1. תביעה זו היא בעילה קניינית וחוזית לפינוי וסילוק יד של הנתבעים ממושכר שאביו המנוח של הנתבע 1 , היה בעל זכויות של דיירות מוגנת בו.
2. התביעה הוגשה בהליך תא"ח והוריתי על העברתה להליך אזרחי רגיל לאור המחלוקת בשאלת מעמדם של הנתבעים כדייר מוגנים במושכר לאחר פטירתו של המנוח.

טענות התובע:

1. התובע טוען כי הוא הבעלים או הזכאי להירשם כבעלים ו/או המחזיק בחזקה ייחודית בנכס הנמצא ברח' אלמקדסי 17 בשכונת ואדי אל ג'וז (להלן- "המושכר"). בין התובע ובין אביו של הנתבע 1 (להלן- "האב" , "המנוח") נחתם הסכם שכירות בדיירות מוגנת ( נספח א' לכתב התביעה, להלן-"ההסכם"). כשלושה חודשים לפני יום פטירתו של האב שנפטר ביום 19.12.11 , עברו הנתבעים וילדיהם הקטינים להתגורר במושכר ללא הסכמת התובע בטענה כי האב חולה וזקוק לסיוע . בכך, הופר הסכם השכירות ונטען כי המעבר של הנתבעים למושכר נועד אך ורק ליצירת זכויות במושכר על פי הוראות חוק הגנת הדייר, התשל"ב -1972 (להלן- "החוק"), המוכחשות.

1. הנתבעים לא נענו להתראות של התובע וסרבו לפנות את המושכר. מכאן התביעה להורות על פינוי וסילוק יד של הנתבעים מהמושכר. התובע ביקש להורות על פיצול סעדים על מנת שיוכל להגיש תביעה נפרדת לדמי שימוש ראויים ובגין נזקים נוספים עקב מגורי הנתבעים במושכר.

טענות הנתבעים:

1. הנתבעים טוענים מנגד כי הנתבע 1 (להלן-"הנתבע"), מתגורר דרך קבע במושכר מיום היוולדו בשנת 1968 עד עצם היום הזה, פרט לתקופה של כשלושה חודשים באמצע שנות ה-90. לפיכך, חוק הגנת הדייר חל עליו והוא דייר מוגן במושכר.

1. הנתבעים הוסיפו וטענו כי מאחר והם גרו עם המנוח במושכר שישה חודשים לפני פטירתו ובהיעדר דירה נוספת בבעלותם , הם בעלי זכויות של דיירות מוגנת במושכר מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר.
2. בסיכומיהם זנחו הנתבעים את הטענה לפיה הנתבע 1 דייר מוגן במושכר מכוח מגוריו בו מיום לידתו עד היום ולפיכך נדחית טענתם זו.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית לדייר ממשיך :

1. המחלוקת אליה יש להידרש היא האם הנתבעים היו לדיירים מוגנים לפי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר.
2. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע :

"דייר של דירה שנפטר

(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים ביחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

על המבקש לזכות בהגנת החוק מכוח סעיף 20 , למלא אחר שני תנאים מצטברים. האחד, מגוריו עם הדייר במשך שישה חודשים עובר לפטירתו. התנאי השני, שלא היתה לו דירה אחרת למגוריו במועד פטירת הדייר (דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 250 ). תכליתו של סעיף 20(ב) לחוק היא להרחבת מעגל הזכאים לרכוש זכות בדיירות מוגנת בדירה על מנת שקרובים, אשר גרו עם הדייר, לא ימצאו את עצמם לאחר פטירת הדייר ללא קורת גג מעל לראשם (ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון,פ"ד כ"ה(2) 717, 723-724 ; ע"א 167/77 כהן נ' הבדלה פ"ד ל"ג(2) 649, 652 ; ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין פ"ד ל"ט (2) 442 ). פרשנותה של אותה הוראה צריך שתהא פרשנות מצמצמת לנוכח שינויים שחלו במדינה ממועד חקיקת החוק ועד היום מקום בו לא עסקינן באותה מצוקת דיור חריפה כבעבר. "יש לצמצם, על ידי פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמו עקב חוק זה" (ע"א 4100/97, 4133 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 589 (להלן- "פרשת רינדר"). זכות הקניין היתה לזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וגם בו יש כדי לחזק את המגמה המגמה הפרשנית האמורה נוכח פגיעתו הקשה של חוק הגנת הדייר בזכות הקניין של בעל הבית (פרשת רינדר, בעמ' 589 ובעמ' 606). ברע"א 9360/06 וינבך נ' האוניברסיטה העברית בירושלים [פורסם בנבו] 28.1.07 , חזר בית המשפט וקבע כי הפרשנות לחוק הגנת הדייר צריך שתהא מצומצמת בפרשת רינדר ורע"א 6842/96 שוס נ' קלמן , פ"ד נב(29625, 635 ובאומרו: "על מגמה זו עמדתי בפרשה אחרת : "אכן הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו , והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם"(רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסם)" (ראו עוד רע"א 4015/08 כהן נ' מזרחי [פורסם בנבו] ). בה בעת, אין בפרשנות המצמצמת של החוק כדי לשנות או לסטות מהוראותיו מקום בו ניתנת הגנה רחבה לדייר. על כך נאמר בפרשת רינדר עמ' 612 מפי השופטת שטרסברג-כהן: "גם אם הגנה זו פוגעת בקניינו של בעל הבית ו'כופה' עליו דייר שהוא לא התקשר עמו התקשרות חוזית, הרי זו דינה של כל הדיירות המוגנת מכוח החוק, ואם יש מקום לשנות מצב זה, על המחוקק לעשות כן כפי שאכן נעשה על ידיו עקב בצד אגודל במצבים אחרים" (וראו שם בפסק דינו של השופט אריאל , עמ' 592).

1. הצדדים העלו טענות הדדיות במסגרת סכומיהם כנגד הרחבת חזית אסורה לעניין שאלת מגורי הנתבעים בדירה אחרת בנכס בבית חנינא ובשאלת זכויותיהם בה. התובע טען בכתב התביעה כי מגורי הנתבעים במושכר פיקטיביים. לפיכך ומשטענו הנתבעים בכתב ההגנה לזכותם במושכר מכוח סעיף 20 לחוק שעה שהנטל להוכיח כי התגוררו במושכר כאמור ולהיעדר נכס אחר למגוריהם היה בידי התובע להביא את ראיותיו להפרכת אותה הגנה. בכך, אין משום שינוי חזית אסורה ודין הטענה להידחות.
2. בנסבות אלו, תבחן המסכת העובדתית בנוגע לתקופת מגורי הנתבעים במושכר עובר לפטירת המנוח ולשאלת קיומו של מקום מגורים אחר לנתבעים בנכס בבית חנינא.

הפרת הסכם השכירות:

1. בכתב התביעה ובתצהירו של התובע נאמר כי בהסכם השכירות נאסר על המנוח לאפשר לכל אדם להתגורר במושכר. לאור זאת לדידו, מגורי הנתבעים במושכר מהווה הפרה של ההסכם (סעיף 13 לתצהיר). בסיכומי התובע , נזנחה טענה זו ולפיכך, דינה להידחות. למעלה מן הצורך אוסיף כי אין בתנאי האמור בהסכם כדי למנוע מגורי בן משפחה המעוגנת בסעיף 20 לחוק. שאלה זו נידונה והוכרעה בפרשת רינדר בדעת הרוב (השופט אריאל והשופטת שטרסברג - כהן) בקביעתם כי למרות הנגיסה בזכות הבעלים, נוכח חוק הגנת הדייר ותכליתו לא ניתן לפרש את החוזה בין הצדדים ככזה האוסר על הבאת בן זוג או כל קרוב אחר המנוי בסעיף 20 לחוק (עמ' 589-590, 611, שם). אם לא כן, תניה בהסכם האוסרת על מגורי כל אדם אחר הכוללת איסור מגורי בני משפחה תרוקן מתוכן את סעיף 20 לחוק ואין להתנות עליו. לפיכך דין הטענה להידחות גם לגופה.

מגורי הנתבעים במושכר:

1. בבחינת טענת הנתבעים למעמדם במושכר מכוח סעיף 20 לחוק, יש להידרש לשאלת תום לבם במגוריהם במושכר. "יש לבדוק בכל מקרה את תום-לבו של מי שטוען להגנה מכוח סעיף 20,ומי שנמצא חסר תום-לב בניסיון ליהנות מהגנתו, לא יזכה בה" (הלכת רינדר בעמ' 612). על כך מצינו גם ברע"א 876/02 בן דוד נ' מרקוביץ [פורסם בנבו] 17.12.02 שקבע: "היעדר תום-הלב, השולל זכותו של בן-משפחה להתגורר בדירה, יכול לבוא לביטוי באחת משתי דרכים: במגורים למראית-עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים במובן זה, שסוטים הם מדפוסי התנהגות המקובלים ביחסים בין בני-משפחה, המובילים למגורים משותפים. באין אינדיקציה למגורים למראית-עין או למגורים מלאכותיים, אין מקום להבחין בין בן-זוג הנכנס להתגורר בדירה (הגם שאפשר, כי החלטתו להתגורר בדירה המוגנת התקבלה בשל הזכויות שניתן לרכוש בדירה במות הדייר) לבין ילדו המבוגר, שנסיבות החיים הובילו אותו לחזור לבית-הוריו. חזרה כזאת של הבן המבוגר במקרים של מצוקה, היא בגדר ציפיות הצדדים לחוזה דיירות מוגנת, שעבור הזכויות בו, ככלל, שולמו דמי-מפתח".

1. טוען התובע כי המעבר של הנתבעים וילדיהם למושכר היה כחודשיים-שלושה לפני פטירת המנוח. הנתבעים טענו מנגד בכתב ההגנה כי הם התגוררו במושכר עשרות שנים למעט תקופה של כ-3 חודשים בשנת 1995. מגרסה זו חזרו הנתבעים בעדותו של הנתבע ובסכומים וטענו מגוריהם בנכס בשנים הסמוכות עובר לפטירת הורי הנתבע.

1. שורת עדים נשמעו ותעודות עובד ציבור הוגשו ע"י הצדדים. העדה תגו (להלן-"העדה תגו") , גיסה ובת דודה של התובע אמרה בתצהירה כי היא גרה בבית הוריה המצוי בצמוד למושכר מיום היוולדה ועד היום (סעיף 4 לתצהירה) והדבר לא נסתר בחקירתה ובראיות הנתבעים. לדבריה, הנתבע התגורר במושכר עד שנת 1995 ולאחר מכן בסמוך לנישואיו, עזב את המושכר (סעיף 9 לתצהיר). היא ביקרה את הנתבעים בשנת 1995 בבית שהם שכרו בשכונת בית חנינא ביחד עם אמו של הנתבע ולפני 13 שנה סיפרה לה אמו של הנתבע (להלן-"האם") כי בנה רכש דירה לעצמו בבית חנינא (סעיפים 12-13 לתצהירה). לאחר פטירת האם בשנת 2011, הנתבעים ישנו במושכר לסירוגין ובאופן הדרגתי החלו להציג עצמם כמי שגרים במושכר ועל כך היא התריע בפני התובע. לגרסת העדה, רק כחודשיים לפני פטירת המנוח החלו הנתבעים להתגורר במושכר ברציפות (סעיפים 15-18 לתצהיר). בעדותה אמרה העדה כי בתקופה שהאם אושפזה במעלה אדומים, אביו של הנתבע נותר בגפו ובתו הגיעה אליו מדי יום או יומיים על מנת לטפל בו (עמ' 16 שורות 16-17).
2. העיד בפני עמר שואה (להלן-העד שואה") המתגורר במרחק של מספר בתים מהמושכר ומבקר תדיר אצל משפחת התובע בנכס בו מצוי המושכר. לגרסתו, הנתבעים לא גרו במושכר כי אם הנתבע הגיע לביקורים אצל אביו למשך 2-4 שעות ולעיתים גם בלילה. לאחר פטירת האב , התגורר הנתבע במושכר לעיתים (עמ' 20 שורות 17-18, 20 ; עמ' 22 שורות 28-31).
3. מעדותו של התובע עולה כי הוא תושב שטחים ולדבריו הוא ביקר בירושלים ובנכס בו מצוי המושכר אחת לשבוע בתקופה הרלוונטית לתביעה, קרי: חצי שנה לפני פטירת המנוח ( עמ' 24 שורות 14-16). התובע הודה כי ידיעותיו בעניין מגורי הנתבעים במושכר הן בהתבסס על דברים שמסרה לו העדה תגו, באופן המתיישב עם תצהירה של העדה לפיה היא עדכנה את התובע בנדון. "לראות ולשמוע מהמשפחה של אשתי. כי המשפחה של אשתי גרים בבית שלו. הבית מול הבית, במרחק של 3 מטרים בין דלת לדלת. ש. אתה מדבר על גב' טגו...ת. כן גב' טגו ואמא שלה" (עמ' 24 שורות 24-27 ; סעיף 19 לתצהיר התובע וסעיף 17 לתצהירה של תגו). ככל שהתובע היה נוהג לבקר מידי שבוע בנכס בו מצוי המושכר לא צפוי שהיה נזקק לעידכון של העדה תגו על השימוש במושכר. מכאן עולה כי עדותו של התובע היא עדות שמיעה בעיקרה בשאלת מגורי הנתבעים במושכר עובר לפטירת המנוח כפי שהוכח גם מעדותה של העדה תגו .
4. העד עמר שואה, מתגורר במרחק של מספר בניינים מהמושכר והודה כי אין בידו לראות את המושכר מביתו (עמ' 21 שורה 1-2). העד אמר כי הוא עובד בשעות היום ומגיע לביתו בשעות הערב (עמ' 21 שורות 17-19). תחילה אמר העד כי הנתבע ישן לעיתים במושכר והכחיש כי הנתבעת וילדיה ישנים במושכר. מאוחר יותר שינה מגרסתו ואמר כי יתכן גם הם ישנים שם (עמ' 22 שורות 21-33) והודה כי עשוי להיות שהנתבע ביקר בבית אביו לפני פטירתו. מעדותו למדתי כי הוא לא ביקר במושכר ולא הוכח כי ביקר בנכס בו מצוי המושכר בתדירות גבוהה. בנסבות אלו, לאור מקום מגורי העד מבלי יכולת לראות ממנו את המושכר ומשלא הוכח כי ביקר בתכיפות בנכס בו מצוי המושכר אין בעדותו משום ראיה לכך שהנתבעים לא התגוררו במושכר . מה גם, שהוא הודה כי הנתבע ביקר אצל אביו גם בלילות ועשוי להיות שהוא לן שם (עמ' 20 שורות 17-18).
5. בהחלטתי מיום 30.01.13 נעתרתי לבקשתו של התובע והוריתי על הגשת תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי בנוגע לכתובת מגורי הנתבעים במסמכי המוסד לביטוח לאומי. תעודה הוגשה ע"י ממונה גביה בסניף ירושלים מר דורון מנחם ולפיה מחקירות המוסד לביטוח לאומי בנוגע לנתבע ומשפחתו מתאריכים 3/96, 7/98, 5/11 ו- 2/04 עולה כי הלה מתגורר בבית חנינא. בתעודה גם נאמר כי בתאריכים 21.05.12 ו- 23.01.13 הגיש התובע (צריך להירשם לפי הקשר הדברים- "הנתבע") דין וחשבון למחלקת הגביה בה הוא הצהיר כי מגוריו בואדי אל ג'וז.
6. העד מנחם נשאל על חקירת המוסד לביטוח לאומי מיום 5.5.11 (סומנה ת/5) במסגרתה השיבה אחותו של הנתבע נדירה לבודק לשאלה מי מתגורר עם אביה באומרה: "אחי חסן נמצא כאן בעיקר עם אשתו וילדיו ואני באה כל יום אצל אבי אבל בלילה אחי חסן ישן כאן". על התהייה לאי הצגת החקירה ת/5 בתעודת עובד ציבור ואמר כי הוא התבקש לצרף לתעודה את החקירה (עמ' 68 שורה 25). משנשאל העד מנחם מדוע הסיק מהחקירה ת/5 שביתם של הנתבעים הוא בבית חנינא השיב: "אדם גר במקום שזה ביתו. ארחיב. לא סתם אמרתי אותו משפט. אדם גר ונמצא בבית שהוא ביתו. כוונתי שיכול להיות שבאותה תקופה סעד את אביו והוא ישן אצלו. יכול להיות שתקופה של 3 או 4 חודשים הוא סעד אותו אבל ביתו בבית חנינא" (עמ' 70 שורות 3-5). לדברי העד נערך ביקור של נציג המל"ל בביתו של התבע בבית חנינא בשנת '96 ובביקור נחקרה הנתבעת. באותו ביקור הם נכחו לראות שהנתבע גר בבית חנינא (עמ' 70 שורות 6-15) ולפי רישומי המל"ל הנתבע רשום כמתגורר בבית חנינא משנת 1996 עד מאי 2012. בשנת 2012, ביקש הנתבע לשנות את כתובתו לוואדי אל ג'וז (עמ' 71 שורות 29-33). העד הבהיר כי עדותו נסמכת על חקירות שבצע המל"ל ולא על הערכות תלות שאינן בטיפולו כלל בהיותו ממונה גבייה.
7. בהתאם להחלטתי מיום 21.3.13 הוגשה ביום 18.04.13 תעודת עובד ציבור משלימה מהמוסד לביטוח לאומי ע"י הגב' רבקה סרי בנוגע לתביעות של הורי הנתבע לגמלת סיעוד. מהתעודה עולה כי ביום 14.01.03 הוגשה לראשונה בקשה לגמלת סיעוד ע"י אמו של הנתבע בה נאמר כי רק היא ובעלה (המנוח- מ.ל.) גרים במושכר. בהערכת תלות לאם מיום 21.2.03 נרשם כי מבני המשפחה, נכח בבדיקה בעלה בלבד וכן צוין שהוא מתגורר עמה ובתם נדירה, היא המטפל העיקרי של האם. בהערכה זו נאמר כי האם עצמאית בביצוע הרבה פעולות ובעלה ובתה שמגיעה מדי יום אליה מסייעים בידה (סעיפים 11 ו- 14 ד. להערכה ). בדומה לכך עולה מהערכת תלות נוספת לאם מיום 1.08.03 שנערכה בנוכחות בעלה וצוין כי הוא מתגורר עמה ומטפל עיקרי שלה. בסעיף 11 להערכה נאמר כי האם נעזרת בבעלה ובבתה נדירה בנוסף למטפלת המגיעה לביתם 5 ימים בשבוע. ביום 22.7.04 נערכה לאם הערכת תלות ע"י יונס מחמד בנוכחות בעלה וכלתה, הנתבעת 2. צוין כי "המטפל העיקרי" הוא בנה- הנתבע ונרשמה כתובתו בבית חנינא. עוד נאמר כי בעלה נמצא עמה כל הזמן ומסייע בידה. ביום 2.7.07 נערכה לאם הערכת תלות בנוכחות בתה, רנדה ונאמר כי בעלה מתגורר עמה וכי המטפל העיקרי היא בתה, נדירה (סעיפים 10ה ו-13 להערכה). בהערכה נאמר שהאם מתניידת באופן עצמאי. ביום 12.2.08 נערכה לאם הערכת תלות בנוכחות בעלה ובנה, הנתבע בה נאמר כי היא מתגוררת עם בעלה והמטפל העיקרי שלה הוא הנתבע, שכתובתו בבית חנינא (סעיף 10 להערכה) ובנוסף, מטפלת דואגת לצרכיה בבוקר. ביום 12.04.09 נערכה לאם הערכת תלות בנוכחות בעלה והמטפלת לילה סלים ונירשם כי היא מתגוררת עם בעלה והמטפל העיקרי היא ביתה, נדירה. בסעיף 9 נאמר כי היא ישנה לסירוגין, קמה וניידת בעזרת הליכון באופן עצמאי. בסעיף 10 צוין כי המסייעים לה הם ביתה, נדירה ובנה הנתבע (חימום והגשת אוכל, ליווי למוסדות וקניות). בסעיף 13 ה. שעניינו השגחה בפועל נירשם כי בעלה נמצא אתה כל הזמן, בתה מגיעה כל יום לשעתיים וכן יש מטפלת שמגיעה חמישה ימים בשבוע למשך שעתיים.
8. ביום 27.12.09 נערכה הערכת תלות לאביו של הנתבע בנוכחות בנו, מאהר. בהערכה נכתב שאשתו גרה עמו ובנו- הנתבע , הוא המטפל העיקרי. צוין גם כי בנו מאהר מבקר אותם למשך 3 שבועות וישן אצלם בזמן זה. בסעיף 9 תוארו צרכיו של האב לסיוע של בנו בלילה ובקימה בבוקר. לעניין הלבשה ורחצה נכתב כי האב נעזר גם בבנותיו. בסעיף סעיף 13 ה. שנושאו 'השגחה בפועל' נירשם שהאב גר עם אשתו והבן והבנות , מגיעים לעיתים קרובות. בדומה ליתר ההערכות נירשם בסעיף 10 שכתובתו של הנתבע בבית חנינא.
9. ביום 24.05.10 נערכה שוב לאם הערכת תלות בנוכחות שתי בנותיה- רנדה והיפא ונירשם כי המטפל העיקרי היא הבת נדירה סאלחיה וכי באותה עת בתה, היפא, שהגיעה מארה"ב לנה אצלה. עוד צוין כי היא ישנה לסירוגין ובנותיה מורידות אותה לשירותים. שלושת בנותיה צוינו כמסייעות לאם. ביום 6.12.10 נערכה הערכת תלות לאם בנוכחות בעלה ועובדת זרה שטיפלה בהם ונירשם כי היא מתגוררת עם בעלה והעובדת הזרה המסייעת לה גם בלילה לרדת ממיטתה לפי צרכיה. בהערכה נירשם כי האם אמרה כי פרט למטפלת היא נעזרת בבנותיה.
10. בהערכת התלות האחרונה שנעשתה לאב , ביום 20.04.11 בנוכחות הנתבעים צוין בסעיף 2 כי הוא גר לבד, המטפל העיקרי הוא הנתבע שכתובתו בבית חנינא. בסעיף 11 להערכה נירשם כי האב אינו זקוק לסיוע בלילה לירידה לשירותים הואיל ואינו קם ממיטתו מחמת מצבו הפיזי שאינו מאפשר לו זאת (בהיות עם אמצעי עזר). בסעיף 15 ח. נאמר כי האב גר לבד וכי בניו מגיעים מדי יום לעזור לו.
11. מתעודת עובד ציבור והערכות תלות חוזרות ונשנות מהמל"ל עולה כי הורי הנתבע חיו בגפם במושכר ומאוחר יותר ביחד עם עובדת זרה. ילדיהם, הבת נדירה ואחיות נוספות וכן הנתבע ואח נוסף טפלו בהוריהם הקשישים מבלי שנירשם ולו גם באחת מהרכות התלות כי הנתבע מתגורר במושכר. יתירה מכך, חלק מההערכות נעשו בנוכחות הנתבעים מבלי שנירשם כי אמרו לבודק כי הם גרים במושכר. כך גם, לא העירו הנתבעים על רישום מקום מגוריהם בבית חנינא בכל טופסי הערכת תלות באופן המתיישב עם תעודת עובד ציבור אחרת של ממונה הגבייה מנחם, על מגוריהם בבית חנינא במרוצת השנים עד מאי 2012. מהערכות התלות גם עולה כי שעה שהאם היתה חולה , האב סייע בידה והיה עצמאי. רק בערוב ימיו חדל האב מלהיות עצמאי ונזקק למטפל , לרבות לצרכי היגיינה (הערכה מיום 20.4.11) והדבר מתיישב עם הערכת תלות ת/5 ממאי 2011 בה האחות נדירה אומרת שהנתבע מטפל באב וישן אצלו.
12. לאור טענת הנתבעים שהכחישו כי יש להם דירה בבית חנינא למגוריהם, נעתרתי לבקשת התובע ולפי החלטה מיום 08.01.13 הוגשה תעודת עובד ציבור מעיריית ירושלים בנוגע לזהות הבעלים או המחזיק ברישומי העירייה. הן לבית חנינא שהתובע טוען כי בבעלות הנתבע וזיהויו בעירייה 3060/209/000/0074 (להלן-"הבית בבית חנינא") והן בנוגע למושכר המצוי בואדי אל ג'וז שזיהויו בעירייה 30957/234/000/164 . תעודה כאמור הוגשה ע"י יובל דאר מעיריית ירושלים ביום 13.02.13.
13. בתעודה מהעירייה נאמר כי עפ"י רישומי העירייה הבית בבית חנינא נירשם על שמו של הנתבע בתקופה 31.12.00-31.12.10 בסטטוס של בעלים. עוד נאמר כי אין בידי העירייה רישום מחייב של בעלים ומאחר והרישום נעשה לצרכים פנימיים של העירייה ונירשם שמו של המחזיק, בין אם הוא בעלים ובין אם הוא שוכר בנכס. בתעודה גם נאמר כי ביום 2.6.11 הודיע הנתבע כי הנכס הושכר לטוטח חמזה מיום 1.1.11 וביום 19.6.11 התקבלה הודעה על ביטול השכירות. ביום 30.10.11 בוצע שינוי לפיו הנכס הושכר לזאיד פהא מונא והרישום הנדון נותר בעינו עד מועד הגשת התעודה. חשבון ארנונה לנכס בבית חנינא נרשם ע"ש הנתבע בתקופה 31.12.00-31.12.10 והתשלומים שולמו בהוראת קבע מחשבון 256093 סניף 969 מזרח ירושלים, בנק הפועלים (להלן- "חשבון הנתבע"). חשבון הארנונה לתקופה 1.1.12-31.12.12 נירשם על שם זאיד פהא מונא ושולם מחשבון הנתבע.
14. הנתונים שהוצגו בתעודת עובד ציבור מהעירייה בנוגע למושכר בואדי אל ג'וז מגלים כי עד יום 2.6.11 הנכס היה רשום על שמו של המנוח. ביום 2.6.11 נרשם הנתבע כמחזיק נוסף בנכס. לאחר פטירת המנוח נירשם המושכר בעירייה ע"ש הנתבעים ביום 26.12.11 והחל מיום 1.8.12 ועד מועד מתן התעודה המושכר רשום גם על שמו של האב, המנוח. לתעודה צורפו תצהירים שהגישו הנתבע ואביו לעירייה מיום 24.05.11 בהם הוצהר כי הנתבע ובני משפחתו מתגוררים עם המנוח החל מיום 01.01.11 (ת/1-ת/2).
15. מהאמור עולה כי הנתבע רשום בעיריה כמחזיק בנכס בבית חנינא וכי הרישום של אחרים בנכס, הוא כמחזיקים ו/או שוכרים שעה שהנתבע ממשיך להיות מי משמשלם את חשבונות הארנונה, גם בתקופת השכירות של זאיד פהא מונא. מנגד, המושכר היה רשום ע"ש המנוח במרוצת השנים עד 2.6.11 מועד בו נירשם הנתבע כמחזיק בנוסף לאביו בהסתמך על תצהירים של הנתבע ואביו (ת/1-ת/2) מיום 24.5.11 על מגורי הנתבע במושכר מבלי שהעירייה ביצעה רישום רטרואקטיבי ליום 1.1.11 כבקשתם.

1. הנתבע סוהיל נששיבי העיד כי רכש דירה בנכס בבית חנינא בשנת 2004 והתגורר בקומה הראשונה בנכס משנת 2004 (עמ' 38 שורות 22-23). לדבריו, הנתבע ומשפחתו עזבו את הנכס בבית חנינא בשנת 2005 . העד הוסיף כי הנתבעים התגוררו במושכר בשנים 1992-2005 וידיעתו על כך היא בהיותו מתגורר אצל אחיו בואדי אל ג'וז באותה תקופה (עמ' 40 שורות 17-21). מאוחר יותר הוא ראה את הנתבעים בנכס בבית חנינא בשנת 2005 למשך 5-6 חודשים (עמ' 40 שורות 28-33). עדותו של העד אינה רלוונטית למחלוקת שבפני בהיעדר ידיעה או ראייה לשאלת למגורי הנתבעים במושכר משנת 2005 ואילך.
2. העידה בפני הגב' לילה סלים, מטפלת סיעודית בחברת דנאל שסעדה את אמו של הנתבע משנת 2003 ואת אביו משנת 2007 (סעיפים 2-3 לתצהירה). לדבריה, בתקופה בה אושפזה האם בבית החולים במעלה אדומים עד חודש מאי 2010 היא המשיכה לסעוד את המנוח במושכר. עם שחרורה של האם מאשפוז היא סעדה את הורי הנתבע למשך 3 חודשים נוספים . בכל אותה תקופה, החל משנת 2003 גרו במושכר הנתבעים וילדיהם (סעיף 6 לתצהיר העדה; עמ' 29 שורות 3-10). העדה אישרה כי טפלה בהורי הנתבע רק שעתיים ביום ובשלב מאוחר יותר שלוש שעות (עמ' 27 שורות 26-27) . הורי הנתבע גרו בחדר אחד עם ארבע נכדיהם, ילדי הנתבעים ואילו הנתבעים גרו בחדר השני במושכר (עמ' 30 שורות 14-17). העדה עומתה עם הערכות תלות של הורי הנתבע לפיהם הם בלבד גרו במושכר בשנים בהן היא טיפלה בהורים והשיבה: "..לא הזכיר שיש אנשים שגרים אצלהם, כי חשש שישנן שעות שלא יתנו להם. אז הוא ריחם על אביו של חסן וכתב שאין אף אחד שגר שם" (עמ' 31 שורות 5-6).
3. עדותה של גב' סלים לא עשתה עלי רושם מהימן ואינה מתיישבת עם גרסתו של הנתבע לפיה הם עברו לגור במושכר בשנת 2004 ולא כדבריה, בשנת 2003. קשה גם לקבל את גרסתה לפיה הורי הנתבע ישנו בחדר אחד עם ארבעת ילדי הנתבעים בגילאים 10-16 (עמ' 30 שורות 14-15, 20,27) לאור מצבם הבריאותי של ההורים כמובא בהערכות תלות לעיל. נכון הדבר בפרט בהיעדר רישום כלשהו בהערכות תלות על כך שבחדר השינה של האב והאם שתי מיטות קומותיים וציון מגורי ילדים עימם מבלי שהנבדקים, האחות נדירה והנתבעים יידעו על כך את הבודק מהמל"ל. בהתאם לכך אני מעדיפה את רישומי המל"ל לתקופה הרלוונטית לעדותה של העדה סלים על פני גרסתה. חיזוק לקביעתי זו מצאתי בעדותו של עלי חמאד שטיפל במנוחה ותאר את חדר השינה שלה ושל בעלה. בחדר השינה היו לדבריו שתי מיטות, של הורי הנתבע בלבד (עמ' 45 שורות 31-32).
4. העד חדר עלי אדקידק העיד כי הוא גר במרחק של כ-2 מטרים מהמושכר ובצמוד אליו. לדבריו, הנתבע גר בבית מיום היוולדו למעט תקופה קצרה לאחר נישואיו לנתבעת. לפני כעשר שנים בשל הידרדרות במצב הרפואי של הורי הנתבע חזר הנתבע לגור עם הוריו (סעיפים 6-7,9 לתצהירו). העד שינה מגרסתו בחקירתו ואמר שראה את הנתבע במושכר "לפני 4 או 5 שנים בערך" (עמ' 50 שורה 6) קרי, משנת 2010 לערך והודה כי לא ראה את הנתבעת 2 במושכר במועד מוקדם יותר. שכן אחר, העד חוסין כטיב , גר במרחק של כ-10 מטרים מהמושכר , החל משנת 1967. לגרסתו הנתבעים טיפלו בהורי הנתבע וגרו במושכר הרבה לפני פטירת האם (סעיף 4 לתצהירו), שמועד פטירתה ביום 11.04.11. בעדותו שינה מגרסתו ואמר כי הנתבעים עברו להתגורר במושכר באופן קבוע רק לאחר שחרורה של האם מבית החולים במעלה אדומים: "הם היו הולכים ובאים. ש. מתי היו קבועים. ת. כשאמא שלו חלתה. ש. אמא שלו עד 5/10 היתה מאושפזת במעלה אדומים החלו להיות קבועים אחרי שאמא שלו יצאה מבי"ח? ת. כן. ש. לפני היה בא. היה מגיע בביקורים. ת. כן" (עמ' 43 שורות 10-17).
5. חיזוק לכך שהנתבעים עברו למושכר לאחר שהאם חזרה למושכר נימצא בעדותו של עלי חמאד , עובד בביה"ח במעלה אדומים וטיפל באם בעת שהותה שם וכן עם שובה למושכר. לגרסתו שלא הופרכה בחקירתו , הוא טיפל בהורי הנתבע במושכר בשעות היום ובשעות הלילה. בביקוריו במושכר, ביום ובלילה, נכחו שם הנתבעים וילדיהם. בחדר השינה של הורי הנתבע היו מיטה זוגית בה ישן האב ומיטת יחיד של אגודת יד-שרה בה ישנה האם (עמ' 45 שורות 31-32). הפעם האחרונה בה הוא ביקר את המנוח במושכר היתה 3 ימים עובר לפטירתו בשעה 01:30 לפנות בוקר. באותו מועד הוא ראה את הנתבעים וילדיהם לנים במושכר (סעיף 6 לתצהירו) ולדבריו, הוא לא פגש בביקוריו במושכר את אחיותיו של הנתבע (עמ' 46 שורה 29).
6. לא התרשמתי מעדותו של העד סאמי קרש שהוכח כי אינו עד ניטראלי בהיות מורה בבית ספר שהנתבע מנהלו. בנוסף, השניים בקשרי רעות והוא מסייע לנתבע במרוצת השנים האחרונות בהסעת בתו לבית הספר ביחד עם בתו של העד. כך גם, עלו סתירות בגרסת העד אליהן אדרש להלן. לדברי העד, בשנת 1996 הוא ערך את חוזה הנישואין של אחותו של הנתבע והנתבעים גרו אז במושכר. בתחילת שנות ה- 2000 התגלע סכסוך בין הנתבעים בשל מגוריהם עם הורי הנתבע מבלי שהיה בידי העד לומר מה עלה בגורל אותו סכסוך. זה כ-4 שנים לדבריו הוא מסיע את בתו של הנתבע הן מהמושכר (עמ' 65 שורות 1-3) ובשנתיים האחרונות לחייו של המנוח, בכל פעם שהיה מבקר אותו הוא פגש שם בנתבעים . העד הפליג בדבריו ואמר שראה את הנתבע ישן במושכר בביקורו שם בשעה 11:00 (עמ' 65 שורות 30-31) באופן שאינו מתיישב עם העדויות לפיהן הנתבע יוצא מידי יום לעבודתו בבית הספר לפני השעה 7:00.
7. פאיז מסרי שגר בסמוך למושכר העיד כי הנתבעים התגוררו במושכר מאז ומתמיד ולפחות משנת 2009. גם עד זה אינונ עד ניטראלי שכן הנתבע מנהל בבית הספר בו הוא עובד והוא מעורב בסכסוך בין הצדדים בניסיונו להעביר לתובע דמי שכירות בשם הנתבע (עמ' 60 שורה 18 ). העד גם הוא העיד על הסעת בתו של הנתבע מדי בוקר וניכר מעדותו על תקופת מגורים מוקדמת של הנתבעים במושכר שברצונו לרצות את הנתבע. עדותו, אינה מתיישבת עם העדויות של העדים האחרים מטעם הנתבעים על מגורי הנתבעים במושכר לכל היותר למשך שנים ספורות (עמ' 60 שורות 27-30; עמ' 61 שורות 23-30).

1. גרסתו של הנתבע בעניין מקום מגוריו אינה עקבית. הנתבע אמר בתצהירו כי לאחר שנישא לנתבעת בסוף שנת 1994 ולאור הבקשה של משפחת רעייתו הם עברו לגור בדירה שכורה. למרות זאת, הוא השתכן בבית הוריו ברוב ימי השבוע. שנתיים לאחר מכן, לאחר שעבר אביו ניתוח גדול הוא ומשפחתו עברו להתגורר אצל הוריו במושכר. בשנת 2001 הם עברו להתגורר בבית חנינא בעקבות סכסוך עם משפחת אשתו ולמרות זאת, הוא המשיך לשהות 4 ימים בשבוע בית הוריו. בשנת 2004 כאשר נודע לו שלנכס בבית חנינא אין היתר בניה הוא עבר להתגורר באופן מלא במושכר (סעיפים 4-5, 9-12 לתצהירו). מוסיף הנתבע כי כתובתו מאז ומעולם היתה ואדי אל ג'וז וכי ילדיו לומדים בבית הספר בוואדי אל ג'וז (סעיפים 6-7 לתצהירו).
2. בחקירת הנתבע על הסתירה בין גרסתו בכתב ההגנה ובין תצהירו ת/1 שצורף לתעודת עובד ציבור מהעירייה בו הוא הצהיר כי הוא גר במושכר מיום 01.01.11 השיב הנתבע: "התכוונתי שאני גר בבניין הזה כל הזמן מאז שנולדתי ואפילו אחרי שהתחתנתי כיוון שיש לי שני הורים חולים והם צריכים אותי והשכנים יודעים שאני היחיד שדואג ומטפל בהוריי. אפילו גם הבעיות עם אשתי בשל עניין זה סירבתי והמשכתי לגור שם. אני הסברתי בתצהירי שאני גרתי שם עד שנת 94 אז שהתחתנתי. ההורים של אשתי ביקשו שאשכור בית כי זה מה שנהוג אצלנו. למרות ששכרתי בית בבית חנינה עד שנת 98 עדיין גרתי עם הוריי. משנת 98 עד 2000 עדיין גרתי עם הוריי ואז נולד לי בן בתקופה ההיא אחמד. עוה"ד שביקש לעשות את הדברים הללו עבורי, אמר לי שזה לא מסתדר רטרואקטיבי וזה תקף מ- 1.1.11. השתמשתי באדם שמכיר את החוק. רשמנו 1.1.11" (עמ' 79 שורות 13-20).
3. כשנשאל לגבי הערכות תלות של המל"ל בהם דווח כי המנוחים מתגוררים לבד במושכר ענה הנתבע: "אני ואחותי אמרנו את זה שהוא לא יפסיד נקודות זכות, כיון שהפקיד של המל"ל ידע שאנחנו גרים איתו. הוא אמר שאם הוא ידווח שאנחנו גרים איתו הוא יפסיד נקודות זיכוי לכן הוא רשם לבד" (עמ' 81 שורות 23-25). גרסה זו אין לקבלה משלא הובא הפקיד להעיד על הנחייה כאמור כמו גם תעודת עובד ציבור בצירוף הקריטריונים של המל"ל בהתייחס לנקודות זיכוי. נכונים הדברים בפרט בהתחשב בהיעדר שעות מטפל מטעם מל"ל עבור ההורים לשעות הלילה ושעה שהנתבע או אחותו, רשומים בחלק מהערכות כמטפל עיקרי. במסגרת סיכומי הנתבעים הם שינו מגרסתם וטענו כי "המעריך עצמו הוא זה שכתב שהוריו מתגוררים לבד כדי שיקבלו ניקוד מקסימאלי בהערכת התלות" (סעיף 30 לסיכומים) , טענה שגם היא לא הוכחה.
4. עוד טענו הנתבעים (סעיפים 31-32 לסיכומים) כי בהערכות התלות נכתב כי הנתבע הוא המטפל העיקרי אך מבלי שהוכח כי לא היה בידי הוריו ללון במושכר ללא מטפל לילה. עיון מדוקדק בשמונה הערכות התלות שנעשו ע"י מעריכים שונים, 8 הערכות לאם ו-2 הערכות לאב עולה כי הם מסוגלים לגור בעצמם במושכר. לא סביר שכל המעריכים שביקרו במושכר, יציעו לנתבעים למסור מידע כוזב על כך שאינם גרים במושכר מה גם, שהדבר לא הוכח. יוער ויודגש כי הנתבע נכח רק בשתי הערכות תלות ולפיכך, אין לקבל את עדותו לפיה הרישומים נעשו בכל ההערכות על פי מידע כוזב שהוא הוזמן לדווח עליו.
5. לא ניתן ללמוד מהערכות התלות כי ההורים אינם יכולים לגור בגפם מחמת מצבם בכל התקופה לגביה העיד הנתבע כי הוא גר במושכר. בהערכות הראשונות למנוחה נקבע כי היא עצמאית וזקוקה למעט סיוע הניתן לה ע"י בעלה, בנותיה והמטפלות. על הידרדרות במצבה ניתן ללמוד מהערכות בשנה האחרונה לחייה. בהערכה מיום 24.05.10 דווח כי נמצאת עמה באופן זמני בתה שהגיעה מארה"ב ובהערכה מיום 6.12.10 (כ-4 חודשים לפני פטירתה) דווח כי יש לה עובדת זרה שגרה עמם, דבר המלמד על תלותה באחרים. את העזרה קיבלה המנוחה מהעובדת הזרה שגרה אתה ולא הוכח כי הנתבע הוא המטפל של המנוחה בלילה. כך גם, לא ניתן ליישב את מגורי הנתבע ו-4 ילדיו עם הורים במצב סיעודי, ביחד עם עובדת זרה ולפרק זמן גם הבת מארה"ב , כולם 9-10 נפשות בדירה קטנה בת שני חדרי שינה ומסדרון.
6. הערכות התלות נעשו בנוכחותם של אנשים שונים, עובדה המשליכה על אמיתות המידע שנמסר לבודק. בהערכות שנעשו בנוכחות הנתבע או הנתבעת נאמר שהנתבע מטפל העיקרי של המנוחה ו/או המנוח שעה שביתר הערכות התלות דווח כי הבת, נדירה היא המטפלת העיקרית ואחיותיה מסייעות בנוסף. יודגש כי נדירה לא נכחה באף לא אחת מהערכות התלות ולפיכך הדיווח לגביה נטול פניות ואינטרס בנדון. הנתבע לא הצהיר בנוגע לטיפול של אחותו נדירה ואף לא הזמין אותה להעיד על מנת לתמוך בגרסתו לפיה הוא המטפל העיקרי. בהערכה שנערכה בנוכחותו של מאהר, בנם של המנוחים, נאמר כי הנתבע הוא המטפל העיקרי אך דווח בנוסף כי הבנות והבן של המנוחים, מטפלים נוספים.
7. בהערכות התלות , פרט לאחרונה שנעשתה למנוח , נאמר שהמנוחים מפוקחים ומצבם הקוגנטיבי בהתמצאות בזמן ובמרחב ויכולת תקשורת, טובים כמו גם מצב נפשי תקין. בהתאם לכך, אין לערער על הדיווח של הורי הנתבע לבודק לפיו בתם נדירה מטפלת עיקרית בהם.

1. סיכומם של דברים, לא השתכנעתי מראיות הנתבעים כי הם התגוררו במושכר ברציפות משנת 2005 . לאחר נישואיהם עזב הנתבע את בית הוריו ואין בביקוריו אצלם ואף לא בלינה לסירוגין אצל הוריו משום ראייה למגוריו במושכר. גרסת הנתבעים סותרת את המידע הרב שהובא בתעודות עובד ציבור מהמל"ל לפיהם הוא מתגורר בבית חנינא ללא עוררין מצדו על אותם רישומים ובאופן המתיישב עם הרישומים בעיריית ירושלים כאמור בתעודה שהוגשה. הסבריו של הנתבע על מסירת מידע לא נכון לבודק בהערכת תלות, יש בהם כדי לפגוע במהימנותו במסירת מידע כוזב בעקביות על מגוריו בבית חנינא. מה גם, שלא הוכח דבר ההטבה להוריו במסירת המידע הכוזב. העדים מטעם הנתבעים לא מציגים גרסה אחידה ושינו מגרסתם בחקירתם ולא השתכנעתי מעדות של מי מהם כי הנתבעים גרים במושכר משנת 2004 ואילך. אי הגשת תצהיר ע"י הנתבעת 2 ואי הבאת האחות נדירה להעיד, שתי עדות שיכלו לשפוך אור על המסכת העובדתית השנויה במחלוקת, מלמדת כי עדותן לא היתה עומדת לטובת הנתבע. כלל נקוט "שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה.." (ע"א548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760).
2. שונים הדברים בשאלת מגורי הנתבעים במושכר לאחר פטירת אמו של הנתבע. מהעדויות ומתעודות עובד ציבור והערכת תלות השתכנעתי כי הנתבעים עברו לגור במושכר בששת החודשים שלפני פטירת המנוח .
3. העדה תגו העידה כי סמוך לפטירת האם החלו הנתבעים להתגורר במושכר לסירוגין ובאופן קבוע כחודשיים-שלושה לפני פטירת המנוח. מצבו הבריאותי של האב ותלותו באחר כמובא בהערכת תלות מיום 03.04.11 מלמדים כי הוא נזקק לעזרה צמודה. ודוק: על אף שנאמר בהערכה כי הוא מתגורר בגפו השתכנעתי מהעדויות שבפני כי ההחמרה במצב האב, הביאה למגורי הנתבעים איתו. על פי הדיווח של נדירה, אחותו של הנתבע מיום 5.5.11 בת/5 למוסד לטוח לאומי עולה כי באותה תקופה התגורר הנתבע במושכר. העובדה שהנתבע נרשם בעירייה כמחזיק נוסף במושכר מיום 2.6.11 יש גם בה כדי להעיד על מגוריו שם . אילו התגורר שם במועד מוקדם לזה היה מגיש תצהיר במועד מוקדם לתצהירו ת/1 על מגוריו במושכר ביחד עם המנוח. הוכח מעדותו של הנתבע כי שילם את הארנונה עבור המושכר והנכס בבית חנינא (עמ' 77 שורה 29, עמ' 78 שורה 1) ומשנשאל מדוע לא ביקש פטור מארנונה על הבית בבית חנינא השיב כי לא ידע על אפשרות לבקש הנחה (עמ' 79 שורה 1).
4. לאור האמור אני קובעת כי הנתבעים גרו במושכר לפרק זמן של שישה חודשים לפני מועד פטירת המנוח ביום 19.12.11 . לא התרשמתי כי המעבר נעשה בחוסר תום לב ועל מנת לזכות בהגנת סעיף 20 שכן, הוכח מהערכות תלות בהן לא נכח הנתבע כי דווח שהוא בין המטפלים של המנוחים. כך גם הוכח מעדותו של העובד הסיעודי עלי חמאד, עד ניטרלי שעשה עלי רושם מהימן אשר ראה את הנתבע לן ומתגורר בבית הוריו.

דירה אחרת למגורים:

1. התנאי השני לפי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר קובע כי על הדייר להוכיח כי אין לו דירה אחרת למגוריו. בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד ואח' , פד"י לא (2) 99 (להלן-"פרשת צ'רני") התבררה זכותה של אחיינית שהתגוררה עם הדייר המוגן וטפלה בו למשך 4 שנים עד פטירתו. בפסק הדין נקבע יש להבחין בין "דירה אחרת" למגורים ובין "מקום אחר" למגורים. "המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (עמ' 105 לפסק הדין) ונדחתה טענת המערערת לזכותה במושכר הואיל והיה בידה לגור בבית הוריה שם גם החזיקה את רכושה. "דירה אחרת" במובן החוק, פירושה שיש לקרוב מקום מגורים שמבחינה אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר שם באותו מצב, מבחינה משפטית, שהיה מתגורר עם הדייר המנוח. " היא לא התגוררה אצלו בבחינת דיירת מוגנת, אלא על-פי הרשות שהוא נתן לה לגור בדירתו יחד אתו; וכך מצבה גם בדירת הוריה אשר גם בדירתם יש לה, מבחינה משפטית, אותה אפשרות מגורים -ולא יותר גרועה - כמו אצל דודה, היינו על-פי הרשות שהם נותנים לה" (עמ' 107 לפסק הדין מפי הנשיא שמגר). השופט אשר קבע בדעת מיעוט קבע כי המערערת דיירת מוגנת בבית הדוד הואיל וזכותה כבת-רשות בבית הוריה ניתנת לביטול בכל עת על פי הודעה סבירה והיא התנתקה מדירת הוריה במעבר לדירת הדוד. לפי דעת מיעוט של כב' השופט אשר "כדי שאפשר יהיה לומר שיש לאדם "דירת מגורים אחרת"... צריך שתהיה קיימת בידו זכות חוקית לגור בדירה האחרת" (עמ' 108 לפסק הדין).
2. בהתאם לפרשת צ'רני נקבע אם כן כי המבחן הוא מבחנה של "זכות חוקית" למגורים בדירה אחרת שעה שדעת הרוב קבעה כי די בזכות של בר רשות גרידא . מבחן זה אומץ גם ברע"א 4015/08 כהן נ' מזרחי [פורסם בנבו] 1.9.08 בו היו לטוען לזכותו כדייר מוגן , מחצית מהזכויות בדירת מגורים אותה הוא עזב מרצונו ונקבע כי יש לטוען זכות חוקית למגורים בדירה אחרת ונדחתה הגנתו.
3. בענייננו, טענו הנתבעים בכתב ההגנה כי אין להם דירת מגורים אחרת. יחד עם זאת בתצהירו של הנתבע נאמר כי בעקבות סכסוך עם משפחת אשתו, הציע לו בשנת 2001 בן דודו של חמיו אנואר נשאשיבי, לעבור לדירה בבניין שבנה בבית חנינא תמורת סך של 1,000$ בחודש. עד סוף שנת 2004 הוא גר בבית חנינא ושילם את הסכום האמור מדי חודש בחודשו. משגילה כי אין היתר בניה לבניין, הוא הפסיק לשלם ועבר להתגורר במושכר בקביעות (סעיפים 9-12 לתצהיר). עוד הוא הוסיף כי, כל השנים הללו ניסה להשכיר את הבית אך ללא הועיל.
4. טוענים הנתבעים, כי הדירה בבית חנינא אינה בגדר "דירה אחרת למגוריהם" היות והם אינם בעליה והואיל והבניין נבנה ללא היתר וקיים לגביו צו הריסה (סעיף 4 לסיכומים) .

מעמד הנתבעים בבית בבית חנינא:

1. בחקירתו העיד הנתבע כי לא היה הסכם בכתב בינו לבין נשאשיבי והמחיר עליו סוכם ביניהם הוא 155,000$ (עמ' 72 שורה 26). כשנשאל האם ביטל את העסקה בשנת 2004 השיב בשלילה וטען כי רק דיבר עמו . משנשאל האם מינה עו"ד לתבוע נזקיו השיב : "לא. אף עו"ד. כי הוא קרובו של חמי" (עמ' 73 שורה 19). מעדות הנתבע גם עולה כי מפתחות הדירה נמצאות בידיו עד עצם היום הזה והוא לא רוצה להחזירן (עמ' 76 שורות 9-11).
2. הוצג לנתבע מסמך (סומן ת/9) שנחתם ביום 27.05.2004 בפני נוטריון לפיו הוא (ביחד עם שמונה אנשים אחרים) ייפה את כוחו של וואפא אלדג'אני לרכוש עבורם קרקע עליה נבנה הבניין בבית חנינא ונקבע איזו דירה מקבל כל אחד מן השותפים. הנתבע אישר את חתימתו על המסמך (עמ' 73 שורה 33) והעיד לגביו ואמר: "כשדברנו על הבית. הדיבורים היו עם נששיבי. הוא בן דודתה של חמי הוא אמר לחמי שלא ידאג בעניין המחיר. זה מה שחתום עליו כאן. זה שמכר לא אנואר נאששיבי אלא וואפא אלדג'אני. כתבו כאן, וופא אל דג'אני. הוא הבעלים של הבנין. אני ושאר החתומים כאן ידענו בזמן ההוא שאנואר הוא לא הבעלים של הבנין הזה אולם וואפא אלדג'אני. אני אמרתי לאנואר דג'אני שהדיבורים היו אתו. מה שכתוב כאן בעניין הסכם שותפות וחלוקה רצונית, זה לא נערך ביני ובין הגרים אלה נעשו בידי הגרים. בעניין המחיר, זה מה שהוסכם ביני ובין אנואר נששיבי שאני אשלם. עד היום אני חייב לאנואר נששיבי את מה שנשאר ממחיר הדירה" (עמ' 74 שורות 18-24). כשנשאל מדוע לא צירף את ת/9 לתצהירו ענה הנתבע: "המסמך הזה לא היה במסמכים שהוגשו לבית המשפט. לא היה לי צורך בו". לאור האמור, הוכח כי הנתבע אינו שוכר של דירה בנכס בבית חנינא כי אם רכש את הדירה. הנתבע כאמור, אינו מתכחש לקיומה של התקשרות לרכישת הדירה לפיה סוכם מחיר הרכישה, נמסרו לו מפתחות הדירה והוא לא דאג לשלוח הודעת ביטול של ההסכם. הנתבע, התעלם וליתר דיוק העלים בהליך גילוי מסמכים ובתצהירו את קיומו של ההסכם ת/9 ואין בידו להרחיב חזית בסיכומיו בנוגע ליצירת הסכם זה על מנת לפטור מהיטל השבחה.
3. הנתבע הודה כי בעירייה הוא רשום כמחזיק בנכס בבית חנינא עד 1.1.11 וכי לאחר מכן הועבר הרישום לשמו של שוכר שלו פאהד זייד (עמ' 75 שורות 22-24). הנתבע אף הגיש לעירייה הסכם שכירות עם פאהד לצורך שינוי הרישום כמחזיק. בה בעת, המשיך הנתבע לשלם ארנונה . במענה לתהיה בנדון, העלה הנתבע גרסה חדשה לפיה הוא התנדב לתת לפאהד כתובת וכי הוא לא גר שם כלל (עמ' 76 שורות 5-6) והשכירות, היתה ללא תמורה (כאמור בהסכם ת/10 , עמ' 75 שורה 32). בהמשך דבריו הודה כי פאהד הוא מורה בבית הספר אותו הוא מנהל וכי הוא תושב שטחים וניזקק לכתובת (עמ' 76 שורות 13-24).
4. הוכח אם כן כי הסכם השכירות היה פיקטיבי ומכל מקום הוכח כי לנתבע זכויות בנכס בבית חנינא הפנוי משוכר ובהתאם לכך, הנתבע משלם ארנונה עבור הנכס. זכותו של הנתבע בנכס לא בוטלה בהיעדר הודעת ביטול של ההסכם. הנתבע טען כי ההסכם בוטל בעל פה, גרסה שאינה מהימנה ואינה מתיישבת עם הרישום בעירייה וחתימה על הסכם שכירות עם פאהד. לא בכדי לא הוצגה גרסה על מועד ביטול ההסכם והמוכר גם הוא לא הודיע על ביטול העסקה מחמת אי השלמת התמורה.
5. התנאי בסעיף 20 (ב) לחוק הוא לקיומה של "דירה אחרת למגורים" ללא דרישה לבעלות של הטוען ב"דירה האחרת". שכן, תכלית אותה הוראה בחוק להבטיח כי קרוביו של הדייר שהתגוררו עימו סמוך לפטירתו, לא יוותרו ללא קורת גג עם פטירתו. לפיכך, ככל שיוכח כי לקרובו של המנוח יש דירה אחרת שיכולה לשמש לו למגוריו, הוא אינו זכאי לזכויות של דיירות מוגנת. בהתאם לכך, דירה המושכרת בשכירות חופשית מהווה דירת מגורים על אף שבעל הבית עשוי להפסיק את השכירות ביום מן הימים ובלבד שבמועד פטירתו של הדייר היה למי שטוען להיותו "דייר ממשיך" זכות למגורים בדירה אחרת (בספרו של בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 265). בדומה לכך מצינו בפרשת צ'רני בה הזכות ב"דירה האחרת" הוכרה ביחס לבר-רשות , שעה שבידי הבעלים להודיע על הפסקת הרשות.
6. לאור האמור אני קובעת כי לנתבעים "דירה אחרת" ובהתאם לכך נרשם מקום המגורים של הנתבעים בשמונה הערכות תלות של הורי הנתבע וברישומי מחלקת הגבייה במל"ל בנכס בבית חנינא כמו גם ברישומי העירייה כמחזיק באותו נכס בבית חנינא.
7. חיזוק לכך מצאתי בתמלול הקלטה של שיחה עם הנתבע בנוגע להשכרת הבית בבית חנינא או מכירתו (נספח 2 לסיכומי התובע). ההקלטה נערכה ביום 27.05.12. בשיחה זו אמר הנתבע כי הוא מעוניין למכור את הבית ואם לא למכור, להשכיר אותו (עמ' 1 שורה 22 לתמליל). כשנשאל בשיחה לגבי מכירתו ענה : "הבית שווה ארבע מאות וחמישים אלף דולר. אבל יש בעיה, הבית בלי רישיון. יש רישיון לקומה ראשונה ושניה...אני רוצה שלוש מאות וחמישים אלף דולר על הבית. אם היה רישיון היה שווה ארבע מאות וחמישים אלף דולר. הבית מוכן. הוא נבנה רק לפני שמונה שנים" (עמ' 2 שורות 12-16). הנתבע אישר בעדותו כי הוא מי שדיבר בהקלטה (עמ' 84 שורה 32) ויש בה משום ראייה לזכותו בבית בבית חנינא.
8. זאת ועוד, הנתבע היה בעל דין בה"פ 3050/04 (ת/15) הנוגעת לפסיקת פיצוי בגין הפקעה בחלקה בנה מצוי הבית בבית חנינא. אין בידי לקבל את גרסתו של הנתבע שלא עשה עלי רושם מהימן בעדותו בנדון לפיה עורך הדין שייצג באותו הליך, פעל ללא ייפוי כוח ממנו (עמ' 84 שורה 6). חזקה על הנתבע שהיה מביא את עוה"ד להעיד ככל שעדותו היתה עומדת לטובתו מה גם, שהוכח שהוא רכש זכויות בבית בבית חנינא ואך טבעי שיצטרף לתובענה על מנת למצות את זכויותיו הנטענות בגין ההפקעה.
9. נוכח כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לנתבעים זכויות בדירה אחרת כהגדתה בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר ולפי הלכה פסוקה כמובא לעיל בנוגע לטיב הזכויות ב "דירה אחרת".

צו הריסה לבית בבית חנינא:

1. טוענים הנתבעים כי מאחר והבניין בבית חנינא נבנה ללא היתר והוצאו צו הריסה וצו איסור שימוש לבניין לפיכך אין להם "דירה אחרת" (סעיף 6 לסיכומים).
2. מעיון בנ/2 עולה כי ביום 10.12.11 הוגש כתב אישום כנגד דג'אני וואפה בגין שימוש חורג בנכס בבית חנינא בין התאריכים 09.08.05 ל- 26.10.10 בהיותו הנאשם אחראי לבנייה ומבלי שהוגש כתב אישום נגד מי מהדיירים. ביום 5.3.13 הורשע דג'אני לפי הודאתו (פסק הדין סומן נ/1). על פי גזר הדין חויב הנאשם בתשלום קנס בסך של 240,000 ₪ וכן הוא הצטווה להתאים את הבניה לתוכניות ולהיתרי הבניה הקיימים. עוד נקבע נקבע כי צו ההריסה יכנס לתוקף ביום 15.11.2014 וכי "אם עד מועד זה לא יהיה בידי הנאשם היתר בניה כנדרש, אך יתקדם בהליכי הוצאתו, יהיה רשאי לבקש מבית המשפט לדחות מועד תחולת הצו. אולם מובהר לנאשם שבית המשפט ישקול את הבקשה לדחיית מועד תחולת הצו לתוקף, בין השאר בהתאם להתקדמות הליכי הוצאת ההיתר".
3. לפי ההלכה הפסוקה כמובא לעיל, סעיף 20 (ב) לחוק קובע כי על הטוען לזכות מכוחו להוכיח, כי לא הייתה לו בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריו. פסק הדין בהליך הפלילי ניתן נגד דג'אני בלבד והמאשימה חזרה בה מבקשתה להריסה ע"י הוועדה המקומית לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה. על כך העיד ב"כ המאשימה באותו הליך עו"ד מוטי סטי שאמר כי משניתן גזר הדין "חזרנו באנו מהבקשה להריסה לפי סעיף 212" (עמ' 10 שורה 5).
4. עיון בגזר הדין (נ/1) מלמד כי הנאשם מתחייב להימנע מעבירה לפי סעיפים 145, 204 או 210 לחוק התכנון והבניה. סעיף 204 (א)-(ב) לחוק התכנון והבניה קובע: "204 (א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו - קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו. (ב)המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית, דינו - מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין...".
5. המבחן בעניינינו הוא שאלת קיומה של דירה אחרת לנתבעים למגוריהם בעת פטירת המנוח. פסק הדין ניתן נגד האחראי לבנייה בלבד כאמור רק ביום 5.3.13 , קרי: מספר שנים לאחר פטירתו של המנוח (שנפטר ביום 19.12.11). המאשימה, הסכימה למתן ארכה בת שנה וחצי להריסה לצורך הכשרת הבניה וכן חזרה בה מבקשתה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 הואיל והמדובר בבניה ישנה ובתיק (פיקוח על הבניה- מ.ל) משנת 2009 (נ/1 , שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון מיום 5.3.13 בבית משפט לעניינים מקומיים). בהתאם לכך ניתנה ארכה בגזר הדין עד ליום 11.11.14 ואף נקבע כי יהא בידי הנאשם לבקש ארכה נוספת לפי התקדמות הליכי הרישוי (סעיף 3 לגזר הדין).
6. בהליך הפלילי לא ניתן צו איסור שימוש שבסמכותו של בית המשפט להורות עליו לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה הקובע :

"הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין לצוות

... (3) לנשפט כל צו אחר שייראה לבית המשפט, בקשר לדרך או לבנין שבהם נעברה העבירה, לרבות צו לשינוי מבנה, צו סגירה, צו איסור שימוש וצו להתאמת הבניה או השימוש להיתר או לתכנית;

(4) אם היתה העבירה לפי סעיף 204(ב) - לצוות על הנשפט להפסיק את העבודה או

השימוש במקרקעין שבסטיה מהיתר או מתכנית, או לצוות על הנשפט או על הועדה

המקומית לפי בקשתה לבצע את הוראת התכנית אשר הופרה ולחייב את הנשפט בהוצאות

הביצוע".

ההוראה מורה כי בית המשפט "רשאי" לתת צו איסור שימוש שעה שהבנייה בוצעה שלא

כחוק והדבר מסור לשיקול דעתו (ע"פ (נצרת) 1150/04 עבדלחמיד יוסוף עדוי נ' הועדה

המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי [פורסם בנבו] 13.07.04) ובעניינינו , לא נאסר השימוש.

כדברי העד עו"ד סטי "אין פה צו איסור שימוש" (עמ' 11 שורה 29) .

יוער כי ביצוע ההריסה יביא מטבע הדברים להפסקת השימוש . אך כפי שקבעתי , עסקינן

בצו הריסה שניתן הרבה לאחר פטירת המנוח ונידחה ביצועו לכל המוקדם לנובמבר 2014

ומבלי שהיה תלוי ועומד צו כלשהו בנוגע לנתבעים לרבות איסור שימוש , גם לא במועד

בו הוגשה התביעה. כאמור בפרשת צ'רני ופסק הדין בע"א 4015/08 (שם) לפיה די בזכות

חוקית במועד פטירת המנוח. לפיכך, אין להידרש לבחינה של 'מה ילד יום' בנוגע למעמדו

של נתבע ב"דירה אחרת", בעתיד.

1. אוסיף כי על הנתבעים לנהוג בתום לב במימוש הזכות מכוח סעיף 20 (ב) לחוק (ראו סעיף 13 לפסק הדין) ולא כך נהגו הנתבעים בנוגע ל"דירה האחרת" . הנתבעים , לא טענו ולא הוכיחו כי הם פעלו להכשרת הבנייה בנכס בבית חנינא אף שהיה בידיהם לעשות כן בהיותם בעלים בנכס מכוח הסכם המכר. מחדלם זה בבחינת 'שב ואל תעשה', יש בה משום חוסר תום לב בניסיון להיבנות מגזר הדין שניתן הרבה לאחר פטירת המנוח ולמרות שניתנה שהות ארוכה בגזר הדין להוצאת היתר בנייה כדין ובידיעתם על ההליך הפלילי.

1. הנתבעים , לא הביאו ראיות בנוגע למצב התכנוני של הנכס בבית חנינא על מנת להוכיח כי אין אפשרות להכשיר את הנכס בבית חנינא או חלקים ממנו ואין לקבוע כי לא יינתן היתר בנייה לאותו הנכס. שלא הובאו גם ראיות ע"י הנתבעים בנוגע להתקדמות הטיפול בהכשרת הבנייה, בין אם בהגשת תעודת עובד ציבור ממחלקת הרישוי בעירייה ובין אם בהזמנת הנאשם דג'אני וואפה להעיד על הטיפול בנדון. חזקה על הנתבעים שהיו מזמינים את אותם עדים להעיד אילו היה בעדותם כדי להוכיח היעדר אפשרות למגורים בנכס גם בעתיד. בית המשפט, אפשר כאמור לנאשם לעתור לארכה נוספת ונקבע כי בהתאם להתקדמות בהוצאת היתר כדין תישקל הבקשה למתן ארכה (סיפא של סעיף 3 לגזר הדין). דווקא לאור זאת, היה על הנתבעים לנהוג בתום לב ולדאוג בין באמצעות דג'אני וואפה ובין בעצמם לקידום הליכי הרישוי .
2. אין למנוע את פינוי הנתבעים מהמושכר שעה שיש להם זכויות בדירה אחרת בבעלותם ומשלא הוכח כי 'חרב הפינוי' ממנה היתה קיימת במועד הפטירה וספק רב אם תבוצע בעתיד מה גם, שלא הוכח שאין אפשרות להכשיר את הבנייה בדירתם.
3. נוכח כל האמור שעה שהיתה לנתבעים דירה אחרת למגורים בעת פטירת המנוח וכן בשנים שלאחר מכן ובהתחשב בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שחיזק את מעמדה של הזכות לקניין ומגמת הפסיקה, לצמצום הזכות לדיירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר דין התביעה להתקבל.
4. נדחית הבקשה לפיצול סעדים בנוגע לסעד הכספי לדמי שכירות שעה שהיה בידי התובעים להגיש תביעתם לסעד זה במסגרת התביעה שבפני ולא להבטיח את הנתבעים לניהול הליך נוסף. שונים הדברים בנוגע לנזקי המושכר לגביהם ניתנת רשות לפיצול סעדים לאחר שיתברר מצב המושכר עם החזרתו לתובע.
5. לפיכך אני מורה לנתבעים לפנות את המושכר מכל אדם וחפץ ולהחזירו לידי התובע.
6. על מנת לאפשר לנתבעים וילדיהם להיערך לפינוי המושכר אני דוחה את מועד הפנוי ליום 15.4.15.
7. אני מחייבת את הנתבעים , ביחד ולחוד, בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד לתובע בסך של 25,000 ₪.

עותק יישלח לצדדים.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ה, 11 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה