46451-06-12

בפני כב' סגן הנשיאה, השופט אברהם הימן

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשם

דוד אנקורדוב

במסגרת ההליכים שהתנהלו נגד הנאשם, ובדיון שהתקיים ביום 11.12.12, הודה הנאשם בעבירות שבשלושה כתבי אישום שונים. בדיון שהתקיים ביום 1.1.13, הודה הנאשם בעבירה נוספת שבכתב אישום נוסף.

אלה העבירות שבביצוען הודה הנאשם והורשע על פי הודייתו:

החזקת סכין למטרה לא כשרה עבירה מיום 29.12.09 עת פי כתב אישום בת.פ 26501-11-10;

מכירת משקה לקטין עבירה מיום 6.8.10 על פי כתב אישום בת.פ 35369-02-11;

הפרת הוראה חוקית עבירה מיום 28.2.11 על פי כתב אישום בת.פ 11565-02-11;

התפרצות לדירה בכוונה לגנוב והיזק בזדון עבירות מיום 6.11.11 בת.פ 46441-06-12.

לאחר שהורשע הנאשם בעבירות הללו, טענו הצדדים לעונש, בדיון שהתקיים לפני ביום 1.1.13.

על פי הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי התביעה תגביל עצמה לעונש של 12 חודשי מאסר, אשר יכללו הפעלת מאסר מותנה של 7 חודשי מאסר וכן עונשים נלווים. על פי ההסכם בין הצדדים הוסכם כי בא כוח הנאשם יהיה רשאי לטעון לעונש של 7 חודשי מאסר שיכללו הפעלת המאסר המותנה, כאמור, ועונש מאסר שירוצה בחופף.

באת כוח התביעה טענה טיעונים ארוכים ביותר, שמן הסתם מתאימים היו לטיעוני תביעה לעונש חמור הרבה יותר מ – 12 חודשים, עד כי נדמה שנשתכח ממנה שהתביעה הגבילה עצמה לעונש מכסימלי של 12 חודשים. אכן, יש והדבר יובן לנוכח רצון התביעה להחמיר עם הנאשם ולהשית עליו העונש המכסימלי עליו הסכימה התביעה, אלא, שנדמה כי לא היה מקום במקרה זה ללכת אחר המתווה של תיקון 113 לחוק העונשין. מתווה זה, לבד שלדעתי מיותר לעשות בו שימוש במקרה דנן, לנוכח ההסדר בין הצדדים, מחייב שימוש לשוני במספרים שונים על פי גזרי דין שונים שאספה התביעה מן הגורן ומן היקב במקרה זה.

עיקר טיעוני התביעה להחמיר עם הנאשם הוא בחומרת העבירות ובעיקר העבירה של התפרצות לדירה.

עיקר טיעוני בא כוח הנאשם, התבסס על מצבו הבריאותי של הנאשם, שלפי עדות אמו, כמו גם על פי תיעוד רפואי לקה במחלת האפילפסיה. כמו גם, הדגיש כי עמדתה של התביעה להסדר באה בעקבות בעיות ראייתיות בתיק.

כאמור לעיל, איני מוצא שבמקרה זה יהיה צורך לקבוע מתחמי ענישה. המחלוקת בין הצדדים היא, אם להסתפק בעונש של 7 חודשי מאסר כאורך המאסר המותנה לבין עונש של 12 חודשים - הרף העליון.

גם אם במקרה דנן קיימים קשיים ראייתיים אני סבור שעונש של 12 חודשי מאסר לאדם שעונש מאסר מותנה של 7 חודשים, עמד כאיום מעל ראשו, הוא עונש קל ביותר.

יתרה מזו, גם אם חלה הנאשם במחלה זו, אין זו נסיבה שהיא בבחינת מגן וחסינות מפני החמרה בענישה. לדברי אם הנאשם חלה זה במחלה בחודש נובמבר 2010 והנה בחודש נובמבר 2011 בעת שלוקה הוא במחלה, מצא לעצמו לטפס לגג חדר מדרגות של בית, לשבור סורג פתח הגג, לרדת למרפסת הדירה אליה פרץ, בכך שנכנס דרך חלון המטבח לדירה. נראה כי מחלתו של הנאשם שבאמצעותה מבקש הוא רחמים מבית המשפט לא הרתיעה אותו ממעשה נועז זה.

הנאשם מבקש רחמים מבית המשפט. ואני שואל על מי ארחם? על זה הפורץ לדירתו של אדם, או שארחם על אותו אדם העובד למחייתו ומפרנס עצמו, והנה בא אחר הטוען "מסכן אני" ומתכנן לגנוב רכושו?

על מי ארחם? על אדם שביום 16.7.09 בת.פ 4634/09, גזרתי דינו לעונש מאסר לתקופה של 16 חודשים בגין מעשים חמורים ביותר ולא החמרתי עמו, רוצה לומר -הקלתי עמו עד כדי רחמים ולו משום גילו הצעיר. מצאתי לציין כי, אלמלא גילו הצעיר של הנאשם אותה עת – בן 19 היה גזר דין זה חמור שבעתיים. בגזר הדין הטלתי על הנאשם בין היתר עונש מאסר מותנה למשך 7 חודשים. מן הסתם הכוונה והתכלית היו להרתיע הנאשם לבל ימשיך במעלליו ויפנים כי חיי הפשע אינם נושאים רווח בצדם. תקווה זו נתבדתה לנוכח העבירות שבצע הנאשם בתקופת התנאי ובמיוחד לנוכח ביצוע עבירת ההתפרצות.

בלי להקל ראש בעבירות האחרות בהן הורשע הנאשם, אני מוצא חומרה רבה ביותר בעבירה של התפרצות לדירה. מדיניות הענישה בעבירות אלה ברורה והיא החמרה בענישה. העונש על פי מדיניות זו חייב שיהיה מאסר בפועל. על פי הניסיון המצטבר עונש של 12 חודשי מאסר בנסיבות של נאשם שלו עבר פלילי ויותר מכך, מאסר על תנאי בר הפעלה שאינו מרתיעו הוא עונש מקל ביותר.

ושוב אפנה לגזר הדין שגזרתי על הנאשם ביום 16.7.09. בטרם גזר הדין שמעתי דברי אמו של הנאשם. אישה נורמטיבית שנקלעה למצוקה עקב קשיי עלייה וקליטה בארץ. קבעתי כי, משום מצוקותיה לא ידעה ואינה יודעת להציב גבולות לנאשם. נראה לי שהנאשם שלפני חסר גבולות הוא. במעשיו אלה, שבאו לאחר ההליכים הפליליים גילה שאין עליו מורא הדין. לצערי הרב, ספק רב בעיני אם גם ההליך שלפני וגזר הדין שאגזור על הנאשם יהיה בו כדי לגרום לו להפנים האיסור והחומרה שבביצוע עבירות פליליות.

על כן, התלבטותי במקרה זה אינה אם להיעתר לבקשת בא כוח הנאשם או לבקשת התביעה. התלבטותי היא, האם אין המקרה שלפני חורג מהכללים שנקבעו בהלכת בית המשפט העליון בע''פ 1958/98 בעניין פלוני, עד כי יש במקרה זה כדי לדחות הסדר הטיעון.

אלא שלאחר ההתלבטות מצאתי כי בדוחק רב אקבל ההסדר.

אלה העונשים שאני משית על הנאשם:

אני מורה על הפעלת המאסר המותנה שהושת על הנאשם בתיק פלילי 4634/09 של בית משפט זה על פי גזר דין מיום 16.7.09 למשך 7 חודשים.

בגין העבירות שבהן הורשע הנאשם אני גוזר עליו עונש מאסר למשך 12 חודשים.

אני חורג ממנהגי ושיטתי במקרה זה, לנוכח אשר אמרתי לעיל בדבר התלבטותי אם לקבל הסדר הטיעון ואני קובע כי, תקופות המאסר הללו ירוצו באופן חופף כך שתקופת המאסר הכוללת היא למשך 12 חודשים.

מתקופת מאסר זו אני מורה כי תנוכה תקופת מעצרו של הנאשם מיום 20.6.12 עד ליום 22.7.12.

9 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרור הנאשם ממאסר לא יעבור עבירה נגד הרכוש מסוג פשע.

5 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרור הנאשם ממאסר לא יעבור עבירה נגד הרכוש מסוג עוון לרבות עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה והפרת הוראה חוקית.

חודשיים מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנה מיום שחרור הנאשם ממאסר לא יעבור עבירה של מכירת משקה משכר לקטין.

אני גוזר על הנאשם קנס בסך 3,000 ש''ח או שלושה חודשי מאסר במקומו.

הקנס ישולם עד ליום 10.4.13.

מוצגים:

ככל שהממונה על החקירה ימצא כי המוצגים בעלים, ככל שימצא כי אין בעלים יורה על פי שיקול דעתו.

מברג וסכין יושמדו.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

אברהם הימן, סגן נשיאה

אברהם הימן, סגן נשיאה