1. ביום 14.9.2008 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום, בו נכתב כי ביום 30.5.2008, בסמוך לשעה 03:05 בצומת יהודייה שברמת הגולן הם נמצאו ברכב, כאשר ברשותם דורבן שחוט, אשר ניצוד על ידיהם באמצעות מקל, סכין ופנס. עוד צויין כי הדורבן הינו חיית בר מוגנת, כי אזור רמת הגולן אסור בציד וכי לנאשמים לא היו רישיונות ציד ואף לא היתר למעשיהם.

בגין מעשים אלו הואשמו הנאשמים בביצוע העבירות הבאות:

(1) ציד חיית בר מוגנת, לפי סעיפים 2 ו-14(ב) לחוק הגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת חיית הבר או החוק);

(2) ציד ללא רישיון ציד, לפי סעיפים 2 ו-14(ב) לחוק;

(3) ציד באזור אסור (אזור מס' 12 לתוספת), לפי תקנה 1 לתקנות להגנת חיית הבר (אזורים אסורים), התשל"א-1971 (להלן: תקנות 1971) וסעיף 14(א) לחוק;

(4) ציד בלילה, לפי תקנה 5(א) לתקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976 (להלן: תקנות 1976) וסעיף 14(א) לחוק;

(5) החזקת חיית בר מוגנת, לפי סעיפים 8(א)(3) ו-14(א) לחוק.

2. הנאשם מס' 1 כפר בעובדות כתב האישום. באשר לנאשם מס' 2 - במסגרת עסקת טיעון תוקן כתב האישום לגביו, הוסרו עבירות הציד וביום 17.2.2009 הוא הורשע ודינו נגזר על ידי השופטת סמסון. ביום 23.4.2013 התקיימה ישיבת ההוכחות לגבי הנאשם מס' 1, אשר מכאן ואילך יכונה הנאשם.

ראיות המאשימה

דו"ח פעולה של השוטר חיים גבאי (ת/1)

3. בדו"ח פעולה שכתב השוטר חיים גבאי (להלן: חיים) ביום 30.5.2008 הוא רשם כי בשעה 03:05 באותו יום הגיע למחסום בצומת יהודיה - בו הוא שהה ביחד עם שלושה שוטרים נוספים - רכב מסוג מזדה ובו שני הנאשמים. בחיפוש ברכבם נמצאו אולר, מקל ארוך, פנס, כובע צמר, גיגית ובתוכה שקית ובה דורבן מת.

דו"ח פעולה של הפקח שרון לוי (ת/2)

4. בדו"ח שכתב פקח רשות הטבע והגנים שרון לוי (להלן: שרון) למחרת האירוע הוא ציין כי לאחר שביום 30.5.2008 בשעה 03:45 נמסר לו טלפונית ממשטרת קצרין כי בצומת יהודיה נעצר רכב ובו דורבן, הוא הגיע לתחנת משטרת קצרין ובחיפוש שערך בלוויית שוטרת ובנוכחות הנאשמים הוא מצא בתוך הרכב בו הם נמצאו פנס, מקוש, קולר לכלב וגיגית ובה שקית אשר בתוכה דורבן שחוט (תמונות ת/4 - ת/12 ו- ת/24). עוד רשם שרון כי הבחין בשפשוף על מגן הרכב (תמונות ת/18, ת/20 ו-ת/21) ומעליו נקודת דם. באותו מעמד הוא קיבל מידי השוטר חיים נבוט ועליו שני כתמי דם, סכין מתקפלת ופנס (תמונות ת/13 - ת/17 ו-ת/19), אשר נמסר לו כי חיים מצא ברכב. הנבוט היא, למיטב הבנתי, המקל הארוך שנזכר בדו"ח של חיים.

5. בדו"ח צויינה גרסה הנאשמים כפי שנמסרה לשרון בתחנת המשטרה, ועל פיה הם מצאו את הדורבן כשהוא דרוס. בעקבות זאת ביצע שרון סריקה של הכביש מדרום לתחנת הדלק של הישוב רמות, לאורך שני קילומטרים, ולא מצא סימנים לדריסה של דורבן.

עדות הפקח

6. בעדותו בבית המשפט העיד שרון כי הדורבן שמצא בשקית שהייתה בתוך הגיגית היה עם שפשוף ברגלו ו"בלי סימני דריסה", כמו קוצים שבורים וקרעים, וכי על המקל ועל הרכב הוא ראה כתמי דם. הוא תיאר מניסיונו שיטות שונות של ציד דורבנים, והעריך כי במקרה הנוכחי מצב הדורבן המת והציוד שנתפס תואמים ציד באמצעות דריסה במהירות נמוכה, איתורו בשולי הדרך בעזרת פנס, חבטה עם מקל ושחיטת הדורבן עם סכין.

חוות דעת מומחה (ת/27)

7. בחוות דעתו מיום 1.6.2008 של הוטרינר ד"ר אמנון לבוב, שבדק ביום האירוע את הדורבן השחוט, נקבע כי סיבת המוות הינה שחיטה ודימום למוות לאחר מכה בעורפו של הדורבן על ידי "מכשיר כהה" (צריך להיות "קהה" – א"ג).

הודעת הנאשם ביום האירוע (ת/25)

8. כאשר הנאשם שהה במשטרת קצרין, אליה נלקח לאחר תפיסתו במחסום יהודיה, הוא נחקר על ידי שרון, ומסר גרסתו. הנאשם הודיע: "בבית משפט אני אומר את הכל, אין לי מה להגיד עכשיו". בתשובות לשאלות הוא אמר כי הוא והנאשם מס' 2 הגיעו מהישוב עראבה אל חוף צאלון, כי הדורבן המת נמצא על ידיהם באמצע הכביש לפני צומת רמות וכי הוא שם אותו בשקית. כשנשאל הנאשם: "איך נחתך לו הגרון?", השיב: "תשאל אותו", וכי הפנס והמקל שנמצאו ברכב משמשים את אחיו אשר עובד כשומר ואשר משתמש ברכבו. כשנשאל לפשר הסכין שנמצאה ברכב, אמר תחילה כי אינו יודע, אך מיד הוסיף כי אחיו משתמש בה לאכילת תפוזים.

עדות הנאשם

9. הנאשם העיד (בשפה הערבית, ובתרגום על ידי בא כוחו) כי בליל האירוע, בעת שהוא והנאשם מס' 2 היו בדרכם בחזרה, לאחר בילוי ביחד עם אנשים נוספים בחוף צאלון, הם הבחינו ברכב אשר עצר בשולי הדרך. בהגיעם למקום עצירת אותו רכב - כך סיפר - הם מצאו את הדורבן כשהוא שותת דם. בחקירה הנגדית אמר כי הרכב האחר הוא שפגע בראש הדורבן, וברח מהמקום. הוא הכחיש כי פגע בדורבן, וטען כי בהיותו נעזר בקביים לשם הליכה אין הוא מסוגל כלל לרוץ אחר דורבן על מנת לצודו.

10. כשנשאל הנאשם לפשר החפצים שנמצאו ברכבו, הסביר בעדותו הראשית כי המקל משמש את אחיו להגנה בפני נחשים ואילו הפנס משמש אותו כאשר הוא משחרר כלבים לחצר השמירה. באשר למקל, תחילה טען כי הוא היה בתא המטען של הרכב, ומיד לאחר מכן נסוג, ואמר כי איננו זוכר.

העבירות

11. תכלית ניתוח הראיות היא לקבוע ממצא עובדתי כאמת משפטית ולקבוע האם היסוד העובדתי והיסוד הנפשי שהוכחו מצמיחים את העבירות נשוא כתב האישום. לפיכך, אביא תחילה כלשונן את הנוסח של העבירות נשוא כתב האישום:

סעיף 2 לחוק קובע:

"לא יצוד אדם ציד או חיית בר מוגנת, אלא ברשיון ציד או בהיתר על פי סעיף 3".

סעיף 8(א)(3) לחוק קובע:

" לא יחזיק אדם חיית בר שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת אלא בהיתר החזקה כללי או מיוחד, או אם באה לידיו מבעל היתר סחר כללי או מיוחד או היתר העברה כללי או מיוחד, או אם הנו מחזיק כדין כאמור בסעיף קטן (ב).

בתקנה 1 לתקנות 1971 נקבע:

"לא יצוד אדם חיית בר בתחום האזורים המסומנים במספרים 1, 2, 3, 4, 5, 8, 12 ו-13 שבתוספת".

ואזור מס' 12 בתוספת לתקנות אלו הוגדר כדלקמן:

"מספר האזור: 12; שמו: מדרוני רמת הגולן ורמת הגולן; מקומו: מזרחית לירדן ולכנרת;

גבולותיו –

גבול המדינה מכביש רג'אר – צומת שיאון (כביש מספר 999) בצפון; מזרחה, דרומה ומערבה עד חמת גדר;

דרום: כביש חמת גדר – צמח (כביש מספר 98) מחמת גדר במזרח עד חוף הכנרת במערב;

מערב: לאורך חופה המזרחי של הכנרת ממעגן בדרום שפך הירדן, הירדן, כביש גדות – גונן (כביש מספר 918), דרך הפטרולים מזרחית לכפר סאלד ושמיר, בניאס, כביש בניאס – רג'אר (כביש מספר 999) עד גבול המדינה בצפון".

בתקנה 5(א) לתקנות 1976 נקבע:

"לא יצוד אדם משקיעת החמה ועד זריחתה אלא אם קיבל לכך את כל אלה:

(1) היתר בכתב מאת המנהל;

(2) היתר מאת הממונה על השמירה לפי חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), תשכ"א-1961;

(3) הסכמה בכתב מאת מחזיק המקרקעין שבתחומם בכוונתו לצוד;

(4) היתר בכתב מאת מפקד תחנת המשטרה הקרובה ביותר למקום הציד או האחראי על התחנה - אם המקרקעין שבתחומם בכוונתו לצוד נמצאים בתחום 2 ק"מ מהגבול".

ובסעיף 14(א) ו-14(ב) לחוק נקבע:

"(א) העובר עבירה על פי חוק זה או על תקנה שהותקנה לפי סעיף 16 למעט על פי פסקה (2), או העובר על תנאי מתנאי רשיון או היתר שניתן על פי חוק זה, דינו, אם אין הוראה אחרת בחוק זה, מאסר שנה אחת או קנס.

(ב) העובר עבירה לפי הוראות הסעיפים 2, 3 ו-4 דינו – מאסר שנתיים או כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977".

ראיות נסיבתיות

12. הנאשם כפר בביצוע ציד הדורבן בליל האירוע. המאשימה טענה כי הראיות הנסיבתיות מוכיחות מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את הציד וכי התקיימו כל יסודות העבירות המיוחסות לו. בטרם אגש לפרק הניתוח והמסקנות, אייחד מלים אחדות לטיבן של ראיות נסיבתיות כבסיס להרשעה ולמשמעות ביצוע בצוותא.

13. על ההלכה הקובעת מהם שלושת השלבים של בחינת ראיות נסיבתיות המובאות בפני בית המשפט עמד השופט רובינשטיין בפסקה מ"ז לפסק דינו בע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.2.2012) (להלן: עניין אבוטבול):

" ... אמשיך בניתוח המקרה בהתאם לבחינה הנהוגה בפסיקה להכרעת הדין המושתתת על ראיות נסיבתיות. זו מורכבת משלושה שלבים:

"בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה מימצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה. הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר (ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). אין הכרח כי כל ראיה נסיבתית, כשהיא לעצמה, תספיק להרשעת הנאשם. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספקת להפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך (בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה, בעמ' 15; ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, בעמ' 686-685; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, בעמ' 570; ראה גם: ע"פ 1688/99 הוכברג נ' מדינת ישראל; ע"פ 1888/02 הנ"ל, בעמ' 227; ע"פ 6351/99 אבו טריף נ' מדינת ישראל; ע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל, בעמ' 841-840. בשלב שלישי מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחת ההפללה של הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח זו מול זו את התזה המפלילה של התביעה מול האנטי תזה של ההגנה ובוחן אם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גירסתו והסברו של הנאשם (ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל ... בפיסקה 16)" (הדגשות שלי - א"ר) (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(6) 577, 587 - השופטת פרוקצ'יה)".

וראו גם פסקה 28 בפסק דינו של השופט שהם בע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.11.2012).

ביצוע בצוותא

14. לעניין ביצוע מעשה המצמיח עבירה, סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) קובע כי מבצע עבירה - "לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר", וכי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".

כך, למשל, בע"פ (מחוזי נצ') 1269/07 בן אסעד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.3.2008), בו נטען כי לא הוכח מי מבין ארבעת הנאשמים שהיו ברכב וערכו מרדף אחר דורבנים הוא זה אשר ירה בדורבנים, נקבע כי לאור ההגדרה בחוק העונשין של "מבצעים בצוותא", ולצורך הרשעת הנאשמים בעבירות הציד, אין כל משמעות לשאלה מי מבין הנאשמים המית בפועל את הדורבנים שניצודו.

ניתוח ומסקנות

15. המאשימה הוכיחה שלל עובדות רלוונטיות שהינן בגדר ראיות נסיבתיות: בשעת לילה, ביום 30.5.2008, נמצא הנאשם עם רכבו ברמת הגולן, ביחד עם אדם נוסף (הנאשם מס' 2); ברכב הנאשם נמצא דורבן שחוט בתוך שקית, אולר, סכין, פנס, מקוש ונבוט; על הנבוט נמצאו שני כתמי דם; מגן הרכב היה משופשף ועליו נמצאה נקודת דם.

הוכח כי על הדורבן לא נמצאו סימנים המאפיינים דורבן שנדרס, כמו קוצים שבורים, ועל הכביש באזור לא נמצאו סימנים של דריסת חייה, כמו כתמי דם או קוצים.

על פי חוות דעתו של וטרינר מומחה, מות הדורבן נגרם כתוצאה משחיטה ודימום למוות לאחר מכה ממכשיר קהה.

16. הממצאים העובדתיים הללו מצביעים על כך שהדורבן ניצוד והומת באכזריות. הם שוללים את האפשרות לפיה מותו נגרם עקב דריסה על ידי רכב. עולה מכך כי הם מפריכים את גרסת הנאשם, לפיה הדורבן נפגע על ידי רכב אחר, באמצע כביש, וכי אותו רכב נעצר תחילה בשולי הדרך ולאחר מכן ברח מהמקום.

הימצאותם ברכבו של הנאשם של גופת הדורבן השחוט ושל כלים באמצעותם ניתן לצוד דורבנים, והימצאות כל אלה ביחד עם שני הנאשמים באישון לילה ברמת הגולן, יוצרות מסכת של ראיות נסיבתיות המעידות כי הנאשמים הם אשר צדו את הדורבן באותו הלילה והחזיקו בו.

17. כמתואר בעניין אבוטבול, בשלב השלישי של בחינת הראיות הנסיבתיות מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר סביר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה. ככל שמדובר בהחזקה של חיית בר מוגנת, קובע אף סעיף 13 לחוק הגנת חיית הבר את נטל הראיה, ולפיו באם נמצאו בחזקת אדם או ברכבו ציד או חיית בר מוגנת, עליו הראיה שהוא מחזיק בה כדין.

במקרה הנוכחי, הנאשם לא סיפק הסבר סביר והגיוני להימצאות הדורבן השחוט ברכבו. גרסתו, לפיה הוא ונאשם מס' 2 נטלו את הדורבן אשר נדרס על ידי רכב אחר שברח מהמקום, איננה מתיישבת עם הימצאות הדורבן כשהוא שחוט בצווארו ברכב הנאשם ועם העדרם של סימני דריסה על הכביש ועל גופת הדורבן. הוא לא סיפק הסברים משכנעים להימצאות פנס, מקל (נבוט) וסכין ברכבו. תחילה אמר בהודעתו במשטרה כי אינו יודע מדוע הסכין נמצאה ברכבו, ולאחר מכן אמר כי היא משמשת את אחיו לאכילת תפוזים. הוא העיד כי המקל והפנס משמשים את אחיו שעובד כשומר. אחיו לא הובא למתן עדות שתתמוך בגרסה זו, וכך אף לא איש מאותם חברים נוספים, אשר, לטענת הנאשם, הוא בילה עמם בחוף צאלון.

משלא עלה בידי הנאשם להפריך את המסקנה המפלילה, היא נותרה בעינה, ולפיה הוא, ביחד עם הנאשם מס' 2, צד את הדורבן והחזיק בו באישון לילה ברמת הגולן. לאור משמעותו של ביצוע בצוותא, כמוסבר לעיל, הרי בנסיבות שהוכחו, אין חשיבות לשאלה מי מבין שני הנאשמים היה זה אשר אחז במכשיר הקהה והיכה למוות בדורבן. היעזרותו של הנאשם בקביים להליכה אינה גורעת מחלקו בציד, אשר - באופן שתואר על ידי שרון - לא דרש מרדף רגלי אחר הדורבן, אשר איננו חייה מהירה.

18. מכל המתואר לעיל עולה כי המאשימה - על בסיס הראיות הנסיבתיות ועל סמך מכלול הראיות וביניהן גרסתו הבלתי אמינה של הנאשם ועל בסיס תעודת עובד ציבור של הרשות לשמירת הטבע והגנים (ת/26) לפיה לא היה לנאשם רישיון ציד - הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את כל העובדות והנסיבות שפורטו בכתב האישום, וכי הן הצמיחו את כל העבירות שצויינו בו.

אשר על כן, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע העבירות של ציד חיית בר מוגנת, ציד ללא רישיון ציד, ציד באזור אסור, ציד בלילה והחזקת חיית בר מוגנת.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ג, 16 יוני 2013, במעמד הנאשם ובאי כוח הצדדים.