.55 ₪.
3. בהתחשב בהוראות צו ההרחבה, בתקופת העסקתו של התובע (14.5 חודשים), בהיקף משרתו המלא ובשיעור שכרו (25 ₪ לשעת עבודה) – התובע היה זכאי להפרשות לפנסיה (בגין רכיב התגמולים) בסך 1,118 ₪ כדלקמן:

לחודשים 8-12/10 סך 581 ₪ (25 * 186 * 5 * 2.5%)

לחודשים 1-4/11 סך 537 ₪ (25 * 186 * 3.5 * 3.33%)

1. מאחר שהנתבעים שילמו את הסך של 98.55 ₪, יש להפחית סכום זה מהסכום הנקוב לעיל והנתבעים מחויבים לשלם לתובע סך של 1,019.45 ₪.

נסיבות סיום העבודה והזכויות הנובעות מכך:

1. לטענת התובע לקראת מועד סיום העסקתו הוא פנה לבנק לצורך פתיחת חשבון. לצורך כך התבקש התובע להציג תלושי שכר, ברם הבנק סרב לפתוח עבורו חשבון בנק, שכן תלושי השכר לא היו תקינים. בנסיבות אלו ומאחר שלטענתו הופרו זכויותיו כעובד, התובע הגיש תלונה במשרדי "קו לעובד". "קו לעובד" ציידו את התובע במכתב למעסיק, הנושא תאריך 12.4.11 ובו תחשיב זכויותיו והתרעה לתיקון המעוות בתנאי ההעסקה. כאשר התובע מסר את המכתב לשמעון בשעה 14:00, שמעון הורה לתובע להמשיך לעבוד עד 17:00 ולאחר מכן לא לשוב לעבודה יותר, אלא אם התובע מוכן להמשיך לעבוד כמו שעבד עד לאותה עת. התובע לא היה מוכן לעבוד בתנאים האמורים ולכן לא שב לעבודה.
2. בחקירתו ציין התובע, כי "שמעון כעס מאד ואמר לי תלך" (עמ' לפרוטוקול 23, שורה 16).
3. מנגד טענו הנתבעים, כי התובע נטש את העבודה עוד בחודש אוקטובר בשנת 2010.
4. אקדים ואומר, כי לאחר שנתתי דעתי לכלל הראיות והעדויות, שוכנעתי כי יש לקבל את גרסת התובע לעניין פיטוריו וכי בנסיבות העניין, עדיפה בעיניי גרסתו של התובע לאירועים. להלן אפרט טעמיי לכך.
5. מאחר שקבעתי כאמור לעיל, כי התובע עבד בעסק עד לחודש 4/11, ממילא יש לדחות את טענת הנתבעים כאילו התובע עבד עד לחודש 10/10 בלבד.
6. גרסת הנתבעים לפיה התובע נטש את העבודה אינה מהימנה עליי. ראשית יובהר, כי דחיית טענת הנתבעים בדבר מועד ניתוק יחסי העבודה ממילא פוגמת במהימנות גרסתם לעניין נסיבות סיום העבודה; שנית, כאמור לעיל, שיחות הטלפון בין הצדדים שהמשיכו גם לאחר שלטענת הנתבעים התובע נטש את העבודה, פוגמות בגרסתם.
7. גרסת התובע לעומת זאת זוכה לחיזוק הן מנספח ג' לתצהיר התובע (התיק הכללי של "קו לעובד", שלא נסתר) והן ממכתבי "קו לעובד" מהתאריכים 24.5.11 ו-28.12.11, שלא זכו לכל מענה (נספחים ז' ו-ח' לתצהיר התובע).
8. נסיבות פיטוריו של התובע פורטו במכתבי "קו לעובד", ברם הנתבעים לא מצאו לנכון להגיב על מכתבים אלו ו/או למסור גרסה מטעמם בזמן אמת.
9. בנסיבות אלו אני מקבלת את גרסת התובע לפיה נסיבות סיום העסקתו מהוות פיטורים.
10. לפיכך, הנני קובעת, כי בנסיבות פיטוריו של התובע הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך 5,422 ₪ ולתמורת הודעה מוקדמת בסך 2,402 ₪.

אחריות משותפת של הנתבעים:

1. הלכה פסוקה היא, כי זהותו של המעסיק נקבעת על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, בשים לב לתכליתם של דיני העבודה "וביתר ספציפיות - התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" (ע"ע(ארצי) 478/09 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים (13.1.2011)).
2. מבחני העזר שהותוו בפסיקה להכרעה בשאלת זהות המעסיק בוחנים, בין היתר, מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)).
3. אין כל מחלוקת, כי לירן, שעל שמו רשום העסק, היה מעסיקו של התובע (ס' 17 לכתב ההגנה). המחלוקת היא, האם גם שמעון שימש כמעסיקו של התובע.
4. לאחר שמיעת העדויות בתיק, שוכנעתי כי גם שמעון שימש כמעסיקו של התובע, על יסוד הממצאים הבאים:
5. עדותו של לירן אשר כללה, בין היתר, את הדברים הבאים:
6. לירן כלל לא שימש כמנהל העסק, לא ניהל את הכספים וכלל לא ידע שהוא אמור לשלם שכר לאביו (שהעיד, כי שימש כשכיר בעסק) (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 9-10).
7. מי שבפועל ניהלו את העסק היו שמעון וטל אלמלם ז"ל (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 18-19).
8. תפקידו של לירן היה כדבריו "נטו, עוסק מורשה" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 11-14) והוא עסק בעיקר ב"דברים שוליים, כמו סידורים שאבא שלי ביקש שאני אעשה" (עמ' 28, שורות 20-21).
9. לירן כלל לא ידע מתי התובע החל לעבוד בעסק (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 2-3).
10. סידורי העבודה נערכו ע"י שמעון (עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 5).
11. המשכורות שולמו ע"י שמעון (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 8-9).
12. שמעון החליט על תנאי ההעסקה "ועל הכל" (עמ' לפרוטוקול 30, שורות 12-13).
13. שמעון טיפל בנושאי הביטוח (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 21-22).
14. התנהלות העסק נעשית בפועל ע"י שמעון ולירן עשה כל שהתבקש על ידו (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 28-29: "כל ההתנהלות ... אני רק חתימה על הכל. אבא שלי יכול לחפש קרן פנסיה, יכול להביא להם משכורות, בפועל מה שהוא אומר לי אני עושה, הולך לבנק, חותם").
15. כאשר לירן נשאל מדוע בעצם העסק רשום על שמו יצא המרצע מן השק: "כי אבי היה בפשיטת רגל ולא יכל לפתוח עסק" (עמ' לפרוטוקול 30, שורה 25).

גם מעדות התובע עלה, כי:

1. הוא קיבל הוראות עבודה משמעון (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 10-11); שמעון שילם את השכר (עמ' לפרוטוקול 21, שורות 21-22); לירן נהג להגיע לעסק פעם בשבוע שבועיים (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 23-24); שמעון שימש בפועל כמנהל העסק (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 28-20) ושמעון פיטר את התובע מעבודתו (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 15-19).

שמעון עצמו העיד, כי:

1. הוא זה שרשם את שעות נוכחות של העובדים והעביר אותם לרו"ח (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 30-31).

1. בנסיבות אלו עולה באופן מפורש, כי מי שבפועל קיבל את התובע לעבודה, ניהל את העסק, שילם שכר, מסר תלושי שכר, נתן הוראות עבודה, רשם שעות נוכחות ואף פיטר את התובע היה שמעון.
2. כלל הראיות שהובאו בפני אף מתיישבות עם עדותו של לירן עצמו לפיה הסיבה היחידה שהעסק נפתח על שמו נעוצה בהיותו של שמעון פושט רגל. בשל כל אלה, נחה דעתי כי שמעון שימש בפועל כמעסיק של התובע ביחד עם לירן.

סוף דבר:

1. הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים המפורטים להלן:
2. פדיון חופשה שנתית בסך 2,900 ₪.
3. דמי הבראה בסך 2,190 ₪.
4. דמי חגים בסך 1,472 ₪.
5. תמורת שעות נוספות בסך 338 ₪.
6. החזר הוצאות נסיעה בסך 4,908 ₪.
7. חלף הפרשה לקרן פנסיה בסך 1,019.45 ₪.
8. פיצויי פיטורים בסך 5,422 ₪.
9. תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,402 ₪.

הסכומים המפורטים ישולמו בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.5.12 ועד לתשלום בפועל. איני פוסקת פיצויי הלנה בגין הרכיבים ברי ההלנה, עקב התיישנות הזכות.

כמו כן ישאו הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪, כולל מע"מ. וזאת בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ד, (18 מאי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.