<#1#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד תמיר גינדין

ב"כ הנאשם: עו"ד ליאור אבידן

הנאשם: באמצעות שב"ס

פרוטוקול

טיעוני ב"כ המאשימה:

הנאשם ניהל משפט הוכחות שבסופו של יום הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי העובדות בהן הורשע, נטען כי ב-18.5.12 במהלך ויכוח עם אמו, שהוא תחת השפעת אלכוהול כאשר המתלוננת אמו ילידת 1937, ניסתה לקחת את בקבוק האלכוהול מידו תקף אותה בכך שמשך בחזקה בידה, ונגרמו לה סימנים אדומים בידיים .מדובר בנאשם שכאמור לא לקח אחריות, ניהל את המשפט המתלוננת ילידת 1937 חולת סרטן הובאה לבימ"ש עם הליכון על מנת שתוכל למסור עדותה בימ"ש התרשם מהאומללות של האם, הניקום שסובלת משאר ילדיה בעקבות העובדה שלא יכולה להתעלם מהיצר שיש לה להחזיר את הבן שלה לבית, למרות האלכוהול, הנאשם במקום להפנים את חומרת המעשים ממשיך לשתות אלכוהול ולפגוע בה, והגיע הזמן שבימ"ש יתן למתלוננת לסיים את חייה בכבוד. לא מדובר בנאשם שלו מעידה חד פעמית, בעברו 12 הרשעות קודמות בעבירות איומים, אלימות, רכוש, הפרת הוראה חוקית במספר הזדמנויות, עבירות בגינן ריצה מאסרים, רוב התקופה שלו כאדם בוגר, מאחורי סורג ובריח לסירוגין. מגיש ר.פ. שלושת ההרשעות האחרונות כלפי אמו וכלפי בני משפחה אחרים, כך בת.פ 31708-10-10 שלום בפתח תקווה, מדובר על תיק של ניסיון תקיפה ואיומים בגילופין שניסה לתקוף את אמו השליך עליה מכשיר טלפון ואיים עליה. ת.פ 37240-11-09- מדובר בשתי עבירות של איומים והפרת הוראה חוקית הנאשם הפר צו שהורה על הרחקתו מבית אחותו הגיע לבית האחות ואיים עליה בפגיעה בגופה ות"פ 30680-06-11 הרשעתו האחרונה הורשע בכך שתקף את אמו על רקע עובדה כי הנאשם היטל מימיו באוכל דחף את אמו, ותקף אותה. בהרשעות האחרונות הן נוגעות לשכרות והאלימות כלפי המשפחה כנגדו עומדים 12 מאסרים על תנאי, מאסר אחד על תנאי מת"פ 31708-10-10 שלום פתח תקווה, מדובר בשישה חודשי מאסר על תנאי על כל עבירת אלימות מסוג עוון, מפנה את בימ"ש לכך שהנאשם הצהיר שלא ישוב על המעשים, והצהרתו הושמעה בפני אמו, זה דפוס חוזר. מאסר על יסומן תע/1.

מפנה לת"פ 30680-06-11- בית המשפט גוזר עלי ו 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור על העבירה, וכב' השופטת לבאון ממליצה לשלוח את הנאשם לשיקום. מסומן תע/2.

בצער רב אנו לא רואים שינוי בהתנהגות הנאשם.

מתחם הענישה ההולם בתיק זה, נע לדעת המאשימה בין מאסר בעבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל, התביעה מודעת לכך כי האלימות היא לא מהרף הגבוה אך לא ניתן להתעלם מגילה של המתלוננת והחבלות. בנסיבות התיק הערך המוגן ברור, יש מקום להרחיק את הנאשם מהמתלוננת, במקרה הנדון בימ"ש רשאי לפעול על פי סמכותו סעיף 40 ו' לחוק העונשין המתייחס להרתעה עונשית, במקרה הנ"ל בשל ריבוי העבירות, יש צורך בהרתעה אישית.

טיעוני ב"כ הנאשם:

העיקרון המנחה דורש מידתיות הולמת בין התוצאה הסופי קרי העונש, לבין סוג העבירה ונסיבותיה. מתחם הענישה בעבירה מסוג זה, ונסיבותיה כפי שפורטו בבימ"ש בהוכחות צריך להעמיד את מתחם הענישה כמתחם צר בין עונש מאסר על תנאי ומאסר בפועל קצר ביותר, ולכל היותר לא יותר מתקופת מעצרו עד כה. לשיטת המדינה חלים שני מאסרים על תנאי, שאנו חולקים לצורך העניין על הפעלתו של אחד מהם, אשר נגזר במסגרת ת.פ] 31708-10-10, בידי כב' השופטת לבאון ביום 21.12.10, שם הורשע הנאשם בעבירת איומים ובימ"ש קבע תנאי של 6 חודשים למשך שלוש שנים לקבל הרשעה בעבירות איומים וכן הוסיף כל עבירה מסוג עוון. יש שתי טענות בעניין זה, לשיטתנו פגיעה רחבה של התנאי מאותו גזר דין, אינה מידתית, לכן אינה חוקית. הגם שהמדינה מבקשת להפעיל את התנאי, בעבירת פשע, המכילה את העבירות מסוג עוון הרי שלא טענה כן במסגרת ת.פ 30680-06-11 מיום 19.7.11 או אז נדון עניינו של הנאשם בפני בימ"ש הורשע גם שם בעבירה מסוג פשע, אבל המדינה לא ביקשה להפעיל את המאסר על תנאי בגין עוון כפי שמבקשת היום. היה והיתה עושה כן, אולי אותו מאסר על תנאי היה נבעל בעונש הכללי.

לעניין מתחם הענישה, מפנה לנסיבות בסעיף 40 ט', ברור שמירב הנסיבות המצויינות בסעיף ט לחוק העונשין מטות את הכף לטובת הקלה עם הנאשם, לא היה תכנון לביצוע העבירה, חלקו של הנאשם היחסי בביצוע העבירה אכן קיים אולם מידת ההשפעה של המתלוננת על אשר קרה אינה השפעה ממשית הדבר בא לידי ביטוי בהכרעת הדין בבחינת ההגנות של ההגנה העצמית. ובעיקר בסיכום הכרעת הדין שנאמר שיש לתת את מירב המשקל. הנזק שנגרם למתלוננת אמנם נגרם אך אל ניתן לומר כי מדובר בנזק גדול אלא בנזק נוכח גילה של המתלוננת ומצבה הרפואי, והגם שכן צריך לתת את הדעת בנוגע לגולגולת הדקה, הרי שאנו בענישה כרגע ויש את הצד השני של המטבע.

הנסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה הינם היותו מכור לאלכוהול אך לא ניתן להתעלם בעיקר רצונה של המתלוננת אכן לכפות את טובתו האישית לטעמה עליו אני בטוח כי כוונותיה היו טובות. לגבי נפגע העבירה, יש לציין כי מדובר בנסיבה לקולא, לפי סעי 40 ט, א' 7 בצירוף הוראת סעיף 40 ט' ב' כדי לעזור לנאשם ולבימ"ש לקחת אותו למסגרת שיקום. יש לציין את הקירבה לאחריות הפלילית שנבחנה בעניינו מבלי שהדבר הועלה על ידינו, אלא בימ"ש סבר כך.

הערך הנפגע כאן הוא האוטונומיה של האדם על גופו ועצם הפגיעה של אדם באשר היא הינה פגיעה ממשית בערך ז ה. חשוב לציין כי מעבר לבחינה האובייקטיבית של הפגיעה בערך יש את העניין הסובייקטיבי שבו המתלוננת ציינה שאינה חשה כי תוקף אותה, ההרשעה היא משפטית מבלי שהבינה כי היא מותקפת והנאשם לא הבין כי הוא תוקף הרשעתו יכולה להיות ולו על סמך דבריו בעדות הראשית. מבחינת מדיניות הענישה, ברור כי הנושא אינו מגובש, עד כה, ויש טווחים מאוד גדולים מגיש לבימ"ש שני גזרי דין , ת"פ 2604/04 של כב' השופט אברהם היימן, שם הוארכו מאסרים על תנאי. ת"פ 1173/07 של בימ"ש מחוזי נצרת שם דובר על עבירות חמורות בהרבה ובסופו של יום נגזרו 4 וחצי חודשי מאסר. במקרה הספציפי שלנו הוא מקל בהרבה מאלה.

לעניין הנסיבות בנאשם עצמו, מפנה להוראות סעיף 40 י"א מדובר באדם חסר בית, ודר רחוב, מכור ל אלכוהול תקופה ממושכת לאחר שנגמל מהתמכרות ארוכת שנים לסמים קשים, ניתן לעיין בגיליון הפלילי ולראות את אורח חייו סביב עבירות רכוש וסמים ואת עבירות האיומים סביב שתיית האלכוהול, רוב רובן של עבירות האלימות היו במסגרת האינטראקציה עם האם, ופעם אחת עם אחות. נכון שהאינטראקציה עם האם אינה בריאה, היא מנסה לעזור לו, הוא לא מעוניין אך הוא לא אדם אלים. במקרה הספציפי חזר לבית האם, לאחר ששהה במקלט, התפתה לבוא לאכול להתקלח ואז אירע האירוע. הוא בחר לנהל הוכחות, לא ניתן לזקוף לחובתו זאת, רשאית בשל הוראות החוק היום זכותו לנהל הוכחות. הוא בחר לנהל הוכחות מאחר והתביעה סירבה למחוק את עבירת האיומים הוא טען לא איימתי, ובראשית עדותה של האם ניתן היה להבין שיש למחוק את עבירת האיומים. הלכנו להסדר, וקשה לומר שקיים הוכחות, הוא רצה להודות במה שאכן עשה. ולכן מבחינה מהותית. פניתי לחברי בתחילת הדיון וביקשתי להוריד את האיומים, אך הוא סירב לעשות את זה. גרסתו דומה לעניין גרסת המתלוננת יכול והיה מורשע על סמך גרסתו שלו. היא חתכה לי אני לה. לגבי הנזקים שנגרמו בימ"ש ציין את עניין הגולגולת הדקה. מזה חודשים הוא מצוי במעצר, בשל כשלונו להמציא חלופה ולמעשה בשל העובדה שחסר כל, הוא נטל אחריות על מעשיו פרט לאיומים והוא ציין כי מצטער אם גרם נזק, אך ציין שלא מדובר בתקיפה.

ניכר בעדות שני המעורבים הן האם והן הבן, שהוא לא התכוון לתקוף ובטח לא לגרום נזקים לאמו, מצד שני שהאם רצתה את טובתו, ולא חשה שהותקפה במכות. נסיבות חייו הקשות מהוות נסיבות לקולא כמפורט בסעיף 40 ב'. לעניין הרישום הפלילי הרחבנו קודם על כך, לא מדובר באדם אלים אלא באדם ששינה דרכיו שהפסיק את השימוש בסם האלטרנטיבה לא פחות נוראית אך רק הפעם התלוו עבירות אלימות .אבקש להפעיל את סמכותו לפי סעיף 56 לחוק העונשין ככל שלא יתקבלו טענותינו בהארכת מאסר על תנאי, או שהעונש שייגזר על הנאשם יהיה מאסר עד כה, עם עונש צופה פני עתיד. הפעלת המאסר תנאי בנסיבות המקרה הזה, תביא לתוצאה בלתי צודקת מפנה לעניין זה לאמור בספרו של פרופ' גבריאל הלוי, חובת הדיון הפלילי כרך ג', עמ' 480 שם ציין במפורש כי במקרים בהם אנו מגיעים לתוצאה שאינה צודקת ומוגזמת ראוי כי בימ"ש יעשה כפי סמכותו לפי סעיף 56.

הנאשם:

אני מודה בתקיפה כביכול, זה לא היה מתוכנן, אני מצטער על המעשים אך לפחות זכיתי כי נמחקה לי עבירת איומים שלא נפלתי עם המלכודת הזאת, הציעו לי עסקה ולא הסכמתי לקבל. זה קרה לפתע, אני באותו רגע נכנס לבית, הרגשתי טבעי לגמרי, היא לקחה לי את הבקבוק ניסיתי להחזיר, לא ניסיתי להפעיל כוח. אחיי ואחיותיי לא באים לבית בגללי, אני 4 וחצי חודשים חייתי בעיר אחרת, הם לא באו לבית. אפילו משטרת ישראל הביאו אותה, לא אח ואחות, אני במעצר אני לא יכול להשפיע על כלום. בהתחלה שנעצרתי בימ"ש אפשר לי להשתחרר. אין לי אף אחד כדי שיבוא לשחרר אותי. ולא רציתי להתאמץ לחפש מישהו, ידעתי כי יש לי מקום מוגן בבית המעצר. אני לא חושב שמגיע לי יותר מחצי שנה שאני בבית הסוהר, יש לי תוכנית עם עו"ס של בית הסוהר ללכת להוסטל לתוכנית שיקומית. אני מבקש לא לקלקל לי. הם מחכים לדעת אם אני משתחרר היום או נשאר עוד שבוע או שבועיים או חודש כדי לתת לי את ההוסטל.

אני לא בקשר עם אף גורם חיצוני מהבית סוהר, אין לי למי להתקשר, אפילו לעו"ד אני לא מתקשר.

<#4#>

גזר דין

1. הנאשם הורשע בהכרת דין מפורטת מיום 7.11.12 בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"). בנוסף לכך זוכה הנאשם לבקשת המאשימה מעבירת של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

2. על פי המתואר בעובדות כתב האישום ובהכרעת הדין המתלוננת שהינה אמו של הנאשם ילידת 1937. בתאריך 18.5.12 הגיע הנאשם לבית כאשר הוא תחת השפעת אלכוהול וכבידו שקית ובה בקבוק אלכוהול. בהמשך כעסה המתלוננת על הנאשם משום שחזר עם בקבוק אלכוהול וניסתה לקחת את הבקבוק מידו. בתגובה תקף הנאשם את המתלוננת בכך שמשך אותה בחזקה בידיה וכתוצאה מכך נגרמו למתלוננת סימנים בידיה.

3. בקביעת העונש ההולם בהתאם לעקרון ההלימה יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה. במקרה דנן הערך החברתי אשר נפגע הינו זכותה של המתלוננת לאוטונומיה על גופה או על שלמות גופה. בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן אשר נפגע מעלה כי מידת הפגיעה אינה מן הגבוהות. כפי שעולה מהכרעת הדין מקרה הזה קרוב ביסודו לסייגים של הגנה עצמית וזוטי דברים אף אם הגנות אלה לא התמלאו במלואם באופן שהיה בו כדי להוביל לזיכויו של הנאשם. כפי שעולה מהכרעת הדין הנאשם ניסה לקחת בחזרה בקבוק מאמו אשר לקחה אותו ממנו. הנאשם לא תקף את המתלוננת באלימות חמור, אלא אחז בידיה, באופן שהותיר סימנים על ידיה.

מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים נגזרו על הנאשמים החל ממאסר מותנה ועד לשנת מאסר.

במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש ליתן את הדעת לכך שלא קדם למעשה תכנון מוקדם. כי הנזק שנגרם מביצוע העבירה כלל סימנים על ידיה של המתלוננת, כאמור מדובר בקירבה לסייג לאחריות הפלילית.

במקרה דנן, סבורני כי מתחם העונש ההולם הינו כאמור לעיל בין מאסר מותנה לבין שנת מאסר בפועל.

במקרה דנן לא קיימים שיקולים אשר מצדיקים סטייה מן המתחם לחומרה או לקולא.

4. בגזירת העונש על הנאשם בגדרי המתחם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה.

במסגרת זו יש לתת את הדעת לכך שאין לזקוף לחובתו של הנאשם את כפירתו באשמה וכן יש ליתן את הדעת לנסיבות חייו הקשות. לעומת זאת יש לזקוף לחומרה את עברו הפלילי המשמעותי של הנאשם. הנאשם ריצה עונשי מאסר לא מעטים כאשר הרשעתו האחרונה הינה משנת 2011.

עוד יש ליתן את הדעת לכך שעל אף שהיו תלויים ועומדים נגד הנאשם שני עונשי מאסר על תנאי בני הפעלה, לא היה בהם כדי להרתיעו מלשוב על מעשיו. לפיכך בעניין זה יש ליתן את הדעת אף לשיקול הרתעת היחיד.

באיזון בין השיקולים השונים סבורני כי יש לגזור על הנאשם בגין מעשה זה, מאסר בפועל לתקופה שאינה ארוכה.

5. בנוסף לאמור לעיל תלויים ועומדים נגד הנאשם שני מאסרים על תנאי בני הפעלה. ב"כ הנאשם העלה טענות בנוגע לחוקיותם של המאסרים המותנים ואולם לאחר שבחנתי טענות אלה, לא מצאתי בהם ממש. מאסר על תנאי אחד חל על הנאשם בגין כל עבירת אלימות מסוג עוון, והנאשם הורשע בעבירת אלימות מסוג עוון (סעיף 380 לחוק). בין אם היה ביכולתה של המאשימה לעתור להפעלת המאסר המותנה במקרה קודם ובין אם לאו, אין בכך כדי להשליך על חוקיותו. בנוגע למאסר המותנה השני שהינו בגין עבירה לפי סעיף 192 לחוק שהינה תקיפה סתם, הרי שנפסק לא אחת כי הרשעה בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש עשויה להפעיל את התנאי בגין תקיפה סתם, וזאת הואיל והמרובה מכיל את המועט.

במקרה דנן לא שוכנעתי כי קיימת עילה להאריך את המאסרים על תנאי.

יחד עם זאת, סבורני כי מן הראוי שהמאסרים על תנאי יופעלו בחופף זה לזה שאלמלא כן העונש שיוטל על הנאשם בסופו של דבר יהיה בלתי מידתי.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א. מאסר בפועל למשך חודשיים וחצי שמניינו החל מיום מעצרו 18.5.12.

ב. אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה שנגזר על הנאשם בת.פ 30680-06-11 בן שישה חודשים וכן הפעלת העונש המאסר המותנה אשר נגזר על הנאשם בת.פ 31708-10-10 בן שישה חודשים. שני המאסרים על תנאי יפעלו בחופף זה לזה, ובמצטבר לעונש שהוטל בגין תיק זה, כך שסך הכל ירצה הנאשם שמונה חודשים וחצי של מאסר בפועל החל מיום מעצרו.

ג. עשרה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור הנאשם למשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר כל עבירת אלימות מסוג פשע.

ד. שישה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור הנאשם למשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר כל עבירת אלימות מסוג עוון.

בשולי הדברים מן הראוי להפנות תשומת לב גורמי השב"ס ורש"א לצורך למצוא עבור הנאשם הוסטל שבו יוכל לשהות ולאחר סיום מאסרו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ז' כסלו תשע"ג, 21/11/2012 במעמד הנוכחים.