לפניי תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לתאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – החוק) בגין פגיעתו של התובע בתאונת דרכים מיום 14.09.2007.

רקע:

1. התובע, יליד 1980, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 14.09.2007. לפי תיאור התובע, במהלך נסיעה הוא איבד שליטה ברכבו והתנגש במעקה הבטיחות וזאת בשל חתול שקפץ לכביש. הנתבעת היא המבטחת של הרכב.
2. התאונה הוכרה ע"י המוסד לאומי כתאונת עבודה.
3. לאחר התאונה התקבל התובע בחדר מיון בבית החולים העמק, שם התלונן על כאבים בצוואר והגב. בצילומים לא נמצאו ממצאים חריגים והתובע שוחרר לביתו.
4. לאחר מכן התלונן התובע במספר הזדמנויות על כאבים בצוואר ובגב והופנה לפיזיוטרפיה. בדיקת מיפוי עצמות שבוצעה נמצאה תקינה.
5. ביום 29.12.2007 אושפז התובע בבית חולים בעקבות תלונות על ריבוי שתן, צימאון וירידה במשקל. בבדיקת דם נמצאה רמת סוכר של 420 מ"ג (ללא צום מוקדם). התובע אובחן כחולה בסוכרת סוג 1. לאחר האשפוז טופל תחילה תרופתית ומשלא התאזן החל טיפול באינסולין הנמשך באופן קבוע עד היום.
6. כאמור לעיל, התביעה הוכרה כתאונת עבודה. פקיד התביעות אישר את תביעת התובע בגין פגיעה אורתופדית בלבד. בהמשך הגיש התובע תביעה לקביעת דרגת נכות בגין פגיעה בגב ובצוואר ובגין מחלת הסוכרת. הועדה הרפואית דחתה את תביעתו ביחס לשני התחומים האמורים בשל היעדר נכות בתחום האורתופדי והיעדר קשר סיבתי לסוכרת.
7. התובע הגיש תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת בגין דחיית תביעתו בעניין מחלת הסוכרת. במהלך ההתדיינות מינה בית הדין מומחית מטעמו. המומחית חיוותה דעתה כי ניתן לשער (מבלי שניתן להוכיח) שאירוע התאונה היווה טריגר להתפרצות מחלת הסוכרת אצל התובע. לאחר מכן הודיע המל"ל כי החליט לאשר את התביעה וניתן פסק-דין בהסכמה בהתאם. בהמשך קבעה הועדה הרפואית של המל"ל כי שיעור נכותו של התובע בגין סכרת עומד על 20%.
8. התובע הגיש את התביעה דנן לתשלום פיצויים מכוח החוק בגין פגיעתו בתאונה ובהסתמך על קביעת נכותו במל"ל כנכות מחייבת עפ"י דין. הנתבעת הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, לפי סעיף 6ב' לחוק. בהחלטתי מיום 20.07.2014 קיבלתי את הבקשה. זאת, בהתחשב בהיעדר דיון עצמאי של הועדה הרפואית בשאלת הקשר הסיבתי ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 3289/96 כלל נ' אנקווה, פ"ד נ(1) 556 בנסיבות דומות, והאמור בחוו"ד המומחית באשר לסוגיית הקשר הסיבתי. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה נדחתה (רע"א 9915-09-14).
9. לאחר קבלת הבקשה מיניתי את פרופ' אדי קרניאלי, מומחה לרפואה פנימית אנדוקרינולוגיה וסוכרת, כמומחה בית המשפט (להלן – המומחה).
10. בחוות דעתו קבע המומחה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הסוכרת ממנה סובל התובע. המומחה ציין כי פגיעת התובע בתאונה היתה בגב ובצוואר, תחומים עליהם נסבו תלונותיו, פגיעות גופניות שאין להן קשר להופעת סוכרת. עוד קבע, על יסוד הספרות הרפואית שפורטה בחוות דעתו, כי אין תימוכין רפואיים – מדעיים לקשר סיבתי בין דחק נפשי להיווצרות סוכרת מסוג 1. בנוסף ציין המומחה בחוות דעתו, כי הספרות הרפואית והמדעית העדכנית תומכת בקיום סיבות אחרות להתפרצות המחלה, בהן גורמים גנטיים, גורמי סביבה וזיהום ווירלי בעצימות נמוכה. התובע שלח שאלות הבהרה למומחה (38 במספר), להן השיב המומחה בפירוט. בתשובותיו שב המומחה על קביעתו בחוות הדעת לפיה לעת הזו ועל יסוד הספרות הרפואית והמחקרית, אין הוכחה מדעית לקשר של גרימה בין דחק נפשי לבין התפתחות סוכרת מסוג 1, תוך התייחסות פרטנית למקורות בספרות שהוצגו מטעם התובע. המומחה הוסיף וציין כי במקרה דנן על נסיבותיו, אף אין מדובר באירוע דחק חריף מהסוג שנבדק במחקרים מסוימים אליהם הפנה התובע.
11. התובע לא השלים עם חוות הדעת ועם תשובות המומחה לשאלות ההבהרה וזימן את המומחה לחקירה.

המחלוקת ותמצית טענות הצדדים:

1. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגיה מרכזית אחת, והיא, האם מתקיים קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת בה חלה התובע לבין התאונה מושא דיוננו. זהו התחום היחיד לגביו נטען לקיומה של נכות שנגרמה עקב התאונה והוא העומד במוקד הדיון.
2. לטענת התובע, אין לקבל את קביעת המומחה בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הסוכרת ויש לקבוע כי קשר כאמור מתקיים בענייננו.
3. התובע טוען כי פגיעתו בתאונה הסבה לו כאבים וסבל וגרמה להידרדרות במצבו הנפשי. מחלת הסוכרת אובחנה אצלו זמן קצר לאחר התאונה בעוד שלפני התאונה הוא היה בריא ולא אובחנו אצלו סימפטומים כלשהם למחלה והוא אף לא סבל מגורמי סיכון כגון השמנת יתר או חולי במשפחה.
4. לטענת התובע, בהתאם לגישה מקובלת ברפואה, גורמי דחק עשויים לגרום להתפרצות מחלת סוכרת מסוג 1, ובנסיבות ענייננו כפי שצויינו לעיל הוכח כי קשר סיבתי כאמור מתקיים. לעניין זה טוען התובע כי קיימת דעה ואסכולה רפואית רווחת התומכת בקיום קשר סיבתי בין דחק נפשי להתפרצות מחלת הסוכרת. אסכולה זו אף מצאה ביטוי בהחלטות של וועדות שונות שמונו במהלך השנים על-ידי גופי המדינה, אשר הכירו בקשר בין מצבי לחץ ודחק לבין פרוץ מחלת הסוכרת, ובהן וועדה שמינה משרד הביטחון בראשות פרופ' רז וועדה שהוקמה על ידי משרד הבריאות בראשות פרופ' יוסף מאירוביץ. עניינו שלו, כך נטען, עומד בהמלצות שנקבעו ע"י אותן וועדות, אשר סברו כי ניתן לייחס לאירוע נפשי או רפואי קשה שאירע בסמוך להתגלות המחלה תפקיד אפשרי של גורם למחלה או להאצתה. התובע טוען כי המומחה התעלם מאסכולה מקובלת זו ונקט באסכולה נגדית, באופן המקפח אותו.
5. הנתבעת טוענת כי לנוכח חוות דעת המומחה לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתו של התובע לבין התאונה מושא התביעה. למומחה נשלחו שאלות הבהרה מטעם ב"כ התובע והוא נחקר ארוכות אולם נותר בעמדתו כי לא מתקיים קשר סיבתי. בעדותו נשאל המומחה בין היתר להחלטות הוועדות השונות אליהן הפנה התובע והוא סיפק תשובה בהירה ביחס להחלטות אותן וועדות. המומחה אף ציין כי לא קיימת אסכולה מדעית בין לאומית נרחבת ומבוססת התומכת בתאוריה של קשר סיבתי. הדעות שהובאו על ידי אותם גופים עליהם מפנה התובע לכל היותר מהווים דעות אולם לא מגיעים לכדי אסכולה אחרת.
6. עוד טוענת הנתבעת, כי על-פי הפסיקה על מנת לקשור בין התאונה והופעת מחלת הסוכרת יש צורך שתהיה אסכולה רפואית הקובעת כי מתח נפשי עלול לגרום לפרוץ המחלה. בענייננו, לא הוכחה אסכולה שכזו.
7. בנוסף טוענת הנתבעת, כי מכל מקום לא הוכח כי מדובר באירוע שגרם לתובע למצוקה נפשית חמורה אשר עלולה לגרום להתפרצות המחלה. מדובר בתאונה קלה שבעטיה נגרם לתובע נזק גוף קל וחולף. התובע לא פנה לקבלת טיפול נפשי עקב התאונה ואף לא ביקש למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי להוכחת טענותיו.

דיון והכרעה:

1. כפי שפורט לעיל, לפי חוות הדעת המומחה מטעם בית המשפט, התשתית הרפואית והמחקרית הקיימת איננה מבססת קשר סיבתי בין דחק נפשי להתפרצות מחלת סוכרת סוג 1. עמדה זו שבה והובהרה בהרחבה בתשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם התובע, תוך שהמומחה מפרט ומציין את הספרות הרפואית הרלוונטית עליה נסמך. המומחה פירט, על יסוד הספרות הרפואית אותה סקר, כי לפי הנתונים המדעיים הקיימים אין קשר מוכח בין דחק נפשי למחלה. לפי חוות דעתו, אין תימוכין לקשר כזה במחקר הרפואי והמדעי. בספרי הלימוד העדכניים של הרפואה הפנימית והאנדוקרינולוגיה אין אזכור של דחק נפשי כאחד הגורמים למחלה. עוד ציין המומחה כי בנייר העמדה המפורסם על-ידי האגודה האמריקאית לסוכרת, שעמדתה מקובלת אף על האגודה האירופית לסוכרת, אין אזכור של דחק נפשי כאחת הסיבות האפשריות למחלה (תשובה 16 לשאלות ההבהרה). בחקירתו הנגדית עמד המומחה על עמדתו זו, תוך התייחסות פרטנית לפרסומים שהוצגו לו ע"י ב"כ התובע. המומחה ציין כי חלק מהפרסומים עליהם נשאל בחקירתו אינם רלוונטיים שכן הם מתייחסים לסוכרת סוג 2 (עמ' 15, ש' 5; עמ' 16, ש' 14). ביחס לאחרים הסביר כי יש להבחין בין קשר סיבתי לקשר נסיבתי, וכי באותם המאמרים דובר על קשר נסיבתי בלבד ואף הוא התייחס לאוכלוסיה של ילדים ולא לבגירים כמו-גם לאירועי דחק קשים, השונים מאירוע מסוג זה שהינו מושא דיוננו (תשובה 21 לשאלות ההבהרה; עמ' 15, ש' 1-12; עמ' 15, ש' 17-19). כן התייחס המומחה לספרות משנת 2004 שהוצגה לו, המאזכרת ניסוי שבוצע בחיות מעבדה ומצא קשר בין סוכרת לבין לחץ, וציין כי במהדורה חדשה של ספר זה משנת 2015 לא נמצא עוד כל אזכור לאפשרות שלחץ גורם לפרוץ מחלת הסוכרת (עמ1 16, ש' 1-4).
2. בעמדה זו של המומחה לגופה אינני רואה יסוד להתערב. עדותו של המומחה היתה מפורטת ומנומקת ביותר, תוך התייחסות פרטנית למקורות עליהם הסתמך כמו-גם לאלה שהוצגו לו מטעם התובע, ומבלי שעלה בידי התובע לערערה. עיון באותם פרסומים עליהם נשאל המומחה ואשר הוגשו כראיה, מעלה כי תשובות המומחה לגביהם כפי שצוינו לעיל, מבוססות היטב.
3. התובע טוען כי קיימת אסכולה רפואית המכירה בקיום קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות מחלת הסוכרת. לעניין זה הפנה הוא למאמרים הרפואיים שהגיש כראיה ולעמדות וועדת רז ועדת מאירוביץ. לטענתו, המומחה מטעם בית המשפט נמנה על האסכולה הנגדית, אשר איננה מכירה בקיום קשר סיבתי כאמור, והוא אף נמנע מלהכיר בעצם קיומה של אסכולה שונה.
4. אין בידי לקבל טענות התובע. חומר הראיות כפי שהוצג בפני, אין בו כדי להוכיח קיומה של אסכולה רפואית מקובלת לקשר סיבתי בין דחק נפשי לפרוץ מחלת הסוכרת.
5. ראשית יודגש לעניין זה, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, כי יש להבחין בין קיומן של גישות שונות בקרב בעלי מקצוע בסוגיה רפואית נתונה, לבין קיומה של אסכולה רפואית. ההלכה הפסוקה בעניין זה, כפי שפורטה ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד ה(1) 529, 536, קובעת כך:

" שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים (ההדגשה הוספה).

עוד נפסק בעניין קליג' לעיל, כי על מנת שאסכולה רפואית תהווה בסיס ראייתי מספק לקביעת קשר סיבתי, צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים. הראשון – הגדרת מהות הקשר הסיבתי, כאשר לעניין זה נדרשת הגדרה של עוצמת האירוע המקים קשר סיבתי למחלה. השני – הגדרת עוצמת הקשר הסיבתי, באופן שאין די בקביעה כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה אלא נדרשת קביעה כי "מתקבל מאוד על הדעת" שקיים קשר גרימה כאמור עניין קליג', שם בעמ' 537-538).

1. בענייננו, לא הונחה תשתית שיש בה להוכיח קיום אסכולה רפואית לקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות מחלת הסוכרת, בהתאם לאמות-המידה כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה לעיל. לפי שפורט בחוות דעת ובעדות המומחה, עמדה מעין זו איננה מקובלת בספרות המקצועית המובילה ובכלל זה אין היא נכללת בספרי הלימוד המקובלים בתחום זה בעולם. המומחה התייחס לאותם מחקרים שהוצגו לו על-ידי התובע וזאת באופן מפורט תוך שלילת הרלוונטיות שלהם לענייננו. המומחה לא התעלם מקיומן של דעות נוגדות בקרב בעלי מקצוע בתחום, אולם ציין כי הן "לא הצליחו לגבש את הדעה הזו לכלל מאמר שעבר ביקורת מדעית שפורסמה בעיתונות מובילה ושעשה שינוי בדעה הרווחת" (עמ' 18, ש' 1-4). לא עלה בידי התובע להוכיח אחרת.
2. אף ההפניה לוועדת רז ולוועדת מאירוביץ בטיעוני התובע, אין בה כדי לעמוד בנטל ההוכחה בדבר קיום אסכולה רפואית מבוססת.

ראשית, משום שאין הדו"חות הנ"ל בפני עצמם עומדים באמות-המידה שנקבעו בפסיקה שצוטטה לעיל לקיומה של אסכולה רפואית.

שנית, משום שאף הוועדות הנ"ל קבעו כי אין הוכחה מדעית מספקת לקשר סיבתי בין הדחק לבין התפתחות סכרת מסוג 1. ראו לעניין זה האמור בדו"ח רז, לפיו "אין הוכחה מדעית חד משמעית כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סכרת מסוג 1" והאמור בדו"ח מאירוביץ לפיו: "בשלב זה (מעבר לנתונים אפידמיולוגיים שציינו) לא נמצאה הוכחה לקשר סיבתי בין דחק לבין התפתחות סוכרת מטיפוס 1". ראו לעניין זה גם החלטת כב' השופט דנציגר ברע"א 1696/11 יבגני מלישב נ' קצין התגמולים משרד הביטחון (פורסם במאגרים) (2011), בה צויין כי בשנת 2008 הוקם ע"י מנכ"ל משרד הבריאות פאנל מומחים לבחינת הסוגיה, וכי: "מסקנותיו של הפאנל המקצועי היו כי אין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים" (ההדגשה הוספה). לצד זאת קבע הפאנל כי קשר כזה עשוי להתקיים במקרים פרטניים ולפיכך יש לבחון כל מקרה לגופו, נושא שייבחן להלן.

1. אוסיף ואציין, כי עיון בפסיקה שעסקה בשאלת קיום קשר סיבתי בין דחק נפשי להתפרצות מחלת סוכרת מסוג 1, סוגיה העולה חדשות לבקרים בפני בתי המשפט במסגרות דיוניות שונות (כגון - עתירות נגד קצין התגמולים), מעלה, כי במרבית המקרים לא התקבלה הטענה לקיומה של אסכולה רפואית מקובלת לקשר סיבתי בין דחק נפשי להתפרצות סוכרת מסוג 1, אלא הדיון התמקד בנסיבות הפרטניות של המקרה (ראו: רע"א 3482/16 פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים) (2016); רע"א 8459/09 חנן בו אסייג נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים) (2010); ע"א 7386-09-13 (מחוזי ת"א – יפו) עמי מיטרני בע"מ ואח' נ' משולם ואח' (פורסם במאגרים) (2015) (להלן – עניין מיטרני).
2. המסקנה היא, אפוא, כי לא הוכח בפני קיומה של אסכולה רפואית מבוססת לקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סכרת מסוג 1.
3. האמור לעיל איננו סותם בהכרח את הגולל על טענות התובע. זאת, נוכח ההלכה הפסוקה שקבעה כי אף בהיעדר אסכולה רפואית מבוססת בדבר קיומו של קשר סיבתי, הרי שבמקרים מתאימים ועל יסוד תשתית ראייתית מספקת, יכול בית המשפט להסיק קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין ההתרחשות אינדיווידואלית שהינה מושא התביעה לבין הליקוי הרפואי (עניין קליג' לעיל, עמ' 539). הלכה זו נקבעה ויושמה רבות בתביעות לפי חוק הנכים לתשלום תגמולים עקב פגיעה שאירעה במהלך השירות הצבאי, במסגרתן נדרש התובע להוכיח קשר סיבתי בין המחלה לשירות. נקבע, כאמור, כי אף אם לא הוכחה קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר פוטנציאלי בין השירות למחלה קונסטיטוציונלית, עדיין עומדת לתובע האפשרות לנסות להוכיח קיומו של קשר סיבתי במקרהו האינדיווידואלי. ראו: עניין קליג' לעיל, עמ' 539; דנ"א 1240/03 מאיר נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים) (2203); החלטת כב' השופט דנציגר בעניין מלישב לעיל בהקשר הספציפי של מחלת סכרת סוג 1.
4. הפסיקה הנ"ל עסקה כאמור בבחינת הקשר הסיבתי במסגרת הליכים לפי חוק הנכים. לכאורה ניתן לתהות האם היא חלה במלואה אף על הוכחת קשר סיבתי בהליך משפטי אזרחי, וזאת נוכח הראציונלים הייחודיים העומדים בבסיס חוק הנכים. אולם פסיקה זו הולמת בעיקרה אף את עקרונות ההוכחה המקובלים כפי שנקבעו בהקשרים כלליים של דיני הנזיקין. בהקשר זה קובעת ההלכה הפסוקה, כי מבחינה עקרונית יכול בית המשפט לקבוע קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשיו או מחדליו של הנתבע לבין נזק גופני לניזוק, אף בהיעדר ראיות רפואיות – מדעיות לקיומו של קשר כזה, וזאת בהתבסס על נסיבות המקרה הקונקרטי שהוכחו ועל יסוד מודל אינדוקטיבי גמיש המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב (פורסם במאגרים) (2004); ע"א 8587/07 אברהם אלמליח נ' האוניברסיטה העברית (פורסם במאגרים (2009) – שניהם בהקשר של חשיפה לחומרים מסוכנים. וראו פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מיטרני לעיל, אשר עסק בתביעת נזיקין בגין פגיעה בתאונת עבודה, בו נקבע כי לא הוכחה אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי למחלת הסוכרת, אך נפסק כי בנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה מתקיים קשר סיבתי כזה).
5. אולם יש להדגיש כי קביעת קשר סיבתי בנסיבות מעין אלה, קרי, בהיעדר הוכחה רפואית - מדעית מספקת לקיומו, מחייבת משנה זהירות מצד בית המשפט וקיום תשתית ראייתית מספקת ומתאימה. ראו לעניין זה דברי כב' השופט עמית בע"א 6102/13 עצמון ואח' נ' חיפה כימיקלים בע"מ (2015) (פורסם במאגרים), כדלקמן:

" ברוח הדברים שנאמרו בדיון הנוסף בעניין קרישוב, אני נכון להניח כי ייתכנו מצבים ייחודיים ונסיבות חריגות בהן בית המשפט יהא נכון להכיר בקשר סיבתי או בתופעה מסויימת גם בהיעדר וודאות מדעית. זאת, נוכח מגבלות המדע ומאחר שקיימים שטחים נרחבים בהם המדע טרם גיבש עמדה ברורה. באותם מקרים ייחודיים, הנובעים מחוסר וודאות מדעית או מגבלות המדע, ההכרעה יכול ותתבסס על המודל האינדוקטיבי המבטא את נסיון החיים והשכל הישר, אך על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה במקרים אלו, ולהתבסס על חוות דעת מומחים ועל המארג הראייתי הכללי. ודוק: כאשר המדע אינו יכול לשלול תופעה מסוימת, אין לפרש את הדברים כחוסר וודאות מדעית, באשר האמירה "לא ניתן לשלול" נכונה כמעט לכל תופעה" (ההדגשה הוספה).

כן ראו האמור בדנ"א 1240/03 מאיר נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים), מפי כב' השופט מצא, כדלקמן:

"מטבע הדברים, משנקבע כי לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי כללי, מתמעטים עד מאוד המקרים שבהם עשוי להיות מוכר קשר סיבתי על בסיס אינדיווידואלי. על כל פנים, השופט אור, שבחן בפסק-הדין את נסיבותיו האינדיווידואליות של כל אחד מהתובעים, מצא כי אין הן מצביעות על תנאי שירות מיוחדים ואינן מוכיחות קיום קשר סיבתי למחלה. בכך אין משום ריקונו מתוכן של ה"מסלול" האינדיווידואלי, אלא אך קביעה כי במקרים שנדונו לא הוכיחו התובעים קיום קשר סיבתי בין תנאי שירותם לבין מחלתם."

1. על הרקע הנורמטיבי כפי שפורט לעיל, יש לבחון את הנסיבות הקונקרטיות של ענייננו.
2. כפי שצויין לעיל, אין חולק כי פגיעתו הפיזית של התובע בתאונה איננה קשורה למחלת הסוכרת. הטענה מתמקדת בכך שהאירוע גרם לתובע דחק נפשי, שהביא להתפרצות המחלה. מסד בסיסי לטענה זו הוא דחק נפשי שנגרם לתובע עקב התאונה אשר גרר את התפרצות המחלה. כפי שנקבע בפסיקה שעסקה בסוגיה הספציפית מושא דיוננו (קשר סיבתי בין דחק נפשי למחלת סוכרת), על התובע להוכיח לעניין זה כי הוא סבל עקב התאונה מדחק נפשי בעל עוצמה (ראו: עניין מיטרני הנ"ל, פסקה 15). למותר לציין כי מדובר בנתון אותו נדרש התובע להוכיח כדבעי.
3. בענייננו, לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח זאת.
4. עיון במסמכים הרפואיים מלאחר התאונה איננו מעלה אינדיקציה בעלת משקל משכנע לקיום תגובה נפשית חריגה כלשהי אצל התובע. בחדר המיון התלונן התובע על כאבי גב וצוואר, נמצאה רגישות קלה בעמ"ש צווארי וגבי והתובע שוחרר לביתו. לאחר מכן היה התובע נתון במעקב רפואי במסגרתו התלונן מספר פעמים על כאבים בצוואר ובגב ונמצאה רגישות במישוש. הוא הופנה לפיזיוטרפיה ולבדיקת מיפוי עצמות שנמצאה תקינה. אין בתיעוד הרפואי תלונות כלשהן במישור הנפשי. אין חולק כי התובע לא פנה בשלב כלשהו לאחר התאונה לטיפול נפשי. התובע מפנה בעניין זה לתיעוד ברשומה הרפואית מיום 1.10.07, בה ציין אורתופד שבדק את התובע כי התובע "דואג מאוד" ומבקש בדיקת מיפוי עצמות לשלילת פגיעה גרמית. אינני סבורה כי די בציון דל זה כדי ללמד על דחק נפשי ממשי בו היה התובע נתון עקב התאונה בהיעדר אינדיקציות מספיקות לכך בנתוני המקרה.
5. בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע כי לאחר התאונה הוא סבל ממצב נפשי קשה, "התחלתי להיות מתוסכל ולחוץ ולא מתפקד מכל הבחינות כפי שנהגתי לפני כן; ובכלל זה במערך היחסים האינטימי עם אשתי" (סעיף 17 לתצהיר). מעבר לתיאור קצר וכוללני זה, לא הוצגו כל ראיות או עדויות נוספות. התובע טוען כי יש לקבל את גרסתו בעניין זה משהוא לא נחקר על-כך על-ידי הנתבעת, למעט השאלה האם פנה לטיפול נפשי (עליה השיב בשלילה), אולם סבורני כי לא ניתן לקבל טענה זו בנסיבות ענייננו. התיאור בתצהיר בנקודה הנ"ל הוא דל ביותר מבלי לפרוש תמונה מפורטת באשר לעוצמת הפגיעה ולמצבו הנפשי וקורותיו של התובע בהקשר זה לאחר התאונה. אף לא ברורה התקופה בה מדבר הסעיף מבחינת משך "הלחץ" המצוין בו. כפי שכבר צוין, מעבר לכך אין ראיות של ממש באשר לדחק נפשי משמעותי שנגרם לתובע, לרבות בתיעוד הרפואי שהוצג כפי שפורט לעיל. אי-חקירה מפורטת בנקודה זו איננה יכולה למלא יש מאין את החסר הבסיסי הקיים בראיות התביעה עצמה בנקודה זו.
6. יש לציין כי אף במסגרת תביעתו למוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה, לא טען התובע לפגיעה כלשהי בתחום הנפשי אלא תלונותיו התמקדו במישור האורתופדי ובנושא הסוכרת בלבד. ממילא אף לא הוכרה פגיעה כלשהי בתחום האמור ע"י המל"ל. זאת ועוד, התובע אף לא ביקש מינוי מומחה נפשי במסגרת ההליך דנן. מכאן אף משתמע לכאורה כי הוא עצמו לא העריך כי נגרמה פגיעה של ממש בתחום זה.
7. התמונה המצטיירת ממכלול המקובץ, הינה, של תאונה לא קשה אשר לא גרמה לפגיעה משמעותית פיזית או נפשית אצל התובע. אף שברי כי תאונת דרכים איננה אירוע טריוויאלי, הרי שבנתונים הקונקרטיים כפי שנפרשו בפני, אין כדי לבסס תשתית ראייתית מהימנה ומשכנעת דיה בדבר דחק נפשי משמעותי או בעל עוצמה שנגרם לתובע בשל התאונה מושא דיוננו. יוער כי כך אף סבר המומחה מטעם בית המשפט אשר הסביר כי האירוע בענייננו שונה ונמוך מבחינת עוצמתו ממאפייני אירועי הדחק הקשים שנדונו באחד מהמאמרים עליהם ביקש התובע להסתמך בשאלת קיומה של אסכולה רפואית (ראו: תשובות 21 ו- 30 לשאלות ההבהרה; עמ' 9, ש' 25-28).
8. אוסיף ואציין, כי המקרה דנן שונה באופן בולט מהנסיבות שנדונו בפסה"ד בעניין מיטרני הנ"ל, בו נקבע כאמור כי בנסיבות המקרה הקונקרטי הוכח קשר סיבתי בין תאונה לבין התפרצות מחלת הסוכרת. כך, באותו מקרה נמצא כי התאונה גרמה לתובע דשם נכות פסיכיאטרית צמיתה משמעותית בשיעור של 20% (ולצידה אף נכויות פיזיות בתחומים נוספים שהוסבו לו עקב התאונה). בית המשפט קבע על יסוד הראיות באותו מקרה, כי התאונה היוותה גורם דחק משמעותי וכי היא גרמה לתגובה נפשית קשה וחריגה אצל התובע דשם. בנסיבות מעין אלה, ובשים לב לפרמטרים נסיבתיים נוספים, נקבע כי הוכח במידת הצורך קשר סיבתי בין התאונה לפרוץ המחלה. ענייננו שלנו שונה מהותית, שכן כאמור מדובר בתאונה קלה אשר לא גרמה לנכות פיזית או לפגיעה נפשית.
9. התובע טוען כי סמיכות הזמנים בין התגלות המחלה לתאונה, כ- 3.5 חודשים, מלמדת על קשר סיבתי בין השניים. אין בידי לקבל טענה זו בנסיבות המקרה. אכן, סביר כי סמיכות זמנים הינה נתון רלוונטי בבחינת שאלת קיומו של קשר סיבתי קונקרטי במקרה נתון, כפי שעולה אף מהפסיקה שעסקה בנושא ושאוזכרה לעיל. אולם אין בכך בלבד כדי לבסס ראייתית קיומו של קשר סיבתי כאמור, אלא יש לבוחנו במסגרת התמונה הכוללת. בענייננו, נוכח מאפייני התאונה והפגיעה עליהם עמדתי לעיל, ובהיעדר ראיות משכנעות בדבר דחק נפשי משמעותי שנגרם עקב התאונה, אין די בסמיכות הזמנים היחסית כדי לעמוד ברף ההוכחה הנדרש. יצוין לעניין זה כי המומחה מטעם בית המשפט סבר בחוות דעתו, כי רמת הנוגדנים שנמצאה אצל התובע בעת אבחון המחלה, מעידה ברמת סבירות גבוהה מאוד כי היו אצלו נוגדנים כנגד תאי הלבלב כבר מספר חודשים לפני התגלות התסמינים הקליניים והסביר כי זהו חלק מהפתופיזיולוגיה של המחלה (תשובה 32). עוד ציין המומחה, כי העמדה המקצועית הקיימת כיום גורסת כי ניתן למצוא נוגדנים כאמור (המצביעים על התקיימות תהליך של תקיפת מערכת החיסון את התאים המייצרים אינסולין) שנים לפני פרוץ המחלה (ראו: תשובה 8 לשאלות ההבהרה). האמור לעיל נכון אף ביחס לטענה בדבר היעדר גורמי סיכון אצל התובע כגון מחלה ידועה של בן משפחה או משקל יתר, וזאת נוכח הסבריו של המומחה באשר למשקלו של נתון זה והמחקר הרפואי העדכני אליו הפנה (סע' 10(ה) ו- (ו) לחווה"ד).
10. סיכומם של דברים; נוכח כל המקובץ המסקנה היא כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה למחלת הסוכרת אצל התובע.

הנזק:

41. נותר לדון בסוגיית הנזק. זו תבחן על רקע הנתון לפיו לא נגרמה לתובע נכות עקב התאונה.

42. אובדן שכר לעבר: לפי תלושי השכר שהוצגו לתקופה עובר לתאונה, שכרו של התובע ערב התאונה עמד סך ממוצע של 8,338 ₪ (לאחר מס הכנסה). התובע הציג אישורי מחלה לתקופה של כחודש וחצי ומבקש כי ייפסק לו פיצוי בגין אובדן שכר מלא לעבר לפיהם. אולם עיון בתלושי השכר שהוצגו לתקופה שלאחר התאונה (חודשים ספטמבר ואוקטובר) מעלה כי לתובע שולם שכר באותה תקופה, אם-כי בסכום נמוך מהשכר ערב התאונה. בנסיבות אלה יש לפסוק לו פיצוי בגין אובדן שכר חלקי בלבד לעבר, אותו אעריך גלובלית בסך של 8,000 ₪ להיום. מעבר לתקופה הנ"ל, לא הוצגו על-ידי התובע תלושי שכר נוספים (למעט תלושים בודדים לשנת 2016) ולא הוכח כל אובדן שכר נוסף לעבר. מתלושי השכר הבודדים שהוצגו לשנת 2016 נמצאנו למדים, כי במהלך השנים הרבות שחלפו מאז התאונה ועד היום המשיך התובע לעבוד ברציפות אצל אותה מעסיקה אצלה עבד ערב התאונה וכי שכרו לא נפגע. בנוסף עובד התובע בעבודה נוספת, כך ששכרו הכולל עלה בהשוואה לשכר שהשתכר ערב התאונה.

43. התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, וזאת בשל מחלת הסוכרת שחלה בה. משנקבע לעיל כי אין קשר סיבתי בין התאונה למחלה, ומשלא נותרה לתובע נכות אחרת כלשהי בשל התאונה, אין בסיס לקביעת פיצוי כלשהו לעתיד.

44. עזרה והוצאות – בשים לב למעקב הרפואי האורתופדי ותקופת המחלה בסמוך לאחר התאונה, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר בסך 4,000 ₪ להיום.

45. כאב וסבל – בהתחשב בנתוני הפגיעה והמעקב הרפואי, וכן הזמן הרב שחלף מאז התאונה (רכיב השערוך), אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בסך 12,000 ₪ להיום.

46. סה"כ הפיצוי: 24,000 ₪.

47. הנתבעת הגישה חוו"ד אקטוארית לפיה התגמולים ששולמו וישולמו לתובע ע"י המל"ל עקב התאונה עומדים על סך 510,428 ₪. הפיצוי נבלע אפוא בתגמולי המל"ל ובנסיבות אלה זכאי התובע לפיצוי בסך 25% בלבד מהנזק (עניין לגביו אין מחלוקת בין הצדדים), דהינו – 6,000 ₪.

48. בהתאמה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שלעיל בסך 6,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 905 ₪ (כולל מע"מ), וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתן היום, כ"ד חשוון תשע"ח, 13 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.