1. עניינו של פסק דין זה בתביעה שהגיש הרב אידי בר-אבין (להלן: "התובע") נגד מי שהייתה מעסיקתו, קריה חינוכית תורנית במצפה רמון ע"ר (להלן: "הנתבעת") בתקופה שמספטמבר 2007 ועד לפיטוריו שנכנסו לתוקף ביום 31.8.2012; ותביעה שכנגד.

בקצירת האומר בתביעתו ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי על פיטוריו שלא כדין לרבות בטענה לפיטורים מחמת גיל בניגוד לאיסור שבחוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה"), ופיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ח-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"); בסכום כולל של 453,500 ₪.

במסגרת התביעה שכנגד ביקשה הנתבעת לחייב את התובע בהשבת שכר ששילמה לאחרון במהלך שנת הלימודים תש"ע בסכום של 43,800 ₪.

לפני שניגש להצגת טענות הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד נפתח בהצגת הרקע העובדתי שהוא הבסיס לטענות הצדדים בתביעות שלפנינו.

הרקע העובדתי:

2. הנתבעת היא עמותה המפעילה ישיבה תיכונית במצפה רמון, במעמד של מוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי כאמור בחוק הפיקוח על בתי ספר התשכ"ט-1969, המעסיקה כ-25 עובדי הוראה.

התובע רב ועובד הוראה התקבל לעבודה בנתבעת בחודש ספטמבר 2007. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בעקבות פיטורי התובע ביום 31.8.2012; ועל כך להלן.

3. בחודש ספטמבר 2007, תחילת שנת הלימודים תשס"ח, התקבל התובע לעבודה בנתבעת בתפקיד של ר"מ (רב מחנך) בידי מי ששימש באותה עת כראש הישיבה, הרב דוד אביחיל.

בשנה שלאחר מכן, שנת הלימודים תשס"ט, במקביל לתפקידו כר"מ מונה התובע למנהל התיכון.

4. בתחילת שנת הלימודים תשע"א מונה לתפקיד מנהל הישיבה הרב יהונדב עציון, במקומו של הרב דוד אביחיל; ובמהלך אותה שנה שימש התובע בתפקיד מנהל התיכון כתפקיד יחיד.

5. על רקע טענות הדדיות – של התובע להתנכלות ושל הנתבעת לחוסר אמון בתובע ותפקוד לקוי – נשלח לתובע ביום 26.4.2010 (חודש אייר תש"ע), מכתב זימון לשימוע שעניינו המשך העסקתו בנתבעת. נקצר ונאמר, כי ביום 9.5.2010 התקיים השימוע שבסיומו התקבלה ביום 11.5.2010 ההחלטה על סיום העסקתו של התובע בנתבעת, ביום 31.8.2010.

6. על רקע ההחלטה מחודש מאי 2010 על הפסקת עבודתו בנתבעת הגיש התובע תביעה ובקשה לצו מניעה למניעת הפיטורים בהליך שמספרו 49001-05-10 (להלן: "ההליך הראשון").

7. ביום 12.8.2010 הגישו הצדדים – התובע והנתבעת שלפנינו – הודעה לבית הדין על הסכם פשרה בהליך הראשון וביקשו כי יינתן להסכם תוקף של פסק דין.

עיקרי הסכם הפשרה הם כדלקמן:

א. ההסכם שהוגש הוא לצורכי פשרה בלבד כאשר כל צד שומר על טענותיו.

ב. הודעת הפיטורים מיום 11.5.2010 מבוטלת והתובע יוצב בתפקיד "נושא ונותן בבית המדרש" - תפקיד שבמהותו כולל הנחיה והוראה של גמרא לקבוצה קטנה של תלמידים - במהלך שנת הלימודים תשע"א בהיקף משרה של 100%. שעות העבודה של התובע בפועל הוגדרו בהסכם. הסכם הפשרה קבע כי סגן מנהל הישיבה, הרב הנדל, ישמש כאיש הקשר בין התובע לנתבעת.

8. ביום 12.8.2010 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

9. הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן בעקבותיו לא הובילו לשינוי במערכת היחסים הרעועים שבין התובע לנתבעת; וכך זומן התובע פעם נוספת לשימוע שעניינו המשך העסקתו בנתבעת לקראת סוף שנת הלימודים תשע"ב. ישיבת השימוע התקיימה ביום 14.5.2012, בפני יו"ר העמותה, הרב יהודה לבנון, סגן ראש הישיבה, הרב הנדל, ומנהל העמותה, מר עמית כהן.

10. במסגרת השימוע פורטו הטענות נגד התובע ונשמעה התייחסות התובע לאותן טענות. בתום הדיון החליטה ועדת השימוע בהחלטה מיום 14.5.2012 על סיום העסקתו של התובע בנתבעת החל מיום 31.8.2012 מהנימוקים הבאים:

"א. חוסר הצלחתו של הרב אידי בתפקידו כנושא ונותן.

ב. היעדר צורך מערכתי בקיום תפקידו של הרב אידי במתכונת שבה הוא מועסק.

ג. יחסי האנוש הגרועים של הרב אידי עם צוות הישיבה"^[1].

11. ביולי 2012 פנה התובע לבית הדין בתביעה ובבקשה למתן צו מניעה למניעת הפיטורים; בקשה שנדחתה בהחלטת בית הדין מיום 20.09.2012.

12. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה לתביעה שהגיש התובע, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד. במרץ 2014 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן (להלן: "כתב התביעה"), מושא פסק הדין שלפנינו.

סדר הדברים:

13. על רקע העובדות לעיל ניגש להצגת התביעה והתביעה שכנגד. מטעמי יעילות, לא נתעכב על תשובת הנתבעת לתביעה ועל תשובת התובע לתביעה שכנגד, כך שבתום הצגת התביעה והתביעה שכנגד, ניגש לפרק הדיון וההכרעה של פסק הדין שבמסגרתו נתייחס לטענות הצדדים בתשובה לתביעת הצד שכנגד, ככל שנראה צורך בדבר.

טענות התובע:

14. בכתב התביעה פירט התובע שורה של צעדים שבהם נקטה הנתבעת עם מינויו של הרב יהונדב עציון לתפקיד ראש הישיבה שאותם מתאר התובע כהתנכלות^[2] וכל זה, לטענתו, בשל רצונו של הרב יהונדב להביא להפסקת העסקתו של התובע לאור גילו^[3], וסירובו של התובע ליישר קו עם מדיניות שהנהיג הרב יהונדב עציון. מדיניות שבאה לביטוי, לטענת התובע, באי מילוי הנחיות משרד החינוך (הענקת ציוד מגן לתלמידים שלא היו נוכחים ב-70% מהשיעורים, חיבור מבחני מגן מקלים, העלמת עין מהעתקות במהלך בחינות, אי העברת מידע להורי התלמידים, העלמת עין מטיולים שערכו תלמידים באופן עצמאי בניגוד להנחיות משרד החינוך, תוך סיכון חיים)^[4].

15. לטענת התובע אין בסיס לטענות הנתבעת שבאו לביטוי במכתב הזימון לשימוע כנימוק לפיטוריו – היעדר צורך מערכתי בהמשך העסקתו כ"נושא ונותן"; אי הצלחתו של התובע בתפקיד שנוצר עבורו (כ"נושא ונותן"); היעדר אמון ויחסי אנוש לקויים בינו לבין הממונים עליו; וחוסר התאמה לקו החינוכי.

בתמצית טען התובע, כי בתפקידו כ"נושא ונותן" לא הייתה לו השפעה על הקו החינוכי שהונהג בנתבעת; לא ניתן להעלות כנגד התובע טענות בנוגע ליחסי אנוש לקויים בזמן שהסכם הפשרה קבע כי הקשר בין התובע לנתבעת יתקיים באמצעות הרב הנדל בלבד; וכי במסגרת תפקידו כ"נושא ונותן" מילא התובע את כל דרישות הנתבעת ממנו^[5].

16. לטענת התובע, הליך השימוע שהתקיים בעניינו ובעקבותיו הוצא מכתב הפיטורים מושא פסק דין זה - פגום מיסודו. בהקשר זה טען התובע:

"ההזמנה לשימוע כמו השימוע עצמו אינם בהתאם לדין והפסיקה שכן במסגרת הסכם הפשרה נדחה על הסף כל ניסיון של הנתבעת להוסיף בהתאם הפשרה סעיף לשמירת הטענות האחד כלפי משנהו, אזי לא יכולה הנתבעת לעשות שימוש בטענות שונות מהעבר, המוכחשות כשלעצמן בכדי להכשיר את השימוע ו/או הפיטורין המנוגדים לדין.

הנתבעת העלתה טענותיה במסגרת הליך השימוע בעלמה, ללא כל סימוכין ו/או תימוכין לטענות ותלונות כנגד התובע כפי שנהג ראש הישיבה לעשות קודם לכן, משכך דין טענותיהם להידחות על הסף"^[6].

17. עוד נטען בכתב התביעה כי:

"כאן המקום להדגיש כי לאחר שפוטרתי הנתבעת עשתה כל שעל ידה בכדי להרוס את שמי הטוב ולהוציא דיבה על לא עוול בכפי ואף חצי המשרה בה הועסקתי באה לסיומה לאחר שנשאלתי באופן פתאומי על מצפה רמון. הקושי במציאת עבודה לאחר הכפשת שמי היה קשה מנשוא.

התובע ומשפחתו נודו ממצפה רמון, התנהלות החברה המתגוררת במקום כלפיהם וכלפי ילדיהם היתה בבכי רע, החברים של ילדיהם הפסיקו להתראות עימם, ברחוב ננעצו בהם מבטים משפילים ואלו המשיכו את חייהם באופן הזה והכל בכדי לקיים את שליחותו של התובע, זאת בלשון המעטה ועל קצה המזלג (הדגשה במקור-ט.מ)"^[7].

18. על רקע דברים אלה ביקש התובע:

"התובע יבקש מבי-דין נכבד זה להורות כי הנתבעת הפרה את הוראות הדין ועל כן תידרש לפצות את הנתבע בגין:

העתקת מקום מגוריו לעיר אחרת בסך 20000 ₪;

פגיעה בהעסקת התובע בשנה שלאחר פיטוריו בגובה סכום שנת עבודה בסך של 120000 ₪;

הוצאות משפט בסך 51000 ₪;

סיוע במעבר דירה בסך של 20000 ₪;

הורדה בשכר ויוקר המחייה במרכז בסך של 60000 ₪;

הפרה את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה תשמ"ח-1988 (להלן: "החוק") פיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 10(א)(1) לחוק;

הוצאת דיבה; פגיעה במציאת עבודה; עוגמת נפש; פגיעה נפשית ובריאותית בתובע; הפרת חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 פיצוי על פי סעיף 7א לחוק;

ירידה של 2/3 מאחוזי המשכורת בותק שצבר;

פגיעה בותק של משרד החינוך ובזכויות התובע בעקבות כך"^[8].

התביעה שכנגד:

19. בכתב התביעה שכנגד מסבירה הנתבעת כי היא נהנית מתמיכת משרד החינוך בתשלום שכר עובדי ההוראה. תמיכה זו מבוססת על דיווחים שמעבירה הנתבעת, בדומה לכל מוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי אחר, למשרד החינוך על העסקתם של עובדי הוראה והיקף משרתם.

20. כתב התביעה שכנגד מתייחס לשנת הלימודים תש"ע שבה שימש התובע בתפקיד מנהל התיכון. במסגרתו מבקשת הנתבעת לחייב את התובע בהחזר שכר ששילמה לו בסכום של 43,800 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.2010.

21. בקצירת האומר נטען בכתב התביעה שכנגד, כי בשנת הלימודים תש"ע הועסק התובע בהיקף משרה של 150% ושולם לו שכר בהתאם, בעוד שבדיווח שמסר התובע למשרד החינוך - במסגרת תפקידו כמנהל התיכון – דיווח התובע על העסקה בהיקף משרה של 100%. באופן זה טוענת הנתבעת, נפגע היקף התמיכה ששילם לה משרד החינוך המבוסס על השכר שעליו היא מדווחת למשרד החינוך ואותו היא משלמת לעובדי ההוראה. בהקשר זה נטען בסעיפים 31-33 לכתב התביעה שכנגד כי:

"היות שחישוב שכר הלימוד המגיע לישיבה בהתאם לפרופיל ההשתכרות של המורים הינו עניין מסובך שנעשה ע"י מחשבי משרד החינוך, אין ביכולתה של הישיבה לדעת במדויק מה שיעורו של הנזק.

על כן, למען הסר ספק ועל דרך ההמעטה, תתבע הישיבה אך ורק השבה של השכר ששולם לנתבע שכנגד עבור חצי המשרה שלא דווחה למשרד החינוך וממילא לא נתקבל כל תקציב בעבורה, וזאת מבלי שהישיבה ידעה על כך או הסכימה לכך מראש.

סכום זה עולה כדי 2900 ₪ ברוטו, שהם כ-3,650 ₪ עלות שכר. כפול 12 חודשים = 43,800 ₪.

אשר על כן מתבקש בית הדין הנכבד להזמין את הנתבע שכנגד לדין ולחייבו להשיב לתובעת שכנגד שכר עבודה בסך 43,800 ₪ בתוספת ריבית והצמדה החל מיום 1.3.2010 (אמצע תקופת תשלום השכר) ועד מועד התשלום בפועל. הכל בצירוף הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ".

דיון והכרעה:

22. את פרק הדיון וההכרעה נפתח בבירור תביעת התובע שבסיומו ניגש לבירור התביעה שכנגד. את הדיון בתביעת התובע נתחיל במיקוד המחלוקת שמשם נמשיך בבירור זכותו של התובע לסעדים הנתבעים בתביעה שלפנינו.

תביעת התובע:

מיקוד המחלוקת:

23. כתב התביעה שלפנינו כולל שורה של סעדים כספיים שאותם ניתן לשייך לשלושה מישורים:

הראשון - ראשי נזק כתוצאה מפיטורי התובע ואלה כוללים: פיצוי בשל העתקת מקום מגורי התובע לעיר אחרת, אובדן השתכרות, סיוע במעבר דירה, "הורדה בשכר ויוקר המחייה במרכז", פיצוי בשל הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

השני - פיצוי בשל הוצאת לשון הרע, בניגוד לחוק איסור לשון הרע.

השלישי - פיצוי שאיננו מכומת "על ירידה של 2/3 מאחוזי המשכורת בוותק שצבר", ו-"פגיעה בוותק של משרד החינוך וזכויות התובע בעקבות כך".

ונתייחס להלן לאחרון ראשון.

24. תביעה לפיצוי בטענה של התנהלות מעסיק שבאה לביטוי בנזק כספי שנגרם לעובד – בענייננו, פגיעה בזכויות תלויות ותק של עובד הוראה (בענייננו התובע) שהיא בעלת השלכות כספיות – מחייבת את פירוט העובדות שיש בהן כדי להקים את העילה לפיצוי ואת כימות הנזק.

במקרה שלפנינו, כתב התביעה כמו גם תצהיר התובע, איננו מפרט את העובדות שמהן ניתן ללמוד על פעולות בהן נקטה הנתבעת המתבטאות בפגיעה בזכויות תלויות ותק של התובע כעובד הוראה, ואת הביטוי הכספי של הפגיעה באותן זכויות. נוסיף עוד כי אותן טענות לפיצוי בכתב התביעה, נזנחו בסיכומי התובע.

בנסיבות הללו דינן של הטענות בכתב התביעה לפיצוי "על ירידה של 2/3 מאחוזי המשכורת בוותק שצבר", ו-"פגיעה בוותק של משרד החינוך וזכויות התובע בעקבות כך" – להידחות, באופן שאין צורך לקיים דיון בטענות אלה במסגרת בפסק דין זה, מעבר לנאמר בפסקה זו.

25. ההתייחסות בכתב התביעה להוצאת לשון הרע המשויכת לנתבעת באה לביטוי בסעיף 48 לכתב התביעה ובו נאמר:

"... לאחר שפוטרתי הנתבעת עשתה כל שעל ידה בכדי להרוס את שמי הטוב ולהוציא דיבה על לא עוול בכפי ואף חצי המשרה שבה הועסקתי באה לסיומה, לאחר שנשאלתי באופן פתאומי על מצפה רמון".

בסיכומים שהגיש התובע הורחבה הטענה של הוצאת לשון הרע כך שהטענה להוצאת לשון הרע מתייחסת, מעבר לאמירות המיוחסות לנתבעת לצדדים שלישיים המהווים לשון הרע שאליבא לגרסת התובע מנעו את השתלבותו במוסדות חינוך אחרים לאחר סיום הקשר בין הצדדים - לשיחה שקיים מנהל הישיבה, הרב יהונדב עציון, עם הרב קוסטינר (במועד שלא ידוע)^[9] ובפניות של הנתבעת למשרד החינוך מיולי 2010^[10] בשאלת השכר שעל הנתבעת לשלם לתובע^[11]. נדגיש כאן: אין בפנינו גרסה מטעם התובע, קל וחומר עדות המתייחסת לפרטי הדברים בשיחה שהתקיימה בין מנהל הישיבה, יהונדב עציון לרב קוסטינר, כמו גם גרסה ועדות המתייחסים לדברים שנאמרו על ידי נציגי הנתבעת, ככל שנאמרו לצד ג' כלשהו, ושהובילו לפגיעה התעסוקתית שנגרמה לתובע לטענתו, כתוצאה מהם.

26. על רקע זה במסגרת פרק הדיון וההכרעה נצרכים אנו לבחון את טענת הנתבעת להרחבת חזית באופן שיש לדחות את טענות התובע על הוצאת לשון הרע אשר אינן באות לביטוי בכתב התביעה, לחילופין ובנוסף – את השאלה אם בעדויות שלפנינו המתייחסות לדברים שאמרו נציגי הנתבעת, לטענת התובע, לצדדים שלישיים; ובעדות שלפנינו על השיחה שקיים הרב יהונדב עציון עם הרב קוסטינר; ולהתנהלות של הנתבעת מול משרד החינוך בשאלת השכר לו זכאי התובע – מקימות עילה לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.

27. כמצוין בפרק המתייחס לרקע העובדתי של תביעת התובע שלפנינו, ענייננו בעובד הוראה אשר הועסק בנתבעת מתחילת ספטמבר 2007 ועד לסוף אוגוסט 2012. במהלך תקופה זו זומן התובע לשתי ישיבות שימוע על רקע כוונת הנתבעת לסיים את העסקתו בשירותה. הראשון בחודש אפריל 2010 שהתקיים בסופו של יום בחודש מאי 2010; והשני בחודש מאי 2012.

כפי שכבר אמרנו בעקבות השימוע שנערך לתובע בחודש מאי 2010, קיבלה הנתבעת החלטה על פיטוריו שעמדה במוקד ההליך הראשון אשר הסתיים בהסדר פשרה שהגישו הצדדים לבית הדין באוגוסט 2010 וקיבל תוקף של פסק דין שלאחריו הוחזר התובע לעבודה בתנאים שנקבעו באותו הסכם.

בעקבות השימוע שהתקיים לתובע בחודש מאי 2012, הסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים בסוף אוגוסט 2012.

28. על רקע העובדה שההחלטה על פיטורי התובע ממאי 2010 נדונה בהליך הראשון שהתקיים בבית דין זה שהסתיים בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין – יש להתעלם מכל טענות התובע המתייחסות לאירועים שלפני מתן פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. בהתאם, יש לבחון את טענת התובע לפיטורים שלא כדין ביחס להחלטת הפיטורים שהתקבלה בחודש מאי 2012, על יסוד התנהגות הצדדים בשנים תשע"א-תשע"ב, בבחינת מניעי הנתבעת להביא לסיום הקשר בין הצדדים בסוף שנת הלימודים תשע"ב ותקינות הליך הפיטורים שהסתיים בהחלטת הפיטורים מושא התביעה.

29. ובטרם נסיים פרק זה שעניינו מיקוד המחלוקת, מבקשים אנו להתייחס לנקודה הבאה:

בסיכומיו העלה התובע טענה אשר איננה מקבלת ביטוי בכתב התביעה להתנכלות תעסוקתית^[12].

לדעתנו, בהיעדר טענה להתנכלות תעסוקתית בכתב התביעה ובהיעדר סעד הנתבע בשל העסקה פוגענית בנפרד מהפיצוי הכספי הנתבע והנובע מפיטורי התובע לטענתו שלא כדין – אין אנו רשאים להזדקק במסגרת פסק דין זה לטענת התובע בסיכומיו להתנכלות תעסוקתית, כעילת תביעה נפרדת שבגינה זכאי התובע לפיצוי בשל אותה התנכלות בנוסף ובנפרד מהסעד הכספי לו הוא זכאי ככל שהוא זכאי, בעקבות פיטוריו.

30. על רקע דברים אלה ניגש לבירור תביעת התובע שעניינה פיצוי התובע מכוח חוק איסור לשון הרע.

התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע:

31. בכתב התביעה שלפנינו ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע ללא הוכחת נזק בסכום של 50,000 ₪. כפי שנפסק, תביעה המבוססת על חוק איסור לשון הרע מחייבת בין היתר פירוט והוכחה של דברים המהווים לשון הרע, שבגינם נתבע הפיצוי מכוח החוק. כך באים הדברים לביטוי בע"ע 719-02-13, די.אס.פי גרופ בע"מ נ' אלי אסולין (ניתן ביום 16.9.2013):

"12. בעניין חובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 נאמר בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) (להלן – שנהר) כמפורט להלן:

"בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פרסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדויקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה". (ע' 421).

13. בהקשר לחובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה בגין פרסום לשון הרע נקבע בפסיקה כי -

"כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין), מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא את דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו "את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע", ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה [ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא (1) 160, 163 (1967); המר' (מחוזי י-ם) 688/66 119/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' קול העם בעירבון מוגבל, פ"מ ח 396 (1953) בפס' 5 לפסק דינו של השופט ב. הלוי; אורי שנהר דיני לשון הרע 420 – 421 (1997); ...

אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 174 – 177). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר. לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו ... אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין מפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט".

רע"א 291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (25.6.2012). (להלן–עניין הלפרין)

14. אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות - מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב "לשון הרע", ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו. אולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מליתן פירוט גם של שני המרכיבים האחרים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מרכיב ה"פרסום" שכן "יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, .. לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם" (שנהר, ע' 85). נבהיר, כי אין משמעות הדרישה לפירוט המרכיבים האחרים כי בהיעדר מידע מלא בידי התובע אודות נסיבות הפרסום, כגון יום ושעה מדויקים בהם בוצע הפרסום, תימחק התביעה על הסף בשל היעדר עילה. אולם על התובע לתת פירוט בסיסי לכל מרכיב מעילת התביעה. כך, למשל, בהיבט הזמן, יהיה על התובע לפרט את תחום פרק הזמן בו בוצע הפרסום, אם אין בידו מועד מדויק".

32. במקרה שלפנינו אין בכתב התביעה ובעדויות שלפנינו התייחסות לדברים שאמרו נציגי הנתבעת בפועל לצדדים שלישיים המתייחסים לתובע, ככל שאלה נאמרו.

33. כך למשל, נשאל העד מטעם התובע על טענה בתצהיר שהגיש שלפיה נחשף להוצאת דיבה על התובע מחברי הנהלת הנתבעת בהנחיית מנהל הישיבה, הרב יהונדב עציון^[13], והשיב:

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 9 לתצהירך "...בהנחיית הרב יהונדב..." את מי מהישיבה שמעת מוציא דיבה על הרב אידי?

ת. יושב פה מישהו באולם, יהונתן דוידי ומבחינתי זו פגיעה חברית. הוא התקשר אליי לפני 3 חודשים ואמר לי איך זה יכול להיות שאני כתבתי דבר כזה וזה לא הגיוני. אני חושב שעצם העובדה שהוא נמצא כאן מעיד על הדבר עשרת מונים . מה שנעשה פה זה דבר בעיניי מזעזע ובא לאמת את מה שאמרתי למר יהונתן דוידי. לפני כשנה התקשר אליי קצת יותר בזמן עזיבת הרב אידי את מצפה רמון, הוא התקשר אליי מספר חודשים קודם ואמר לי לעזור למצוא לו עבודה. לא דיברתי איתו ב-7 שנים האלה חוץ מפעם אחת שנפגשנו. אמרתי לו שאני אעזור לו. הלכתי ל-4 מקומות מרכזיים, אני אוהב את הישיבה התיכונית רק מה שאני נתקלתי בו זה הדבר בין המזעזעים שהיו. באתי למוסדות ואמרתי להם שיש לי חבר מצויין ואמרתי להם שיקבלו אותו, אמרתי לו שאני אעזור לו . אמרתי לו שאני ארפד את ההגעה שלו לשם. התקשרתי למוסד למנהל והוא אמר שאם אני ממליץ עליו אני אקבע איתו יום. התקשר אליי המנהל ואמר לי שהוא רוצה אותו. עובר חודש ואני מתקשר אליו והוא אומר שהוא שמע דברים ממצפה רמון. לא מקרה אחד ולא שני. הרמתי טלפון לרב אביחיל ואמרתי לו שיש מישהו שמוציא דיבה על הרב אידי ואני אמרתי לרב אביחיל שאני מבקש ממנו שיעיד, שיתקשרו אליו מישיבה והוא אמר שהוא יגיד שהוא מצוין. אחרי שבועיים שלושה עוד פעם קרה אותו סיפור, חבר אחר שהיה ר"מ, ועוד פעם אמר שקרה משהו במצפה רמון. היה מקום יחיד שיקבל את הרב אידי וזה היה אמא של תלמיד שהיא סגנית מנהלת שם והיא אמרה שהיא סומכת עליי ב-100%. אחרי 3 חודשים היא הודתה לי מאוד. חודשיים עברו פתאום נודע על משהו שהיה במצפה והרב אידי מצא את עצמו בחוץ. אמרתי לרב יוני דוידי שיגיד לי את האמת. שאלתי אותו שאם היו אומרים לו להגיד משהו על הרב אידי הוא אמר שהוא היה שותק. שאלתי אותו שאם היו מכניסים אותו לפינה ושואלים אותו על הרב אידי הוא אמר שהאדם היה עושה בעיות. ברגע שרואים את הרב אידי יושב בתפקיד אחרי הצהריים ואף אחד לא נמצא שם אחרי הצהריים. אף אחד לא נכנס לבית מדרש. ברגע שרואים את הרב אידי יושב שם לבד מה האנשים האחרים חושבים, אני לימדתי בישיבה התיכונית כעת נכנסתי לחדר האוכל נכנס אלי ר"מ אחר ואומר לי אל תדבר איתו כי הראש ישיבה שונא אותו ואתה תיכנס לכוונת של ראש הישיבה".

יוצא מכאן כי בעדותו של העד מטעם התובע, הרב לובר, אין התייחסות לדברים שאמרו נציגי הנתבעת המהווים לשון הרע. לכל היותר עדות זו היא עדות סברה ובה מייחס הרב לובר לנציגי הנתבעת אמירות המהוות לשון הרע שפגעו באפשרות העסקתו של התובע במוסדות חינוך אחרים, לאחר סיום הקשר בין התובע לנתבעת. פשוט כי באין כל הוכחה שנציגי הנתבעת אכן שוחחו עם אותם צדדים שלישיים ובהעדר כל התייחסות לדברים שנאמרו באותן שיחות, אין בעדות זו כדי להקים תביעה לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.

34. בתצהיר שהגיש התובע ובעדותו בבית הדין טען האחרון, כי מוסדות חינוך אליהם פנה דחו את פניותיו להשתלב כעובד הוראה באותם מוסדות, בעקבות פניות הנתבעת. כך למשל, טען התובע כי מועמדותו כעובד הוראה במוסד חינוכי בשם "מורשת מנחם" בגבעת שמואל נדחתה בעקבות פניית הנתבעת לאותו מוסד^[14].

עדותו של התובע לעניין קיומה של שיחה בין מנהלי מוסדות החינוך אליהם פנה לבין נציגי הנתבעת, לרבות שיחה שבין מנהל המוסד החינוכי ממורשת מנחם לנציגי הנתבעת - היא עדות שמיעה. זאת בשעה שעדות זו איננה עדות מכלי ראשון על קיומה של שיחה/שיחות כאמור, אלא להבדיל, עדות על דברים שנאמרו לתובע. מכאן שלא ניתן להתבסס על עדות זו ולקבוע על פיה ממצא לקיומן של שיחות כאמור.

בנסיבות הללו ובשעה שנמנע התובע מלהביא לעדות את אותם מנהלי מוסדות חינוך אין בפנינו את פירוט הדברים שנאמרו בשיחות שקיימו מנהלי הנתבעת עם מנהלי מוסדות החינוך אליהם פנה התובע בניסיון להשתלב באותם מוסדות ככל שהתקיימו – אין בעדות זו כדי להקים בסיס בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

35. מכאן שיש לדחות את תביעת התובע לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, ככל שהיא מתייחסת לשיחות שקיימו נציגי הנתבעת, ככל שקיימו, עם מנהלי מוסדות חינוך אחרים לאחר סיום יחסי עובד מעסיק בין התובע לנתבעת.

36. מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי טענות בסיכומי התובע המתייחסות לאמירות בגינן נתבע פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, אשר אינן מקבלות ביטוי בכתב התביעה – מהוות הרחבת חזית באופן המחייב דחיית תביעה לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע ביחס לאותן אמירות. עם זאת ולמעלה מהצורך נוסיף את הדברים הבאים:

א. בתחילת שנת הלימודים תשע"ב הגדירה הנתבעת את שעות העבודה של התובע בימים א' עד ד' בין השעות 14:15 – 19:15. לקראת פברואר 2012 הנהיג התובע שינוי בשעות עבודתו באופן חד צדדי^[15].

על רקע זה העיד מנהל הישיבה, מר יהונדב עציון, כי פנה והתייעץ עם הרב קוסטינר וכך סיפר :

"ש. אתה מכיר את הרב קוסטינר?

ת. כן

ש. הוא רב נחשב, הוא רב גדול, יש לו כושר שכנוע, הבעה, הוא נחשב בקהילה?

ת. בקהילה הוא נחשב מאוד.

ש. בדרך כלל בקהילות מהסוג הזה, כשנאמרת איזושהי מילה על ידי רב נחשב, יתר הסובבים מבצעים את זה או מתעלמים מהאמירה. יש משקל לדברים שנאמרים מפיו.

ת. בוודאי.

ש. משקל ככל אדם או יותר?

ת. מה פתאום, הוא רב הקהילה.

ש. נכון לעניין החריגה בשעות שטענת, בדימונה, יצרת קשר והתייעצת עם הרב קוסטינר?

ת. יצרתי קשר עם הרב קוסטינר פעם אחת, התייעצתי איתו מה לעשות.

ש. הסברת לו את כל הסיפור עם התובע?

ת. כן.

ש. לשיטתך.

ת. בוודאי"^[16].

ב. שיחת היוועצות זו עליה העיד הרב יהונדב עציון היא בסיס לתביעת פיצויי מכוח חוק איסור לשון הרע שהעלה התובע בסיכומיו.

ג. גם כאן אין בפנינו גרסה ביחס לפרטי הדברים שנאמרו באותה שיחה, כך שניתן לבסס עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע ביחס לאותה שיחה. נוסיף ונאמר כי אפילו אם נאמרו באותה שיחה דברים המהווים לשון הרע, הרי שעל פניו אותה התבטאות נהנית מההגנה שקבועה בסעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע; שכן הדברים נאמרו בשם הגנה על אינטרס אישי כשר של הנתבעת (היוועצות) מבלי שניתן לדברים שנאמרו באותה שיחה פומבי, מעבר לגורם אתו התייעץ מנהל הישיבה.

ד. יוצא מכאן כי לא ניתן לבסס עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע על בסיס השיחה שקיים מנהל הישיבה, הרב יהונדב עציון, עם הרב קוסטינר.

ה. חלופת הודעות הדוא"ל שבין מנכ"ל הנתבעת לגב' ליכטנברג, מנהלת גף כוח אדם בהוראה מחוז דרום מיולי 2010 נסובה סביב חובת הנתבעת לשלם לתובע שכר כעובד הוראה המועסק ב-150% משרה, והיא באה על רקע העובדה כי במקביל להעסקתו של התובע בשנה המדוברת - תש"ע –כמנהל תיכון בנתבעת הועסק התובע ב-50% משרה בישיבה תיכונית בדימונה. כל זאת בעוד שעל פי הוראות משרד החינוך, אין לאשר לעובד הוראה העסקה שמעבר ל-140% משרה.

ו. אין בהודעות הדוא"ל התייחסות לאופיו של התובע ואין באותן הודעות טענה עובדתית שאיננה נכונה. אשר על כן, חליפת ההודעות האמורה איננה יכולה להוות בסיס לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.

37. מהמקובץ עולה כי דין תביעת התובע לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, להידחות על כל חלקיה.

התביעה לפיצויים על פיטורים שלא כדין:

38. כפי שהגדרנו לעיל, את תביעת התובע לפיצויים על פיטורים שלא כדין יש לבחון ביחס להחלטת הפיטורים שהתקבלה בחודש מאי 2012 על סמך העובדות המתייחסות להעסקתו של התובע בשנים תשע"א ו-תשע"ב ובהתייחס להליך הפיטורים שהסתיים בהחלטה על פיטורי התובע מחודש מאי 2012; והנימוקים להחלטה לסיים את הקשר שבין הצדדים.

39. את הדיון בתביעה לפיצויים על פיטורים שלא כדין ביחס להחלטת הפיטורים שהתקבלה בחודש מאי 2012 – מבקשים אנו לפתוח בפיצוי הכספי שמבקש התובע מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה – בסכום של 80,000 ₪ - בטענה כי הפיטורים הם על רקע גיל.

40. הטענה לקיומו של שיקול המפנה לגילו של התובע כנימוק לפיטוריו, הועלתה בסעיפים 10 ו-11 לכתב התביעה כדלקמן:

"בשנה לאחר מכן נכנס לתפקיד ראש הישיבה הנתבע 2, הנתבע 2 לא הסס והבהיר לתובע כי התובע בשל גילו, הוותק הרב שצבר ותפקידיו הנכבדים (בעלי סמכא), אינו מתאים להמשיך את תפקידו בישיבה, אך לאור מרכזיות ותפקידיו לא יבצע עתה הליך פיטורין והבהיר לתובע כי יידרש לעזוב בשנה הבאה.

ראוי לציין, כי תחילה החליט ראש הישיבה להדיח את התובע מתפקידו בשל גילו ובהמשך בכדי למצוא סיבות לכך, התייחס ראש הישיבה לבקשותיו של התובע שנדרשו לטובת ושמירה על ביטחון התלמידים כסיבות מספקות להדחתו של התובע מתפקידו".

41. טענות אלה בכתב התביעה לעניין שיקול הגיל בהחלטה על הפסקת העסקתו של התובע, מתייחסות להחלטת הפיטורים שהתקבלה בחודש מאי 2010 ומכאן שמוצו בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין באוגוסט 2010.

42. נוסיף כי אין בעדויות שבפנינו בסיס לטענת התובע לפיה גילו של התובע היווה שיקול בהחלטה על פיטוריו ממאי 2012. בהקשר זה נאמר את הדברים הבאים:

א. מעדותו של עד התובע, הרב נתנאל לובר, עולה כי אין בנתבעת מדיניות של אי העסקת עובדי הוראה מבוגרים^[17].

ב. בעדותו אישר התובע כי הנתבעת מעסיקה עובדי הוראה מבוגרים, לטענתו מחוסר ברירה^[18]. אין בעדויות שלפנינו כל תימוכין לטענת התובע לפיה העסקתם של עובדי ההוראה המבוגרים נעשתה בלית ברירה.

ג. במכלול חומר הראיות שלפנינו – עדויות הצדדים והמסמכים שהוגשו ובפרט מכתב הזימון לשימוע ופרוטוקול השימוע ובו לא טען התובע לפיטוריו בשל גיל – אין ביטוי ואין טענה כי פיטורי התובע הם על רקע גיל.

43. על פי פסיקת בית הדין הארצי^[19], נטל הראיה בטענה של פיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, דורש מהעובד, התובע בענייננו, להביא ראשית ראיה לטענה כי הפיטורים נגועים בהפליה פסולה מכוח החוק. בנסיבות שלפנינו וכמפורט לעיל, לא הציג התובע ראשית ראיה לטענתנו לפיה גילו היווה שיקול בהחלטה על פיטוריו. מכאן שהתביעה לפיצויים על פיטורים שלא כדין בשל היותם נגועים בהפליה אסורה מחמת גיל – נדחית.

44. את הצורך בפיטורי התובע נימקה ועדת השימוע בשלושה נימוקים:

חוסר הצלחתו של התובע בתפקידו כ"נושא ונותן".

היעדר צורך מערכתי בהמשך העסקתו של התובע במתכונת שבה הועסק כ"נושא ונותן".

יחסי אנוש גרועים של התובע עם צוות הישיבה.

45. לטעמנו, אין ממש בטענות שנתנה ועדת השימוע להחלטה על פיטורי התובע המתייחסות לחוסר הצלחתו של התובע במילוי תפקידו כ"נושא ונותן" ובפיטוריו בשל היעדר צורך מערכתי כ"נושא ונותן"; וזאת מהנימוקים שנפרט מיד:

א. בעדותו אישר רב הישיבה, הרב יהונדב עציון, כי התובע הוא בעל כישורים "חינוכיים גבוהים"^[20]. על רקע דברים אלה שבהם מאשר הרב יהונדב עציון את יכולותיו של התובע כעובד הוראה; לאור מידת מעורבותו בהליך פיטורי התובע; ובשל העובדה שבזמן אמת אין בפנינו להערות שהפנה הרב יהונדב עציון על תפקוד התובע; ובשעה שמעיד האחרון על נתק מוחלט בינו לבין התובע שבאה לידי ביטוי בבחירה אישית שלא לשהות בתחומי בית המדרש בשעות שבהן לימד התובע^[21] - אין בידינו לתת משקל לעדותו של הרב עציון, לפיה נכשל התובע בהיבט המקצועי בתפקידו כנושא ונותן באופן שחייב את סיום הקשר שבין הנתבעת לתובע.

ב. לימודי הקודש בנתבעת מתקיימים בשעות הבוקר בעוד ששעות אחר הצהריים מוקדשים ללימודי החול.

תפקיד ה"נושא ונותן" נועד לתת מענה לאותם תלמידים המתקשים בלימודי הקודש, בפרט בגמרא, באופן שבשעות הבוקר בהם מתקיימים לימודי הקודש, מפנים המחנכים תלמידים מתקשים לקבוצת לימוד קטנה שהיא באחריות ובהנחיית ה"נושא ונותן". במציאות זו, מטבע הדברים, עיקר הפעילות של "נושא ונותן" היא בשעות שבהן נלמדים לימודי הקודש, דהיינו בשעות הבוקר.

עם זאת, על פי התפיסה החינוכית הנהוגה בנתבעת לתלמידי הנתבעת חופש בחירה אם להשתתף בשיעורי החול אם לאו. על רקע תפיסה חינוכית זו, נולד הצורך בפונקציה של "נושא ונותן" כמסגרת לאותם תלמידים שבחרו להתעמק בלימודי הקודש באותן שעות שחבריהם עסוקים בלימודי חול, שבהם הם עצמם בחרו שלא להשתתף^[22].

ג. התובע הועסק כנושא ונותן בשנת הלימודים תשע"א ובשנת הלימודים תשע"ב. במהלך שנת הלימודים תשע"א הועסק התובע בימים ראשון, שני, שלישי ורביעי בין השעות 18:45 עד 20:15, בימי שני שלישי ורביעי בין השעות 09:30 עד 13:15 ובימי חמישי מהשעה 18:45 עד השעה 20:15 פעם בשבועיים. בשנת הלימודים תשע"ב שונו שעות פעילות התובע כנושא ונותן בהנחיית הנתבעת ועל כך בהמשך, לשעות אחר הצהריים.

ד. מהעדויות שבפנינו עולה כי לתובע היו תלמידים רבים בשנת הלימודים תשע"א; ובהקשר זה סיפר אחד מתלמידיו העד נתן ברוך, כי:

"לפני ששינו היה כמות, הייתה שורה ומאחוריה עוד שורה ועוד שורה, אחר כך שינו את זה לשעות שאנשים לא פנויים, אנשים לומדים בתיכון, בשביל שאנשים לא יוכלו להגיע לשיעורים"^[23].

ה. מכאן שלא ניתן לייחס את מיעוט התלמידים שלמדו אצל התובע בשנת הלימודים תשע"ב ככישלון מקצועי של התובע.

ו. הסבר זה למיעוט התלמידים בשנת הלימודים תשע"ב, נתן התובע במסגרת השימוע שנערך לו ובה התייחס לטענות לפיהן נכשל בתפקידו כ"נושא ונותן" ובהקשר זה סיפר:

"בשנת תשע"א שימשתי כנושא ונותן בזמן סדרי הלימוד של התלמידים בבית המדרש, בוקר וערב. בזמן זה העברתי שיעורים קבועים ופעמים רבות נכחו אצלי יותר תלמידים מאשר אצל הר"מ. בנוסף כתבתי חוברת שתקל על לימוד הגמרא לבגרות. החוברת צולמה בעשרות עותקים ונלמדה ע"י עשרות תלמידים".

ובהמשך הוא מספר כי מספר התלמידים שלמדו בהנחייתו בתשע"ב פחתה בשל השינוי בשעות פעילותו, כי באותן שעות "לא היו תלמידים גם ככה בבית המדרש".

ז. ועדת השימוע הייתה מורכבת משלושה חברים: הרב יהודה לבנון, יו"ר העמותה; הרב ארי הנדל, סגן ראש הישיבה; ומנכ"ל הנתבעת מר עמית כהן.

מר עמית כהן, מנכ"ל העמותה, הינו האחראי על הצד התפעולי והאדמיניסטרטיבי של הנתבעת; ועל פי עדותו בהליך הזמני, הוא איננו בעל הסמכות לחוות דעה בשאלות פדגוגיות, לרבות בשאלת מידת הצלחתו של התובע כמי שממלא תפקיד "נושא ונותן". בהקשר זה נשאל מר עמית והשיב:

"ש. וכאשר אתה טוען לחוסר שביעות רצון בשנה האחרונה, על מה אתה נסמך?

ת. כל סוגיית חוסר שביעות רצון לא מתפקידי, יש אנשים שאמונים על כך מהרמים שאחראים על התחום הזה. ראש הישיבה"^[24].

בעדותו סיפר הרב הנדל כי מר לבנון, יו"ר העמותה, איננו "חלק מהישיבה ביום יום"^[25] ומכאן שלא ניתן לייחס לו ידיעה על מידת הצלחתו של התובע בתפקידו כ"נושא ונותן".

כך גם לא ניתן ללמוד מעדותו של הרב הנדל כי התובע נכשל בתפקידו ובהקשר זה נשאל הרב הנדל והשיב:

"ש. אתה לא יודע מה היה תפקידו של התובע?

ת. הייתי ממונה לתווך בין התובע לרב יהונדב, תיווכתי ביניהם כי הייתה אווירה רעה ביניהם, לא חיפשתי את התובע, לא בדקתי מי יושב איתו ומה הוא עושה ביום יום"^[26].

ח. יוצא אם כן, כי אין בפנינו, כמו גם בפני ועדת השימוע, בסיס עובדתי לטענה שהתובע נכשל בתפקידו כנושא ונותן. שהרי מיעוט התלמידים שלמדו בהנחיית התובע בשנת הלימודים תשע"ב, איננה קשורה לתפקודו המקצועי של התובע, אלא לשינוי מסגרת שעות העבודה שהיא פרי הנחיית הנתבעת. במצב דברים זה, משאין בפנינו כל עדות של מי שנכח ובחן את תפקידו של התובע כנושא ונותן בהיבט המקצועי^[27]; הרי שאין כל בסיס ראייתי לטענה לפיה נכשל התובע בתפקידו בפן המקצועי.

ט. אין בדעתנו להתעכב על טענת הנתבעת לעניין היעדר קיומו של צורך במילוי תפקיד "נושא ונותן" במהלך שנת הלימודים תשע"ג. בהקשר זה די לנו שנאמר כי מתוך עדותו של מר עמית כהן בשלב הסעד הזמני לא נעשה כל ניסיון למצוא לתובע תפקיד חלופי. בהקשר זה נביא את עדותו של מר כהן שנשאל והשיב:

"ש. תאשר שאתה יודע שהישיבה קלטה עובדי הוראה חדשים לאחר הפיטורים.

ת. כן.

ש. תאשר כי לא שקלתם בכלל לשים את המבקש בתפקידי הוראה.

ת. נכון.

ש. תאשר שלא שקלתם לשים את המבקש בתפקיד רם למרות שנזקקתם לשני רמים.

ת. מאשר.

ש. תאשר כי קלטתם רם בן 25 ללא תעודות הוראה.

ת. נכון."^[28]

י. בנסיבות אלה, אפילו אם ניתן לטעון כי לא היה צורך מערכתי בהמשך איוש התפקיד של "נושא ונותן" בשנת הלימודים תשע"ג - העובדה כי הנתבעת לא עשתה כל מאמץ לשלב את התובע כעובד הוראה, למרות קיומן של משרות הוראה פנויות בשנת הלימודים תשע"ג, היא הנותנת כי ההחלטה על פיטורי התובע איננה נובעת מהיעדר צורך מערכתי בהמשך איוש התפקיד של "נושא ונותן", אלא מהיעדר רצון מהמשך הקשר עם התובע.

לטעמנו, מסקנה זו לפיה המניע לפיטורי התובע איננו בשאלת הצורך המערכתי באיוש משרת "נושא ונותן", אלא ברצון להביא לסיום העסקתו של התובע על רקע יחסי אנוש באה לביטוי בעדותו של מר הנדל. בהקשר זה נפנה לעדותו של האחרון אשר נשאל והשיב:

"ש. האם יש עוררין, גם לשיטתך, כי לא ניתן להעסיק את התובע שיחסיו עם ראש הישיבה ועם עמית עכורים וזאת כמובן כמו שאומר יהונדב בסוף המשפט "בלי כל קשר לשאלה מי צורך ומי התחיל". נכון שהסיבה בעצם שהתובע לא היה יכול להמשיך את העסקתו, זה היה על היחסים העכורים בינו לבין ראש הישיבה.

ת. להבנתי זה מרכז הדברים. היו לו תוספות אבל זה המרכז"^[29].

46. מקום עבודה ויחסי עבודה, מבוססים על קיומם של קשרים חברתיים, יחסי אנוש בין השותפים למקום העבודה. מכאן שבמציאות שבה נוצר שבר בין עובד לבין חבריו לעבודה, ובפרט בין עובד לבין ממונה – שבר שכזה מהווה ככלל סיבה מוצדקת להחלטה של מעסיק להביא לסיום הקשר של יחסי עובד מעסיק עם העובד המסוים.

כן מוסכם עלינו כי שיקול הדעת באם להביא לסיומם של יחסי עובד מעסיק, בשל משבר ביחסי אנוש שבין העובד לחבריו לעבודה (ובפרט בין העובד לממונה), נתון למעסיק והוא איננו עניין להתערבות בית הדין^[30].

47. עם זאת, הטענה לקיומו של שבר ביחסי העבודה איננה מחייבת את המסקנה כי פיטורי העובד על רקע שבר שכזה, הם פיטורים כדין - כמסקנה יחידה אפשרית. בחזרה ובענייננו, לטעמנו על אף שלא ניתן לחלוק על עצם קיומו של משבר ביחסים שבין התובע לבין מנהל הישיבה, הרי התנהלות הנתבעת בשנים תשע"א ו-תשע"ב, כפי שזו עולה מהעובדות שנפרט להלן, יצרה מציאות שהובילה לפיטורי התובע. במצב דברים שכזה, דעתנו היא כי פיטורי התובע בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, הם פיטורים שלא כדין, שכן המדובר בפיטורים שהם השלב האחרון בהתנהלות המאופיינת בחוסר תום לב, בכוחנות ובשיטתיות המכוונת להרחיק את התובע ממקום העבודה בניגוד להתחייבות שנטלה על עצמה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לתת לתובע הזדמנות של ממש כעובד הוראה בשורותיה. מכאן לעובדות שהן הבסיס למסקנה האמורה.

48. כאמור לעיל, בחודש מאי 2010 התקבלה אצל הנתבעת החלטה על פיטורי התובע, שבעקבותיה הגיש התובע תביעה לבית הדין לעבודה שהסתיימה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין (הליך שהגדרנו לעיל כ:"הליך הראשון").

בדיון בהליך הראשון שהתקיים בבית הדין ביוני 2010, ביקשה הנתבעת להגביל את המשך העסקתו של התובע לשנה אחת (שנת הלימודים תשע"א)^[31]. עמדה זו של הנתבעת בהליך הראשון, להגביל את תקופת העסקתו של התובע לשנה אחת, לא התקבלה על דעת בית הדין בהליך הראשון^[32] ולא קיבלה ביטוי בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין.

על אף האמור, התנהלה הנתבעת מול התובע בשנים תשע"א ותשע"ב על בסיס התפיסה לפיה העסקתו של התובע תסתיים בתוך שנת הלימודים תשע"א; וזאת בניגוד להסכמות בהליך הראשון. כך לדוגמא, במכתב הזימון לשימוע^[33] נכתב כי:

"כפי שוודאי ידוע לך, על רקע כוונת העמותה להביא לסיום העסקתך לפני כשנתיים מנימוקים שונים, שלמרבה הצער עודם רלוונטיים, הגענו להליך צ"ו 49001-05-10 בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. במסגרת ההליך התקבל הסכם פשרה שהושג בינם לבין העמותה, לפיו תועסק בישיבה בתפקיד של "נושא ונותן" במהלך סדרי הלימוד. הסכם הפשרה נגע לשנת הלימודים תשע"א בלבד (הדגשה במקור–מ.ט.)"^[34].

התנהלות זו של הנתבעת אשר יישמה את הסכם הפשרה אשר כאמור קיבל תוקף של פסק דין כהסכמה להמשך העסקתו של התובע לשנה אחת בלבד עומדת בניגוד מוחלט למילות ההסכם ולרוח ההסכם כפי שעולה מההסכם עצמו; כמו גם מכוונת התובע במעמד חתימת ההסכם, אשר נשאל במסגרת ההליך הזמני והשיב:

".. הבנתי את הסכם הפשרה. יצאתי מהדיון מתוך הבנה שאני לוחץ את ידו של הרב יהונדב ואני מתחיל לעבוד. ברור לי כי הסדר הפשרה לא נשען על בסיס שלילי, אלא בתום לב, לתת הזדמנות לאדם שכאילו עשה משהו לא טוב לתקן וזה לא נעשה (הדגשה שלי-ט.מ)"^[35].

49. הביטוי בפועל בשנים תשע"א ו-תשע"ב ליישום הסכם הפשרה על ידי הנתבעת באופן שהוביל להפסקת עבודתו של התובע, בא לידי ביטוי בהתנהגויות הבאות:

א. נתק מוחלט מצד מנהל הישיבה לתובע; ובהקשר זה נפנה לעדותו של הרב יהונדב עציון שנשאל והשיב:

"ש. ובעצם הסכם הפשרה עושה שני דברים: דבר ראשון הוא מעביר את התובע מתפקיד של מחנך, רב, מנהל תיכון לתפקיד של נושא ונותן שזה יחסית תפקיד בהיררכיה של הישיבה, במדרג הרבה יותר נמוך.

ת. זה נכון.

ש. ודבר שני יש את הנתק האישי בינך לבינו.

ת. כן.

ש. באמת ניתנה לו הזדמנות הוגנת להמשיך לעבוד?

ת. אני חושב שכן.

ש. איך ניתנה הזדמנות הוגנת, אם כל מה שיש בפנינו זה שיש נתק מוחלט ביניכם, לא רואה שום ניסיון לאחות את הקרע ביניכם, ממנים מישהו שיתווך ביניכם, אתה לא יכול ללמד באותו בית מדרש שהוא נמצא, החלטת השימוע מבוססת על זה שהסיבה המרכזית היא היחסים האישיים בינך לבינו. האם הסיטואציה הזו היא איננה סיפור של כישלון ידוע מראש?

ת. בתשע"א הרב ארי היה סגן ראש הישיבה ובחרנו בו, לא סתם מישהו. באותה שנה הקפדתי לא להיכנס לבית המדרש רק אם אני חייב, כדי לא להפריע. באמת בעיה שעובד בוחר להמשיך לעבוד במקום שיש נתק עם המנהל, זו באמת בעיה. אני לא רציתי את זה. אני חושב שעשיתי מה שאני יכול כדי שתהיה לו הזדמנות שם.

ש. אתה אישרת במהלך החקירה הנגדית שלך שלתובע היו כישורים טובים בתור מורה, שהוא היה מורה טוב.

ת. מורה טוב, לכן הצעתי לו לפני שהוא תבע אותי להיות מורה לאנגלית.

ש. זו לא זכותו להגיש תביעה אם הוא חושב שזכויותיו נפגעו?

ת. זו זכותו.

ש. זה לא סוג של פגיעה באותה זכות אם בגלל שהוא מנצל את זכותו להגיש תביעה, אתה חושב שנהגת פחות בסדר, אז בעצם יש נתק מוחלט בינו לבינך, כמו שאתה אומר לא נעים לי להיות נתבע. ובעצם היכולת שלו להשתלב באותו מקום בעצם נקטעת.

ת. לא חשבתי שזה מה שצריך לעשות מלכתחילה, ברגע שזה נקבע בהסכם הפשרה ניסיתי מה שאני יכול, ניסיתי לא להפריע.

ש. הסכם הפשרה אמר שצריך להעסיק אותו. האם חובת ההגינות במימוש ההסכם הזה, לא דורש אפשרות הוגנת, צריך לעשות את הצעד הנוסף בשביל לתת תוכן אמתי להסכם זה. לא להגיד כשהוא נכנס למדרש אני לא נכנס אליו.

ת. יש ממונה יש יכולת עבודה.

ש. כולנו מסכימים שישיבה זה לא מקום עבודה רגיל, זה לא פס יצור. זה מקום שיש בו סוג של קהילה. אם אתה נמצא במקום שראש הקהילה היא שהאיש הזה מודר מהמקום, כך צריך להיות מפקד לנהוג?

ת. לא יודע. עשיתי כל מה שאני יכול, יש לי הרבה חולשות. גם עזבתי את התפקיד כידוע לבית הדין. יש לי חולשות, אם הייתי מנהיג יותר טוב אולי הייתי יוזם שיחות , אבל שוב ניסיתי לעשות מה שאני יכול"^[36].

ב. שינוי בשעות הפעילות של התובע במהלך שנת הלימודים תשע"ב, כך שאלה לא יחפפו את השעות שבהן נמצא מנהל הישיבה מלמד בבית המדרש^[37].

ג. נתק שבין מנכ"ל הישיבה מר עמית לבין התובע, כפי שהאחרון הצהיר בתצהירו במסגרת הסעד הזמני.

ד. אי זימון התובע לישיבות צוות של עובדי ההוראה ולימי היערכות. בהקשר זה נפנה לעדותו של ראש הישיבה בהליך הזמני, ששם נשאל והשיב:

"ש. מפנה לסעיפים 33, 34 על ניתוק וריחוק של המבקש ושאר הצוות. אני אומר שאתה מיוזמתך לא הזמנת אותו לישיבות צוות של עובדי הוראה.

ת. מאשר.

...

ש. הרב איזק (מי ששימש כנושא ונותן במקביל לתובע בשנת תשע"א, הוספה שלי-ט.מ) הוזמן לישיבת הפדגוגיות?

ת. שקר וכזב. פעם אחת היה ביום היערכות.

ש. הרב איזק זומן ליום ההיערכות והמבקש לא.

ת. נכון"^[38].

ה. אי פרסום שעות הפעילות של התובע כ"נושא ונותן" במהלך תשע"ב. בהקשר זה סיפר מר נתן ברוך בעדותו, בהתייחס לשינוי שעות הפעילות של התובע:

"ש. מה הייתה התחושה של התלמידים אחרי ששינו את השעות של הרב אידי?

ת. החבר'ה רצו, לא הבינו מה קרה, לא פרסמו את זה ששינו את השעות, אנשים לא ידעו מתי כן אפשר למצוא אותו. גם אחר כך חלק גילו וחלק לא, והחלק שגילו הרב לא יכלו בשעות האלה"^[39].

ו. הקפדת יתר עם התובע במילוי מחויבותו, כפי שלא נעשה מול מורים אחרים. התייחסות מחמירה זו באה לביטוי בזמן ששינה התובע את מסגרת שעות העבודה במהלך שנת הלימודים תשע"ב, הגם שנעשתה באופן חד צדדי, קיבלה את אישורו של הרב הנדל – אשר הוגדר כממונה על עבודתו של התובע^[40] - בדיעבד; ועל אף האמור, הוצאה התראה לתובע בכתב על התנהגות זו; פעולה שאיננה אופיינית להתנהלות המקובלת בנתבעת; ובהקשר זה נפנה שוב לעדותו של הרב הנדל שנשאל והשיב:

"ש. אומרת לך עורכת הדין שהישיבה מתנהלת באופן לא פורמלי, ואנחנו נוכחים שבמקרה הספציפי של התובע, ברגע שהוא חרג ממסגרת השעות יצא אליו מכתב מתקן, אפשר לקרוא לזה סוג של מכתב נזיפה. השאלה על רקע זה, האם יש לך הסבר מדוע לא מצא מכתב שמתייחס באותה מידה להוראה שלו בתר מורה, בתשע"א?

ת. לא זכור לי שיצא מכתב הזה. אני חושב שהמכתב הזה יצא כשכבר היה כל הזמן רקע של בית משפט ולכן הגיעו למקום כזה רע.

ש. אתה מדבר על המכתב של השעות?

ת. כן"^[41].

50. מהמקובץ עולה אפוא, כי בניגוד לחובתה של הנתבעת כמעסיק לנהוג בתום לב ובהגינות ובניגוד למחויבות שנטלה על עצמה מכוח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, פעלה הנתבעת בשנים תשע"א ו-תשע"ב ליצירת סביבת עבודה שמשמעותה בפועל הרחקתו של התובע ממקום העבודה ופיטוריו בנימוק כי הנתק שבין התובע לסביבת העבודה - נתק שהוא פרי יצירתה של הנתבעת – מחייב את פיטוריו.

51. משמצאנו כי פיטורי התובע הם פיטורים שלא כדין, זכאי התובע לפיצוי על פיטוריו שלא כדין; ולעניין זה נפסק כי "בעת פסיקת פיצויים בגין נזק על פיטורים שלא כדין, יש להבחין בין ראשי הנזק השונים – נזק ממנו ונזק לא ממוני". הנזק הבלתי ממוני הוא על עוגמת הנפש ולעיתים במקרים הראויים, בעל מרכיב של "פיצוי עונשי" שתכליתו הרתעה והכוונת התנהגות של הצדדים ליחסי העבודה^[42].

52. במקרה שלפנינו, ראשי הנזק בכתב התביעה כוללים את הרכיבים הבאים שהם בגדר נזק ממון ממש, פגיעה בכושר ההשתכרות בסך של 120,000 ₪, העתקת מקום מגורים בסך של 20,000 ₪, סיוע במעבר דירה סך של 20,000 ₪, הורדה ושכר ויוקר המחיה במרכז בסך של 60,000 ₪, ופיצוי בגין פגיעה נפשית ובריאותית בתובע (ללא סכום).

53. ככלל, נזק ממון דורש כימות והוכחה. במקרה שלפנינו לא הוצגו בפנינו ראיות המתייחסות לנזק בממוני שנגרם לתובע ובכלל זה, ראיות בקשר להוצאות העברת הדירה ממצפה רמון למרכז בעקבות פיטוריו, בעלויות הנוספות של שכר הדירה והוצאות המחיה שנשא בהן התובע בשל המעבר למצפה רמון למרכז, חוות דעת רפואיות המכמתות את הפגיעה הבריאותית והנפשית בתובע, כתוצאה מפיטוריו שלא כדין.

בנסיבות הללו, משלא הוצגו ראיות המכמתות את נזק הממון שנגרם לתובע באותם ראשי נזק שהם נזק ממוני בראשי הנזק שהזכרנו לעיל (צורך מעבר הדירה, עלויות נוספות של שכר דירה והוצאות מחיה, פגיעה בריאותית ונפשית כתוצאה מפיטוריו) – אין בידינו לפסוק לתובע פיצוי ממוני על ראשי נזק אלה.

54. על פי הפסיקה במציאות של פיטורים שלא כדין שעה שמדובר בחוזה העסקה לתקופה בלתי קצובה, נקודת המוצא היא שלתקופת הפסד השכר נקבע רף עליון של שנה. בהקשר זה נפסק כי: "קביעת אורך התקופה בטווח השנה כאמור, תעשה תוך שיקלול כלל הנסיבות לרבות חומרת הפגם שנפל במעשה הפיטורים; הנזק הממוני כתוצאה מאיבוד מקור הפרנסה, ככל שרלוונטי, הנסיבות האישיות לרבות ותק במקום העבודה והפגיעה בכבוד העובד כאדם, כתוצאה מהדרך בה בוצעו פיטוריו".

55. במקרה שלפנינו הוכח הפסד ההשתכרות בפועל במצב דברים שבו התובע התקשו במציאת עבודה מתאימה בעקבות פיטוריו מהנתבעת. נוסיף עוד, כי לטעמנו הנסיבות האישיות – היותו של התובע בעל משפחה של 12 נפשות וחומרת הפגיעה בתובע; מהאופן שבו נהגה הנתבעת כלפיו המתבטא בסופו של יום בפיטורים שלא כדין – מחייבת פסיקת הפסד השתכרות ברף העליון.

56. מתלוש השכר היחיד שצורף לתיק בית הדין, עמד שכרו של התובע על סך של כ-9,000 ₪ לחודש^[43]. בהתאם זכאי התובע לפיצוי על אובדן השתכרות בסכום של 108,000 ₪. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2012.

57. כאמור בפסק דין פלוני "בעת פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש, אין לקבוע את סכום הפיצוי לפי שכרו של העובד. עוגמת הנפש איננה עומדת בהכרח ביחס ישיר לנזק הממוני, אם בכלל. אל מן הנמנע כי לא יגרם נזק ממוני, אך תיגרם עוגמת נפש. זאת ועוד, צערו של העובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של העובד המשתכר שכר נמוך"^[44].

58. ובחזרה לענייננו, הנתבעת הינה קהילה לבד מהיותה מקום עבודה. כתוצאה מהנידוי והחרמתו של התובע במקום העבודה^[45] נודו אשתו ובני ביתו, מהקהילה. בהקשר זה נפנה לעדותה של אשת התובע שבתשובה לשאלה השיבה:

"היו חברות שלי, לא פירוט אבל היה..., לא העניין של המשפט, בזמן הפיטורים, הכאב של הפיטורים. מאז לא הייתה לנו שיחה על זה, רק על הפיטורים ..., שאז היינו חברות ואחרי שכל העניין של הפיטורים, אז הייתה התרחקות. אתה מרגיש שאתה נמצא במעין חרם כזה, אתה יכול להגיע לבית הכנסת וכאילו אתה קיר"^[46].

אפילו שלא ניתן לחייב את הנתבעת על עוגמת הנפש שנגרמה לבני המשפחה של התובע, ואין לחייב את הנתבעת לפצות את התובע על עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל התנהלות חברי הקהילה, עובדי הנתבעת, הרי שבנסיבות האמורות לא יכולה להיות מחלוקת על עוגמת הנפש שנגרמה לתובע כתוצאה מהתנהגות הנתבעת כלפיו.

59. במקרה שלפנינו תבע התובע פיצוי על עוגמת נפש (נזק לא ממוני) בסכום של 25,000 ₪ ובהתאם הרינו פוסקים לתובע פיצוי על עוגמת נפש בסכום שנתבע. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2012.

בשולי הדיון בתביעת התובע

60. לפני שנסיים את הדיון בתביעת התובע, נבקש להוסיף בקצרה את הדברים הבאים:

א. בנוסף לדיון בסעדים שבכתב התביעה שלפנינו, שאותם פרטנו לעיל, כוללת התביעה את הסעדים הבאים: בקשה לחיוב התובע בהוצאות משפט בסך של 51,000 ₪; ותביעה לפיצוי בגין "פגיעה במציאת עבודה סדירה, עד כתיבת שורות אלו, 50,000 ₪".

ב. מתוך עדויות התובע עולה כי התביעה שעניינה החזר הוצאות משפט בסך של 51,000 ₪, מתייחסת לשכר הטרחה ששילם בהליכים הזמנים^[47] ולעניין זה, דין התביעה להידחות, שכן על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הראשון, כל צד נושא בהוצאותיו^[48]. משנדחתה בקשת התובע בסעד הזמני, אין התובע זכאי להחזר הוצאות על ההוצאות המשפטיות שנשא בהן לצורך הסעד הזמני.

ג. הפיצוי הנתבע תחת ראש הנזק "פגיעה במציאת עבודה סדירה עד כתיבת שורות אלו 50,000 ₪", נראה שמתייחס לפעולות הנתבעת לאחר סיום הקשר שהכשילו את התובע במציאת מקום עבודה לאחר פיטוריו. פעולות אלה, על פי כתב התביעה, באות לביטוי בדברים שנאמרו על ידי נציגי הנתבעת (על פי טענת התובע), למנהלי מוסדות החינוך שבהם ביקש התובע להיקלט כעובד הוראה. מכאן שענייננו בתביעה לנזק ממשי שעילת התביעה מבוססת על הוראות חוק איסור לשון הרע. כפי שאמרנו לעיל, לא הניח בתביעה שלפנינו עילת תביעה לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע; ומכאן שדין התביעה בראש זה להידחות.

סיכומו של דבר:

61. מהמקובץ עולה כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי על פיטורים שלא כדין, המורכבים מפיצוי ממוני על אובדן השתכרות בסכום של 108,000 ₪ ופיצוי על עוגמת נפש בסכום של 25,000 ₪. לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2012. באמור לעיל הסתיים הדיון בתביעת התובע.

התביעה שכנגד:

62. כאמור בפרק הדן בתביעה שכנגד, עניינה של תביעה זו חיוב להשבת שכר ששולם לתובע בשנת הלימודים תש"ע בסכום של 43,800 ₪. לטעמנו ניתן לקצר ולומר כי דין התביעה שכנגד להידחות מהנימוקים שנפרט להלן:

א. אין מחלוקת כי בשנת הלימודים תש"ע סוכם על העסקתו של התובע בהיקף של 150% משרה בתפקיד של מנהל התיכון.

ב. אין מחלוקת כי התובע אכן עבד בפועל בהיקף המשרה שסוכם עימו בתפקיד של מנהל תיכון^[49].

ג. בנסיבות הללו היה התובע זכאי לשכר ששולם לו בפועל בגין העסקתו בתש"ע כמנהל תיכון, בהיקף משרה של 150%^[50] ולתביעה של השבת שכר – אין בסיס.

ד. ככל שטוענת הנתבעת לנזק שנגרם שעניינו פגיעה בהשתתפות משרד החינוך בשכר עובדי הוראה, כתוצאה מהדיווח שהגיש התובע למשרד החינוך על העסקתו בשיעור משרה של 100%, בעוד שבפועל הועסק התובע בהיקף של 150% משרה – הרי נזק שכזה לא הוכח.

ה. בהקשר זה די להפנות לכתב התביעה שכנגד עצמו, שבו נטען כי:

"היות שחישוב שכר הלימוד המגיע לישיבה בהתאם לפרופיל ההשתכרות של המורים הינו עניין מסובך שנעשה על ידי מחשבי משרד החינוך, אין ביכולתה של הישיבה לדעת במדויק מהו שיעורו של הנזק"^[51].

בהתאם לא הציגה הנתבעת, התובעת שכנגד, את העקרונות על פיהם נקבע שיעור השתתפותו של משרד החינוך בשכר הלימוד שמשלמת הנתבעת לעובדי ההוראה וכן לא הגישה חישוב של הנזק שנגרם כתוצאה מהדיווח שהגיש התובע למשרד החינוך בשנת הלימודים תש"ע על העסקתו בנתבעת בהיקף משרה של 100%.

ו. תביעת הנתבעת לחייב את התובע בפיצוי/החזר בגובה השכר ששולם עבור חצי המשרה עליה לא דווח למשרד החינוך, כוללת הנחה סמויה לפיה היקף ההשתתפות של משרד החינוך בשכר המורים שמשלמת הנתבעת לעובדי ההוראה, עומד על 100% מהשכר המדווח. משהנתבעת/התובעת שכנגד מציינת בריש גלי שאין בידיה להצביע על העקרונות שמהם נגזרת ההשתתפות של משרד החינוך בשכר שהיא משלמת לעובדי הוראה, הרי שאין בסיס להנחה הסמויה שעומדת בבסיס התביעה שכנגד.

סוף דבר:

63. לאור האמור לעיל, תביעת התובע מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע פיצויי על פיטורים שלא כדין, כמפורט בסעיף 61 לפסק הדין.

התביעה שכנגד נדחית.

64. משהתקבלה תביעת התובע ונדחתה תביעת התובעת שכנגד, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך של 25,000 ₪.

65. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ט, 10 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.

1. נספח ו' לתצהירו של הרב ארי הנדל. ↑

2. כמפורט בסעיף 20; סעיפים 40-41 וסעיף 43 לכתב התביעה. ↑

3. כך לדוגמא נטען בסעיף 11 לכתב התביעה: "ראוי לציין כי תחילה החליט ראש הישיבה להדיח את התובע מתפקידו בשל גילו ובהמשך כדי למצוא סיבות לכך, התייחס ראש הישיבה לבקשותיו של התובע שנדרשו לטובת ושמירה על ביטחון התלמידים כסיבות מספקות להדחתו של התובע מתפקידו". ↑

4. כמפורט בסעיפים 29-33 לכתב התביעה. ↑

5. סעיפים 46 ו-47 לכתב התביעה. ↑

6. סעיפים 53 ו-54 לכתב התביעה המתוקן. ↑

7. סעיף 48 לכתב התביעה המתוקן. ↑

8. סעיף 55 לכתב התביעה המתוקן. ↑

9. סעיף 5.1 לסיכומי התובע ↑

10. כמפורט בהתכתבות שבין הנתבעת למשרד החינוך, המצורפת כנספח יג' לתצהירו של הרב ארי הנדל. ↑

11. סעיף 5.5 לסיכומי התובע. ↑

12. פסקה 1.26.26 לסיכומי התובע. ↑

13. סעיף 9 לתצהירו של הרב נתנאל לובר. ↑

14. עדות התובע, עמ' 32 לפרוטוקול שורות 18-25. ↑

15. לעניין זה נשאל התובע בעדותו והשיב : "ש. תאשר שבשנת הלימודים תשע"ב שינית את שעות העבודה שלך, מבלי שקיבלת קודם את אישור הממונים עליך. ת. מה שבדיוק אירע, זה שהרב ארי אמר לי שהוא נוהג להשלים שעות על ידי ... ש. תשובה של כן ולא. ת. הוא נוהג להשלים שעות בשעות שהוא לא יכול, ולכן שיניתי למשך פחות משבוע וחצי את השעות, לשעות שהן הרבה יותר רלוונטיות להוראה בישיבה, שכוללות את סדר הערב שבו נוכחים כמאתיים תלמידים" עמ' 28 לפרוטוקול שורות 1-7. ↑

16. עמ' 56 לפרוטוקול שורות 10-24. ↑

17. עמ' 17 לפרוטוקול שורה 22 עד עמ' 18 שורה 6. ↑

18. כך למשל בתשובה לשאלה שנשאל השיב התובע: "... היו מורים מקצועיים שאין להשיגם בכל האזור, גם אם היה בן 90, לכן העסיקו אותם..." עמ' 29 לפרוטוקול שורה 4. ↑

19. ע"ע 627/06, אורלי מורי – מ.ד.פ ילו בע"מ (16.3.2008).ת ↑

20. ולעניין זה נשאל העד והשיב: "ש. תאשר כי לתובע כישורים חינוכיים גבוהים. ת. מאשר" עמ' 63 לפרוטוקול שורות 20-21. ↑

21. ולעניין זה נפנה לסעיף 19ג' לתצהירו של הרב יהונדב עציון: "... היות שאני התחלתי לשהות בבית המדרש בעת סדרי הלימוד, ובעקבות הנתק המוחלט ביני לבין התובע, העדפתי שלא ליצור שעות נוכחות משותפות לשנינו בבית המדרש". ↑

22. בהקשר זה נפנה לעדותו של הרב יהונדב עציון שמסביר בתשובה לשאלה: "יש לימודי תיכון אבל התפיסה החינוכית במצפה עד היום היא לא לאפשר לתלמידים חופש בחירה האם להיכנס לשיעור או לא. לכן יש בכל שיעור נתון מספר תלמידים שלא נכנסים לשיעור ולכן מאוד העסיק אותי למצוא להם אלטרנטיבה חינוכית בשעות האלה, וזה בדיוק מה שרציתי. הראיה בשנה אחרי כן, בשנת תשע"ג ביקשתי מהרב ארי שהיה בשבתון, להיכנס וללמד בשעות אחר הצהריים שש שעות במסגרת הזו" עמ' 60 לפרוטוקול שורות 20-24. ↑

23. עמ' 20 לפרוטוקול שורות 17-19. ↑

24. צ"ו 22703-07-12, עמ' 19 שורות 2-3. ↑

25. עמ' 43 לפרוטוקול שורה 14. ↑

26. עמ' 41 לפרוטוקול שורה 31 עד עמ' 42 שורה 2. ↑

27. לבד מעדותו של מנהל הישיבה, מר יהונדב עציון, עליה התעכבנו לעיל. ↑

28. עמ' 18 לפרוטוקול שורות 18-25. ↑

29. עמ' 45 לפרוטוקול שורות 14-18. ↑

30. ע"ע 11260-10-13, מרכז הפורמייקה אברבוך בע"מ – יפית פרבר גאלי (14.11.2016); ובהקשר זה נפנה לפסקה 41 לפסק הדין לפיה: "עת המעסיק טוען כי נפלו כשלים בעבודתו של העובד שפוטר, על בית הדין לבדוק אם מדובר בטענה אותנטית המועלית בתום לב, או בתואנה להצדקת פיטוריו של העובד שמועלית בחוסר תום לב, ומשמשת מסווה לעילת פיטורים שלא כדין. במסגרת בדיקה זו, בוחן בית הדין את מהות הטענה, שכן ככל שנראה כי המעסיק מעצים את חומרתו של הכשל הנטען מעבר לסביר, יש בכך אינדיקציה כי מדובר בתואנה המשמשת מסווה לעילת פיטורים שלא כדין. אולם, כאמור, בעת בחינת שאלה זו, על בית הדין להזהיר עצמו ולוודא שאינו מחליף את שיקול דעתו של המעסיק בשיקול דעתו...(הדגשה שלי-ט.מ)" ↑

31. ולעניין זה נפנה לפרוטוקול הדיון שהתקיים בצ"ו 49001-05-10, בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 24-28: "הצעה של נושא ונותן היתה הצעה שלנו בשביל לשמור על מעמדו, 12 חודשי הסתגלות בתפקיד, תוך כדי השנה הזו למצוא מקום עבודה אחר. היום אם אין את הסיפא הזאת של ההתקשרות בינינו, המתח שיכול להיות בין שני האנשים, היום אנו לא יכולים לקבל את האופציה של 12 חודשים ואחר כך נראה, אנו נסכים לאופציה השניה האופציה הכספית. אנו מוכנים למסור לבית הדין את האופציה השניה. ולא לא תהיה ברירה אלא לנהל את התיק (הדגשה שלי-ט.מ)". ↑

32. כפי שעולה מהחלטת בית הדין בהליך הראשון מיום 27.6.2010. ↑

33. אשר צורף כנספח טז לבקשה לסעד זמני. ↑

34. סעיף 9א' למכתב הזימון לשימוע. ↑

35. עמ' 10 לפרוטוקול הדיון בתיק צ"ו 22703-07-12 שורה 28 עד עמ' 11 שורה 2. ↑

36. עמ' 69 לפרוטוקול שורה 4 עד עמ' 70 שורה 6. ↑

37. סעיף 19ג' לתצהירו של הרב יהונדב עציון. ↑

38. צ"ו 22703-07-12, עמ' 15 לפרוטוקול שורות 17-29. ↑

39. עמ' 20 לפרוטוקול שורות 20-23. ↑

40. כפי שעולה מדבריו של הרב הנדל בפרוטוקול השימוע, אשר במסגרתו התייחס התובע לשינוי שהנהיג במסגרת שעות עבודתו, כך שבמקום להתחיל בשעה 14:15 יעמוד לרשות התלמידים החל מהשעה 15:30; ובהקשר זה הגיב הרב הנדל באמירה "קודם עשית ואחר כך שאלת, אבל אני מודה שהסכמתי" פרוטוקול ועדת השימוע שצורף כנספח ה' לבקשה לסעד זמני. ↑

41. עמ' 44 לפרוטוקול שורות 21-28. ↑

42. ע"ע 43380-06-11, פלוני נ' אלמונית (9.9.2014) (להלן: "פסק דין פלוני"). ↑

43. תלוש השכר היחידי שצורף לתיק בית הדין הוא תלוש השכר של חודש יולי 2010. התלוש מפריד בין רכיב השכר השונים, שעה שבאותה שנה הועסק התובע על פי חוזה מיוחד. השכר ששולם לתובע שלא במסגרת החוזה המיוחד, עמד על סכום של 9,058 ₪. ↑

44. פסקה 34 ל פסק דין פלוני. ↑

45. ובהקשר זה נפנה לעדותו של הרב לובר, אשר מתייחס לקשר בין הנידוי למקום העבודה לבין הנידוי על ידי הקהילה, וכך נשאל הרב והשיב: " ש. תאשר שלא שמעת באוזניך את הרב יהונדב מורה למישהו להחרים את הרב אידי ומשפחתו. מה זה הנידוי המוחלט שאתה טוען שראית? ת. אסביר. במהלך שהותי במשך תשע שנים במצפה רמון, אני מכיר היטב את המטריה של קהילה. ברגע שראש הישיבה תיכונית מפטר עובד, ובפרט כאשר יש דם רע שנוצר כתוצאה מהפיטורים, בקהילה כה קטנה והומוגנית, בהכרח הדבר יוצר ריחוק מהמפוטר. כל עובד מבין מה המשמעות של קרבה למפוטר. ואתן לך דוגמא, ישנו אדם שהיה בסכסוך עם הישיבה לפני כעשר שנים, הנ"ל הגיע למצפה רמון בשנית ושם אף אחד לא הסכים לשלוח את ילדיו לשחק בביתו. אף אחד לא הסכים לומר לו שלום. הוא היה בשכונתי, ראיתי את הדברים הללו. לכן גם במצבים כאלה כאשר שמעתי דברים בגנותו של הרב אידי בר אבין, כגון בגלל שהוא מרוקאי ולא אשכנזי שהיה אחד אחר אשכנזי שפיטרו אותו והוא לא עשה שום דבר והדבר עבר כלא היה, לכן הדבר משפיע באופן גורף ואני ראיתי זאת בעיני "עמ' 16 שורה 24 עד עמ' 17 שורה 5 ↑

46. עמ' 25 לפרוטוקול שורות 19-23. ↑

47. עדות התובע עמ' 27 לפרוטוקול שורות 1-3, נספח 3 לתצהיר התובע. ↑

48. כפי שגם אישר התובע עצמו בעדותו, עמ' 27 לפרוטוקול שורות 5-7. ↑

49. לעניין זה די לנו שנפנה לחלופת הדוא"ל המתייחסת לתשלום השכר לתובע בתש"ע ובה כותב מר עמית כהן, מנכ"ל הנתבעת, כי "כפי שהתברר לאחרונה, היקף עבודתו של הרב אידי בר אבין בישיבה התיכונית במצפה רמון, עומד על 150% משרה". ↑

50. כפי שקבעה גב' שרה ליכטנברג, מנהלת גף כוח אדם בהוראה, אשר בתשובה לפניית הנתבעת בקשר לשכר ששולם לתובע כותבת כדלקמן: "אינני מבינה את שאלתך, האם הכוונה להחזיר את הכספים שעבד מעבר למותר (משהועסק התובע בהיקף משרה של 200% כעובד הוראה בשני מקומות עבודה שונים, בעוד שהעסקתו של עובד הוראה מוגבלת להיקף העסקה של 150% אצל כלל מעסיקיו, הוספה שלי-ט.מ), האם לאשר את החוזה? לדעתי, מה שעבד עבד... אם הוא רוצה חוזה אישי הוא מגיע לו, עליו לצמצם קודם את משרתו..." נספח ב' לכתב התביעה שכנגד. ↑

51. סעיף 31 לכתב התביעה שכנגד. ↑