ובעניין:

התובע בתא"מ 16060-03-14 שמעון לוי

והנתבע שכנגד

נגד

הנתבעים בתא"מ 16060-03-14 1. יניב בשארי (התובע שכנגד)

2. עו"ד ניצחון גואטה

בשם התובע בתא"מ 32233-06-12 והנתבעים בתא"מ 16060-03-14: עו"ד נצחון גואטה ועו"ד יעל פינקלמן;

בשם התובע בתא"מ 16060-03-14 והנתבע בתא"מ 32233-06-12: עו"ד גיא אבני

1. לפניי שני תיקים מאוחדים אשר תחילתם בתביעה בסדר דין מהיר (תא"מ 32233-06-12) על סך 23,628 ₪.

על פי האמור בכתב התביעה, התובע (להלן – 'בשארי') והנתבע (להלן – 'לוי') היו חברים והיו להם חברים משותפים. לוי היה שרוי בחובות וביקש לקחת הלוואה מבנק הפועלים, סניף עומר. הבנק נאות להעמיד ללוי הלוואה כפוף לכך שיעמיד שני ערבים. לוי פנה לבשארי ולחבר נוסף וביקש ממנו לערוב להלוואה, ולוי נעתר לבקשתו וחתם על כתב הערבות.

משלא פרע לוי את ההלוואה נתבע בשארי על ידי הבנק להשבת כספי ההלוואה.

במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על ידי הבנק עיקל הבנק את משכורתו של בשארי, כך שביום 27.2.06 הועברו לתיק ההוצאה לפועל סך של 5,715 ₪, ביום 19.3.06 הועברו סך של 5,378 ₪ וביום 23.4.06 – 5,998 ₪.

בשארי פנה ללוי ודרש ממנו שישב לו את הכספים שעוקלו, בעצמו ובאמצעות בא כוח, אך זה סרב לפניה.

לפיכך התבקש בית המשפט להורות ללוי לשלם לבשארי סך של 23,628 ₪, שהינו סכום הקרן בצירוף שערוך.

תחילה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אך ביום 11.4.13 בוטל פסק הדין, כפוף לתשלום הוצאות בסך 5,000 ₪ (ראו החלטת כבוד הרשמת ע' כלפה).

2. לוי הגיש כתב הגנה, בו טען כי מעולם לא היה חברו של בשארי וכי מעולם לא הכיר אותו ואף לא ראה אותו. כן טען לוי כי בחודש מאי 2011 נודע לו כי שמעון דדון (להלן – 'דדון'), חברו של לוי, היה גם חברו של בשארי.

לדברי לוי, בשנת 2002 אכן נטל הלוואה על סך 40,000 ₪ בעבור חברו, דדון. לימים לא עמד דדון בהחזרי ההלוואה ועל כן נתבע לוי על ידי הבנק.

לוי טען כי נכון למועד מתן ההלוואה ועד לחודש מאי 2011 לא ידע כי הבנק ביקש ודרש שני ערבים כתנאי למתן ההלוואה. לדבריו, לא ידע כלל שבשארי חתם על כתב הערבות, ומעולם לא הסכים ולא ביקש ממנו לחתום עליו. לטענת לוי, ככל שבשארי עשה כן, הרי שעשה זאת ללא ידיעתו וללא אישורו.

לטענתו של לוי, עם קבלת מכתבו של בא כוחו של בשארי, בחודש מאי 2011, ולאחר שבירר את העניין עם דדון, הסתבר לו כי בשארי היה מכר של דדון, וכי דדון הביאו לחתום על ערבות להלוואה, "בעבורו בלבד" (סעיף 29 לכתב ההגנה).

באשר לנסיבות נטילת ההלוואה טען לוי, כי דדון ביקש את ההלוואה על מנת לסייע לאחיו שהתקשה לעמוד בהחזרי המשכנתא. לוי מסר לדדון כי אם ההלוואה כרוכה בהעמדת ערבים, לא יסייע לדדון בעניין ההלוואה, שכן "הוא לא רוצה לערב אף אחד ולא רוצה להיות חייב לאף אחד כלום" (סעיף 43 לכתב ההגנה).

לדברי לוי, בהמשך חתם על מסמכי ההלוואה, קיבל 40,000 ₪ במזומן והעבירם לדדון. בעת החתימה על המסמכים ובעת קבלת הכספים לא צוין בפניו של לוי כי ישנם ערבים כלשהם להלוואה.

כאמור, לוי טען כי דדון לא עמד בתשלומי ההלוואה, וכי הבנק תבע את לוי, וקיבל כנגדו פסק דין בהעדר הגנה. בהמשך נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד לוי, אולם מי שנשא בתשלום, לאחר שהגיע להסדר עם הבנק, היה דדון, כך שתיק ההוצאה לפועל נסגר. לדברי לוי, לא ידוע לו כלל שבשארי נתבע על ידי הבנק.

לוי הוסיף, כי ככל הידוע לו, ומבירור שערך עם דדון בנושא, השיב דדון ללוי "במהלך השנים" סך של 13,500 ₪, וכן נתן לו במתנה מכשיר סוניפלייסטיישן, כך שלא נותר חייב לו דבר (סעיף 56 לכתב ההגנה).

בנוסף טען לוי כי דינה של תביעתו של בשארי להידחות בשל השיהוי הרב בהגשתה, וכי מכל מקום אין הוא זכאי לפסיקת ריבית והצמדה.

3. בחודש מרץ 2014 הגיש לוי כנגד בשארי וכנגד בא כוחו (להלן – 'הנתבע 2') תביעה בסדר מהיר, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, על סך של 74,000 ₪, בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.

על פי הנטען, לאחר שניתן כנגד לוי פסק דין בהעדר הגנה בתיק האחר (תא"מ 32233-06-12), פתח בשארי כנגד לוי באמצעות הנתבע 2 תיק הוצאה לפועל. משקיבל לוי את האזהרה הגיש תביעה לביטול פסק הדין וכן בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. תחילה הוגשה הבקשה בטעות ללא תצהיר, ומשהוגשה כהלכה, הורה בית המשפט על עיכוב הליכי הגבייה ועל קבלת תגובתו של בשארי תוך 20 יום (החלטת כבוד הרשמת ע' כלפה מיום 17.3.13, נספח ה' לכתב התביעה).

לאחר חילופי תגובה ותשובה לתגובה ניתנה ביום 11.4.13 החלטת בית המשפט המבטלת את פסק הדין כפוף לתשלום הוצאות בסך 5,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מקבלת ההחלטה.

ביום 7.5.13 שלח בא כוחו של לוי לנתבע 2 המחאה על סך 5,000 ₪ לפקודתו באמצעות דואר אקספרס, וזו התקבלה למחרת בשעה 17:41. בשארי פרע את השיק רק ביום 13.5.13.

חרף האמור לעיל, ביום 1.5.13 הטיל בשארי באמצעות הנתבע 2 עיקולים שונים על חשבונו של לוי בבנק מזרחי טפחות ובבנק הדואר, וכן הטיל עיקול על רישום הרכב במשרד הרישוי.

לוי הזדרז והגיש ביום 4.5.13 בקשה לביטול העיקולים ולעיכוב הליכי הגבייה ללשכת ההוצאה לפועל.

ביום 6.5.13 הורתה כב' רשמת ההוצאה לפועל נ' טלמן-בולטין על עיכוב ההליכים בתיק. עם זאת, בהחלטה נוספת מאותו היום קבעה כבוד הרשמת כי על לוי להמציא אסמכתא המעידה על תשלום ההוצאות בסך 5,000 ₪ לבשארי, כפי החלטת בית המשפט מיום 11.4.13, וזאת טרם תורה על סגירת התיק וביטול ההליכים בו.

החלטה דומה ניתנה על ידי כבוד רשמת ההוצאה לפועל מ' אליהו ביום 19.5.13, במסגרתה הורתה גם על קבלת תגובתו של בשארי.

סופו של דבר, כך טען לוי, נותרו חשבונותיו מעוקלים מיום 1.5.13 ועד ליום 26.8.13, וזאת משלא טרחו בשארי והנתבע 2 לבקש את סגירת תיק ההוצאה לפועל לאחר ששולמו ההוצאות אותן פסק בית המשפט כתנאי לביטול.

לוי טען כי כתוצאה מהותרת העיקולים על כנם נגרמה פגיעה קשה לשמו הטוב מול הספקים והבנק בו מתנהל חשבון המינימרקט שבבעלותו, והוטל עליו צל כבד של מי שאינו משלם את חובותיו.

לפיכך, לטענתו של לוי, מחדלם של בשארי ושל הנתבע 2 מזכה אותו בפיצוי בגין הוצאת לשון הרע כנגדו מאת בשארי.

עוד טען לוי כי הנתבע 2 התרשל כלפיו משלא ביקש את סגירת תיק ההוצאה לפועל כנגדו אלא המשיך בנקיטת ההליכים כלפיו.

לוי טען אפוא כי על בית המשפט לחייב את בשארי ואת הנתבע 2 יחד ולחוד בפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 67,500 ₪, וכן להורות כי ישפוהו, גם כן יחד ולחוד, בגין הוצאות בסך של 6,500 ₪ בהן נשא לצורך הגשת הבקשות לעכב ולבטל את הליכי ההוצאה לפועל.

4. בתגובה לכתב התביעה האמור הגיש בשארי נגד לוי כתב תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהעיקול שהטיל הבנק על משכורתו, ואשר עמדו בתוקף למשך ארבע שנים – משנת 2002 ועד לשנת 2006, עת נסגר תיק ההוצאה לפועל. לטענתו, נאלץ באותה תקופה ליטול הלוואות בשוק האפור על מנת לשלם מזונות בהם חב. בשארי העמיד את סכום הפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב על סך של 50,000 ₪, "משיקולי גבייה".

בשארי והנתבע 2 הגישו כתב הגנה, במסגרתו טענו שהמדובר בתביעה סרק המתייחסת לחמישה ימים בלבד בהם ננקטו הליכי ההוצאה לפועל כנגד לוי. כן נטען כי התביעה מהווה ניסיון לעקוף את הליכי הערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר לא פסקה הוצאות לטובתו של לוי אף שביקש זאת.

עוד נטען כי ההחלטה מיום 17.3.13 מעולם לא הומצאה לבשארי או לנתבע 2 ועל כן לא ידעו כלל על עיכוב ההליכים הזמני בתיק.

בשארי והנתבע 2 טענו כי על פי ידיעתם בזמן אמת, רק ביום 6.5.13, עת ניתנה החלטת כבוד הרשמת נ' טלמן-בולטין, עוכבו ההליכים כנגד לוי, שאז ככל הנראה הומצאה החלטת בית המשפט מיום 17.3.13 – עליה לא ידעו – ללשכת ההוצאה לפועל. לטענתם, שוחח בא כוחו של לוי עם הנתבע 2, וזה נתן הסכמתו לסגירת תיק ההוצאה לפועל, ובכך סברו השניים שהעניין בא לסיומו.

עוד טענו בשארי והנתבע 2 כי בפועל לא נגרם כל נזק לשמו הטוב של לוי, שכן מלכתחילה המדובר במי שאינו משלם חובותיו לנושים שונים, ובהם בשארי עצמו. מכל מקום, כך נטען, חלות במקרה זה על "הפרסום" בדמות העיקול ההגנות לפי סעיפים 14 ו – 15 לחוק איסור לשון הרע, שעניינן אמת בפרסום ותום לב.

5. ביום 2.7.14 נעתר כבוד נשיא בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס לבקשתם של בשארי והנתבע 2, והורה על העברת הדיון בתא"מ 16060-03-14 לבית משפט זה תוך איחוד הדיון בשני התיקים.

בהמשך נותב תיק זה לטיפולי.

במהלך ישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 21.1.15, נדחתה בהסכמה בקשתו של לוי לדחות את תביעתו שכנגד של בשארי על הסף.

בהמשך, ולאור טענותיו של בשארי, הצהיר לוי כי אין כנגדו תיקי הוצאה לפועל פתוחים, וכי אין לו חובות למרכז לגביית קנסות.

ניסיונותיי להביא את הצדדים להסכמה לא צלחו למרבה הצער. על כן, ומשנשמעו הסיכומים בתיק, הגיעה השעה למתן פסק דין.

6. נפתח אפוא בתביעה הראשונה (תא"מ 32233-06-12):

בשארי העיד כי הוא ודדון היו בעבר חברים, אם כי לא חברים קרובים, וכי הקשר ביניהם נותק לפני כשבע-שמונה שנים (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 18.5.15, ש' 7 – 13).

בשארי הכחיש כי קיבל מדדון כסף או סוני פלייסטיישן בגין הערבות שנתן להלוואה (שם, ש' 16 – 23).

לדבריו, לוי היה זה שביקש ממנו לחתום על כתב הערבות להלוואה, תוך שסיפר לו כי מטרת ההלוואה היא הקמת מחלקת הוצאה לפועל במשרד החקירות של דדון. לדברי בשארי, היה דדון נוכח באותה השיחה, שהתנהלה במסגרת "ערב של חברים" (עמ' 23 ש' 14 – 20).

עם זאת, בשארי אישר בעדותו כי היכרותו עם לוי נבעה מהיכרותו עם דדון, עמו היו לו קשרי עבודה (עמ' 27 ש' 8 – 10).

בשארי העיד כי עת חתם על הכתב הערבות ידע שהוא ערב אחד מתוך שניים (עמ' 26 ש' 16 ו - 22). לדבריו, משקיבל את ההתראה מהבנק בעניין אי תשלום החוב על ידי לוי פנה הן לדדון והן ללוי. לשאלה מדוע פנה לדדון השיב: "הוא זה שנתן את הפירמה שלו לעסק. הוא היה חלק בלתי נפרד מהעסק. המחלקה שלהם הייתה צריכה לקום תחת המחלקה של שמעון" (עמ' 28 ש' 1 – 2).

7. לבקשתו של בשארי זומן למתן עדות מר שמואל פלקוביץ', מנהל סניף בנק הפועלים ביישוב עומר, אשר בו ניטלה ההלוואה נשוא התביעה. העד הביא עמו לדיון עותק ממסמכי ההלוואה.

בעדותו לא ידע מר פלקוביץ' להשיב על השאלה אם הבנק גבה סכום כלשהו בגין ההלוואה מבשארי (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 18.5.15, ש' 16 – 17). עוד אישר העד כי ממסמכי ההלוואה בבנק לא ניתן לדעת שהנהנה מכספי ההלוואה הוא דדון.

לדברי מר פלקוביץ', מתן הלוואה בסך 40,000 ₪ לאדם שמשכורתו כפי שהייתה משכורתו של לוי באותם הימים על סמך העמדת שני ערבים הינה מהלך "הגיוני בהחלט" (עמ' 13 ש' 26).

8. דדון העיד מטעמו של לוי. לדבריו, כספי ההלוואה היו מיועדים עבורו, והוא עשה בהם שימוש לצרכיו הפרטיים (עמ' 32 ש' 14 וכן ש' 23 - 24). לדברי דדון, לא יכול היה ליטול את ההלוואה בעצמו מאחר שהיה מצוי בקשיים כלכליים.

דדון העיד כי לא סיפר על מטרתה האמתית של ההלוואה לפקידה בבנק עמה עמד בקשר (עמ' 32 ש' 16 – 17 ו – 32). לדבריו, סיפר לפקידה בבנק שמטרת ההלוואה היא לפתוח מחלקה במשרד – ממש כפי שהעיד בשארי שנאמר לו (עמ' 33 ש' 2).

לדברי דדון, שלח את לוי לחתום על מסמכי ההלוואה בבנק, ובשלב מאוחר יותר דאג להביא לשם את שני הערבים (עמ' 33 ש' 11 – 12).

דדון העיד כי לוי לא היה מוכן להביא ערבים וכי לכן התעכבה נטילת ההלוואה למשך מספר חודשים. לאחר מכן נעתר לוי לבקשה לחתום על מסמכי ההלוואה מבלי שידע שישנם ערבים להלוואה.

כך, דדון הוא זה ש"ארגן" את הערבים, שהיו אח של אימו ובשארי, אותו כינה "חזי". לדברי דדון, שלח את בשארי לחתום על מסמכי הערבות עבור שמעון לוי (עמ' 33 ש' 26, עמ' 36 ש' 4 – 5). כדבריו, "חזי חתם בשבילי ולא בשביל שמעון לוי, כי אני שלחתי אותו לבנק לחתום על הערבות" (עמ' 33 ש' 24 – 25).

דדון העיד כי בשארי לא הכיר את לוי "חד משמעית" (עמ' 35 ש' 27 – 28), וכי הם אף לא עבדו במשרדו בתקופות חופפות (שם, ש' 30 – 31).

לשאלה מתי השיב לבשארי סך של 13,500 ₪ בגין כספי הערבות השיב דדון: "הוא היה מגיע באופן קבוע פעם בשבוע לנתיבות בעקבות הסדרי ראיה. כל פעם הגענו להסדר, הייתי נותן לו 500, 1000" (עמ' 34 ש' 10 – 13). לדברי דדון, מסר לבשארי כחלק מהחזר החוב גם סוני פלייסטיישן אותו רכש תמורת 200 דולר.

עם זאת, דדון לא ידע להשיב בכמה תשלומים שילם לבשארי, והעיד שלא שמר על פתקאות או קבלות כלשהן בגין הכספים שנתן, או בגין רכישת הסוני פלייסטיישן (עמ' 34 ש' 14 – 20).

9. לוי העיד שההלוואה נלקחה עבור דדון שסיפר שאחיו זקוק לעזרה (עמ' 39 ש' 19). משהוצג לו מסמך פנימי של הבנק ,ממנו עלה שמטרת ההלוואה היא הקמת מחלקת הוצאה לפועל במשרד החקירות של דדון בו הוא שותף, השיב לוי "לא היה ולא נברא" (עמ' 39 ש' 21 – 22). לשאלה מנין שאב הבנק את ה"מידע" האמור השיב לוי שככל הנראה מדדון (עמ' 39 ש' 26). משעומת עם דבריו של דדון, לפיהם ההלוואה ניטלה עבורו, השיב כי דדון טען בפניו שההלוואה היא עבור אחיו (עמ' 39 ש' 21).

לוי הצהיר כי הבנק לא דרש ממנו בטחונות כלשהם, והעריך כי ההלוואה ניתנה בזכות קשריו של דדון עם מנהלת סניף הבנק (עמ' 46 ש' 27 – 31). עם זאת, משהוצג לו מסמך פנימי של הבנק, בו נערכה תרשומת לגבי משכורתו ומקום עבודתו (נ/2), השיב לוי: "אין לי מושג מה זה המסמך הזה. זה מר שמעון דדון, הוא דיבר עם הבנק, הוא עשה הכל" (עמ' 47 ש' 6). לדבריו, לא היה נוכח בפגישה שהתקיימה בין דדון לבין מנהלת הסניף (עמ' 47 ש' 9 – 10).

לדברי לוי, חתם על מסמכי ההלוואה לבקשת דדון מבלי שקרא אותם (עמ' 40 ש' 29 – 30). לדבריו, סמך על דדון שיפרע את ההלוואה, כפי שאכן עשה לבסוף (עמ' 41 ש' 11).

משהוצג ללוי מכתבו של עורך דינו של הבנק, עו"ד אדי לכנר, משנת 2003, בו נרשם שלוי נטל את ההלוואה על מנת לכסות חובו של מישהו ש"הפיל אותו בפח", ושהערבים "אינם שווים דבר" שכן מדובר בערבים שהוא אינו מכיר (ראו נ/3), לא ידע לוי מה להשיב. לדבריו, ידע שיש ערבים רק משנת 2011 (עמ' 41 ש' 23 – 24).

לוי העיד כי לאחר נטילת ההלוואה העביר דדון לחשבונו, הוא החשבון שצוין בהלוואה, סכומי כסף מעת לעת לשם פירעונה (עמ' 44 ש' 27 – 29). לדברי לוי, לא קיבל את מכתבי ההתראה ששלח הבנק, ומשקיבל את כתב התביעה שהגיש הבנק כנגדו, ניהל דדון בעצמו את המשא ומתן מול הבנק, שילם את יתרת החוב על פי ההסדר, ושלח את לוי לחתום על המסמכים (עמ' 45 ש' 1 – 18).

לוי אישר בעדותו כי שמע מדדון שפרע את החוב לבשארי באמצעות תשלום של 13,500 ₪ ומתן מכשיר סוני פלייסטיישן (עמ' 46 ש' 14 – 18 ועמ' 57 ש' 6 – 9). לשאלה מדוע היה על דדון לשלם לבשארי אם בשארי לא שילם לבנק השיב לוי: "כי בשארי אמר שעיקלו לו משכורת" (עמ' 49 ש' 16).

לדברי לוי, לאחר שחתם על הסכם עם הבנק (נ/6), ממנו עלה כי יתרת החוב בגין ההלוואה עמדה על 55,700 ₪, שמע מדדון כי חוב זה תפח לכדי 80,000 ₪, אך הוא "לא התעסק" עם זה כלל אלא סמך על דדון שיפרע את החוב (עמ' 48 ש' 14 – 15). לדבריו, לא קרא כלל את ההסכם עליו חתם, ואף לא זכר אם הסכם זה בוצע. לוי העיד כי אמנם "התעצבן" על דדון משהוצא נגדו צו מאסר, אבל סמך בכל זאת על דדון, שאכן לבסוף פרע את החוב (עמ' 48 ש' 17 – 22).

10. דיון והכרעה:

אני סבורה שבשארי הוכיח כדבעי כי שילם בגין ההלוואה שנטל לוי את הסכום הנתבע על ידו. כך עלה מתדפיס תיק ההוצאה לפועל שצורף לכתב התביעה ומעדותו של בשארי, אשר לא נסתרה.

עם זאת, לאור הראיות שהונחו בפניי אין אני מקבלת את גרסתו של בשארי ולפיה ניתנה ההלוואה בנסיבות של היכרות חברית משולשת בינו לבין לוי ודדון. בעניין זה אני מעדיפה את גרסתו של לוי ולפיה לא הכיר כלל את בשארי, גרסה אשר נתמכה בגרסתו של דדון.

דדון עשה בעדותו רושם של איש רעים להתרועע, אך גם של אדם מניפולטיבי, אשר לא יבחל בהשמטת פרטים עובדתיים בשיחותיו עם מכריו וחבריו על מנת להשיג את מטרתו. כך פעל דדון מול מנהלת סניף הבנק, וכך ככל הנראה פעל גם מול בשארי, שלא ידע כלל על מטרתה האמתית של ההלוואה. במאמר מוסגר אציין, כי יתכן שאף לוי עצמו לא ידע על מטרתה האמתית של ההלוואה, וכי יתכן שגם דבריו של דדון ללוי, ולפיהם מטרתה היא לסייע לאחיו שנקלע לקשיים כספיים, לא היו אמת. עניין זה עולה מעדותו של דדון ולפיה נטל את ההלוואה לצרכיו האישיים.

דדון העיד כי לוי לא חפץ תחילה בקיומם של ערבים להלוואה, ולכן סרב תחילה לסייע לדדון בעניין זה. לא הוברר כלל כיצד השתכנע לוי לפתע ליטול את ההלוואה, ומה גרם לו לחשוב שהבנק ויתר על דרישתו זו, מה עוד שכעולה ממסמכי הבנק (נ/2), הבנק אכן דרש קיומם של שני ערבים.

לא הוצג כל נתון שיש בו כדי להסביר – בראייתו של לוי מזמן אמת – את ויתורו של הבנק על הערבים, כגון עלייה חדה בכושר ההחזר של לוי. אדרבא, לוי העיד כי היה אז חייל משוחרר בעל משכורת דלה. הסברו של לוי לפיו סמך על דדון ועל קשריו עם מנהלת סניף הבנק בעניין זה לא עשה רושם מהימן.

זאת ועוד. גרסתו של לוי, ולפיה ידע על קיומם של הערבים רק בשנת 2011, אינה מתיישבת עם מכתבו של בא כוח הבנק משנת 2003 (נ/3) בו צוין כי לדברי לוי "הערבים אינם שווים דבר, שכן מדובר בערבים שהוא לא מכיר". לעניין אחרון זה ראוי לציין גם את מכתבי הדרישה ששלח הבנק ללוי בשנת 2001, בהם צוין כי היה ולא יפרע לוי את החוב יפנה הבנק לערבים (נ/4, בסעיף 4 למכתבים).

אני סבורה אפוא, כי דדון סיפר ללוי ש"יארגן" ערבים שיניחו את דעתו של הבנק, ולוי הסכים לכך, אם כי לוי לא התעניין בזהותם של ערבים אלה.

דדון שלח אפוא את הערבים אל הבנק על מנת שיחתמו על כתבי הערבות לאחר שכבר נחתמו מסמכי ההלוואה על ידי לוי, ובידיעתו של האחרון.

11. לוי נסמך בטענותיו על סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן – 'חוק הערבות'), הקובע כי "זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו".

אני סבורה כי די בכך שלוי ידע גם ידע שניתנה ערבות להלוואה, אף אם לא התעניין בתנאיה או בזהותם המדויקת של הערבים, כדי לשלול את תחולתה של הוראת הסעיף לענייננו.

במאמר מוסגר אציין, כי אפילו סברתי אחרת, לא היה בכך כדי לסייע ללוי.

לעניין זה מקובלת עליי, בכל הכבוד, גישתם של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, המובעת בספר דיני חיובים – חלק כללי (בעריכת פרופ' דניאל פרידמן, הוצאת אבירם, תשנ"ד (בעמ' 235-236)), הקובעים כי:

"אין הוראת סעיף 9 שוללת מן הערב, שפעל ללא בקשת החייב, את האפשרות להסתמך על הדין הכללי הנוגע לפירעון חוב הזולת. ערב זה איננו זכאי ליתרונות המיוחדים שמקנה לו סעיף 9 [כגון הזכות שהחייב יגן עליו מפני תביעת הנושה והזכות להחזר הוצאות – ראו ה"ש 373] אולם הוא יכול לתבוע השבה לפי הדין הכללי הנוגע לפירעון חוב הזולת, ובכפוף לסייגים המוטלים על תביעה זו (סעיף 4 לחוק עשיית עושר".

זוהי גם דעתו של ד"ר רוי בר-קהן, המובעת בספרו ערבות (הוצאת שירז, תשס"ו), בעמ' 342:

"מסעיף 9 נובע, כביכול, כי כאשר ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב העיקרי, לא יהיה זכאי הערב להחזר. עמדה זו אינה ראויה ואינה הכרחית. נבהיר: במקרים בהם ניתנה הערבות בהסכמתו או בידיעתו של החייב העיקרי, הבסיס להחזר קבוע בסעיף 9 לחוק הערבות. אין משמעות הדבר כי במקרים בהם הערבות ניתנה ללא הסכמה או ידיעה של החייב העיקרי, לא יהיה זכאי הערב לשיפוי. העובדה שהחייב העיקרי הוא זה שקיבל את טובת ההנאה בעיסקה שבעקבותיה נוצר החיוב, מצדיקה את החלת עקרון ההחזר באופן לפיו הערב, החייב המשני, יהיה זכאי לשיפוי מהחייב העיקרי וכי נטל קיום החיוב הסופי יוטל על החייב העיקרי, גם במצבים בהם לא ידע או הסכים החייב העיקרי לערבות. התשלום אשר נעשה על ידי הערב שיחרר את החייב מחבותו כלפי הנושה. הטלת הנטל הסופי על הערב, החייב המשני, תהווה

מצד החייב העיקרי התעשרות שלא כדין. לערב כזה תעמוד טענת שיפוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט".

(הדגשה אינה במקור)

ומה הדין על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט?

סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, שכותרתו "דין הפורע חוב הזולת", קובע כי "מי שפרע חובו של אדם אחר מבלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא הייתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפירעון החוב".

אני סבורה שלא עלה בידי לוי להראות כי הייתה לו סיבה סבירה כלשהי להתנגד לפירעון חלק החוב על ידי בשארי. טענתו הסתמית של לוי כי לא חפץ בערבים משום שלא רצה להיות חייב לאיש אין בה כדי לבסס סיבה סבירה כאמור. בטחונו הרב של לוי, שלא לומר המופרז, בחברו דדון שיישא בתשלום החוב, אף הוא אינו מבסס טעם סביר להתנגדות לפירעון שבוצע על ידי בשארי. אדרבא, באופן זה נאות הבנק להסתפק בתשלום סכום נמוך יותר על ידי דדון, דבר שללוי לא הייתה כל סיבה להתנגד לו.

12. טענתו החלופית של לוי, לפיה פרע דדון את סכום החוב בגין הערבות באמצעות העברת סך של 13,500 ₪ ומכשיר סוני פליייסטיישן לא הוכחה.

לוי העיד כי גרסתו בעניין מקורה בעדות מפי השמועה בלבד, היינו, מפיו של דדון.

דדון הצהיר כי נתן לבשארי את הכסף "במהלך השנים", במספר תשלומים במזומן, וכי לא החתים את בשארי על קבלתם, אף כי רשם לעצמו "מזכרים" בעניין, שאבדו בינתיים (ראו סעיפים 25 ו -33 – 36) לתצהירו).

עדותו של דדון בעניין זה הייתה כללית ובלתי מפורטת, לא נתמכה בראייה חיצונית כלשהי, ולא הייתה מהימנה עליי.

מעבר לכך, המדובר בעדות של חברו של לוי, שהקשר בינו לבין בשארי ניתק לפני שנים (סעיף 37 לתצהיר דדון), ואשר ככל הנראה, על פי ההבנות בינו לבין לוי, הוא-הוא הנושא ביתרת החוב בגין ההלוואה (ראו בין היתר עדותו של לוי בעמ' 54 ש' 26 – 28). אין המדובר אפוא בעד אובייקטיבי נטול עניין בתוצאת ההליך, וגם משום כך איני רואה מקום לבסס ממצא כלשהו על עדותו בעניין זה.

המסקנה היא, שפירעונו של החוב על ידי דדון לא הוכח על ידי לוי.

13. אין חולק כי בשארי הגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות. אף על פי כן טוען לוי כי יש לדחותה, ולכל הפחות לצמצם את הסכום הנפסק במסגרתה, בשל השיהוי בו נקט בשארי בהגשת תביעתו.

אין בידי לקבל טענה זו. מעדותו של בשארי עלה כי לאחר שעוקלה משכורתו פנה לדדון וללוי, ואלה מסרו לו ש"יהיה בסדר". לאחר מכן, משפניותיו לא נשאו פרי, פנה בשארי למשרד עורכי הדין שטיפל בתביעתו של הבנק, ובהמשך, כשנה לפני הגשת התביעה, פנה ללוי באמצעות בא כוחו (עמ' 27 ש' 18 – 23; כן ראו סעיפים 11 – 12 לתצהירו של בשארי).

בנסיבות אלה לא הוכיח לוי קיומו של מצג ברור מצדו של בשארי אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו, נהפוך הוא. די בכך כדי לדחות את טענת השיהוי (ראו והשוו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)).

סיכומו של דבר, אני קובעת כי בשארי הוכיח כדבעי את תביעתו בתא"מ 32233-06-12.

14. נעבור עתה לבחינתו של תא"מ 16060-03-14:

כזכור, במסגרת ההליך האמור תבע לוי את בשארי ואת בא כוחו בגין הנזקים שנגרמו לו בגין הליכי הגבייה שננקטו כנגדו במסגרת תיק ההוצאה לפועל בתיק האחר (תא"מ 32233-06-12). בשארי מצדו הגיש תביעה שכנגד במסגרת אותו הליך בגין הנזקים שנגרמו לו עקב העיקולים שהוטלו על משכורתו במהלך הליכי הגבייה שנקט הבנק כנגדו, בשנת 2006.

אפתח ואומר כי לטעמי, אין כל ממש בתביעה של לוי, ואני סבורה כי היא הוגשה אך כדי להוות משקל נגד לתביעה של בשארי בהליך האחר. כמו כן, גם בתביעתו שכנגד של בשארי לא מצאתי כל ממש, ואני סבורה כי אף היא הוגשה אך כדי להוות משקל נגד לתביעתו של לוי בהליך זה.

15. כאמור, כבוד הרשמת כלפה הורתה בהחלטה מיום 17.3.13 על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להחלטה אחרת.

המדובר בסעד זמני שניתן ללוי במסגרת התובענה, היא בקשתו לביטול פסק הדין שניתן כנגדו (ראו הגדרת "תובענה" בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; (להלן – 'התקנות')).

ביום 11.4.13 קיבלה הרשמת את הבקשה לביטול פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות בסך 5,000 ₪.

במסגרתה של החלטה זו לא התייחסה הרשמת במפורש לסוגיית עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד לתשלום ההוצאות על ידי לוי.

מה דינו של הסעד הזמני במצב דברים זה?

תקנה 370(1) לתקנות קובעת כי סעד זמני יפקע עם הפסקת תובענה, עם ביצוע פסק הדין או בתום המועד שנקבע בו, לפי המוקדם.

על פי תקנה 360 לתקנות, מוגדרת "הפסקת תובענה" – לרבות דחיה ומחיקה של תובענה.

ואכן, תוקפו של סעד זמני הוא, בדרך כלל, עד למתן פסק דין בתיק העיקרי (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (בהוצאת סיגא ונבו, מהדורה אחת עשרה, תשע"ג-2013), בעמ' 932).

בענייננו, התובענה – קרי, הבקשה לביטולו של פסק הדין – התקבלה. במלים אחרות, הדיון בבקשה זו הסתיים.

לכאורה, המסקנה המתבקשת היא שעם מתן ההחלטה המסיימת את הדיון בבקשה, פקע הסעד הזמני והוסר עיכוב ההליכים.

תוצאה זו קשה היא. משמעותה האופרטיבית היא, שחשבונו של המבקש – שזכה בתובענה ופסק הדין שניתן כנגדו בוטל – עשוי להיות מעוקל, באופן שיקשה עליו לשלם את ההוצאות שהוטלו עליו, ולמלא אחר התנאי שקבע בית המשפט לביטולו של פסק הדין.

אני סבורה אפוא, כי יש מקום לפרש את החלטת הרשמת, בדבר תשלום ההוצאות תוך 30 יום כתנאי לביטולו של פסק הדין, כהחלטה משלימה להחלטתה הקודמת בדבר עיכוב הביצוע של פסק הדין עד להחלטה אחרת. יש אפוא לראות באותה החלטה כקובעת, כי לכשיחלפו שלושים הימים, וככל שלא ישלם המבקש את ההוצאות שהושתו עליו, יפקע הסעד הזמני בדבר עיכוב הליכי ההוצאה לפועל. זהו אפוא "המועד שנקבע" בסעד הזמני, כלשון החלופה האחרונה בתקנה 370(1).

אמנם, פרשנות זו יוצרת קושי מסוים עם הסיפא לתקנה 370(1), הקובעת כי הסעד יפקע בהתאם לחלופות המצוינות שם, לפי המוקדם. עם זאת, סבורני כי ניתן להתגבר על קושי זה באמצעות הקביעה ולפיה באופן מעשי מסתיים הדיון בבקשה לביטול פסק הדין רק לאחר שחלפו 30 יום.

עם זאת אעיר, כי מוטב היה שכבוד הרשמת הייתה מציינת את הדברים במפורש בהחלטתה, ולא מותירה זאת לפרשנות הצדדים.

16. יצוין, כי לוי לא פנה בשנית לבית המשפט בבקשת הבהרה, או בבקשה להורות על המשך עיכוב ההליכים עד לתשלום ההוצאות, אלא פנה בעניין זה ללשכת ההוצאה לפועל, וזאת רק לאחר שהוטלו העיקולים (נספחים טו וטז לכתב התביעה).

מכל מקום, רשמת ההוצאה לפועל הורתה בהחלטה מיום 6.5.13 על עיכוב ההליכים נגד החייב "נוכח החלטת בית משפט השלום באשדוד מיום 17.3.13".

בשארי לא פעל לביטולה של אותה החלטה.

יוצא אפוא, שהעיקולים שהוטלו לבקשת בשארי על חשבונו ועל רכבו של לוי ביום 1.5.13, נותרו על כנם אף לאחר ההחלטה האמורה, שהורתה אך על עיכוב הליכי הגבייה ולא על ביטולם.

עם זאת, לא ניתן כל הסבר לשאלה מדוע לא פנה לוי לבית המשפט לאחר שניתנה ההחלטה האמורה, על מנת שיקבע כי הטלת העיקולים ביום 1.5.13 נעשתה בניגוד לצו עיכוב ההליכים בתיק, ויורה על ביטולם.

17. הנתבע 2 העיד כי ההחלטה מיום 17.3.13 שהורתה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל לא הומצאה לו (ראו סעיף 14ד לכתב ההגנה שנתמך בתצהיר, וכן עמ' 16 ש' 6 וש' 18 – 21).

עדותו של הנתבע 2 לא נסתרה.

אמנם, יש טעם בטענתו של לוי, ולפיה הדברים שנרשמו בתגובה שהגיש הנתבע 2 מטעמו של בשארי לבקשה לביטול פסק דין, שתחילתם במלים "בהתאם להחלטה מיום 17.3.13", מעוררים תמיהה בהקשר זה; וזאת, גם לאחר שמביאים בחשבון את הסברו של הנתבע 2 לפיהם הכוונה הייתה להחלטת רשמת ההוצאה לפועל שניתנה באותו היום (נ/11).

עם זאת, לא מצאתי בתיק ראיה סותרת לטענתו של הנתבע 2.

בהקשר זה ראו גם את הוראת תקנה 497א(א1) לתקנות, הקובעת כי "על אף האמור בתקנת משנה (א) [שעניינה המצאה בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין], היה השולח בית משפט והוא לא ערך תרשומת על הודעה טלפונית כאמור בתקנת משנה (א)(5), לא יראו את כתב בי-הדין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש עורך הדין הנמען תצהיר בדבר אי-קבלת כתב בי-הדין בפקסימיליה".

אני קובעת אפוא כי הנתבע 2 לא ידע על אותה החלטה.

18. השיק על סך 5,000 ₪ התקבל אצל הנתבע 2 ביום 8.5.13, היינו, לאחר המועד בו הוטלו העיקולים, ונפרע ביום 13.5.13.

לא נטען וממילא לא הוכח שלוי או בא כוחו יידעו את בשארי או את בא כוחו בדבר הכוונה להעביר את השיק לידיו של הנתבע 2 קודם המועד בו הוטלו העיקולים, וזאת אף שעל פי החותמת "נתקבל" ממשרדו של בא כוחו של לוי, התקבלה ההחלטה האמורה של כבוד הרשמת כבר ביום 21.4.13.

אילו הוכח כאמור, ייתכן שהייתי רואה בהטלת העיקולים חרף אותה הודעה משום הפרה של חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב (ראו סעיפים 39 ו - 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וכן ברע 305/80 רפאל שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449 (1981). כן ראו והשוו להלכה בדבר קיומה של חובת זהירות שחב בעל דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי, כפי שנקבעה ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638 (2000), אשר יסודותיה בוארו בע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36 (2003)).

אך כאמור, לא נטען כי לוי או בא כוחו יצרו קשר עם הנתבע 2 לאחר קבלת ההחלטה המבטלת את פסק הדין. כל שנטען הוא, כי השיק על סך 5,000 ₪ שוגר ביום 7.5.13 באמצעות הדואר, והתקבל למחרת בשעות הערב.

לכך יש להוסיף, כי לוי לא הוכיח שבשארי או הנתבע 2 מנעו באופן כלשהו את סגירת תיק ההוצאה לפועל כנגדו לאחר מסירת השיק.

כעולה מנספח יט לכתב התביעה, לוי הגיש ביום 19.5.13 בקשה דחופה לסגירת תיק ההוצאה לפועל, ובו ביום קבעה כבוד רשמת ההוצאה לפועל כי יש לצרף אסמכתא לפירעון השיק אשר נשלח לבא כוח הזוכה (נספח כא).

אמנם, באותה החלטה הורתה כבוד הרשמת על קבלת תגובת הזוכה, אך לא הוברר מה מנע מלוי מלהציג אסמכתא לפירעון השיק אף ללא קבלתה של תגובה זו. הנתבע 2 העיד מצדו כי לא ראה לנכון להתנגד לבקשה והניח שהתיק נסגר (עמ' 21 ש' 19).

בנסיבות אלה אני סבורה כי לא הוכח שנפל דופי בהתנהלותם של בשארי או של הנתבע 2.

19. נוכח התוצאה אליה הגעתי איני רואה צורך להרחיב בשאלת נזקיו הנטענים של לוי.

אציין, כי עיקר התביעה מתייחסת לפיצוי סטטוטורי "ללא הוכחת נזק", אך גם חיוב בפיצוי זה מחייב קיומו של נזק ממשי. בהעדר נזק ממשי, אין לדבר על פיצויים (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (הוצאת נבו, תשנ"ז) בעמ' 367 (להלן – 'שנהר')).

לוי נמנע מלהעיד עדים כלשהם שיתמכו בגרסתו בדבר הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מצווי העיקול, כגון ספקים שמחו על אי קבלת תשלום וכיו"ב. עניין זה נזקף לחובתו.

כמו כן, במהלך חקירתו הנגדית אישר לוי כי במרוצת השנים, ואף עוד קודם למועד קבלת ההלוואה, היו תלויים ועומדים כנגדו תיקי הוצאה לפועל (עמ' 47 ש' 16 – 19, עמ' 50 ש' 22 – 27, עמ' 51 ש' 10 – 18, עמ' 52 ש' 11 – 14). טענתו המשתמעת של לוי, כמי שטוען לפגיעה בשמו הטוב כתוצאה מעיקולים, ולפיה שמו הולך לפניו כמי שעומד בהתחייבויותיו הכספיות, נסתרה אפוא בחומר הראיות.

שילובם של הדברים האמורים מוביל למסקנה ולפיה לא עלה בידו של לוי להוכיח כי נגרם לו נזק ממשי כלשהו כתוצאה מהטלת העיקולים (ראו והשוו ת.א. (חי') 28491-09-13 אלכסנדר גרוס נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.7.2015), וכן שנהר, בעמ' 477 – 479).

20. במאמר מוסגר אציין, כי במסגרת הבקשות שהגיש לוי ללשכת ההוצאה לפועל לעיכוב ההליכים ולביטולם עתר הוא לחייב את בשארי לשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד "לדוגמא", בשל "התנהלות חסרת תום לב... והפעלת הליכים בניגוד להחלטות בית המשפט ביודעין" (נספחים טו וטז). רשמות ההוצאה לפועל אשר דנו בבקשות אלה לא חייבו את בשארי בהוצאות, וזאת אף שעל פי ההחלטה מיום 6.5.13 עוכבו ההליכים. לוי לא הגיש ערעור על החלטה זו, והיא הפכה אפוא לחלוטה. לטענתו של בשארי והנתבע 2 יש לראות בתביעה זו שהוגשה על ידי לוי משום ניסיון לעקוף את אי הגשת הערעור על אותה החלטה.

אין בידי לקבל טענה זו. אילו סברתי שלוי הוכיח את תביעתו לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהטלת העיקולים, לא הייתי רואה באמור לעיל משום מכשול בפני התביעה.

21. באשר לתביעה שכנגד של בשארי כנגד לוי: אין חולק כי העיקולים נשוא תביעה זו הוטלו לבקשתו של הבנק – ולא של לוי – וכי הם הוטלו במסגרת מימוש זכותו הלגיטימית של הבנק על פי כתב הערבות עליו חתם בשארי. המדובר במהלך אותו היה על בשארי לצפות במסגרת שיקוליו משחתם על כתב הערבות.

התזה ולפיה כל אימת שערב יידרש לפרוע את חובו של החייב העיקרי בהתאם לכתב הערבות עליו חתם, יידרש החייב העיקרי לשלם לערב, בנוסף לשיפוי בגין הסכום שנתן למילוי ערבותו, בצירוף הוצאות סבירות וריבית, גם פיצוי בלא הוכחת נזק, אינה מבוססת כלל ועיקר, ואף יש בה כדי לחתור תחת ההסדר הקבוע בסעיף 9 לחוק הערבות.

מכאן, שבשארי לא ביסס ולו באופן תחילי את חבותו של לוי בגין נזקים שנגרמו לו – ככל שנגרמו – כתוצאה מצווי העיקול.

ואכן, בסיכומים מטעמו זנח בשארי את טענותיו לעניין חבותו של לוי בגין נזקיו, והתמקד בתיאור נזקים אלה בלבד. בכך כמובן לא די על מנת להוביל לקבלת התביעה, ואני מורה על דחייתה.

22. נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר דחיית תביעתו של בשארי לגופה, איני רואה צורך להרחיב בנוגע לטענת ההתיישנות אותה העלה לוי כנגד תביעה זו. אומר רק, כי שילובה של הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 עם החלטתו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, שהורתה על איחוד הדיון בתיקים שלפניי בשל היותם נסבים על אותן נסיבות, מובילה למסקנה כי דינה של טענה זו להידחות.

23. סוף דבר, התביעה בתא"מ 32233-06-12 מתקבלת. לוי ישלם לבשארי סך של 23,628 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, ובצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 5,500 ₪.

התביעה והתביעה שכנגד בתא"מ 16060-09-14 – נדחות. נוכח תוצאה זו אין צו להוצאות בהליך האמור.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין באמצעות הדואר.

ניתן היום, י"ב אב תשע"ה, 28 יולי 2015, בהעדר הצדדים.