בפניי בקשה להפקדת עירבון בהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות") וסעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א"). המבקשת (היא הנתבעת בתיק זה) מבקשת להורות לתובעת להפקיד ערובה לתשלום כל הוצאות הנתבעת, למקרה שיפסקו כאלה, וכן מבקשת להורות כי בהעדר הפקדת ערובה תדחה התביעה או לחילופין תעוכב.

טענות המבקשת:

לטענת המבקשת, עיון בנסח עדכני של התובעת מגלה, כי התובעת הינה חברה מפרת חוק המצויה בחדלות פירעון וכן בעלי מניותיה הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים.

כמו כן, לא הוצאו כל קבלות או חשבוניות מס בגין מאות אלפי שקלים שהועברו לתובעת במסגרת ההליכים דנן וזאת מתוך מטרה להבריח נכסים מנושיה של התובעת.

הסיבה לשיהוי בהגשת הבקשה דנא, לטענת המבקשת, הינה כי בזמנים הרלבנטיים להגשת התביעה לא היו בעלי החברה מוגבלים כפי שפורט בנסח (סומן נספח 2 לבקשה). כמו כן, ניתנו שורה של פסקי דין כנגד התובעת בתביעות שהוגשו נגדה ע"י בנק דיסקונט ובנק לאומי (להלן: "הבנקים").

טענות המשיבה:

לטענת המשיבה, יש להתייחס במסגרת בקשה זו, לשני טעמים שיש בהם לדחות את הבקשה, ואלו הם: האחד, מועד הגשת הבקשה המעיד על שיהוי (5.5 שנים אחרי שהוגשה התביעה העיקרית), השני- העברת נטל הבאת הראיות אל הנתבעת ומכאן ההשלכה על סיכויי התביעה.

כמו כן, בעלי התובעת הם אינם צד למשפט ואינם חייבים למבקשת דבר, ולכן הטענה כי הם לכאורה "חייב מוגבל" לא יכולה ללמדנו על התובעת.

התביעה נפתחה בסדר דין מקוצר וביום 9/2/09 ניתנה למבקשת רשות להגן בכפוף להפקדת סך של 54,940 ₪. תנאי זה נקבע לאחר שנמצא כי "אין לכאורה מחלוקת" על סך של 123,876 ₪.

בנוסף, המבקשת לא חידשה את תביעתה שכנגד ע"ס של מעל 300,000 ₪ שנמחקה.

לטענתה, החברה אינה בהליכי פירוק ולא הובאה כל ראיה ישירה לחוסר סולבנטיות.

הוצאת חשבונית או אי הוצאתה אינם מעידים על מצב כלכלי אלא על מדיניות חשבונאית אצל נישום ועל סיווג העסקה. תשלומים לפי פסק דין אינם בהכרח עסקה לצרכי מע"מ המחייבת חשבונית.

דיון והכרעה:

ביום 17/11/11 ניתנה החלטה מפי כב' השופט שליו לפיה לאור הפרות חוזרות ונשנות של החלטות שיפוטיות מטעם המבקשת, נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין כנגד המבקשת.

ביום 4/4/12 ניתנה החלטה ברע"א 37956-12-11 בביהמ"ש המחוזי בת"א מפי כב' השופטת צ'רניאק, לפיה בוטלה ההחלטה מיום 18/07/11 המוחקת את כתבי הטענות של המבקשת בתביעה העיקרית נגדה, את פסק הדין מיום 3/8/11 בכל הנוגע לקבלת התביעה העיקרית נגד המבקשת ואת ההחלטה מיום 17/11/11 הדוחה את הבקשה לביטול מחיקת כתבי הטענות בתביעה העיקרית ולביטול פסק הדין נגדה בתביעה העיקרית. הדיון הוחזר לערכאה הדיונית דכאן להמשך הדיון לגופו בתובענה העיקרית כנגד המבקשת.

עוד נקבע, כי תנאי לביטול פסק הדין וההחלטות הנ"ל הוא שהמבקשת תשלם למשיבה הוצאות בגין מחדליה ללא כל קשר לתוצאות ההליך. נקבע, כי סכום ההוצאות ומועד התשלום ייקבעו ע"י הערכאה הדיונית.

בהתאם לכך קבעתי בהחלטתי מיום 06/01/13 כי סכום ההוצאות שעל הנתבעת (המבקשת) לשלם לתובעת (המשיבה) תוך 30 יום הינו 15,000 ₪.

סכום זה אכן הופקד ע"י הנתבעת לתובעת באמצעות העברה בנקאית ביום 09/01/13.

ביום 10/03/13 הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו. לטענת המבקשת, יש להורות למשיבה להפקיד עירבון, מהטעמים שפורטו לעיל.

התשתית הנורמטיבית:

בבואנו לבחון את נושא הפקדת עירבון של תאגיד יש לעיין בסעיף 353א' לחוק החברות הקובע:

"ערובה להוצאות משפט [תיקונים: התשס"ה, התש"ע (מס' 3)]

353א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

יפים לענייננו הדברים הבאים שנאמרו ברע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, (ניתן ביום 11/02/2009) בביהמ"ש העליון מפי כב' השופט מלצר (להלן: "פסק דין הנדסה ממוחשבת"):

"אחת מהמטרות העיקריות של החוק לחייב תובע – בין אם הוא בשר ודם ובין אם הוא תאגיד - בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע.

...

על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).

(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624).

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ( השוו: The White Book, 620 para 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי".

בהתאם לפסק דין הנדסה ממוחשבת, עלינו לבחון את הבקשה להפקדת ערובה בשלושה מישורים:

האחד- לבחון את מצבה הכלכלי של החברה, השני- האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה (במקרה זה לוקחים בחשבון את הזכויות החוקתיות של הצדדים וכן את ההנחה שחיוב החברה בהפקדת ערובה מבטא את הכלל), השלישי- בחינת גובה הערובה באופן מידתי.

בהתאם לסעיף 353א', קיים לבית המשפט שיקול דעת נרחב לחייב חברה בהפקדת ערובה. מבחינה ראייתית, נטל השכנוע מוטל על החברה (המשיבה) להראות שביכולתה הכלכלית לשאת את הוצאות הנתבעת.

לא זו אף זו, בפסיקה הובעה גם הדעה לפיה הגשת בקשה לחיוב בערובה בשלב מתקדם של ההליך אינה לוקה בשיהוי, שכן ככל שבכוונת התובע לשלם הוצאות שבהן יחויב בסופו של ההליך, הרי שממילא מצבו לא ישתנה לרעה, בעוד שאם הוא מתעתד להתחמק מתשלום ההוצאות, הרי שקיימת הצדקה עניינית לחייבו בערובה (ראו בש"א (י-ם) 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ (2006) וגם תא 1922/08 שרה הראל נ' אורלי חבקין (מחוזי- תל-אביב-יפו) (2010)).

מן הכלל אל הפרט:

לאור האמור לעיל ובנסיבות תיק זה אני קובעת, כי יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה מהטעמים המפורטים להלן:

בהתאם למישור הראשון- נבחן מצבה הכלכלי של החברה. המבקשת המציאה נסח עדכני מרשם החברות (נכון ליום 21/02/13), לפיו הסטטוס של החברה מוכר כ"סטטוס חברה מפרה", "חברה מפרת חוק". כמו כן, הדירקטורים של החברה ובעלי מניותיה הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים.

מנגד, המשיבה, אשר עליה הנטל הראיתי להראות בבקשה מעין זו, כי ביכולתה הכלכלית לשאת בהוצאות הנתבעת באם תצטרך, לא צלחה במלאכה זו. טענתה, כי הועבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעת- לא רלבנטי (אף אם היה נכון) בבואנו לבחון את הבקשה להפקדת ערובה. כל שהיא טוענת הינו, כי העובדה שאורגן בחברה הוכרז "חייב מוגבל" אינה מעידה בהכרח על מצב החברה. אמנם גם אם הדברים שנאמרו נכונים המה, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל הראיתי המוטל עליה (בדמות אסמכתאות בכתב שניתן היה להמציא בנקל) לגבי מצבה המשפטי והכלכלי של החברה.

כמו כן, התצהיר שהוגש מטעם התובעת לוקה בחסר ומתחמק מהתייחסות קונקרטית לעניין רשימת הנושים של התובעת (ראה סע' 4 לתצהיר תמיכה בבקשה מטעם התובעת, שם הוסף בכתב יד כי לתובעת מחלוקות עם הבנק, ללא כל פירוט נוסף).

התובעת מתייחסת לסיכויי התביעה וטוענת כי אין מחלוקת לגבי הסכום של 123,876 ₪. יש לציין בהקשר זה, כי אף אם הדבר נכון- מדובר בשיקול המצטרף ליתר השיקולים בבואנו לבחון את הבקשה, ואין מדובר בסיכויי התביעה כחזות הכול.

בהתאם למישור השני- יש לזכור, כי הכלל הוא לחייב בהפקדת ערובה ואילו דחיית הבקשה היא החריג. במקרה דנן אמנם הנתבעת הפרה החלטות שיפוטיות קודמות וחויבה בהוצאות בגין כך, אולם אין להשליך את תוצאות התנהגותה של הנתבעת על הגשת הבקשה להפקדת ערובה.

כמו כן, ובהתאם לפסיקה, כאמור לעיל, הגשת בקשה לחיוב בערובה בשלב מתקדם של ההליך אינה לוקה בשיהוי ולכן הטענה בדבר השיהוי אינה מקובלת עליי.

לא זו אף זו, התביעות שהוגשו נגד התובעת ע"י הבנקים אף הם מתווספים למכלול השיקולים בבואי לבחון את הבקשה.

בהתאם למישור השלישי- ולאחר שקבעתי כי על התובעת להפקיד ערובה, עליי להתייחס לבחינת גובה הערובה.

בהתאם לפסיקה, כאמור, יש לקבוע את סכום הערובה תוך שמירה על עיקרון המידתיות ואיזון ראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (2009); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (2008); בש"א (מחוזי באר שבע) 6391/08, ת"א 5338/08 הידקו תעשיות בע"מ נ' Concordanto Preventivo (2009); בש"א (מחוזי י-ם) חברת האחים שגראוי (1989) בע"מ נ' חסן חטב חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (2009); ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2691/04 עירית תל אביב יפו נ' פוסטר מדיה (ישראל) בע"מ (2010)).

לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלבנטיים בתיק דנן אני קובעת, כי על התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, בשים לב להחלטות שניתנו בתיק זה, ובאופן שישמור על עקרון המידתיות, בסך של 15,000 ₪.

סוף דבר:

לאור הדברים שנאמרו לעיל, אני רואה לנכון לחייב את התובעת בהפקדת ערובה.

התובעת תפקיד, בתוך 30 יום מהיום, ערובה בסך 15,000 ₪ על דרך הפקדת מזומן או ערבות בנקאית צמודה למדד, בקופת בית המשפט.

כמו כן, על התובעת להעביר לנתבעת ולבית המשפט העתק החשבוניות או הקבלות בגין הכספים שהועברו אליה ע"י הנתבעת במסגרת ההליכים בתיק דנא.

הוצאות הבקשה הנ"ל תילקחנה בחשבון בפסק הדין.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.