בקשה לעיון במסמך ספציפי – ההסכם בין המשיבות שסומן כמסמך 8 בתצהיר גילוי המסמכים (שיכונה להלן: "ההסכם" או "המסמך").

המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") התנגדה לבקשה, וטענה כי אין מקום לגילוי המסמך. ראשית, כך נטען, המסמך אינו רלוונטי לדיון בתובענה. המשיבה אף טענה כי עיקרי ההסכם הנדון ידועים למבקשים זה מכבר. עוד נטען כי ההסכם עצמו מהווה סוד מסחרי של המשיבה, ולגבי חלק מהתניות בו נקבע מפורשות כי הן חסויות. המשיבה הוסיפה כי בית המשפט טרם הכריע בטענות המשיבות לסילוק המרצת הפתיחה על הסף, וגם מטעם זה אין מקום לפגוע בסודות מסחריים של המשיבה לצורך חשיפת מסמך שעיקריו המסחריים ממילא ידועים למבקשים.

המבקשים השיבו לטענות המשיבה. לגישתם, המסמך הוא רלוונטי לדיון בתובענה. לגישת המבקשים, השאלה העומדת לדיון בתובענה היא האם נכון לומר ביחס להסכם הספציפי בו מדובר, הכולל כביכול שתי עסקאות, שלאמיתו של דבר מדובר בעסקה אחת, והאם על יסוד זאת, חל סעיף 36 לתקנון על ההסכם כולו. לגישת המבקשים, ההפרדה שנעשתה בין העסקאות היא מלאכותית, ונועדה כדי לקפח אותם, ולמנוע מהם לממש את זכות הסירוב שלהם במלואה. המבקשים הוסיפו וטענו כי המשיבה הודתה בכך שההסכם רלוונטי כאשר היא כללה אותו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה. אם עיקרי ההסכם אכן היו ידועים למבקשים, כפי שהמשיבה טענה, הרי שאין מניעה לגלותו להם במסגרת גילוי המסמכים.

באשר לטענת הסודיות, טענו המבקשים כי היא הועלתה באופן סתמי. כן נטען כי תניית הסודיות שהמשיבות קבעו בהסכם ביניהן, אינה מהווה בסיס משפטי למניעת העיון בהסכם. אין גם ממש בטענות המשיבה לפיה ההסכם מהווה סוד מסחרי. המשיבה לא שכנעה את בית המשפט באשר לפגיעה הנטענת, שעלולה המשיבה להיפגע אם המסמך ייחשף לעיני המבקשים.

דיון

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש להיעתר לבקשת המבקשים.

כידוע, ההלכה הפסוקה נקטה בגישה מרחיבה ביחס לשאלה אילו מסמכים יש לגלות במסגרת הליך גילוי מסמכים. המסמכים שיש לגלותם הם מסמכים "רלוונטים". יחד עם זאת, שאלת הרלוונטיות נבחנת בצורה ליברלית, כאשר "כל מסמך שיש בו לסייע לקו החקירה וכול מסמך הכולל מידע המאפשר לצד לקדם את עניינו הוא רלוונטי. גם מסע דיג של מסמכים שברשות הצד השני אינו בהכרח אסור" (ר' יצחק עמית, קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים, ספר אור קיטאי, התשס"ח, עמ' 247).

במקרה דנן, קיימת מחלוקת בין הצדדים בין היתר ביחס לשאלת תחולתו של סעיף 36 לתקנון חברת דפנסופט. העובדה שהמשיבות טוענות לפרשנות מסוימת לסעיף, והעובדה כי המשיבות טוענות כי "המציאות... מדברת בעד עצמה ומעידה שאין מדובר בעסקה 'כוללת' שאינה ניתנת להפרדה" (ר' ס' 7 לתגובת המשיבה) – איננה יכולה לשלול מהמבקשת את זכותה לקבל מסמך שנועד לאפשר לה להוכיח את טענתה בהתאם לגרסה הפרשנית והעובדתית שלה. כאמור, על פי גרסה זו, המסמך המבוקש הוא רלוונטי ויכול להשליך על המחלוקת בין הצדדים כפי שהמבקשת רואה אותה.

לענין זה יש להוסיף את העובדה כי המשיבות עצמן כללו את המסמך במסגרת תצהיר גילוי המסמכים מטעמן, ומכאן שאף הן היו סבורות כי הוא רלוונטי להכרעה במחלוקת נושא התובענה. לכן, אינני מקבלת את טענת המשיבה לפיה המסמך אינו רלוונטי ומטעם זה אין לגלותו.

הטענה הנוספת של המשיבות ביחס למסמך מתייחסת להיותו סודי או חסוי.

אינני מקבלת גם את הטענה הזאת. אינני סבורה כי צדדים להסכם יכולים להפוך אותו להסכם חסוי שלא יוצג בפני בית המשפט, רק מכוח הסכמתם שלהם.

הכלל הוא כי "הכול מצווים להעיד ולהציג מסמכים במשפט כאמור בס' 1 לפקודת הראיות. חובת הסודיות חלה מחוץ לכותלי בית המשפט והיא עומדת עד לנקודת הזמן שבה נדרש ראיה על פי דין המבטל את חובת הסודיות" (ר' מאמרו הנ"ל של עמית, עמ' 256-257). ההלכה הפסוקה קבעה כי "הסודיות היא עד לנקודת הזמן שבה נדרשת הגשת ראיה על פי דין, כאשר הדין הכופה מבטל את חובת הסודיות" (ר' רע"א 8943/06 גיא יוחנן נ. סלקום).

לכן, היה על המשיבות לטעון ולהוכיח כי קיים טעם בדין מכוחו ההסכם הוא חסוי. המשיבות לא עשו כן. הטענה לפיה ההסכם מהווה סוד מסחרי נטענה בעלמא וללא פירוט. מעבר לכך – המשיבה עצמה טענה כי עיקרי ההסכם ידועים למבקשת, ואף מטעם זה לא היה מקום לקבוע כי מדובר בהסכם שאין מקום לגילויו במסגרת הליך גילוי המסמכים. לא הובהר מדוע גילוי ההסכם יזיק באופן כלשהו למשיבות.

לכן, אני מקבלת את הבקשה כמבוקש בה, ומורה למשיבה 1 לגלות למבקשת את המסמך תוך 7 ימים מהיום.

המשיבה 1 תישא בהוצאות המבקשת בגין הבקשה בסכום של 2,500 ₪ וזאת – ללא קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ג, 23 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.