ביום 28.6.12 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת הוצל"פ מיום 24.5.12.

בקשה זו שבפניי הינה בקשה להארכת מועד. הנימוק העיקרי שהעלתה המבקשת בסעיף 2 לבקשתה,

הינו: "נשתכח מליבי השינוי במצב החוקי אשר קיצר את משך הזמן להגשת ערעור..." (מ-30 יום ל-20).

לטענת המבקשת, על אף שהינה עו"ד במקצועה, הרי מדובר בטעות כנה ובתום לב, ולא נתגבשה אצל המשיב כל ציפייה לסופיות ההליכים. המבקשת הינה החייבת בתיק הוצל"פ שנפתח לצורך מימוש משכון הרשום לטובת הזוכה – בנק מזרחי טפחות בע"מ. צו הכינוס כנגד החייבת ניתן ביום 30.1.11.

לטענת ב"כ המשיב, המבקשת הגישה בעבר בקשת רשות ערעור על החלטת ר' הוצל"פ מיום 18.3.11, ועשתה זאת בתוך ה-20 יום הקבועים בחוק. לגרסת ב"כ המשיב, די בכך ללמד כי המבקשת היתה מודעת למועדים הקבועים בחוק, מה עוד שהתיקון נעשה עוד בשנת 2009.

המשיב עוד טוען, כי היתה לו ציפייה לסופיות הדיון שכן המבקשת היתה מיוצגת בעת הדיון בפני ר' ההוצל"פ, המבקשת עצמה עו"ד במקצועה שכאמור הגישה בעבר בר"ע בזמן הקבוע בחוק, ולא היתה כל סיבה למשיב לסבור כי לא בא הקץ להתדיינויות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד. לא מצאתי בבקשת המבקשת "טעם מיוחד" הנדרש להארכת מועד שנקבע בחיקוק. גם בפסה"ד אליו מפנה המבקשת בערעור אזרחי 6842/00, נקבע כי טעות שבדין תהווה טעם מיוחד ובלבד שאיננה טעות מובנת מאליה. בענייננו – המועד להגשת הבר"ע הינו צעד ראשון לבדיקה בטרם מוגשת הבר"ע. בדיקת המועדים היא קלה ונגישה, בייחוד כאשר המבקשת הינה עו"ד במקצועה והגישה בעבר בר"ע על החלטות ר' הוצל"פ ואופן הבדיקה ידוע ומוכר לה. אף מצבה המשפחתי והרפואי כמפורט בבקשה, איננו מהווה נימוק לאי הבדיקה. המצב שתיארה המבקשת איננו מצב שנוצר בסמוך להגשת הבר"ע, אלא היה גם קודם לכן.

מדובר בטעות שניתן היה למנוע אותה בקלות ובתשומת לב מינימאלית, ומאידך היא פוגעת בהחלט בציפייה הלגיטימית של המשיב לסופיות הדיון.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד.

לפנים משורת הדין אינני פוסקת הוצאות כנגד המבקשת.

המזכירות תסגור תיק זה.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.