1. בהתאם להסדר הדיוני בין הצדדים, אשר אושר על ידי בית המשפט, מתבקשת בהליך זה הכרעה בשאלה, אם רשאית התובעת (להלן: "בית אל") לדרוש תשלום מהנתבעת (להלן: "נירים"), כתנאי להותרת מערכת סינון ואב"כ בחזקת הנתבעת ואם כן – מה התשלום שיידרש נירים לשלם עבור המערכת. בהתאם להסכמה הדיונית – הצדדים מסכימים כי תשלום זה (ככל שייקבע שיש לשלמו) יכול להיות עד לגובה של 31,694 ₪.

רקע והמחלוקת בין הצדדים

1. אין מחלוקת, כי בין בית אל לבין נירים, לא נחתם מעולם כל הסכם. בית אל, סיפקה את מערכת הסינון נשוא הליך זה (להלן: "המערכת"), לבקשתה של חברה אחרת – בן אריאל פרויקטים בע"מ (להלן: "בן אריאל"), אשר אף היא צד להליך זה ובן אריאל, היא שהייתה אמור לשלם עבור המערכת, אשר הוזמנה עבור נירים.
2. בין בית אל לבין בן אריאל, נחתם ביום 2.2.12 הסכם התקשרות לרכישת המערכת, בו נקבע כי בן אריאל תשלם לבית אל, סכום של 25,300 ₪ לא כולל מע"מ, עבור רכישת המערכת והתקנתה בבית האריזה של נירים. הסכם נוסף בין אותם צדדים נחתם ביום 12.2.12, לרכישת תעלת אוויר בעלות של 465 ₪. הסכם שלישי בינהם נחתם ביום 15.2.12, לרכישת תוספת למערכת שנרכשה על פי ההסכם הראשון, בעלות של 2,000 ₪.
3. ביום 25.3.12, הותקנה המערכת בבית האריזה של נירים. בית אל שלחה לבן אריאל חשבונית מס על סך 31,668 ₪ ובן אריאל שלחה לבית אל שיק על הסכום האמור, אולם שיק זה הוחזר לבית אל בעילה של העדר כיסוי מספיק.
4. אין מחלוקת על כך שרק בהסכם השלישי (אשר צורף כנספח ב' לסיכומי בית אל), נרשמה "תנית שימור בעלות" על פיה: "המערכות יישארו בבעלות תעשיות ב.א. זכרון יעקב בע"מ עד לפרעון מלוא תמורתן בפועל. לתעשיות ב.א. זכרון יעקב בע"מ זכות ליטול את הסחורה או לפרקה במידת הצורך, מכל מקום ולהשיבה לחזקתה, במידה והתמורה לא תיפרע במלואה במועד המוסכם."
5. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת תוקפה של תניית שימור בעלות זאת והשלכותיה על החזקת המערכת על ידי נירים, כשבית אל לא קיבלה את התמורה בגינה וככל שהתניה תקיפה ומחייבת גם כלפי נירים, קיימת מחלוקת בשאלה, אם תניה זו, אשר נרשמה במסמך שנחתם על ידי בן אריאל ביום 15.2.12, חלה גם על ההסכמים הקודמים שנחתמו בין הצדדים, אם לאו.

טענות הצדדים

1. לטענת בית אל, מדובר בתניית שימור בעלות אשר על פי ההלכות בעניין זה, היא תקיפה. כמו כן טוענת בית אל, כי נירים, בבקשה לביטול צו המניעה הזמני שהגיש, הודה בתוקפה של תניית שימור הבעלות, ורק טען כי איננה מחייבת אותו.
2. בית אל טוענת עוד, כי לנוכח תניית שימור הבעלות, בן אריאל, לא יכולה הייתה להעביר את המערכת לצד ג' כלשהו ובכלל זה גם לא לנירים. לעמדת בית אל, לנוכח העדר התשלום על ידי בן אריאל, על נירים לשלם את שווי המערכת על מנת לעשות בה שימוש. עוד טוענת בית אל, כי היה על נירים לבדוק בזהירות את זכויותיה של בן אריאל במערכת ועל כן אין זה משנה אם נירים ידע או לא ידע על קיומה של תניית שימור הבעלות.
3. לעמדת בית אל, ככל שנירים לא בדק היטב את זכויותיה של בן אריאל, לא עומדת לו חזקת תום הלב ועל כן גם לא תסייע לו תקנת השוק.
4. בית אל מוסיפה וטוענת, כי כשהיא נתקלת בקשיים לקבל תמורה עבור המערכות שהיא מוכרת, היא נמנעת מלמסור ללקוח טפסים הנוגעים לבדיקת על לחץ של המערכת. כך גם במקרה זה, טפסים אלה לא נמסרו ואף טופס 4 לא נמסר, כלומר יש לומר כי הליך מסירת המערכת טרם הושלם וגם מטעם זה, לא חלה תקנת השוק.
5. אשר לתחולת תניית שימור הבעלות, טענת בית אל היא, כי כותרת הצעת המחיר השלישית, היא: "הצעת מחיר עבור בית אריזה קיבוץ נירים תוספת לה.מ. QO-03560-Y/1" ומכאן כי אין מדובר בהסכם חדש ונפרד, ועל כן תניית שימור הבעלות חלה לפחות גם על המסמך מיום 2.2.12. לטענת בית אל, אין היגיון בטענה, כי הצדדים למסמך זה, התכוונו כי תהיה תניית שימור בעלות לגבי ציוד בעלות 2,000 ₪ ולא לגבי המערכת כולה ששוויה מעל 30,000 ₪.
6. נירים מצידו טוען, כי נקלע למחלוקת לא לו. ההסכמים שנכרתו, נכרתו בין בית אל לבין בן אריאל ואילולא חוסר יכולתה של בן אריאל לשלם לבית אל, לא היה נירים מוצא עצמו בסכסוך זה. לטענת נירים אין לו יריבות עם בית אל.
7. נירים טוען כי ביום 25.8.11 הוא חתם הסכם עם בן אריאל להקמת בית אריזה בנירים, כשמדובר היה בהסכם גלובלי, להקמת בית אריזה תמורת תשלום שהגיע ל - 5 מליון ₪ כמעט. לטענת נירים, עד להגשת הבקשה לצו מניעה זמני על ידי בית אל, שילם לבן אריאל, 4,856,000 ₪, כשהסכום שטרם שולם, יועד לסיום עבודות גימור, לאחר שהתקנת המערכות הסתיימה. אשר על כן ,לטענת נירים, הוא שילם את מלוא התמורה עבור המערכת ואין לדרוש ממנו עוד דבר.
8. טוען נירים, כי הוא זכאי לחסות בצילה של תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח 1968 (להלן: "חוק המכר"). לטענת נירים, לבית אל לא יכולה להיות טענה לזכות קניינית מכוח תניית שימור הבעלות, בשל ההלכות בעניין זה. מכל מקום, גם אם הבעלות במערכת לא עברה לידי בן אריאל, לטענת נירים, תקנת השוק חלה ומכל מקום, לטענת נירים, לגבי המערכת, לא הייתה תניית שימור בעלות ואם הייתה הרי לכל היותר היא חלה לגבי התוספת למערכת ולא לגבי המערכת כולה.
9. אבחן אם כן סוגיות אלה אחת לאחת ואתחיל דווקא באחרונה – תחולתה של תניית שימור הבעלות, לאחר מכן אבחן את תוקפה של התנייה ואת תחולת תקנת השוק לפי חוק המכר על ענייננו.

תחולת תניית שימור הבעלות

1. משבן אריאל איננה חלק פעיל בתיק זה וממילא הוסכם בין הצדדים, כי לא יישמעו ראיות, הדיון בשאלת היקפה של תניית שימור הבעלות, נסמך על ניסיון להבין את המסמכים הרלוונטיים מתוך עצמם ואין אפשרות להתחקות אחר כוונת הצדדים למסמכים אלה.
2. המסמכים הרלוונטיים יש בהם פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, צודק הקיבוץ לגבי העובדות כפשוטן. אין ספק, כי בשני ההסכמים הראשנים, מיום 2.2.12 ומיום 12.2.12, אין תניית שימור בעלות וזו מופיעה לראשונה בהסכם השלישי שנחתם על ידי בן אריאל ביום 15.2.12 ועניינו בתוספת למערכת, בשווי 2,000 ₪. אין גם ספק, כי תניית שימור הבעלות עצמה, אינה מציינת כי היא חלה גם על מוצרים שסופקו על פי הצעות מחיר אחרות.
3. מן הצד השני, "הנדון" של ההסכם השלישי, מתייחס מפורשות ל"... תוספת לה.מ. ...", היא הצעת המחיר מיום 2.2.12. זאת להבדיל מן "הנדון" של ההסכם השני מיום 12.2.12, אשר אינו מציין היותו תוספת להצעת מחיר כלשהי. נוסיף לכך את הטענה של בית אל, כי לא נראה הגיוני, לקבוע תניית שימור בעלות רק לגבי תוספת בשווי של פחות מ – 10% משווי המערכת כולה, ולא לקבוע תנייה כזו לגבי המערכת כולה.
4. בית אל, איננה מסבירה מדוע נזכרה להוסיף תניית שימור בעלות בהסכם השלישי. ייתכן והדבר נבע מכך ששמה לב לטעות שלה בכך שלא הכניסה תנייה כזו להסכמים הקודמים וייתכן כי הדבר נבע מידיעות כלשהן שהיו לבית אל כבר בשלב הזה, לגבי מצבה הכלכלי של בן אריאל, אשר גרמו לה להיות זהירה יותר.
5. מכל מקום, אני סבורה, כי משהחליטה בית אל להוסיף תניית שימור בעלות ואף החתימה את בן אריאל במיוחד בסמוך לתוספת זו, אילו הייתה הסכמה בין הצדדים, כי התנייה תחול על כל המערכת, היינו גם על זו שהוזמנה בהסכם הראשון (ואולי גם על תעלת האוויר שהוזמנה בהסכם השני), היה הדבר מוצא ביטויו המפורש בדברים הכתובים בהסכם השלישי. תחולת תניית שימור הבעלות, על מוצרים שהוזמנו בהצעות מחיר אחרות, איננה כה מובנת מאליה, שלא צריך לומר דבר בעניין זה.
6. אוסיף ואומר כי תניית שימור הבעלות מתייחסת ל"מערכות" ברבים. תהיתי אם ניתן ללמוד מכאן אולי כי יש לקבל את הפרשנות של בית אל. אולם עיון בהצעת המחיר כולה, מראה כי השימוש במילה זו אינו ייחודי לסעיף שימור הבעלות. כך, בסעיף "באחריות המזמין", בשני הסעיפים הקטנים יש התייחסות ל"דגמי המערכות" ול"התקנת המערכות". אותו נוסח חוזר על עצמו בהסכמים האחרים – על כן לא נראה כי ניתן ללמוד מן השימוש במילה "מערכות" כי ההתייחסות היא לכלל ההסכמים ולא רק למערכת אליה מתייחסת הצעת המחיר הספציפית.
7. מסקנתי היא איפה, כי ככל שתניית שימור הבעלות תקיפה, הרי שהיא חלה אך ורק על התוספת למערכת שנרכשה במסגרת הצעת המחיר שנחתמה ביום 15.2.12. נבחן אם כן את תוקף תניית שימור הבעלות.

תוקף תניית שימור הבעלות

1. נבחן אם כן את שאלת תוקפה של תניית שימור הבעלות בענייננו. ככלל, תניית שימור בעלות, מתבססת על סעיף 33 לחוק המכר שכותרתו "העברת בעלות" והוא קובע: "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות." תנית שימור בעלות היא למעשה הסכמה של הצדדים, על מועד אחר להעברת הבעלות, מועד מאוחר למסירה, הוא מועד העברת מלוא התמורה לספק.
2. הספק לגבי תוקפה של תניה כזו נובע מסעיף 2(ב) לחוק המשכון תשכ"ז 1967 (להלן: "חוק המשכון") הקובע: "הוראות חוק זה יחולו על כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של העסקה אשר יהא.".
3. בעבר, הייתה ההלכה חד משמעית כנגד תניות שימור בעלות וזאת כפי שנקבע בע"א 455/89 קולומבו מאכל ומשקה בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ פד מה(5)490 (להלן: "עניין קולומבו"). בעניין קולומבו, קבע בית המשפט כי הוראת סעיף 2(ב) לחוק המשכון, גוברת על הוראת סעיף 33 לחוק המכר ועל כן, תניה מסוג זה (למעט עסקות קונסיגנציה), יוצרת למעשה משכון וכל עוד לא נרשם, אין כוחו יפה כלפי נושים אחרים של הרוכשת. הלכת קולומבו מותנה במסגרת רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני) פד נז(4)385 (להלן: "עניין קידוחי הצפון").
4. בבש"א (חיפה) 14053/03 שף הים (1994) בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נ. שף הים (1994) בע"מ בכינוס נכסים) ואח' (להלן: "עניין שף הים"), ניתנה סקירה בנוגע להתפתחות ההלכה בעניין זה.
5. כפי שהוסבר בעניין שף הים, על עניין קולומבו, נמתחה ביקורת הן במישור המעשי והן במישור התיאורטי. במישור המעשי, בשל החשש שבהעדר תניית שימור בעלות, יחששו ספקים לספק סחורה באשראי ורישום משכון בכל מקרה של עסקת אשראי אינו מעשי. במישור התיאורטי נטען כי יש לאזן בין חופש ההתקשרות לבין חופש הקניין. מצד אחד ההגנה על זכותם של צדדים לקבוע מועד העברת הבעלות ומן הצד השני, הגנה על צדדים שלישיים העלולים להיות מוטעים על ידי המצג הפומבי שיוצרת ההחזקה בנכס על ידי הקונה.
6. בעניין קידוחי הצפון, נקבע מבחן דו שלבי לבחינת תחולתו של סעיף 2(ב) לחוק המשכון. שלב ראשון בו ייבדקו פרטי ההסכמה בין הצדדים מבחינה חוזית ובשלב השני, תיבחן השאלה אם מדובר בעסקת משכון. בשלב הראשון אם כן, תיבחן השאלה אם הצדדים התכוונו לעסקת מכר עם סעיף שימור בעלות או שמא התכוונו לעסקת משכון והיסוו אותה.
7. בענייננו, קשה להשיב על שאלה זו, מן הטעם הפשוט כי בן אריאל נעדרה מן ההליך. פורמאלית היא צד להליך, אולם הצדדים למעשה השלימו עם העדרה. בנסיבות אלה, קשה להתחקות אחר כוונות הצדדים להצעות המחיר על פיהן נרכשה המערכת.
8. יתר על כן, בענייננו לבקשת הצדדים, לא נשמעו ראיות כלל ולבית המשפט לא נותר אלא להניח כי בן אריאל שחתומה על הצעת המחיר מיום 15.2.12, הסכימה לתניית שימור הבעלות. הנחה זו נראית סבירה במיוחד לנוכח העובדה, כי נירים לא חלק על תוקף תניית הבעלות ביחסים שבין בית אל לבין בן אריאל. בנסיבות אלה, יש לעבור לשלב השני של הבחינה ולבדוק, האם מדובר בעסקת מכר עם סעיף שימור בעלות, או שמא בעסקת משכון מוסווית.
9. בהקשר זה, הוצעו בפסיקה מספר פרמטרים שיש לבחון. נבחנה קיומה של מערכת יחסים נמשכת בין הצדדים, מול עסקה מזדמנת, נבחן תוכנה של תניית שימור הבעלות ובמיוחד הפיקוח והזיקה שנשמרו לספק על הנכס שסיפק.
10. כשמדובר בעסקה אקראית מזדמנת, נכון היה בית המשפט בדרך כלל, לתת תוקף לתנייה לשימור הבעלות, גם אם הופיעה על חשבונית או תעודת משלוח ולא בהסכם כולל בין הצדדים.
11. כך למשל בבש"א (ת"א) 20578/09 פרק (ת"א) 2227-09 קפלן שיווק בקשר בע"מ נ. כונס הנכסים הרשמי בע' 10 לפסק הדין נקבע:

".. עוד יש לציין, כי לא מדובר במקרה הנוכחי בעסקה אקראית או מזדמנת, אשר סביר לומר לגביה כי אין לצפות שהצדדים יעלו את אותה הסכמה נטענת על הכתב במסגרת הסכם בינהם....".

1. כך נאמר גם בפר"ק 55750-12-11 א.פ.ס.ק. פרויקטים (2003) בע"מ נ. כונס נכסים רשמי תל אביב ואח':

"... אמנם אין ספק כי במקום בו הדבר אפשרי, רצוי ועדיף לקבוע את שימור הבעלות והיקפו בחוזה בין הצדדים, להבדיל מתעודת משלוח. אלא שאין להתעלם מן העבודה כי לא בכל עסקת מכר נוהגים הצדדים, או אף ריאלי לדרוש מהם, למסד את יחסיהם בחוזה כתוב ומסודר. לעניין זה, כפי שמציין כונס הנכסים הרשמי בצדק, יש להבדיל בין מצב של יחסים מסחריים נמשכים ומסועפים הנמשכים על פני תקופה ובמסגרתם מועבר מספר גדול של סחורות, לבין עסקת מכר חד-פעמית....".

1. גם בעניין שף הים, נבחנה סוגיה זו, כשבית המשפט ציין בסעיף 9 להחלטה, כי:

"... במקרה שלפנינו, קיומו של הסכם מפורש בין הצדדים איננו במחלוקת, אין מדובר בסעיף שימור בעלות שהתווסף להסכם לאחר חתימתו. לא מדובר בסעיף שנכתב על חשבונית או תעודת משלוח, אלא בהסכם ברור המתבטא בחוזה כתוב החתום על ידי מנכ"ל המשיבה וחשבה דאז....".

1. היות שכאמור, לא נשמעו בפני ראיות ובן אריאל כלל לא נטלה חלק בהליך, העובדות הוצגו לבית המשפט על ידי בית אל ונירים במסגרת כתבי הטענות והסיכומים. ככל שבית המשפט הבין את הדברים, בין בית אל לבין בן אריאל, לא התקיימה מערכת יחסים נמשכת, אלא היה מדובר בעסקה אקראית ספציפית. מכאן, שעצם הופעת תניית שימור הבעלות על הצעת המחיר ולא בהסכם כולל בין הצדדים, איננה מפחיתה מתוקפה של התניה.
2. נבחן אם כן את תוכנה של התניה. בהקשר זה בחנה הפסיקה את הפיקוח שהותיר לעצמו הספק על סחורתו, כמו גם את הזיקה אליה. בעניין שף הים, נקבע, כי כשלספק נותרים זיקה ופיקוח על הסחורה שסופקה, יש בכך אינדיקציה כי אין מדובר בתניית שימור בעלות למראית עין. בעניין שף הים, המבקשת שם, הותירה בידיה זכות קבלת מידע על מצב המכונות שמכרה וכן הגבילה את מכר הטובין לצד ג' ודרשה הסכמה שלה לשם כך.
3. למרות זאת, בסופו של דבר בעניין שף הים, כשנבדק ההקשר הכללי של תניית שימור הבעלות נקבע כי מדובר במשכון מוסווה ובסעיף 13 להחלטה נקבע כי:

".. ניתן להיווכח, אפוא, כי כל שביקשה המבקשת היה הבטחת תשלום החוב ולא דבר מעבר לכך. למבקשת אין כל אינטרס לשמור על זכויותיה לגבי המכונות מעבר להבטחת חובה, ... מטרתה האמיתית הייתה שיעבוד המערכות כדי להבטיח את פירעון החוב של המשיבה ולזכות בכך בקדימות על פני נושים אחרים. המבקשת אינה יכולה לדבר על שימור בעלות, כאשר כל סעיפי ההסכם זועקים שיעבוד...".

1. ראה בהקשר זה גם פש"ר (ת"א) 1331/03 מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ. און 1973 הנדסת מיזוק אויר בע"מ הנזכר בסיכומי נירים. בעניין זה נקבע:

"... זאת ועוד; בנסיבות המקרה, יגעתי ולא מצאתי כל נפקות מהותית של התניה הנטענת בחיי המעשה; אין כל חולק, כי על המשיבות לא חלה כל הגבלה בדבר השימוש בסחורה, מכירתה לצדדים שלישיים, ועשייה כטוב בעיניה בתמורה; לא הוכח אף כל מנגנון לפיקוח (ולו מינימלי) על הנכסים הנטענים להישאר בבעלות המבקשת... אי לכך, ומאחר ונטל ההוכחה להוכיח התנייה על חוק המכר מוטל על המבקשת, הרי אין מנוס מלקבוע כי בנטל זה לא עמדה...". (ההדגשות במקור).

1. כשבוחנים את תניית שימור הבעלות בענייננו, בניגוד לנטען על ידי בית אל, קשה לראות את מבחן הזיקה והפיקוח מתממש. התנייה, מתירה לבית אל לקבל בחזרה את הנכס (או לפרקו במידת הצורך – שלכל דבר ועניין זה היינו הך), ככל שלא תשולם מלוא התמורה במועד המוסכם. בית אל, לא ביקשה לקבל מידע על מצב המערכת ולא אסרה על העברת המערכת לצד שלישי. נהפוך הוא, בית אל ידעה היטב, כי המערכת מועברת מיידית לצד שלישי – הוא קיבוץ נירים.
2. בהקשר זה ראוי לציין כי עיקר העיסוק בשאלת תוקפה של תניית שימור בעלות בפסיקה, היה במצב כינוס נכסים או פירוק, שם מטבע הדברים קיימת תחרות בין קופת הפירוק (או הכינוס) לבין נושים ספציפיים שרוצים לקבל את מלוא החוב המגיע להם. מדובר בדרך כלל במצב בו הנכס לגביו יש תניית שימור בעלות, מוחזק על ידי חברה שנמצאת בפירוק או בכינוס נכסים. המצב בעניינו שונה. מי שמצבה המשפטי לא ברור היא בן אריאל, אולם הנכס, נמצא אצל נירים, אשר איננו בפירוק או בכינוס נכסים.
3. מקרה שמזכיר את הנסיבות של ענייננו היה בעניין פש"ר (ת"א) 2361/04 דמיון מתקני משחק וריהוט גן בע"מ נ. רונן אורן (להלן: "עניין דמיון"), שם הייתה מערכת משולשת כמו בענייננו (ספק, רוכש וצד שלישי) ונשאלה השאלה אם העירייה שם (המקבילה לנירים כאן), כפופה לתניית שימור בעלות אשר עליה כלל לא ידעה ובוודאי לא חתמה. בית המשפט באותו עניין הדגיש את העובדה, כי להבדיל ממצבים רגילים בהם מופעלת תקנת השוק כשהספק לא הסכים להעברת הנכס לצד השלישי, הרי שבעניין דמיון, מדובר היה במתקנים שמלכתחילה נועדו לצד השלישי והספק ידע על כך. כך הוא המצב בענייננו. בית אל, ידעה בדיוק כי בן אריאל רוכשת את המערכת עבור נירים ובית אל היא זו שהתקינה את המערכת בבית האריזה בנירים.
4. אלא מאי, שבעניין דמיון, ההסכם בין הרוכש לבין צד השלישי הוצג בפני בית המשפט וממנו עלה כי:

"חלק מהסעיפים נשוא חוזה זה נראים ככאלה הסותרים תניות מסוג זה, באשר הם קובעים לכאורה, כי הבעלות בחומרים ומבנים שהובאו לאתר העבודה עוברת לידי העירייה...".

ואילו בענייננו, ההסכם בין נירים לבין בן אריאל לא הוצג כלל, ואף כי הוא נחתם לפני שהוצאו הצעות המחיר של המערכת על ידי בית אל, אין אנו יודעים מה כתוב בו ולא ניתן לפרשו כדי להבין כוונת נירים ובן אריאל כשחתמו עליו.

1. מקרה נוסף הדומה לענייננו, נבחן בעא (חי) 4339/07 טכנוטייר בע"מ נ. אלי פריואת ואח' (להלן: עניין טכנוטייר") שאחר כך אושר ברע"א ג'אד כסאברי נ. טכנוטייר בע"מ ואח'). באותו עניין, כמו בענייננו, הרוכש המקורי, היה צד להליך אולם לא נטל בו חלק פעיל וכמו בענייננו, הסתלק מן הזירה כשלא ידוע היה אם נכנס להליך פירוק או כינוס כלשהם. בעניין טכנוטייר, להבדיל מבענייננו, ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד אותו רוכש מקורי.
2. בעניין טכנוטייר, כמו בענייננו, הופיעה תנית שימור בעלות על גבי חשבונית ונקבע כי יש לתת לה תוקף כמשקפת את הסכמת הצדדים, למרות טענות של הרוכש השני, כי לא ידע על התנייה.
3. המצב הוא אם כן, כי מצד אחד אין פסול בכך שתנית שימור הבעלות בענייננו, מצויה על גבי הצעת מחיר, באשר כאמור אין מדובר במערכת יחסים נמשכת, אלא בעסקה חד פעמית. מצד שני, התנייה דלה בתוכנה, אינה נותנת זיקה לבית אל למערכת, למעט לעניין נטילתה במקרה של כשלון התמורה. ניתן היה לזקוף לחובת בית אל, העובדה כי לא עשתה כל מאמץ לגבות מבן אריאל, שייתכן ואיננה מצויה עדיין בפירוק או בכינוס נכסים וייתכן שניתן להיפרע מנכסיה. אינני עושה כן, משום שנירים הסכים לנהל באופן זה את ההליך ולא עמד על כך שיינתן פסק דין כנגד בן אריאל, כתנאי להמשך ניהול ההליך. גם אם נירים היה תלוי בבית אל, כדי לקבל טופס 4 לבית האריזה וכדי להפעיל את המערכת, עדיין יכול היה במסגרת ההסכמות בין הצדדים לעמוד על פסק דין כנגד בן אריאל ולא עשה כן ולכן לא אזקוף עניין זה לחובת בית אל.
4. אני זוקפת לחובת נירים, את העובדה כי לא הציג בפני בית המשפט את ההסכם שלו עם בן אריאל ומנע מבית המשפט את האפשרות לרדת לעומקם של היחסים בין נירים לבין בן אריאל. משאלה פני הדברים, ויש פנים לכאן ולכאן מבחינת תוקף תניית שימור הבעלות, אני קובעת כי התנייה תקיפה, אולם אך ורק לגבי הצעת המחיר מיום 15.2.12, כלומר לגבי התוספת למערכת בלבד ולא לגבי כלל המערכת, וזאת לאחר שקבעתי קודם לכן, כי מלכתחילה, תחולת התנייה רק על הצעת מחיר זו.

תקנת השוק

1. נשאלת אם כן השאלה, אם נירים רכש את המערכת (לפחות אותו חלק במערכת לגביו חלה תניית שימור הבעלות) בתנאי תקנת השוק ועל כן גם אם הבעלות במערכת טרם עברה לבן אריאל, נירים יכול לחסות בצילה של תקנת השוק.
2. תקנת השוק, קבועה בסעיף 34 לחוק המכר וכדי להוכיח התקיימותה במקרה נתון יש להוכיח קיומם של שישה תנאים מצטברים: כריתת חוזה מכר, ביחס לנכס נד, הנכס נקנה ממוכר העסוק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, המכירה היא במהלך העסקים הרגיל, קבלת הנכס לחזקת הקונה ותום לב של הקונה. התנאי היחידי אשר אין מחלוקת בין הצדדים כי התקיים בענייננו, הוא היותה של המערכת בגדר "נכס נד". לגבי שאר תנאי תקנת השוק, נחלקו הדעות בין הצדדים.
3. ראשית, טוענת בית אל, כי לא מסרה ללקוח (בהקשר זה כנראה לבן אריאל, אולם בפועל לנירים) טפסים הנוגעים לבדיקת על לחץ של המערכת וטופס 4 של המערכת. מכאן היא מבקשת ללמוד כי מסירת המערכת לא הושלמה ועל כן לא יכולה לחול תקנת השוק של חוק המכר. אציין, כי בדיון זה שמקיימת בית אל, בהקשר לתקנת השוק, היא מבלבלת בין סעיף 33 לבין סעיף 34 לחוק המכר. סעיף 33, שרלוונטי לסוגיית תוקף תניית שימור הבעלות, קושר בין המסירה לבין העברת הבעלות. ככל שצודקת בית אל בטענתה בעניין זה, כי טרם הושלמה המסירה, התוצאה תהיה כי אין עוד צורך בתניית שימור הבעלות, כי הבעלות בנכס אפילו לא נחזתה לעבור לרוכש. סעיף 34 מדבר על העברת החזקה בנכס ולא על המסירה וגם הציטוטים שמביאה בית אל בהקשר זה, עוסקים בסעיף 33 ולא בסעיף 34 לחוק המכר.
4. ספק בעיני אם ניתן לומר שאי מסירת טופס כמוה כאי העברת החזקה בנכס לעניין תקנת השוק. לכל היותר, ניתן לומר כי באי מסירת הטפסים, מנסה בית אל להפעיל לחץ כדי לקבל את כספה. אולם השאלה אם לחץ זה לגיטימי או לא היא השאלה שצריך להשיב עליה. לא ניתן ללמוד את התשובה לשאלה, מעצם אי מסירת הטפסים. על כן ולצורך העניין אני מקבלת את עמדת נירים, כי המערכת נמסרה לחזקתה.
5. טענה נוספת של בית אל היא כי התנאי של כריתת חוזה מכר בין נירים לבין בן אריאל לא הוכח, משנירים לא צירף חוזה מכר שכזה ובהיותו של חוזה מכר זה מסמך מהותי, היה על נירים לצרפו. עוד טוענת בית אל, כי אין גם לדעת אם התמורה בגין המערכת שולמה על ידי נירים לבן אריאל ומה היה טיב ההתקשרות בין נירים לבן אריאל. טענה נוספת של בית אל היא כי נירים לא פעל בתום לב, באשר היה עליו לבדוק את ההסכם בין בית אל לבין בן אריאל ואילו עשה כן, היה יודע שכל עוד לא שילם בן אריאל בגין המערכת, המערכת שייכת לבית אל. כמו כן טוענת בית אל לחוסר תום לב של נירים בכך שהתקשר בעסקה להקמת בית אריזה עם בן אריאל מבלי לבחון היטב את יכולתה הכלכלית של בן אריאל לעמוד במשימה. כן טוענת בית אל, כי לא ניתן לטעון כי בן אריאל היא חברה העוסקת במכירת נכסים מסוג המערכת וגם מטעם זה תקנת השוק איננה חלה. בית אל טוענת עוד כי וודאי התעורר אצל נירים חשד בדבר יכולת הפירעון של בן אריאל, לפחות עקב כך שהמערכת לא הופעלה זמן רב לאחר שהונחה בבית האריזה של נירים.
6. כפי שציינתי לעיל, צודקת בית אל כשטוענת כי נירים לא צירף את ההסכם שלו עם בן אריאל. נירים צירף לסיכומים, פרוטוקול ישיבה בקשר להסכם עם בן אריאל, אולם הוא איננו מתיימר כלל להיות ההסכם המלא אליו מתייחס נירים עצמו בסיכומיו – הסכם פאושלי בתמורה ל 4.3 מליון ₪ בצירוף מע"מ. יחד עם זאת, אילו זה היה התנאי היחידי שמונע תחולת תקנת השוק, ניתן היה להתגבר על כך, שכן ניתן להניח כי ההסכם לרכישת המערכת בין נירים לבין בן אריאל הווה חלק מן ההסכם הכללי להקמת בית האריזה ומשאין מחלוקת כי בית האריזה הוקם, מן הסתם היה הסכם להקמתו גם אם לא צורף על ידי נירים לסיכומים מטעמה. אולם, אין צורך להכריע בעניין זה, משום שתנאים אחרים של תקנת השוק, לא מתקיימים בענייננו.
7. ראשית, מן המסמכים שצורפו לסיכומי נירים, לא ניתן לדעת בבירור, כי נירים שילם את מלוא התמורה בגין המערכת. נירים טוען, כי שילם לבן אריאל, כמעט את מלוא התמורה בקשר עם הקמת בית האריזה, כשנותרה יתרת חוב קטנה. נירים טוען כי היתרה נועדה לסיום עבודות חיצוניות על הגג, אולם קשה לדלות מידע זה מן המסמכים שצורפו ומכאן שלא ניתן לדעת אם נירים שילם לבן אריאל את מלוא התמורה בגין המערכת אם לאו.
8. עוד אני סבורה, כי מי שעסקה במכירת נכסים מסוג הממכר נשוא הליך זה, היא בית אל ולא בן אריאל. נירים חתם על הסכם עם בן אריאל, על כן בהסכם בין נירים לבין בן אריאל, תנאי זה של תקנת השוק לא מתקיים. למעשה, משתנאי זה לא מתקיים ולא הוכח כי שולמה מלוא התמורה בגין הנכס, מתייתר הצורך לבחון את שאלת תום הלב של נירים.
9. למעלה מן הצורך אציין כי ספק בעיני אם ניתן לבוא בטרוניה לנירים, על כי לא בחן את ההסכם בין בית אל לבין בן אריאל ולא הבחין כי בהסכם השלישי שעניינו השלמה למערכת שרכש, הוכנסה תניית שימור בעלות. אינני סבורה גם כי יש מקום לטעון כנגד נירים על כך שלא בחן טוב יותר את יכולת הפירעון של בן אריאל, שכן טענה זו בדיוק ניתן לטעון גם כלפי בית אל עצמה ומכל מקום, בן אריאל הקימה את בית האריזה ולא הייתה לנירים על פני הדברים סיבה לחשוב שבן אריאל אינה משלמת לספקים כשנירים מעביר לה כספים. אציין עוד, כי גם אם היה צריך להתעורר חשד אצל נירים, כשהמערכת לא הותקנה לאחר שהוצבה בבית האריזה, הרי שספק אם חשד בשלב הזה, היה מועיל לבית אל ומכל מקום חשד בשלב הזה, איננו פוגם לדעתי בתוך הלב של נירים באופן שימנע תחולת תקנת השוק. יחד עם זאת, כאמור לעיל, אני סבורה כי תנאים אחרים של תקנת השוק לא התקיימו בענייננו, ועל כן נירים אינו יכול לחסות בצילה במקרה זה.
10. העולה מן המקובץ הוא, כי אני קובעת, כי על נירים לשלם לבית אל, את הסכום הקבוע בהצעת המחיר מיום 15.2.12 – 2,000 ₪, בצירוף מע"מ וכשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו היה על התשלום להתבצע ועד לתשלום בפועל. על נירים לשלם סכום זה בתוך 30 יום מן היום בו יקבל פסק דין זה. למען הסר ספק אציין, כי מאחר שמדובר בחלק קטן מן המערכת כולה, הרי שהקביעה לעיל, יוצרת חבות כספית של נירים כלפי בית אל ואין היא מאפשרת לבית אל לקבל את המערכת בחזרה. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.
11. התביעה כנגד בן אריאל פרויקטים בע"מ נמחקת.

זכות ערעור בתוך 45 יום.

ניתנה היום, א' שבט תשע"ג, 12 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.