האם זכאים התובעים למחצית תקבולי הנתבע מכספים שגבה מצד שלישי לו נתן הלוואה?

רקע, הליכים נוספים וטענות הצדדים

1. התובע (להלן: התובע או הכט) והנתבע (להלן: הנתבע או לייכטר) המגדירים עצמם כאנשי עסקים, היו בקשרי ידידות במשך כחצי יובל. לאור משך הקשר וטיבו, לא תיעדו כנדרש את טיב עסקיהם והקשר המסחרי ביניהם. לאחר שהתגלע סכסוך סביב מיזם עסקי משותף, התברר כי החברות היתה ואיננה ונותרו טענות בדבר חובות הדדיים. לאור טישטוש הגבולות בין חברות לעסקים ומאחר ושני הצדדים מבקשים לייחס למסמכים שהוצגו משמעות שונה מזו הנראית סבירה בבחינה ראשונית, ניתן לומר כי רב הנסתר על הגלוי בהתנהלות שניהם. על הריקוד המשותף של הצמד אשר הניב הליכים משפטיים ניתן לתהות: "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" (עמוס ג', ג').

2. ביום 20.5.12 הגיש הכט תביעה זו. התביעה הוגשה על ידי הכט והתובעת 2, חברה בבעלותו שאינה פעילה עוד, כתביעה למתן חשבונות ותביעה לסעד כספי בסך 250,000 ₪ כנגד לייכטר, המכללה למדעי הבריאות וההתנהגות בע"מ (להלן: המכללה) וכנגד עו"ד גרינוולד שייצג אותה. בתמצית טוען התובע כי זכאי הוא למחצית מכל סכום שקיבל לייכטר מהמכללה, ממועד ההסכם מיום 3.1.05 בין המכללה ללייכטר בו צויין שמה של חברת חיים קלים בע"מ לצידו של לייכטר.

בעקבות קדם המשפט מיום 30.5.13 ולאחר שהתובע ראה את כתב הגנתם וקיבל נתונים אודות הקשר בין המכללה לליכטר, נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 2-3. בדיון מיום 15.9.13 נקבע כי התביעה תנוהל כתביעה כספית וניתן לעתור לזימון נציגי המכללה לעדות.

3. קדמו להליך זה שתי תביעות שהגיש לייכטר כנגד הכט. ראשית הוגש לביצוע ביום 12.6.11 בתיק הוצל"פ 22-03861-11-8 שטר חוב בסך 198,500 ₪ שנערך ביום 29.4.07, מועד פרעון שנרשם בו 1.2.11, שעשה הכט לפקודת לייכטר. הכט הגיש התנגדות לביצוע השטר ולאחר קבלתה מתנהל ההליך בת"ט 36605-08-11 (להלן: תיק השטר). טענות ההגנה של הכט בתיק השטר בעיקרן הן טענותיו בהליך זה.

בנוסף הוגשה תביעה בסך 515,306 ₪ על ידי לייכטר ובנו רועי, בגין השקעתם במיזם העסקי שכשל "פרפרית" במסגרת ת"א 36990-03-12 (להלן: תיק פרפרית).

טענות התובע

4. כרקע לטענות הגנתו כנגד השטר, הציג הכט טענת הגנה יצירתית המהווה את הבסיס לעילת התביעה מטעמו. הרקע העובדתי מהותי מאחר ומהווה את הבסיס לטיעוני הכט והסברו לטיבו של שטר החוב שמסר ללייכטר. לטענת הכט, לאור יחסי הידידות עם לייכטר סייע לו במתן הלוואות ללא ריבית. לאחר שלייכטר נותר חייב להכט "עשרות אלפי ₪" הציע לייכטר בשנת 2004 עסקת חבילה: הכט יוותר על יתרת חובו של לייכטר כלפיו ובתמורה הכט יהפוך לשותפו של לייכטר בחוב המכללה כלפיו, קרי יהפוך לנושה המכללה במחצית חובה כלפי לייכטר. נטען כי הוצג מצג כי נותר חוב של המכללה בסך של כ- 400,000 ₪ הנושא ריבית ונטען כי סיכויי הגביה אינם גבוהים.

התובע מודה כי קיבל כספים מלייכטר מיולי 2006 ואילך אולם טוען כי מדובר בתשלומים שהועברו על חשבון חובה של המכללה. לאחר שהועברו 75,000 ₪ מסר התובע ללייכטר שטר בטחון אשר לטענת התובע נועד לשמש כהוכחה לכך כי הועברו לתובע כספים וכן להבטיח את השבת הכספים "במקרה בו תשלם המכללה ותיערך התחשבנות והן במקרה שזו לא תשלם", (בסיכומיו כינה התובע עסקה זו בשם "הלוואה על תנאי"). לאחר שהועברו כספים נוספים ניתן שטר נוסף, בינואר 2007 לערך, הפעם בסך 90,000 ש"ח. לטענת התובע אותו מנגנון חל לגבי שטר זה. בהמשך, באפריל 2007 , הוחלפו השטרות הנ"ל בשטר אחד בסך 198,500 ₪, הוא השטר המהווה את העילה בתיק השטר.

הכט נשען על שני הסכמים בין לייכטר למכללה. הראשון מיום 3.1.05 (להלן: ההסכם הראשון) בו הוסיף לייכטר את חברת חיים קלים כצד להסכם, ללא חתימה מטעמה. בהסכם זה הכירה המכללה בחוב של 494,000 ₪ וכן בחוב נוסף של 375,000 ₪. צויין כי החובות ישולמו בשיקים של סטודנטיות, המכללה וגופים נוספים. לייכטר התחייב מצידו להשיב שיקים מעותדים שאחז בסך של 160,000 ₪.

על ההסכם השני בין המכללה ללייכטר מיום 6.11.07 חתומה גם חיים קלים. ההסכם מוכתר כהסכם פשרה ונועד להסדיר את יתרת חובה של המכללה ללייכטר. סוכם על תשלום של 272,500 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 10,500 ₪. נקבעו תשלומים עד לסוף שנת 2010 והושבו המחאות למכללה.

מעמדת התובע עולה כי מבקש מחצית מכל סכום ששילמה המכללה ללייכטר, בקיזוז הסכומים שקיבל המגולמים לטענתו בשטר החוב. לצרכי אגרה העמיד תביעתו על סך של 250,000 ₪.

טענות הנתבע

5. הנתבע כופר בבסיס טענות התובע. לטענתו במשך שנות החברות היה נתון התובע לא אחת בקשיים כלכליים. הנתבע העניק לתובע הלוואות חבריות ומעולם לא קיבל הלוואה מהתובע. לטענתו העביר לתובע כספים רבים שהצטברו לסכום כולל של כ- 300,000 ₪ (כ- 200,000 מתוכם מגולמים בשטר).

לייכטר טוען כי הלווה למכללה כספים רבים במהלך מספר שנים. בהמשך בנו החל לעבוד במכללה (בשנים 2003 – 2008) ולאור יחסי הקרבה עם המכללה לא עמד באופן תקיף דיו על פרעון החוב. לשיטתו, נוכח החברות עם הכט והכרה בכישוריו כאדם מתוחכם הבקיא בעריכת הסכמים וניהול הליכים משפטיים, סוכם כי יציגו למכללה מצג לפיו חיים קלים שותפה להסכם. לטענת הנתבע, היה צורך להציג מצג לפיו עומדים מאחורי הנתבע אנשים נוספים אשר מימנו את ההלוואות כדי לתמרץ את המכללה לפרוע את החובות כלפיו באופן מהיר יותר, מאחר וניצלה את העובדה כי בנו עבד במכללה בתפקיד בכיר ולא מיהרה לפרוע את החובות. לפיכך טוען לייכטר כי הסתייע בהכט בניהול המשא ומתן מול המכללה ועריכת ההסכמים וכן בצירוף החברה של הכט, חיים קלים, כצד להסכמים כדי לתמרץ את המכללה לשלם. לשיטתו, לא שיער כי התובע יעז לטעון כי למרות שמעולם לא היה לו קשר עסקי עם המכללה זכאי הוא לקבל מחצית מהחזר ההלוואות שנתן לה לייכטר. לפיכך טוען הנתבע כי לתובע אין כל זכות בכספים ששילמה המכללה ודין התביעה להדחות.

במילים אחרות, טענת הנתבע היא כי חיים קלים צורפה להסכמים מול המכללה למראית עין והתובע מבקש לייצר יש מאין זכויות כספיות בכספים בהם אין לו כל זכות. לשיטתו של הנתבע, העדר זכאותו של התובע לכספים והודאתו בכך כי לווה כספים רבים מהנתבע עולה מהתנהגות הצדדים והתכתובות ביניהם. התובע טוען כי דווקא האמור בהתכתבויות והעולה מהתנהגות הצדדים תומך בגרסתו.

6. למרות שהתביעה כנגד המכללה נמחקה, ואיש מהצדדים לא זימן את נציגיה לעדות, מצאתי מקום לפרט את עמדת המכללה כפי שפורטה בכתב הגנתה. מדובר במי שלא הוכח כי יש לו עניין בהתדיינות בין הצדדים ולכן יש חשיבות לגרסתה. המכללה טענה כי למרות קנוניה, שטיבה לא פורט, בין לייכטר לבעל עניין במכללה, נטלה הלוואות חוץ בנקאיות שונות מלייכטר. לגבי ההסכם הראשון נטען כי מהווה הסדר פריסת חוב, והחוב המצויין בו גבוה מהחוב האמיתי. נטען כי לייכטר ביקש לצרף את חיים קלים נוכח טענתו כי הוא בעל עניין בה. המכללה הכחישה כל קשר עם התובעים והפנתה למכתביה מיום 20.11.06 ו- 28.11.06. נוכח מחלוקות מול לייכטר בנוגע להשבת שיקים שבחזקתו נחתם הסכם הפשרה מיום 6.11.07, (נספח להסכם זה רשימת המחאות שהושבו לעו"ד גרינוולד בסכום כולל של 1,703,231 ₪). לימים ביקשה המכללה לערוך התחשבנות ופריסת תשלומים מחודשת של יתרת החוב ולייכטר הודיע כי ניתן להסיר את חיים קלים מאחר ונמצא ביחסי שותפות עימה ומעביר לה מחצית מהכספים שמשלמת המכללה. לפיכך נערך בין המכללה ללייכטר "הסכם פשרה מתוקן" מיום 30.1.11 במסגרתו הודתה המכללה ביתרת חוב של 177,588 ₪ אשר ישולם ב- 41 תשלומים. בהסכם הפשרה המתוקן הצהיר לייכטר כי חברת חיים קלים המחתה לו את כל זכויותיה בהתאם להסכם הפשרה.

דיון והכרעה

על מהימנות ומשקל

7. כמפורט לעיל, דרכיהם של התובע והנתבע מפותלות. שניהם טוענים כי הלוו זה לזה סכומי כסף מכובדים אולם לא טרחו לפרט את מקורות הכנסתם ולהציג משנה סדורה של סכומים שנתנו וקיבלו זה לזה או למכללה. אכן כטענת התובע, תביעתו אינה עוסקת בהלוואות שנתן לטענתו לנתבע, אולם בהעדר הוכחה לקיומן של הלוואות כאמור, נשמט הבסיס תחת טענת תביעתו. לטענת התובע, קיומו של חוב של הנתבע כלפיו היה הבסיס להצעתו של הנתבע לצרפו כשותף בחוב המכללה כלפיו. למרות שהצעה נטענת זו הינה הבסיס ההסכמי לתביעתו, ולטענת הגנתו בתיק השטר, אין בפי התובע תיאור של ההצעה, טיבה ומועד נתינתה. כל שנטען על ידי התובע מתומצת בסעיפים 1-2 לתצהירו:

"...על רקע זה, הציע לי עסקה במסגרתה יכניס אותי כשותף עמו בחוב שחווה (צ"ל חבה, ע.כ) לו מכללה מרמת גן במקום החוב שלו כלפי. "

לא ניתן לטעות בתובע כמי שלוקה בתמצות יתר. נהפוך הוא, תצהירו בתיק זה ובתיק השטר, עדותו, תכתובות מטעמו וסיכומיו לוקים באריכות יתר. התובע לוקה בהסתעפות לתתי נושאים שאינם ממין העניין, הדגשת הטפל והתעלמות מהעיקר. בסיכומיו הגדיל לעשות, "סיכם" על פני 78 עמודים תוך צירוף נספחים שלא כולם הוגשו כראיות בהליך שבפני. התובע אף הפנה לתצהירו הלא חתום מתיק השטר (48 עמודים צפופים עם 266 סעיפים ותתי סעיפים) במקומות בהם סבר כי תצהירו מתיק אחר יש בו כדי לחזק עדותו בפני (משל מרים עצמו בציצית ראשו). לא הוחלט כי תיק זה יאוחד עם תיק השטר ואין החלטה כי ניתן להפנות לתצהירים ומוצגים שהוגשו שם. בניגוד לנתבע שציין במפורש בתצהירו כי מסתמך על התצהירים בתיק השטר, ואף צירף העתקם לתיק זה, נמנע התובע מלעשות כן. אסור לצרף לסיכומים מסמכים ועדויות שלא היו חלק מהראיות בתיק. התובע אינו רשאי לצרף לסיכומיו תצהיר שהגיש בתיק השטר שכן לא נחקר על האמור בו, (במאמר מוסגר יוער כי התצהיר האמור נועד בעיקר להשחיר פניו של הנתבע ועמוס בפרטים שאינם חיוניים לצורך הכרעה בתביעה). העובדה כי התובע אינו מיוצג אינה מקנה לו הנחות בניהול ההליך, במיוחד לאור אופן ניהול ההליך על ידו בו לא התנהג כמי שההליך השיפוטי זר לו.

לפיכך אכריע להלן בשאלות השנויות במחלוקת ולא אדרש לשלל טיעוניו של התובע או למסמכים שאינם בגדר הראיות בתיק. עניינים אליהם לא אתייחס אינם נחוצים להכרעה או שלא מצאתי בטענות ממש.

8. יאמר כבר עתה, כי לא התרשמתי לחיוב מהתובע ואף עלה כי הנתבע ביצע עסקים והעלה גרסה שמעמידה אותו באור שלילי. התובע הינו אדם שכוחו בלשונו, אשר סבור כי חזרה טרחנית על אותן טענות ומיחזורן בהליכים שונים מקנה להן נופח של אמינות או משקל ראייתי נוסף. בסופו של יום נותר התובע עם עדות יחידה של בעל דין. ממכלול הראיות שיפורטו להלן, לא מצאתי כי ניתן להסתפק בגרסתו, והתמיהות שהעלה בגרסת הנתבע, כדי להעדיף את גרסת התובע על פני זו של הנתבע.

למרות שהנתבע לא הציג את התמונה העובדתית המלאה אודות מערכת עסקיו עם המכללה, מקורות המימון ותחשיב הוצאותיו (הלוואות שנתן) והכנסותיו (תשלומי המכללה), לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע הינו נוכל שהוליך אותו שולל.

כל שעלה בידי התובע להציג כראיה להעדר מהימנות הנתבע הינו הפניה לת"פ (שלום ב"ש) 69/96 , שהעתקו לא צורף, שם לטענתו הורשע הנתבע בסיוע לניסיון לקבל דבר במרמה הנוגע להונאת ביטוח. עוד הפנה לת"א (שלום ת"א) 18154/04. ממקרא פסק הדין לא עולה כי נקבע שם כי הנתבע נוכל שניצל מצוקתו של הנתבע שם. כל שנקבע הוא כי "עיסקת היסוד בגדרה נמשכו השיקים נגועה בהטעיה שבוצעה כלפי יניב על ידי פינטו, כאשר סביר להניח כי ליכטר היה מודע לטעותו של יניב. ליכטר אינו יכול ליהנות ממעמד של אוחז כשורה...". יתר טענות התובע ביחס ל"שיטת עבודתו" של הנתבע נעדרות כל עיגון עובדתי ואינו זכאי להפנות לטיעוניו בתיק אחר, הגם שממילא אין לטענות שם כל משקל בהעדר ראיות ממשיות.

לייכטר העיד על שני מקרים בהם טען עובדות שאינן נכונות ביודעין. האחד בנוגע לשיק בסך 55,000 ₪ לפקודת התובע, שידון להלן, אותו טען כי הציג לגרושתו כדי להראות מצג שווא של חובות כלפי התובע. השני והמהותי, טענתו בנוגע לסיבה בגינה צורפה חיים קלים להסכמים מול המכללה. כפי שיבואר להלן, בבחירה בין התובע הטוען כנגד שטר חוב שערך כי אינו משקף חוב לנתבע, לבין הנתבע הטוען כי צירף את חיים קלים כנושה למראית עין, מעדיף אני את גרסתו של הנתבע, לייכטר.

האם צורף התובע, באמצעות חיים קלים, כשותף אמיתי בחובות המכללה כלפי לייכטר

9. כאמור לעיל, בבסיס טענתו של הכט עומד הסכם בעל פה עם לייכטר במסגרתו ויתר הכט על חוב שהיה חייב לו לייכטר תמורת כניסה כשותף במחצית חובה של המכללה כלפי לייכטר. גרסה זו לא הוכחה, אף לא לכאורה. אשר להסכמה בעל פה, לא פירט הכט גרסה סדורה. לא נטען מתי נערך ההסכם בעל פה ומה היו פרטיו. מה היקף החוב שנמחל ללייכטר ומה היקף הכספים שעליו להעביר בתמורה. הכט חוזר על גרסה תמוהה כי ידע על חוב של כ- 400,000 ₪, למרות שעיין בהסכמים מול המכללה. מגרסתו עולה כי ההסכם הנטען היה לקבלת מחצית מחוב של 400,000 ₪ של המכללה כלפי לייכטר. לשיטתו חוב זה שולם בכספים שמשקף שטר החוב, שיידון להלן. לפיכך לא ברור מדוע סבור הכט, שמודה כי קיבל כ- 200,000 ₪, כי זכאי הוא לתשלום נוסף המגיע למחצית מהחוב הממשי של המכללה ללייכטר.

אם לא די בהעדר פירוט אודות טיבו של ההסכם בעל פה, כדי לשלול תוקפו, לא הוכח כי אי פעם הלווה הכט כספים ללייכטר מעולם. ודאי שלא הוכח שיעור החוב הנטען של לייכטר כלפיו. אין בידי לקבל עמדת התובע כי לא היה לו צורך להוכיח עובדה מהותית זו מאחר ולשיטתו לא תבע את החזר ההלוואות שנתן. על התובע היה להציג הסבר הגיוני לפרץ הנדיבות של לייכטר כלפיו, בצירופו כנושה משותף כלפי המכללה, אולם לא עלה בידו לעשות כן.

הכט מסר שלל גרסאות אודות ההלוואות שנתן לכאורה לליכטר. בחקירתו בהתנגדות בתיק השטר (פר' מיום 4.12.11, עמ' 5) טען כי נתן הלוואות בשנים 2003-2004 וסרב להתייחס למצבו הכלכלי. בתשובות לשאלון בתיק השטר (נ/3) מסר תשובה כללית ומתחמקת בנוגע להלוואות שנתן וטען כי נתן עזרה לליכטר לפרקים "החל בשנת 1987 אולי 1988 עד לשנת 2006...אולי אף מאוחר יותר". לטענתו נתן סכומים שונים ועם קבלתם חזרה החזיר ללייכטר את הפתק אשר שיקף את ההלוואה ולכן אין בידו ראיות להלוואות אלו. לשאלה מה היה החוב שנמחל בתמורה לשותפות בנשייה במכללה השיב: "כל סכום שאגיד יהיה ניחוש" (עמ'15, ש' 3) "אני זוכר שזה היה עשרות אלפי ₪" (עמ' 15, ש' 35).

10. עולה כי מדובר בגרסת בדים, כאשר התובע מוסיף פרטים תוך כדי ניהול ההליך ומסיק מסקנות מוטעות ממידע שקיבל מהנתבע והמכללה. כדי לחפות על העדר גרסה מטעמו ניסה התובע להסיט את הדין לנבירה במסמכי הנתבע. שעה שהסתיימו הליכים מקדמיים בתיק זה ולא הוכח כי הנתבע העלים מסמכים, לא ניתן לטעון כי הוצגו מסמכים שונים מאלו שהתבקשו. לא נסתרה גרסתו של לייכטר בתצהירו המשלים בו התייחס לשטר חוב ושיק שנרשם לפקודתו של הכט. אשר לשטר החוב, לא מדובר בשטר לפקודת התובע ולא הוצגה ראשית ראיה כי השטר שהוצג בדיון, בסך 30,000 ₪ משנת 2001 (התובע טען בעדותו כי זכר שטר של 20,000 ₪ שהוסב אליו, עמ' 17, ש' 24) מגלם חוב של הנתבע כלפי התובע.

בנוגע לשיק בסך 55,000 ש"ח לפקודת התובע, לפרעון ליום 17.2.01, שיק זה כלל לא היה מוכר לתובע ולא הוחזק על ידו. הנתבע העיד, עדות שאינה מחמיאה לו, כי הסכים להצעת התובע ורשם שיק לפקודתו כדי שבמאבק הגירושין מול אשתו יציג מצג לפיו יש לו חוב כלפי התובע. גם בנקודה זו ניצל התובע את הכרותו העמוקה עם הנתבע כדי להציג תמונה עובדתית חלקית ועל סמך רסיסי מידע להסיק מסקנות חסרון עיגון עובדתי. כאשר בעל דין מעיד בניגוד לאינטרס שלו הדבר יכול להצביע על מהימנות גרסתו. הנתבע ציין כי בסופו של יום לא עשה שימוש ב"עצת אחיתופל" של התובע ולא הצהיר בבית המשפט לענייני משפחה כי יש לו חובות כלפי גרושתו. התובע לא סתר עדות זו אלא ניסה, שוב, לטעון כי הנתבע מעלים מסמכים. לא הונח בסיס לטיעוני התובע אשר יכל לבקש לזמן עדים להזים טענות הנתבע. גם טיעוניו בסיכומים כי במועד מסירת השיק לא היה הנתבע בהליך גירושין לא עלו מהתשתית הראייתי בתיק.

11. מעבר לאמור לעיל התובע נמנע לכל אורך הדרך מלפרט את מצבו הכלכלי, עובדה הפועלת לחובתו, שכן עלה מהעדויות כי מצבו הכלכלי לא היה איתן באופן שאפשר לו לתת הלוואות לנתבע. (לסיכומי הנתבע צורף פסק דין בתא"מ (שלום ב"ש) 1195/08, 4248/09 שניתן ביום 27.7.09 ממנו עולה כי התובעים היו בחובות כלפי בנק דיסקונט בסך של כ- 250,000 ₪ בינואר 2008 לערך. בסיכומי התשובה טען התובע כנגד ממצאי פסק הדין, ולטענתו גם הבנק העלים מבית המשפט מסמכים שהיו מוכיחים כי לא היה חייב כספים)

מנגד, לא נסתרה גרסת הנתבע כי הכספים הועברו לתובע כהלוואה. אכן, גם הנתבע לא חשף את מלוא מצבו הכלכלי והעסקה עם המכללה מעלה שאלות בנוגע למקורות המימון שלה. עם זאת, לטובתו של הנתבע ראיה כי המכללה הכירה בחוב ניכר כלפיו, עובדה המעידה כי עד לשנת 2004 הלווה לה כספים. עובדה זו אינה מתיישבת עם טענות התובע כי הוא זה שהלווה כספים לנתבע. טענות התובע בסיכומיו ביחס למצבו הכספי של הנתבע, לא גובו במסמכים ואין להן משקל. אם הנתבע העלים הכנסותיו מהמכללה מנושה שלו, בנק בינלאומי, אין הדבר מוכיח כי היה בקשיים כלכליים וקיבל הלוואות מהתובע.

לאור האמור לעיל עולה כי התובע לא הוכיח כי הנתבע היה חייב לו בסוף שנת 2004 ולו שקל אחד. לא הוכח כי נערך הסכם בעל פה לפיו ימחל התובע על חובות כלפיו בתמורה להכנסתו כשותף בחוב המכללה לנתבע.

על בסיס מסקנה זו, ניתן לדחות את התביעה. יחדז עם זאת, לצורך הכרעה בתביעה יש להידרש לשטר החוב, רישומי הצדדים והתכתובות ביניהם.

שטרי החוב, התרשומות והתנהגות הצדדים

12. המסמכים המשקפים כספים שעברו מלייכטר להכט הינם שלושה עמודים, בעיקרם בכתב ידו של הכט, המתעדים כספים שהועברו אליו. כהרגלו, מסיט התובע את העיקר מרישומיו הוא להערות שרשם הנתבע על העתק המסמך וטוען כי מדובר בזיוף (עמ' 25-28 לתצהירו בתיק השטר). לא מצאתי בסיס לטענות הזיוף וניתן לקבל הסבריו של הנתבע כי מדובר בביאורים שערך לעצמו על העתק התשלומים שנותר בחזקתו. לייכטר העיד כי הכט נהג לרשום תשלומים שהועברו לו על דף נייר והיה מצלם את הרישום ומעביר העתק לליכטר. המסמך המקורי שאמור להיות בחזקת התובע לא הוצג והתובע לא הפנה לתיעוד אחד של תשלום שהועבר לו שאינו מדוייק.

התובע מודה כי ערך רישומים שכותרתם "פירוט תקבולי מוטק'ה" המעידים על קבלת כספים מיום 20.7.06 עד ליום 26.11.06. עד ליום 27.10.06 הועברו 70,412 ₪. לייכטר רשם בתחתית התקבולים, כי ביום 27.10.06 קיבל שטר חוב של 75,000 ₪. עד ליום 26.11.06 הועברו עוד 92,800 ₪ ולפי רישומי לייכטר קיבל שטר חוב נוסף בסך 90,000 ₪ ביום 28.12.06.

בתחתית העמוד ערך לייכטר חישוב של יתרת חובו של הכט והגיע, לאחר תיקון טעות בתיעוד תקבול בסך 11,666 ₪ ותוספת שיק בסך 10,000 ₪ ביום 20.2.07 ותקבול נוסף של 24,000 ₪ לסכום כולל של 197,545 ₪. במועד זה (אפריל 2007) מציין לייכטר כי קיבל את שטר החוב בסך 198,500 ₪ והשיב את השטרות הקודמים להכט. לפי רישומו בראש העמוד מדובר ב"חוב של סילויו למוטקה לייכטר" וליד קבלת שטר החוב האחרון ציין לעצמו כי לא ננקב מועד החזרה מאחר והאמין כי הכט יצליח במיזם שהציע ובאמצעותו ישיב הכספים (עדות לייכטר, עמ' 59-60).

13. לא מצאתי כי ניתן לקבל פרשנותו של הכט לתרשומת זו. לשיטתו, העובדה כי ציין בכותרת "פירוט תקבולים מוטק'ה" ולא הלוואה מעידה כי מדובר בכספים שהועברו לו על חשבון שותפותו בחוב המכללה. צידו השני של המטבע היא טענתו כי לייכטר זייף המסמך עת הוסיף "חוב של סילויו למוטקה...". הסבריו של התובע אינם עומדים במבחן השכל הישר. לו היה מדובר בהתחשבנות על בסיס שותפות בחוב המכללה הדעת היתה נותנת כי התרשומת היתה מעידה על קשר בין התקבולים לתשלומי המכללה. רישומי התובע אינם מציינים, אף לא ברמז, את קיומה של המכללה ברקע התקבולים. העובדה כי בחר לקרוא לכספים "תקבולים" ולא "הלוואה" אינה משנה מאופיים. דווקא העובדה כי בתרשומת הנוספת שערך הנתבע בה תיעד תנועות כספים נוספות, שידונו להלן, מיום 9.11.07 ואילך רשם בכותרת "הלוואה חדשה", מעידה כי היתה לכל הפחות הלוואה קודמת. התובע לא הבהיר מה היתה כוונתו בתואר "הלוואה חדשה" ובחר, כהרגלו, להתלות בפרט חסר חשיבות והוא כי הנתבע איגד את שלושת העמודים בכתב ידו של התובע, ומספר אותם מאחד עד שלוש (בספרות רומיות). מבחינת הנתבע דובר בסדר כרונולוגי של העברת הכספים וגם אם לא מדובר בעסקה אחת, אין פסול במספור הדפים. ודאי כי גם פעולה זו אינה נכנסת לגדר זיוף, כטענת התובע.

14. התובע אף לא הראה קשר עקיף בין הכספים שקיבל לייכטר מהמכללה, לתקבולים המפורטים לעיל. לא ניתן אף טעם מדוע יסכים לייכטר להעביר את התקבולים שיקבל מהמכללה ראשית להכט, תמורת קבלת שטרי חוב, ולאחר מכן יערוך התחשבנות. מדובר בהתנהגות השונה מהמקובל ונטל הוכחתה כבד. התובע לא עמד בנטל זה.

התובע מודה כי מסר שני שטרי חוב והחליפם בשטר אחד גדול יותר, הנתבע בתיק השטר. הסבריו להתנהגותו, אינם מספקים הסבר הגיוני אשר יש בכוחו לסתור את המשמעות המתבקשת מהנסיבות של מתן שטר חוב.

שטר חוב כשמו כן הוא, מעיד על חוב של עושה השטר כלפי הנפרע ומטיל על עושה השטר נטל להוכיח כי אינו חייב לשלם את הסכום הנקוב בשטר. טענתו של התובע מטילה עליו נטל כבד אף יותר, שכן טוען כי השטר לא משקף חוב כלפי לייכטר אלא מהווה תיעוד בלבד ובסיס להתחשבנות עתידית. לא מצאתי כי ניתן לקבל גרסתו.

בחקירתו (עמ' 16) הציג שלל גרסאות אשר לא מסבירות מדוע הסכים להחליף את השטרות בשטר אחד בסכום גבוה יותר למרות שידע כי לייכטר כבר גבה סכומים מסויימים מהמכללה: "אז לא הייתי בטוח שהוא גבה 150. כתבתי את השטר ולא כתבתי עליו תאריך מכיוון ששנינו ידענו שזה כסף שלא צריך להחזיר אלא אם יתברר שהוא לא מצליח לגבות את הסכום שיכסה את החלק שלי ולכן ידעתי שהוא כבר גבה חלק כך שהייתי בטוח שלא יקרה מצב שאצטרך לפרוע את כל השטר" (ש' 35-38 שם). בהמשך חקירתו אישר התובע את חוסר הסבירות בהתנהגותו שעה שלא רשם בפשטות כי קיבל 200,000 ₪ על חשבון כספי המכללה : "טעיתי ולא חלמתי שהשטר הזה יהפוך להיות שטר שאדרש לשלמו...קיבלתי כסף והוצאתי שטר. חשבתי שאתחשבן ואקבל את השטר בחזרה" (עמ' 22, ש' 32-34).

התשלומים שהועברו לתובע נעשו בפרק זמן קצר יחסית של כארבע חודשים (בשונה מהסדרי פריסת החוב הארוכים של המכללה). מדובר בהעברות כספים שלא גובו בהסכם הלוואת מסגרת או מסמך אחר אולם לשני הצדדים היה ברור כי על הכט להשיבם ללייכטר, אחרת מדוע תועדו. לפיכך אין ליתן משקל להישענות התובע על סמנטיקה של כינוי הכספים כהלוואה אחת או כמה הלוואות. מבחינת הנתבע היתה התנהלות מתמשכת של העברת כספים ממנו אל התובע, ללא הפרדה ברורה בין כל תשלום ותשלום.

מתוך תרשומת התובע עצמו ועדויות הצדדים מצאתי כי גרסת התובע אינה סבירה ולא הוכחה. מנגד, מקבל אני את עדותו של לייכטר, אשר לא נסתרה, כי התרשומת מעידה על כספים שהועברו לתובע, כהלוואה ללא מועד פרעון מדוייק, נוכח תקוות הנתבע כי המיזם החדש שהציע התובע יניב רווחים ובעזרתו ישיב הוא את הכספים שנטל. אין כל קשר בין תקבולים אלו לתשלומי המכללה, לא בהסכם בעל פה, לא בתרשומת בכתב ואף לא במועדי התשלומים בפועל. לפיכך שטר החוב בסך 198,500 ש"ח שמסר הכט ללייכטר אינו קשור לחוב המכללה כלפי לייכטר אלא משקף כספים שהלווה לייכטר להכט ואשר עליו להשיבם ללייכטר. הכט לא טען ולא הוכיח כי שילם תשלום על חשבון כספים אלו נוכח טענתו כי אינם בגדר הלוואה.

ההסכמים מול המכללה, התנהגות הצדדים והלוואות נוספות

15. נוכח האמור לעיל, מתייתר הצורך ליתן משקל מכריע להתנהגות הצדדים כפי שמשתקפת בתכתובות ביניהם. מדובר בשני צדדים מתוחכמים, ולא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי הולך שולל בהתכתבויות שנועדו ליצור ראיות להליך עתידי. נהפוך הוא, עולה דווקא תמונה כי התובע, המרבה בדיבורים, הבטיח הרים וגבעות בהצלחת מיזם חדש שכשל בסופו של יום. אכן תיק זה אינו עוסק במיזם "פרפרית" אולם רוחו של מיזם זה שורה על יחסי הצדדים וגרמה לפרוץ הסכסוך.

שני הצדדים מבקשים להסיק מסקנות מהתנהגות הצד האחר והאמור בהתכתבויות הרבות ביניהם. מאחר ומצאתי כי ניתן להבין את טיבה של התקשרות הצדדים מהעובדות שפורטו לעיל, ממילא קטן המשקל שיש לייחס להתנהגות הצדדים.

לייכטר מסר גרסה לסיבה בגינה נכנסה חיים קלים בע"מ כצד להסכמים מול המכללה. גרסתו מפורטת, בקצרה, בסעיף 11 ז' לתצהירו בתיק השטר. גרסה מפורטת יותר נמצאת בסעיף 10 לתצהיר בנו, רועי. גם בנקודה זו נאחז התובע בניסוח תצהירו של הנתבע ומתעלם מתוכנו. אמנם גרסת הנתבע אינה מאירה אותו באור חיובי, מאחר ומודה כי יצר בפועל כלפי המכללה מצג שווא לפיו גורמים שונים עומדים מאחורי הכספים שהלווה לה. הנתבע לא מכנה את ההסכמים מול המכללה בשמם האמיתי, הסכמים למראית עין, אולם בפועל טוען כי צירופה של חיים קלים היה פיקטיבי. יחד עם זאת, מכלול העובדות מלמדות כי התובע והחברה בבעלותו, חיים קלים, אכן לא היו נושים אמיתיים של המכללה. התובע אישר כי לא היו לו עסקים עם המכללה ולא נתן לה מעולם הלוואה. המכללה אישרה עובדה זו, שאינה שנויה במחלוקת, בכתב הגנתה. עוד טענה שם כי לייכטר הציג עצמו כבעל עניין בחיים קלים. טענה זו אינה סותרת גרסתו כי טען כי חיים קלים עומדת, עם אחרים, מאחורי מתן ההלוואה למכללה. בקדם המשפט מיום 20.5.13 הבהיר מר מנחם (מני) מילוא, מנהל המכללה, כי מחה שצורף הכט למשא ומתן בשנת 2007 מאחר ולא הכיר את חיים קלים ולא היה למכללה קשר עמה. התובע לא זימן לעדות את נציגי המכללה כדי לסתור איזו טענה מטענות הנתבע ולכן לא ניתן לתת משקל לטענות אחרות בכתב ההגנה של המכללה.

16. גרסת הנתבע הינה כי נעזרו בהכט כדי לתמרץ את המכללה לפרוע את חובה ולא לנצל לרעה את העובדה כי רועי עובד שם ונוצר קשר חברי עם ראשי המכללה. הנתבע מפרט את הפעולות שבוצעו: צירוף חיים קלים להסכם הראשון מול המכללה אף ללא חתימתה, פניות חיים קלים למכללה בשנים 2006-2007 ליצירת מצג כי מבקשת את פרעון החוב כלפיה אף בעזרת עו"ד שהתובע הכיר מעניין אחר, סיוע בניהול משא ומתן וניסוח ההסכם משנת 2007. עוד נטען כי "הזמינו" פניות של חיים קלים אליהם (כעולה מהתכתובת מיום 29.8.07) כדי לייצר מצג של מעורבותה בחוב.

נוכח התרשמותי מהתובע והנתבע, ולמרות שגרסה זו משמעותה כי הנתבע הטעה את המכללה כדי לתמרץ אותה לפרוע חובה כלפיו, שוכנעתי כי יש לאמץ גרסה זו. דרכיהם הנפתלות והשלובות של התובע והנתבע אכן מתאימות לדרך התנהלות מעין זו (כפי שבאה לידי ביטוי גם בשיק הנ"ל בסך 55,000 ₪). גרסת הנתבע ובנו לא נסתרה בחקירתם ועמדו הם על הטענה כי נוכח הקשר העמוק בין התובע לנתבע נעזרו בנתבע כדי להטעות את המכללה לסבור כי לחיים קלים חלק בזכויות בחוב.

17. אכן הבחירה בתיק זה הינה בין שתי חלופות רעות. האחת, גרסתו של התובע שנשללה על ידי כמפורט לעיל, והיא כי ערך שטר חוב להעיד על קבלת תקבולים מחוב המכללה, עד להתחשבנות עתידית. השניה, גרסת הנתבע כי שמה של חברת חיים קלים צורף כנושה לחוב המכללה כדי לתמרץ את התשלומים מצידה. שתי הגרסאות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ודחיית גרסתו של התובע מטה את הכף לעבר קבלת גרסת הנתבע. גם בחינת סבירות התנהגות הצדדים תומכת במסקנה זו.

התובע מנסה ליצור מעגל שוטה, מצד אחד מודה כי לא הלווה למכללה דבר, מודע לגרסת הנתבע כי הכספים שהועברו לו אינם קשורים למכללה, ומנגד תוהה מדוע הנתבע לא פנה אליו לבקש חזרה את הסך של 200,000 ₪ שהועברו מכספי המכללה. מצידו של התובע, אין הסבר מדוע לא העלה בזמן אמת את טענותיו לשותפות במחצית תקבולי המכללה. אין בידי לקבל גרסתו של התובע כי למרות שנחשף להסכם הראשון מיום 3.1.05 והיה שותף לפגישה עם נציגי המכללה בשלהי שנת 2006 סבר כי כל חובה של המכללה ללייכטר עומד על כ- 400,000 ₪. נראה כי סכום זה נהגה לצרכי ההגנה בתיק השטר כדי לבסס הטענה כי השטר משקף כמחצית מהחוב. התובע נחשף בזמן אמת לטענות הצדדים, למספר השיקים הרב שהחליף ידיים, ולמרות זאת לא פנה בזמן אמת ללייכטר ודרש הצגת מסמכים ועריכת התחשבנות. כאמור, התובע אינו יודע מה היה חובו הנטען של הנתבע כלפיו אולם טוען כי בגין חוב עלום זה נכנס כשותף בהליכי גבייה של חוב בסכום ניכר. אין הגיון כלכלי בטענות התובע. למותר לציין כי טענתו כי הנתבע טען כי סיכויי הגביה נמוכים לא הוכחה, והסתברה בדיעבד כלא נכונה. הנתבע ובנו מוחזקים כמי שידעו היטב את פרטי ההתקשרות מול המכללה ואין זה סביר כי הנתבע יוותר על זכויותיו מול המכללה על בסיס "ויתור" של התובע על חוב ערטילאי כלפיו.

גם התנהגותו של לייכטר מעידה כי הכט לא היה שותף אמיתי בחוב. ראשית הכניס את שמה של חיים קלים בהסכם הראשון אף ללא חתימתה, לאחר מכן שותף הכט במשא ומתן אולם לא קיבל כל תשלום מהמכללה או דיווח בזמן אמת על תשלומיה. לבסוף אף נערך הסכם פשרה מתוקן עם המכללה ללא מעורבותו של הכט לאחר שנותר סכום סביר ולא היה עוד צורך במצג לפיו חיים קלים שותפה בחוב. מבחינת המכללה פטורה היא אם משלמת לאחד מנושיה ולכן הצהרת לייכטר כי חיים קלים המחתה לו את חובותיה נועדה להבטיח את המכללה מפני דרישות של חיים קלים, אולם לא משקפת חוב אמיתי כלפיה.

18. מבחינת צידו השני של המטבע, ההגיון הפנימי בפעולות לייכטר, עולה כי גרסתו הגיונית יותר. לייכטר העביר כספים להכט וקיבל שני שטרי חוב. העובדה כי שטר החוב בסך 90,000 ₪ נמסר כחודש לאחר העברת סך של 85,800 ₪ אינה תומכת בטענה כי מדובר בשותפות בכספי המכללה. התנהלות הצדדים היתה חברית והסתפקו ברישום האמור כדי לשקף את חובו של הכט ללייכטר. רק עקב מעורבות הבן, רועי, החל לייכטר לדרוש בטוחות (שאף הן אינן בטוחות ממשיות) בדמות שטרי חוב. באפריל 2007 קיבל שטר חוב אחד במקום השניים הקודמים וציין כי עדיין לא נקבע מועד פרעונו, נוכח האפשרות כי הצדדים יכנסו למיזם משותף שצויין על ידו (גדר). ואכן בהסכם שנערך בנוגע לפרפרית, במסגרתו קיבל הכט הלוואה נוספת בסך 100,000$ (אשר לא נדונה בתיק זה אלא בתיק פרפרית) צוין כי משעבד לטובת פרפרית זכויותיו במיזם שנקרא "רובוטים לגידור". ביום 12.4.07 אישר התובע כי קיבל 43,320$ להקמת המיזם בחברת פרפרית. התובע מודה כי הכספים המכונים "הלוואה חדשה" הינם מעבר לסכום ההלוואה בהסכם פרפרית, אם כי קושר בינם לבין העבודות שם. הלוואה חדשה זו אינה חלק מהפלוגתאות הדורשות הכרעה בהליך זה, אולם עולה כי הועברו לתובע כספים מיום 9.11.07 ועד ליום 16.4.08.

נוכח הקשר הצמוד ומאחר והנתבע קשר גורלו וגורל הכספים שהעביר לתובע במיזם המשותף החדש, הציג הנתבע הסבר מספק לכך כי לא דרש בתקיפות ומייד את השבת הסכומים המגולמים בשטר החוב. רק בשנת 2010, עת כשל מיזם פרפרית, גברו הדרישות להחזר הכספים, אולם אין עובדה זו מלמדת על כך שלא ניתנו לתובע הלוואות. עובדות אלו מסבירות גם מדוע הסכים הנתבע להלוות כספים נוספים, לרבות למיזם פרפרית, למרות שלא הושבו הכספים המעוגנים בשטר החוב. הנתבע הבהיר כי עמד על הפרדה בין עניין פרפרית לכספים אלו ולכן לא עמדה על הפרק אפשרות של "קיזוז" השקעתו בפרפרית כנגד ויתורו על הכספים בגינם נמסר שטר החוב. לפיכך לא עולה כי פעולות הנתבע בלתי סבירות באופן המצדיק דחיית גרסתו.

בנוסף, לא מצאתי כי יש ליתן משקל רב לעובדה כי הכט רשם בדפי ה"הלואה חדשה" גם את התשלומים החלקיים שהחזיר ללייכטר. התרשומת האמורה אינה מעידה על כך כי הכספים הקודמים לא היו בגדר הלוואה. בין הצדדים לא נערכה התחשבנות של ריביות ולכן אין משקל רב לשאלה אם מחזירים קודם את ההלואה החדשה או את הכספים שהתקבלו קודם לכן. ממילא בגין ההלוואה החדשה לא אחז הנתבע בשטר חוב וסביר כי מאחר ובמועד נתינתה הועברו לנתבע כספים רבים גם בגין מיזם פרפרית, כי חש צורך להשיב ראשית תשלומים אחרונים אלו. ממילא כאשר שולמו התשלומים החלקיים לא ציין הכט לטובת איזה חיוב ייזקפו, לפי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), ולכן רשאי לייכטר לזקוף אותם לטובת חובות אחרים של הכט כלפיו.

התנהגות הצדדים כפי שעולה מתכתובות בדואר אלקטרוני, תמלולים ומכתבים שונים.

19. חלקו העיקרי של הכט במצג מול המכללה היה במועדים שקדמו להסכם מיום 6.11.07 ובעריכתו. רועי הצהיר אודות פגישה שהתקיימה ביום 8.9.06 בה דנו עם התובע ברעיונות כיצד לקדם את הגביה מהמכללה. עדותו של רועי כי לא דובר בפגישה על זכותו של התובע במחצית התקבולים מהמכללה לא נסתרה. בעקבות פגישה זו שלח רועי להכט דואר אלקטרוני שכותרתו "עיקרי הדברים שדיברנו עליהם מוטקה, סילביו ורועי" (נספח ל"ג למוצגי תיק השטר) ובו מצויין: "סיכמתי את עיקרי הדברים בקובץ המצורף...לקריאתכם אודה" . בתגובה השיב התובע כי יש לקבוע פגישה משותפת עם חיים קלים, מוטקה ונציגי המכללה. לא משתמע מתשובתו כי לא קיבל את הקובץ שצורף או כי מוערבותו הינה מעבר למסייע במשא ומתן.

בחקירה התרתי הגשתו של הקובץ שצורף למסמך האמור (נ/4). גם ללא קובץ זה התמונה העובדתית אינה שונה. המסמך מתאר את השלב שקדם להסכם הפשרה מיום 6.11.07 ומפרט את דרישת התובע "ושל העומדים מאחורינו" "ההחלטה שלנו" (חברת 'חיים קלים', פיני ושות'). לטענת הנתבע עולה מהמסמך כי התובע היה מודע היטב להליכי הגביה מהמכללה והעובדה כי לא דרש מחצית מהכספים מעידה כי לא היה שותף אמיתי בחוב. טענה זו מקובלת עלי. התובע ייחד חלק ניכר מסיכומיו לניתוח ספקולטיבי חסר שחר של מסמך זה ולא מצאתי יסוד לטענותיו. הוא הדין בנוגע לתיאוריה שהעלה בסיכומיו אודות קיומם של שני חובות של המכללה ולתשלום שכר טרחה בהסכם מיום 6.11.07 לעו"ד סעדון, כמפורט להלן.

20. באוקטובר – נובמבר 2006 כחלק מהעזרות ב"מומחיות" התובע פעלו הצדדים לגבות שיקים חוזרים שהיו ברשות הנתבע. בתצהירו מסביר התובע את עובדת חתימתו על שטר החוב מיום 27.10.06 בסך 75,000 ₪ וטוען כי נלחץ וביקש מספר המחאות כדי שינסה לגבות בעצמו. גם גרסה זו חסרת הגיון פנימי ולא עולה עם עדות התובע כי לא חשש למסור שטר חוב כי ידע שלא יצטרך להחזיר את התשלומים. בנוסף, אם התובע רק מקבל את תקבולי המכללה, מדוע עליו לגבות שיקים בעצמו. לא הוצג כל שיק כאמור, ודאי לא הוצג כי התובע מוטב או נסב בשיק מעין זה. דווקא פועלו של התובע בכל הנוגע לשכירת חוקר פרטי לגביית שיק של נשיא המכללה (כעולה ממכתב החוקר מיום 30.10.06) מתאים לעזרה החברית עליה הצביע הנתבע. התובע אישר כי החוקר היה מוכר לו מעסקים אחרים ולכן נשכר לבחון אפשרות גביית השיק. הוא הדין ביחס לקשר עם עו"ד סעדון אשר לטענת התובע ערך מכתב מיום 13.11.06 למכללה ואף קיים פגישה עם נציגיה. לסיכומיו צירף התובע כתבת עיתון המדווחת על דחיית תביעת בנק מזרחי כנגדו בתיק משנת 2006. לטענת התובע עו"ד סעדון ייצג את הבנק כנגדו ומשם הכרותו עמו (שאלה נפרדת שלא הובהרה, כיצד הפכו לידידים). התובע מודה כי הנתבע נשא בשכר טרחתם של החוקר ועו"ד סעדון ולא מצאתי כי עניינים אלו מעידים על שותפות אמיתית מטעמו בחוב המכללה.

התובע נסמך על תכתובת נוספת מטעמו מיום 29.8.07. מדובר בתשובתו לנתבע על מכתב שהעביר לו ממנהל המכללה. מנהל המכללה פנה ללייכטר ביום 29.8.07, במהלך המשא ומתן שקדם להסכם מיום 6.11.07. לייכטר אשר שיתף את התובע במשא ומתן הפנה אליו את המכתב לקבלת תגובתו. אמנם מנוסח תשובתו של התובע לנתבע משתמע לכאורה כי הוא בעל עניין אמיתי בחוב "אני מוכן ללכת עוד צעד לקראתם.." אולם אין לנתק מכתב זה מההקשר הכולל. אין במכתב זה כדי לשנות את מסקנותי בקשר למעמדו של התובע בחוב המכללה.

נתון נוסף המחזק את גרסת הנתבע הוא מכתבו של בנו אליו, מיום 27.7.08, כשלושה חודשים לאחר העברת התשלום האחרון לתובע. שם ריכז רועי את מסמכי התובע בכתב יד המעידים על יתרת החוב, בטבלת אקסל, ללמדך כי היה ברור לנתבע מהות העברות הכספים לתובע, אף טרם פרוץ הסכסוך.

21. מהתכתבויות הצדדים עולה כי הכט לא העלה מעולם, ולו ברמז, את הטענה כי זכאי הוא למחצית תקבולי המכללה. מדובר בעשרות תכתובות בדואר אלקטרוני (חלקן צורפו שלא לצורך מספר פעמים). בתכתובות הנפרשות על פני עמודים רבים לא הזכיר הכט, ולו פעם אחת, את המכללה. ממקרא ההתכתבויות עולה כי בין הצדדים התנהל "שיח חרשים" בו כל צד מעלה, חזור ושנה, את אותן טענות כלפי רעהו מבלי שמקבל תשובות. התכתובות עוסקות בעיקר בשותפות בחברת "פרפרית", לניהולה העסקי וההשקעות בה. לייכטר, בעיקר באמצעות מכתבי בנו רועי, מבקש לקבל דיווח כיצד הושקעו הכספים. במספר הזדמנויות עולות טענות להלוואות אישיות והצעה לנהל הליכי גישור. הכט מצידו מלין על כך כי לייכטר גרם לקריסת החברה וחוזר על טענתו כי לא ברור לו מה הפלוגתאות בין הצדדים. עולה מטיעוניו כי סבור שההשקעה של לייכטר ב"פרפרית" חייבה אותו להוסיף ולהשקיע כדי לקבל חלק בנכסיה ובהמצאות שפיתח עוד טרם השותפות. הכט נמנע ממתן תשובות ברורות לפניות בנוגע להלוואות האישיות ועולה מגרסתו, כי לכל הפחות ביחס ל"הלוואה החדשה" טוען כי תמורתה הושקעה ב"פרפרית". במקרים בהם מודה באופן כללי בקבלת הלוואות טוען כי לייכטר זכה בתמורה למתן ההלוואות בזכות לרכוש את חלקו ב"פרפרית" בעלות שאינה ריאלית. בניגוד לטענת הכט, מצאתי כי דווקא הוא זה אשר נוקט בשיטה של שינוי נושא הדיון כאשר נדרש להתייחס לכספים שקיבל באופן אישי.

22. בנספח ל"ז לתיק המוצגים רוכזו האמירות מהתכתובות מהן עולה, לשיטת לייכטר, כי דרש את החזר ההלוואה ולכל הפחות כוללות הן הודאה של הכט בקיומה. עיינתי בכל התכתובות שצורפו ומצאתי כי ריכוז האמירות משקף נאמנה את רוח הדברים. ממקרא התכתובות במלואן עולה כי לייכטר לא הוציא מהקשרן את האמירות ואכן עולה כי דרש את השבת הכספים שנתן להכט וזה האחרון התחמק מתשובה או הפנה להתחשבנות כוללת בעניין "פרפרית".

בשלל ההתכתבויות אשר עוסקות בעיקרן ב"פרפרית" אין הודאה ברורה של הכט בקיומו של חוב או שיעורו ומנגד גם אין דרישה מפורטת של סכום הכספים שדורש לייכטר. יחד עם זאת, ככל שמבוקש ללמוד על התנהגות הצדדים מהאמור במכתביהם, ראיות אלו מחזקות את גרסת לייכטר. לא מצאתי בסיס לטענת הכט כי נחזה מההתכתבות כי נערכה כולה לאחר פרוץ הסכסוך ונועדה ליצור ראיות להליך עתידי. התכתובת רובה משנת 2010 ועוסקת ב"פרפרית". שטר החוב הוגש לביצוע ביום 12.6.11, רק במרץ 2012 הוגשה התביעה בתיק פרפרית. מהתכתובות עולה כי לייכטר לא יכל לשער כי הכט יעלה את הטענה כי הכספים שקיבל מקורם בהתחשבנות בנוגע למכללה. מאחר והצדדים היו שקועים במיזם פרפרית, ולייכטר ידע כי מצבו הכלכלי של הכט אינו טוב ויוכל לקבל כספו רק מרווחי פרפרית, אין לתמוה על כך כי דרישת פרעון ההלוואות הועלו בזהירות וביתר שאת רק עת התברר כי המיזם כושל. עולה כי מכתבי לייכטר ובנו רועי, שנערכו על דעתו או אישורו בדיעבד, משקפים נאמנה את הלך רוחם בזמן אמת.

23. מבחינת האמירות בהתכתבות עולה כבר ביום 26.11.09 ציין רועי קיומם של נושאים כספיים אישיים בין הכט ללייכטר. הכט כהרגלו התעלם מהאמירה. בינואר 2010 התקיימה פגישה בין הכט לליכטר במסעדה, מהלכה דרש לייכטר בקול את הכסף שמגיע לו. הכט נעלב מהתנהגותו ובחר לעזוב את המקום ונקט באותה דרך של התעלמות מהדרישה והסטת הדיון למצבה של "פרפרית" תוך האשמת לייכטר במצבה. כך בפניית לייכטר להכט מיום 24.1.10: "..אך אני הוא המבליג לכל אורך הדרך וכפי שאמרתי כבר לא פעם היות וחובך אלי אולי מפריע לך....הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת. ולבטח לא יקרב אותי לקבל את כספי בחזרה ואף לא שטר חוב". כך עלה גם במכתב מיום 25.1.10 בו ציין כי עומד כעני בפתח לקבל בטחונות בגין כספים שנתן להכט ברצון לשפר מצבו בעת צרה. בתשובתו של הכט, ארוכה ומסורבלת כדרכו, טוען כי אין קשר בין הכספים לבין ענייני פרפרית וציין: "לגבי העזרה שקיבלתי, אכן קיבלתי. זו הסיבה שרכשת 50% מפרפרית במחיר אפסי...".

בהתכתבות במרץ 2010 ציין הכט בהקשר של תכנון מס של חלוקת רווחים מפרפרית כהחזר חוב לחיים קלים: "...היתה גם הסכמה שיקבל גם את החלק שלי (שגם הוא פטור) עד להחזר הלוואה שהלווה לי זה מה שסוכם".

באפריל 2010 פנה רועי להכט, בכמה פניות, וביקש במפורש התייחסות לסכומי כסף שהלווה לו אביו, לייכטר, באופן אישי. כדרכו התעלם הכט מלהשיב לעניין זה. ביום 2.5.10 השיב הכט: "..דבר שלישי, מה קשורה ההלואה האישית לפלוגתאות? דבר רביעי, לגוף העניין, אבא שלך הלוה לי כספים מעבר להשקעה שלו בפרפרית והם שימשו אותי למימון ההוצאות של חיים קלים בין היתר בפיתוח הכנפים...בתחילה ביקש לקבל שטר ביטחון ונתתי לו. לאחר מכן ביקש שאחתום לו על המסמך שעליו כתבנו את התנועות. סכומי הלוואה מול סכומי החזר. חתמתי לו."

בהמשך, בפניות שונות במאי 2010, מפרט רועי במפורש טענה להלוואות אישיות בשיעור של כ- 300,000 ₪. גם פניות אלו לא זכו לתשובה עניינית ביחס להלוואות האישיות למעט הכחשה של הסכומים וטענה, מיום 31.5.10 :"מה קשר להלוואה ולנושאים עליהם אנחנו מדברים....קודם כל איני מאשר ואיני מכחיש את הסכומים. הסכומים הנכונים מופיעים על המסמכים השונים".

ביולי - אוגוסט 2010 התכתובות הופכות למפורשות יותר והכט משיב ביום 25.7.10 לפניית רועי: "לגבי ההלואות שאבא שלך נתן לי....ההלוואות הללו לא ניתנו מתוך אהבת מרדכי כי אם מתוך שנאת המן..."

גם במספר שיחות בעל פה שהקליט רועי ותומללו (מהימנות התמלול לא נסתרה על ידי התובע) עלה כי לא קשר הכט בינן למכללה: "אמרתי לו מוטקה תשמע, אנחנו חברים ואני גם חייב לך, כי הוא עזר לי בהלוואות, לחיים קלים...." ובהזדמנות אחרת: "היינו חברים טובים...ניסיתי לעזור לו עם המכללה, ליוויתי אותו עם כל החובות האלו..."

24. ממכלול הנסיבות המפורטות לעיל עולה כי הכט מעולם לא טען כי לייכטר חייב להעביר אליו כספים מתשלומי המכללה. עולה כי הכט מודה בקיומן של הלוואות כלפי לייכטר אם כי טוען כי בהתחשבנות כללית ביניהם אינו חייב דבר. עולה כי לייכטר ובנו כן עמדו על השבת ההלוואות או לפחות על קבלת בטחונות מתאימים, וזאת במקביל לסכסוך בנוגע ל"פרפרית". שני הצדדים לא מתייחסים במפורש למועדי העברת הכספים להכט, אולם משתמע ממכלול הנתונים כי הועברו כספים לשימושו האישי שטרם הושבו.

הכט לא טען באף אחת מפניותיו ללייכטר ובנו כי הכספים שהתקבלו בשנת 2006 היו כספי המכללה שאינו חייב להשיב מאחר וקיזזו חוב של לייכטר כלפיו. למרות שבמספר הזדמנויות טענו לייכטר ובנו כי ניתנו כספים בשיעור של כ- 300,000 ₪, לא טרח לפרט טענותיו כנגד קבלתם. לא נטען כי תקבולים בשנת 2006 היו לטובת "פרפרית" שכן ההתקשרות בעניין זה נולדה מאוחר יותר. אכן לגבי ההלוואה החדשה נטען כי כספיה מהווים חלק מההתחשבנות הכוללת בנוגע ל"פרפרית", אולם עניין זה חורג מהפלוגתאות הנחוצות הכרעה בתיק זה.

סוף דבר

25. מכל האמור לעיל עולה כי אין יסוד לגרסת התובע ונראה כי נולדה רק לצרכי התגוננות בתיק השטר. התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ה, 19 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.