החלטתי לזכות את הנאשמים מר קובי נבון ומר בן ציון ציטרין, מעבירה של איסור לשון הרע בצוותא, שידול וסיוע לעשיית פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ביחד עם הוראות סעיפים 1-3 שבו, בנוסף לסעיפים 29(א) ו-29(ג), 30, 31, 34כג לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

תוכן עניינים

עמוד

1. ואלה תולדות ...............................................................................4
2. רשות לשכת רואי החשבון - בחירות 2009 .......................................5
3. הקובלנות הנדונות..........................................................................7
4. הגנות הנאשמים
   1. נאשם מס' 1 – יעקב נבון ..................................................................9
   2. נאשם מס' 2 – בן ציון ציטרין ...........................................................11
5. טענות מקדמיות ...........................................................................12
6. על הקובלנה הפלילית – מאפיינים ומגמות 2019 .............................14
7. מהכלל אל הפרט – דיון ומסקנות
   1. עבירת איסור לשון הרע .........................................................19
   2. על פרסום מכתב הקובלנה ברשות החברות – מהות ומשמעות....20
      1. פרסום המכתב – נבון..........................................................22
      2. פרסום התצהיר – ציטרין ...................................................22
   3. הגנת תום הלב במשפט – פרסום לצורכי משפט.......................27
   4. כוונה לפגוע...........................................................................31
   5. לשני בני אדם או יותר............................................................40
      1. הסדר דיוני – חזקת הפרסום בפועל......................................41
      2. שני אנשים ויותר – האמנם? .............................................43
   6. לשון הרע .............................................................................44

1. טענת אמת הפרסום ....................................................................50
   1. רף ההוכחה הנדרש.................................................................52

8.1.1.1 דיון ומסקנות .............................................55

• • • 1. אמת דיברתי – הפן העובדתי..........................57
      2. אמת דיברתי – הפן המשפטי .........................58
  1. האינטרס הציבורי ..........................................................65

1. לסיכום עד כאן- תום הלב של הנפגע, האמנם? .................................69
2. הוצאות משפט ..............................................................................71

10.1 דיון................................................................................................72

1. אחרית דבר ..................................................................................76

ואלה תולדות..

1. הקובל – מר עופר מנירב (להלן:"מנירב"), הינו רואה חשבון במקצועו בעל משרד עצמאי מאז שנת 1980 וחבר בלשכת רואי החשבון בישראל. נכון לסוף שנת 2017 משמש הקובל גם כיו"ר וועדת המיסים והקשר של רשות המיסים בלשכה וכמייצג של הלשכה בוועדת הכספים של הכנסת^[1]. על פי הנטען בכתבי הקובלנה ומפי עדות הקובל, בין השנים 2000-2006 כיהן הקובל פעמיים ברציפות כנשיא לשכת רואי החשבון בישראל ובתפקידים נוספים מספר שנים במועצת ובלשכת רואי החשבון.^[2] בשנת 2012 נמנה הקובל על אחד מהמועמדים למינוי כחבר בוועדה למינוי רואה חשבון מטעם רשות החברות הממשלתיות. מינוי זה לא צלח בסופו של יום, אך היווה את גדר הקובלנות הנדונות.
2. הנאשם 1- מר קובי נבון (להלן: "נבון") הינו רואה חשבון במקצועו מאז שנת 1988 ומשמש כשותף בכיר במשרד רואה החשבון נבון-וייסבלט החל משנת 1998 על לקוחותיו של נבון נמנות חברות ממשלתיות ומוניציפליות שמהוות בשנים האחרונות נפח נכבד של 50 אחוזים לפחות, מכלל היקף הלקוחות של משרדו. מר נבון שימש כחבר הועד המרכזי במחוז תל אביב וחבר הועד המרכזי בלשכת רואי החשבון למעלה מעשור בין השנים 1992-2003 וכן שימש בתור דירקטוריון של מספר חברות ממשלתיות.^[3]
3. הנאשם 2- מר בן ציון ציטרין (להלן:"ציטרין") עיתונאי במקצועו, עבד כעיתונאי בעיתון "הארץ" עד שנת 2005 ומאז החל לעסוק כיועץ אסטרטגי ויועץ תקשורת לגופים שונים. מר ציטרין שימש תקופת מה גם כיועץ התקשורת של לשכת רואה החשבון.

רשות לשכת רואי החשבון - בחירות 2009

1. בין הקובל ובין נבון שוררת עוינות רבת שנים שמקורה ביריבות "פוליטית" בלשכת רואי החשבון עוד משנת 1997 כאשר הללו שימשו כמועמדים לתפקיד יו"ר ועד מרחב תל אביב מטעם לשכת רואי החשבון בסופו של ההליך נבחר מנירב. מהלך זה פער פתח רחב היקף להעמקת הקרע בין השניים שנתן את אותותיו בין היתר במסגרת ניהול מוסדות הלשכה.
2. בשנת 2009 נערכו בחירות לרשות לשכת רואי החשבון שבהן התמודד רואה חשבון בשם יגאל גוזמן ז"ל, לתפקיד היושב ראש והוא אשר שכר את שירותיו של ציטרין בתור יועץ תקשורת מטעמו עד לפטירתו במפתיע לקראת אמצע שנת 2010.
3. יריבות זו העמיקה ביתר שאת במהלך בחירות 2009 כאמור . אותה עת התמודדו לתפקיד נשיא הלשכה שני מועמדים - האחד, רוה"ח דורון קופמן והשני, נבון. מנירב היה מתומכיו של רוה"ח קופמן ונחשב מזוהה עם "מחנה קופמן". לימים, הגיש אף רו"ח יגאל גוזמן ז"ל שהיה מקורב לנבון את מועמדתו לנשיאות, ומשכך החליט נבון להסיר את מועמדותו ולתמוך ברוה"ח גוזמן ובמסגרת זו החל את פעילותו במסע הבחירות למענו. לימים ובעקבות כוונת הפרקליטות להעמיד את רוה"ח קופמן לדין בחשד לסיוע להעלמת מס של לקוחו, החליט זה להסיר את מועמדותו ובמקומו בא מנירב שהחליט להתמודד תחתיו על תפקיד נשיא הלשכה.
4. הנה כי כן נוצרו שני מחנות בלשכת רואי החשבון ומערכת הבחירות געשה והובילה למחלוקות עקרוניות ואישיות בין מחנה מנירב לבין מחנה גוזמן ז"ל אשר נבון כאמור נמנה על שורותיו. הבחירות הובילו לניצחונו של רוה"ח גוזמן ז"ל אלא שניצחון זה לא האריך ימים כאשר זמן קצר לאחר מכן, במהלך חודש אפריל 2010, נפטר רוה"ח גוזמן במפתיע.

מערכת בחירות זו הניבה גם מהלומות משפטיות - בעקבותיה הגיש מנירב שתי תביעות לשון הרע כנגד נבון ואחת כנגד ציטרין בגין עוולת לשון הרע: התביעה האחת הוגשה ביום 14.11.10 כנגד ציטרין , נבון ושמונה נוספים והיא הועמדה תחילה על סכום של 5 מיליון ₪ אך הופחתה לימים לכדי מחצית הסכום. ביום 19.2.14 הורה בית המשפט המחוזי על דחייתה של התובענה הנ"ל כנגד נבון וקבלתה לכדי סכום נמוך יחסית כנגד ציטרין. ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון הוסר בהמלצת בית המשפט. תביעה זו אשר פתחה פתח לנעשה במאבק על ראשות הלשכה התבססה על שתי תכתובות דואר אלקטרוני שנשלחו כנגד מנירב לחברי לשכת רואי החשבון והובילו ליצירת הד תקשורתי רב. ^[4]

1. התביעה השנייה שהוגשה על ידי מנירב ביום 22.10.10 כנגד נבון ושותפו למשרד רואה החשבון, נדונה בבית משפט השלום בת"א, והועמדה תחילה על סך 3 מיליון שקלים אך עם הזמן הופחת סכומה לכדי כמחצית מהסכום. גם תביעה זו באה לעולם בעקבות אותה מערכת בחירות של שנת 2009. בתביעה זו טען מנירב כנגד נבון ושותפו כי במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות הלשכה פורסמו כנגדו תגוביות (טוקבקים) פוגעניות באתר האינטרנט של העיתון "גלובוס" שיצאו ממשרדו של נבון שבו נוהל מסע הבחירות של מר גוזמן. התובענה נדחתה ביום 21.02.18 בשל העדר הוכחה למעורבות פוזיטיבית של נבון ושותפו בפרסום התגוביות. ^[5]

הקובלנות הנדונות

1. רוחות המלחמה לא שככו, הן הפכו קרות יותר ויותר עם השנים. שקט לא בא על הניצים והם נותרו יריבים קשים ומרים משך שנים אף בימים אלה. בשלהי שנת 2012 החליט מנירב להגיש את שתי הקובלנות הנדונות כנגד ציטרין ונבון בגין מסכת טענות שתגולל להלן:^[6]
2. במהלך שנת 2012 שימש מנירב ביחד עם אחר, רוה"ח ישראל פניני, כמועמד אחד מתוך שני נציגים של לשכת רואי החשבון, בוועדה ציבורית למינוי רואה חשבון מטעם רשות החברות הממשלתיות. על חברי הוועדה שמונה ארבעה אנשים דרך קבע, נמנים שני חברי לשכת רואי החשבון ומנירב ומר פניני היו נציגיה אותה עת של הלשכה כמועמדים מטעמה במקביל לחברותם בוועד המרכזי של לשכת רואה החשבון. סמכויות הוועדה שיורחבו בהמשך, אוצרות כוח כלכלי רב לנוכח ייעודה במינוי על פי מכרז, של משרדי רואי חשבון למתן שירותי ביקורת לחברות ממשלתיות.
3. נבון לא היה שבע רצון עם מועמדות זו של השניים, ועל כן במכתב שנשלח באמצעות ב"כ כוחו ביום 23.05.12 אל מנכ"ל משרד האוצר ומנהל רשות החברות הממשלתיות דה אז, מר דורון כהן, גולל נבון את טעמיו מדוע יש לשקול מועמדות זו. הטעם העקרוני שננעץ במכתב נגע לניגוד עניינים מהותי שלדעת נבון מתקיים במקרה זה, בשל תפקידם הפוליטי של מנירב ופניני בלשכה לעומת התפקיד שיועד להם בוועדה, המחייב ניטרליות ושקיפות שאינן יכולות לדור זו עם זו במקרה המונע מאינטרסים פוליטיים.
4. במכתב מגולל נבון בין היתר את היריבות הקשה ורבת השנים שבינו לבין מנירב לרבות במהלך מערכת הבחירות ללשכה, וכן את ניגוד העניינים שבו לדעת נבון מצוי מנירב לנוכח ההליכים המשפטיים בהם הוא היה שרוי אותה עת עם נבון ואחרים והחשש בעקבות כך, מפני קבלת החלטות נגועות פוליטית ולא ענייניות לו יבחר (להלן: " המכתב הראשון ")^[7]. המכתב נענה ביום 4.6.12 על ידי מכתב נגדי באמצעות באו כוחי של מנירב לרשות החברות במסגרתו גולל מנירב את טיעוניו מדוע יש לשלול מכל וכול את הנטען כנגדו על ידי נבון ובהתאם את הטענה לאי כשירות מועמדותו ^[8].
5. על פי הנטען בכתבי הקובלנה, שלושה ימים מאוחר למכתב התשובה של מנירב לרשות החברות, התקיים דיון הוכחות בתביעת הדיבה שהגיש מנירב כנגד נבון ואח' בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (ביושבו אז שם). במהלך ההפסקה, פנה מנירב אל נבון וניסה לשוחח עימו בעת שזה היה במזנון בית המשפט בנוגע למכתב הראשון שנשלח על ידו לרשות החברות ואשר תכליתו לדעת מנירב, הייתה לסכל את מינויו כחבר בוועדה שבה היה מועמד. במהלך השיחה כך נטען, ציין מנירב בפני נבון כי הוא עשה טעות בכך ששלח את המכתב לרשות החברות הממשלתיות וכי לדעתו המכתב יפעל כנגדו "הפוך על הפוך". השיחה בין השניים לא צלחה מאחר שנבון סירב לשתף עימה פעולה. לטענת מנירב, השיחה הוקלטה על ידו והיוותה ראייה להוכחת אמיתות תוכנה במסגרת קובלנות אלו כפי שיתואר בהמשך.
6. ביום 19.06.2012 שלח עוה"ד אברהם בשם נבון מכתב שני לרשות החברות הממשלתיות והפעם לעו"ד גונן גומלסקי מהלשכה המשפטית של רשות החברות, ובו תמצית האיום שלעמדת נבון הטיח בו מנירב בקפיטריה של בית המשפט וציטוט מילותיו כלפיו כך: "חכה, חכה על המכתב ששלחת לרשות. אני אדאג שיפעל כבומרנג נגדך ואחסל לך את המשרד" (להלן: "מכתב הקובלנה"). למכתב זה צורף תצהיר בחתימתו של ציטרין אשר לטענתו עמד בסמוך למתרחש ושמע את הדברים בלשונם.
7. בעקבות מכתב הקובלנה הגיש מנירב שתי קובלנות אלו כנגד נבון וכנגד ציטרין בטענה כי אשר צוטט מפיו והתקבל ברשם החברות היה שיקרי, ומכוון מטרה לחזק באופן מגמתי את מגמת המכתב הראשון באמצעות הוצאת דיבתו רעה ברשות החברות ובקרב ציבור רואי החשבון שעשויים היו להיחשף למכתב זה, ובהתאם לסכל במכוון את מועמדותו כחבר בוועדה של רשות החברות.
8. זה בתמצית העניין ובעקבותיו מייחס מנירב במסגרת קובלנות אלה לציטרין ונבון עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ביחד עם הוראות סעיפים 1-3 שבו, בנוסף לסעיפים 29(א) ו-29(ג), 30, 31, 34כג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובעיקרם - אחריות פלילית למפרסם שביצע בצוותא, שידל וסייע, לעשיית פרסום לשון הרע כנגד אחר. עבירה שבצידה עד שנת מאסר אחת ופיצויים.

הגנות הנאשמים

נאשם מספר 1 - קובי נבון

1. נבון נשען בהגנתו על ארבעה יסודות מרכזיים:

1. יסוד ראשון במעלה מכוון לתנאיו המצטברים של סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. נטען כי אין לראות במכתב שנשלח על ידו לרשות החברות ככזה שנשלח לשני אנשים ויותר זולת מנירב שכן דין האנשים שקיבלו את המכתב כדין רשות אחת החוסים תחת צל כנפי רשות החברות ואשר נועדו לבחון את כשרות מועמדותו של נבון בוועדה לבחירת רואה חשבון מטעמה. בתור שכך, לדעת נבון, יש לראות במי שנחשף למכתב כאורגן אחד שאינו מקיים עבירה המחייבת חשיפה לפרסום הדיבתי על ידי שני אנשים לפחות.
2. יסוד שני אף הוא נוגע ליסודות העבירה והוא עוסק ביסוד הנפשי הנדרש לעבירת לשון הרע של זדון מכוון להרע לאחר. לדעת נבון לא כך מתקיים בענייננו ובוודאי שלא כך מוכח. בהקשר נטען כי אין די ביריבות המוכרת בינו ובין מנירב בלא ביסוס עובדתי של ממש בכדי להסיק מטרה מכוונת להרע לו על ידי שליחת המכתב בכדי שתקום אחריותו בפלילים.

1. יסוד שלישי, עניינו בהגנת "אמת דיברתי". עמדת נבון היא כי אשר צוטט במכתבו לרשות החברות ביחס לדברים שמנירב אמר לו כך היה – מנירב איים על חורבן משרדו, פשוטו כמשמעו. לחילופין נטען כי אף אם הביא את דבריו של מנירב באופן שאינו מדויק, יש לעמדתו להסתמך על סיפא סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע אשר מתיר שלא לשלול
   מנאשם טענת "אמת דיברתי" רק משום שלא הוכחה "אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". לאמור, יש לקרוא את הנאמר במכתב מתוך הקונטקסט הכללי של הדברים שייעודם איום מפורש על פרנסתו.
2. יסוד רביעי נוגע למידתיות ההליך- נטען כי ההליך של קובלנה פלילית שבו פתח מנירב אינו מידתי כאשר כל מטרתו הינה לבוא עימו בחשבון על המכתב הראשון שהוא שלח לרשות החברות שבו ביקש נבון לפסול את מועמדתו של מנירב בוועדה למינוי רואה חשבון חיצוניים מטעם הרשות. נטען כי הדין מרכך את האפשרות לנקוט בהליך פלילי שכזה. ^[9]

נאשם מספר 2- בן ציון ציטרין

1. ציטרין טען להגנתו כי התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע המקימים עבירה פלילית בגין הוצאת דיבתו רעה של אחר, אינם חלים במקרה זה וזאת משני טעמים עיקריים:
2. טעם אחד נוגע להעדר מעורבות אקטיבית או פסיבית שלו בפרסום התצהיר אותו הוא מסר באמצעות בא כוחו לבא כוחו של נבון, ואשר צורף למכתב הקובלנה ששלח נבון לעוה"ד גומלסקי מרשות החברות. נטען בנדון כי ציטרין לא ידע על השימוש שיעשה בתצהירו והוא לא נתן יד לצירופו למכתב; לא היה לו חלק בשליחת המכתב והוא לא גרם שהמכתב ישלח^[10].

1. טעם שני נעוץ במטרתו המוצהרת של התצהיר שיועד לצרכים כלליים שבין מנירב לנבון במסגרת ההליכים המשפטיים שהיו ביניהם וכאלה שעוד נועדו להיות. נטען שתצהיר זה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע, אשר מטיל חסינות מוחלטת על "כל פנייה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט ומשמשו כהלכה" ^[11]. הגדיל ציטרין להוסיף להגנתו כי התצהיר גם נועד לשמש את נבון בפני מוסדות ציבוריים במסגרת ענייניו מול מנירב וכי הוא כלל לא היה מודע להתכתבות נשוא המכתב הראשון שבין נבון לרשות החברות והדבר נודע לו אך במסגרת קובלנה זו שהוגשה כנגדו.^[12]
2. לחילופין נטען להגנת "אמת דיברתי" והיא שכל הנכתב בתצהיר ציטרין נכתב כעדות מכלי ראשון על דברים שקרו באמת ונקלטו בחושיו של ציטרין. לחילופי חילופין נטען כי גם ציטרין כעמדת נבון, סבור כי יש לייחד את השימוש בקובלנה הפלילית למקרים חריפים וקיצוניים ביותר, עליהם לא נמנה המקרה הנדון בהתאם לדעת הפסיקה המנחה.^[13]

טענות מקדמיות

1. לימים ביקשו הנאשמים לעשות שימוש בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשל"ב – 1982 ולטעון לטענות מקדמיות אשר קיימו לטענתם בסיס לביטול כתבי האישום. עיקרן של הטענות נסמך על יסודות ההגנה שהוזכרו לעיל וגם על הגנת זוטי דברים המנויה בסעיף 34יז לחוק העונשין הקובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו, והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". ביום 31.8.14 החליט בית המשפט על דחיית הבקשה תוך מתן הוראה למנירב לתקן את החלק הכללי של הקובלנה שאוחדה באופן שיכלול רקע תמציתי בלבד, וכך היה.
2. הקובלנות נדונו במאוחד. חומר ראיות הקובל מנירב שכלל בין היתר את תיעוד השמע של שיחת הקפטריה (בת שתי דקות), בלווי חוות דעת מהנדס אלקטרוניקה בדבר כשרות מכשיר ההקלטה שבה היא בוצעה, נמסר לנאשמים ובמהלכם של ארבע דיוני הוכחות וטענת "אין להשיב לאשמה" שנדחתה, עלו בזה אחר זה הקובל- מנירב והנאשמים- ציטרין ונבון, בכדי להשמיע את קולם על אשר אירע בצהרי אותו יום בקפיטריה ומה שבא לאחריה. באי כוחם של הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעלפ"ה ובחלוף ניסיונות גישור בעבר שלא צלחו, הותירו את מלאכת ההכרעה בסוגיות שעל הפרק לפתחו של בית המשפט.

על הקובלנה הפלילית- מאפיינים ומגמות 2019

1. מוסד הקובלנה הפלילית הפרטית הנו חריג בנוף ההליך הפלילי. הוא יונק את כוחו מסעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב – 1982 על פיו במשפט פלילי המאשימה היא המדינה אשר עושה את מלאכתה באמצעות נציגים המקיימים את מוסד התביעה.
2. בניגוד לכלל האמור, סעיף 68 לחסד"פ מתיר לכל אדם לפנות בתביעה פלילית כנגד אדם אחר בגין שורת סעיפי חיקוק ספציפיים המפורטים עלי תוספת השנייה לחוק. המסגרת להגשת קובלנה בגין לשון הרע מוסדרת לעומת זאת בסעיפים 6 ו-8 לחוק איסור לשון הרע וההגנות הנקובות בחוק חלות גם בהליך הפלילי.
3. חוק לשון הרע מתיר אפוא שני סעדים: האחד אזרחי והשני פלילי אשר עשויים להישען על אותה מסכת עובדות. עם זאת קיימים הבדלים בין שני אפיקים בדרך ניהול ההליך והם בעיקרם:
4. בהליך האזרחי נדרש סעד כספי לריפוי הנזק התדמיתי והאישי שנגרם לנפגע. בהליך הפלילי עיקר הסעד מבוסס על הרשעה ועונש בצידה שעשוי להגיע עד לכדי שנת מאסר אחת.
5. רף ההוכחה הנדרש מהנפגע בהליך אזרחי בעוולת של לשון הרע הינו נמוך משמעותית ועומד על מאזן ההסתברות הסטנדרטי המקובל בהליכים אזרחים רגילים בעוד שרף ההוכחה הפלילי הינו גבוה בהרבה ועומד על מעבר לספק סביר . רף זה חולש גם על יסוד הכוונה המצוי בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע.ההליך האזרחי דורש מודעות בלבד לפרסום ויש אף שגורסים שניתן להסתפק בהוכחת עוולת הרשלנות במסגרת עוולה זו בכדי להקים זכות לפיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב של אדם ^[14].
6. הבדל נוסף נעוץ בהוכחת מניין האנשים המינימלי שנחשפו לפרסום הרע זולת הנפגע. בהליך האזרחי עומד מניין זה על אדם אחד בלבד בעוד שבהליך הפלילי עומד רף זה על שניים.
7. מאפיין נוסף אם כי תוצאתי – פסיקתי בעיקרו של דבר, הינו בכך שההליך הפלילי מאופיין במיעוט פסיקת הוצאות למתדיינים אשר זוכים לרוב בסכומים נמוכים יחסית לעומת ההליך האזרחי.^[15]
8. מעבר להבדלים הנעוצים באפיק הליך הסעד הדיבתי לגבי מקרה דומה לגמרי, עמד הדין על הקושי בעובדה שהענקת זכות ליחיד לנקוט בהליך פלילי, בפרט כאשר ניתן לו סעד כספי חלופי במסגרת המישור האזרחי, מעוררת קשיים לא מעטים אך משום שניהול הליכים פליליים על ידי הפרט עלול לנגוד אינטרסים חשובים שעניינם אחידות באכיפת הדין.
9. בהתאם נטען לא אחת כי השימוש בהליך פלילי - דיבתי, עשוי לעורר קושי על רקע הרצון להתנכלות אישית מצד מגיש הקובלנה מתוך יצר נקמנות תוך כדי גרירת הנאשם להליך זה תוך יצירת סטיגמה לא מידתית והחשש מפני גרירת הליכים בלתי יעילים באמצעות ניהול הליך פלילי לא ענייני ולא מיומן באמצעות אדם פרטי בשעה שהנאשם מצוי במעמד של נאשם בפלילים כל עוד מתנהל נגדו משפט. על כך מתווסף החשש מפני ריבוי קובלנות פליליות והעמסת מערכת המשפט על חשבון ניהול תיקים פליליים אחרים^[16].
10. יתרה מכך, כאשר מתקיימת חקירה משטרתית היא אמורה להיות אובייקטיבית ובלתי תלויה ובהתאם כך גם חומרי החקירה שמועברים כפי שהם לנאשם לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום. כאשר הקובל הוא גם החוקר לצורך העניין וגם המאשים ובעל עניין אישי בקובלנה, עשויות להתעורר מחלוקות הקשורות במכסת הראיות שהועברו לנאשם ובכשירותן, בה בשעה כאמור שהקובל אינו חוקר מיומן ובהתאם כך גם ראיותיו, ובה בשעה שיש לו נגיעה אישית בהצלחת הקובלנה.
11. זאת ועוד, כשמוגש כתב אישום ע"י המדינה, נשקלות כל נסיבות העניין בצורה אובייקטיבית ללא כחל וסרק של מעורבות אישית ועל כן ובהתאם מובאים לצורך העניין גם שיקולים כמו מידת אשמו של המתלונן והאם הוא עצמו פגע במי שנגדו התלונן. בקובלנה הפלילית הפרטית לא חל שיקול שכזה בדרך כלל שכן הקבילה הינה פרטית, מהולה באינטרס אישי שמכתיב את מהלך העניינים והשיקולים להגשתה. על הקשיים שמעוררות אבחנות אלה עמד בית המשפט העליון בעניין שוברט כך:

"הקובלנה הפרטית [מכבידה] עם הנאשם. היא מוגשת מבלי שהקובל חייב להגיש תחילה תלונה בגינה ומבלי שחייבת היא לעבור תחילה חקירה משטרתית מסודרת ובדיקת מצב הראיות בידי התביעה. לא חלה על הקובל החובה שבסעיף 74 לחוק [סדר הדין הפלילי] להעמיד לעיון הנאשם את כל חומר החקירה שבידיו ... קיים חשש לקובלנה חסרת יסוד מספיק בעובדות. קיים חשש שהקובל מונע מרגשי נקם או מעוניין להציק לנאשם או להטרידו. יש בקובלנות גם בזבוז זמן יקר של בית המשפט, בייחוד באותם מקרים שהקובל אינו מיוצג על-ידי עורך-דין ואינו יודע איך לנהל את הדיון"^[17]

וגם בעניין נמרי:

"כשמוגש כתב אישום על ידי המדינה נשקלות כל נסיבות העניין. מותר למדינה להביא בחשבון בהחלטתה גם שיקולים כמו מידת אשמו של המתלונן, והאם הוא עצמו פגע במי שהוא מבקש שיוגש נגדו כתב אישום. אחד מחסרונותיה הרבים של הקובלנה הפלילית הפרטית הוא היעדר שיקול דעת כזה.^[18]

1. לא בכדי, מהמקובץ לעיל, עמדת בית המשפט העליון הינה כי יש לאפשר במשורה את השימוש בסנקציות פליליות בגין לשון הרע כנגד אדם, מקום שבו קיימת חלופה אזרחית אחרת:

"אמת, שני המקרים שבאו לפנינו, וכמוהם רבות מן הפרשות הקודמות שבהן עוצבה עבירת לשון הרע, מקורם בקובלנות פליליות. הליך זה אמנם נושא מאפיינים של התדיינות אזרחית [...], אך אין לשכוח שתכליתו הטלת אחריות פלילית בגין ביטוי פומבי. זהו כלי חמור ורציני, וכך יש להתייחס אליו. לא בכדי מגלה המשפט המשווה נטייה גוברת לצמצום הסנקציה הפלילית בגין לשון הרע, כאשר עיקר ההתדיינות בעניין זה מתנהלת במישור האזרחי תוך מתן אפשרות לפסוק פיצויים לדוגמה [...]. ככלל, לא נועד ההליך הפלילי ליישוב יריבויות אישיות או לריצוי רגשי נקם"^[19].

1. עמדה זו קרמה לאחרונה עור וגידים ואף התעצמה בדמות הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 74) (ביטול קובלנה) תשע"ו – 2016, מיום 10/2/16 המבוססת על המלצות וועדה מקצועית בראשות שופט ביהמ"ש העליון מר אליהו מצא, אשר המליצה לבטל כליל את מוסד הקובלנה הפרטית ^[20].
2. על הצעת חוק זו כתבה כב' הנשיאה (דה אז) השופטת נאור בפרשת נמרי את הדברים הבאים:

לאחרונה הוגשה הצעת חוק לבטל את מוסד הקובלנה הפרטית (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 67) (ביטול קובלנה), התשע"א-2011, ה"ח 615). דברי ההסבר להצעת החוק מבהירים היטב את הרקע להצעה. על יסוד ניסיוני – ובעיקר ניסיוני השיפוטי כשופטת שלום – אני רואה בברכה את הצעת החוק האמורה".^[21]

1. לצד דברים אלו, לקובלנה הפלילית גם יתרונות דיוניים שעשויים להביא להעדפתו של הליך זה על פני הליך אזרחי. בהתאם, פטור ההליך הפלילי מכללי פרוצדורה המוכתבים בהליך האזרחי שהינם לעיתים מסרבלים את ההליך; רף ההוכחה הגבוה הנדרש בהליך הפלילי, מרחיב את גבולות חופש הביטוי כאשר הרשעה בהליך פלילי מעצימה את גבולות ההגנה על הנפגע ומביאה בחשבון גם את טובת הציבור, דבר שאינו אופייני להליך האזרחי.

1. לדידי, האיזון הנכון והראוי בנסיבות העניין וכל עוד הליך הקובלנה הפלילית קיים, מחייב מתן תשומת לב ועין ביקורתית בנוגע לכללי ההוכחה הנדרשים מאת הקובל הפרטי בדגש על רכיב הכוונה. רכיב זה שהינו לטעמי המבדיל המשמעותי והחשוב ביותר מבין שני ההליכים החלופיים, מאפשר להליך הפלילי לחרוש ביד בוטחת בשדה זה של חופש הביטוי, באופן שאינו חורשו יתר על המידה. על כך ועוד, ארחיב בהמשך.

מהכלל אל הפרט – דיון ומסקנות

עבירת איסור לשון הרע

1. סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע מסדיר את המסגרת הנורמטיבית לעבירת לשון הרע כך:

לשון הרע – עבירה

המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת.

1. הסעיף אשר מבטא עבירת התנהגות שאינה כוללת תוצאה למעשה העבירה, מחיל בקרבו מספר תנאים מצטברים אשר בהתקיימם , ובהתקיימם בלבד, תקום הרשעה לנאשם ואלה הם: דבר קיומו של פרסום; דבר קיומה של לשון הרע בפרסום; דבר כוונה לפגיעה בשמו הטוב של אדם באמצעותו של הפרסום, ודבר הוכחה כי לשון הרע בפרסום הגיעה לכל הפחות לשני בני אדם זולתו של הנפגע.
2. על כן, המסד הראשון במעלה להרשעה בעבירה של לשון הרע, מחייב את המאשים לעמוד בהוכחת תנאיו המצטברים של הסעיף ולשכנע את בית המשפט בקיומם של אלה על המקרה הנדון, עוד טרם תידון שאלת ההגנות העומדות לנאשם על פי דין ועל כן בדרך זו אלך גם אני:

על פרסום מכתב הקובלנה ברשות החברות- מהות ומשמעות

1. יסוד הכרחי בעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, שהרי אין נענשים על דברים שבלב. על הפרסום הרע לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנאשם במעשה ולעיתים גם במחדל .^[22] הפרסום גם מהווה נקודת מוצא בהתחקות אחר כוונת הנאשם. ככל שהפרסום חריף ופוגעני יותר, כך יתקשה יותר הנאשם לסתור את ההנחה שהתכוון לגרום לפגיעה. ^[23]
2. דבר הפרסום שנבחן על ידי בית המשפט אינו רשימה סגורה, יש והוא בנוי ממילים, יש והוא בנוי מצלילים, לעיתים מתיעוד חזותי, מכיתוב גרפי ושלטי חוצות , במדיה קולנועית או בטלוויזיה ואף ברשתות החברתיות.

1. בחינת הפרסום נעשית בצורה מגוונת והיא אינה מחזיקה רשימה סגורה. יש שהפרסום נבחן לבדו במנותק מהקשרם של דברים אחרים, ויש שהוא נבחן בהקשרם של פרסומים נוספים שמשליכים עליו, יש שהמבחן חולש על חלק ממנו ויש שהוא נבחן בכללותו , והכל בהתאם לעניין ונסיבותיו.
2. כך ובהתאם רשאי הנפגע ליזום הליך כנגד הפוגע הנוגע לפרסום ספציפי מתוך פרסום כללי אחד, לרבות קיומו של פרסום שכזה במסגרת מכתב שנשלח בעניינו:

"אין אדם חייב לתבוע את חברו בשל כל הפרסומים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע עלבונו בשל פרסום מעליב אחד הכלול במכתב, ולהתעלם מן היתר. וייתכן -איננו רואים צורך לדון בדבר - שהמשיב נמנע במתכוון מלתבוע בעילה של שאר הדברים שבמכתב המערער, אשר אף בהם יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיהם יש למערער הגנה, והוא הבין שבמידה זו לא יוכל להצליח בתביעתו. אך זו, כאמור, זכותו של תובע, והמערער-הנתבע לא נפגע על-ידי כך, שכן אם אין לו הגנה כלפי הפרסום נושא התובענה, עשה מעשה נזיקין כאמור בסעיף 7 לחוק, ואין בכך ולא כלום שחלק אחר של מכתבו, שלא שימש עילת התביעה, אינו מטיל עליו אחריות, משום שכלפיו עומדת לו הגנת החוק".^[24]

38. סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע מגדיר הכיצד ומה יחשב כפרסום אסור:

פרסום מהו

2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע .

פרסום המכתב- נבון

1. בכל הנוגע למכתב הקובלנה אליו צורף תצהירו של ציטרין, הרי הוכח שהמכתב אשר נשלח על ידי נבון הופנה לרשות החברות הממשלתיות לידי מר עו"ד גונן גומלסקי, שאינו הקובל ואף אין חולק כי זה הגיע ליעדו. ההנחה הבסיסית ולדעתי גם כזו שאינה שנויה במחלוקת היא כיוון שנבון פנה במסגרת מכתבו הראשון למנכ"ל רשות החברות מר דורון כהן וגם ציפה ממנו לטפל בתלונתו כנגד מנירב ולאחר מכן הפנה את מכתבו השני נשוא הקובלנה אל עוה"ד גומלסקי מהלשכה המשפטית של הרשות, אזי הוא בוודאי ציפה וסביר שגם קיווה, שמכתבו יענה בין היתר על ידי כך שהוא לא יוותר חסוי בידיו של עוה"ד גומלסקי ויעבור לצורך המשך טיפולו במכתב הראשון לידיים הכרחיות ברשות ובכללן ראש הרשות אליו הופנה מכתבו הראשון וגורמים אמונים נוספים ברשות וגם בלשכת רואי החשבון שמטעמה הוצג מנירב כמועמד בוועדה למינוי רואה חשבון. בהתאם על כן יש לקבוע כי יש במשלוח מכתב הקובלנה בידי נבון משום "פרסום" בכתב העונה להגדרת המינוח דרכי פרסומו כנקוב בסעיפים 2(ב)(1) ו- 2(ב)(2) לחוק היות שנבון שלחו כהמשך למכתבו הראשון שיועד פוטנציאלית לגורמים נוספים ברשות החברות.

פרסום התצהיר- ציטרין

1. עניינו של ציטרין מורכב יותר. הוכח שלא הוא שלח במישירין את תצהירו לרשות החברות וכי הוא צורף כנספח נלווה למכתב הקובלנה של נבון. כאמור עמדת ציטרין היא שהוא לא היה מעורב בפרסום התצהיר נשוא הקובלנה וכי הוא בכלל ייעד אותו להליכים כלליים שבין מנירב לנבון. אני מתקשה לקבל את הגנתו זו של ציטרין לעניין הפרסום ואבאר:
2. ראשית, טענת ציטרין כי הוא סבר שתצהירו יגיע למוסדות ציבוריים למיניהם ואף להליכים משפטיים היא לבדה מלמדת שהוא ידע שהתצהיר יתגלגל לאנשים נוספים זולת מנירב. על כן בהכרח עניין לנו בפרסום צפוי. זאת ועוד תשובתו של ציטרין לשאלת בית המשפט בעדותו בעניין זה, מלמדת שהוא צפה באופן כללי את הגעתו של התצהיר שנתן גם לרשות החברות:

".ש.ב אתה אומר שאותו תצהיר שצורף למכתב ונשלח לרשות החברות הממשלתיות, מהווה חלק מהמארג אותו צפית?.

ת. קודם כל כן.....".^[25]

1. שנית, על פי סעיף 2(ב)(2) לחוק, פרסום לשון הרע בכתב עשוי להתברר ככזה גם אם הנסיבות של אותו כתב עשויות היו להוביל לפרסומו. היינו אין די באי כוונתו של מוציא הכתב למנוע את פרסומו כל עוד הנסיבות להוצאתו מצביעות על אפשרות בדיעבד שהוא יסטה ממסלולו ויגיע לאדם אחר זולת הנפגע. בשונה מעוולה אזרחית, בעבירה הפלילית על לשון הרע, על הקובל להוכיח שהפרסום הגיע לשני אנשים לפחות, זולתו.^[26] כפי שאראה, אני סבור שמנירב עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בעניין זה וכי ניתן לקבוע שציטרין ידע או לפחות היה צפוי לדעת מכורח הנסיבות את מסלולו המכוון של תצהירו ואבאר:
2. תצהירו של ציטרין מונה 5 סעיפים שהמרכזיים שבהם הינם סעיפים 1 עד 4 לתצהיר. במסגרת תצהיר זה אשר ניתן ביום 13.6.12 ואומת בידי עוה"ד חיים שטנגר – בא כוחו דה אז בהליך בבית המשפט המחוזי, שוטח ציטרין את אשר לכאורה ראו עיניו ושמעו אוזניו במזנון בית המשפט במהלך ההפסקה בדיון הוכחות שהתקיים בתיק זה בעת שמנירב פנה לנבון והטיח בו כי שליחת המכתב לרשות החברות תחזור אליו כבומרנג וכי הוא ידאג לחסל לו משרדו.^[27]

1. תוכן התצהיר אפוא עוסק בעדות ממקור ראשון של ציטרין לגבי דברים שלטענתו הוא ראה שהתרחשו לנגד עיניו. מדובר בעדות ייחודית של עד ראייה למהלך עניינים ספציפי, שהתרחש במקום ספציפי, בזמן ספציפי בין שני בני מדון ספציפיים ולא פחות חשוב מכך- תוכן הנאמר בו הינו ייחודי מאד ומתרכז בטרוניה בעלפ"ה של קובל מסוים כנגד אדם אחר בגין מכתב שזה האחרון שלח כנגדו לצד שלישי מוצהר בשיחה על רקע מסוים שנהיר ועולה בבהירות מפרטי השיחה. היינו מהנשמע לפחות, ברורה מסגרת המדון בין מנירב לנבון לשומע ציטרין, והרקע לה.
2. כפי שציינתי לעיל, תוכן הדברים שנכתב בתצהירו של ציטרין אינו כללי. מדובר בעדות על דברים מאד ספציפיים אשר לטענתו הוא שמע במו אוזניו ובעיקרם: איומו של מנירב כלפי נבון בנוגע למכתב שזה שלח כנגדו לרשות החברות. קשה לשומע האובייקטיבי ובוודאי לסובייקטיבי דוגמת ציטרין אשר בקיא ברזי הדברים שלא להסיק כבר מיד שאמרות אלו שהטיח מנירב בנבון מתקשרות לתוכן התצהיר שהוא נתן מיד אחר כך לנבון שהיה צד לשיחה. פשיטא הוא שכבר בנקודה זו, לכל הפחות, ניתן לומר שפנייתו של נבון אל ציטרין מיד לאחר השיחה, כפי עדותו, בכדי שיעיד על אותם דברים ששמע באמצעות תצהיר, אינה יכולה להתנתק מהקונטקסט הכללי שבין הדוברים וברי כי פנייה שכזו, מיד לאחר קרות אותו אירוע המקושר למכתב ששלח נבון לרשות החברות, אינה יכולה להתנתק מהשימוש הצפוי לפחות, שעתיד היה ציטרין להסיק לתצהירו. ובמילים אחרות, לא ניתן לקבוע שציטרין לא הבין שהתצהיר נועד ספציפית לרשם החברות ולמעשה לפרסומו שם.
3. זאת ועוד, עדותו של ציטרין בפניי מצביעה שהוא ידע עוד קודם לכן על ההתקוטטות שהייתה קיימת בין מנירב לנבון בעניין מועמדותו של מנירב ברשות החברות, ועל כן הוא היה צפוי לצפות את פרסום המכתב שם ואף חיזק זאת בעדותו:

"צריך לזכור שהנושא הזה עלה לדיון גם במחוזי פ"ת. גם דיברו על זה. זה היה חלק מאותו עניין".^[28]

1. ללמדך, שעוד טרם שניתן התצהיר על ידי ציטרין הוא היה לכל הפחות מודע למסגרת הסכסוך הספציפי שבין מנירב וציטרין ברשות החברות כמו רבים אחרים והוא לא נזקק לשמוע את השיחה ביניהם במזנון בית המשפט על מנת להבין את הרקע לתצהיר אותו הוא התבקש לתת מאוחר יותר. על כן קשה לסבור כי דרישתו של נבון מציטרין, מיד לאחר שהדברים קרו, להעיד על הדברים המסוימים שהוא שמע קודם לכן בקפיטריה, תלושה מהמציאות והתקיימה בתוך חלל ריק מתוכן שבין אותה שיחה לבין המכתב הראשון ששלח קודם לכן נבון לרשות החברות, ובהתאם לשימוש הרלוונטי של התצהיר שביקש נבון מציטרין מיד לאחר מכן.
2. זאת ועוד, הוכח אף לפי עדותו של ציטרין כי התצהיר ניתן על ידו ביום 13.6.12 במשרד בא כוחו, והועבר ממש בסמוך לאחר מכן על ידי בא כוחו לעוה"ד אברהם - ב"כ של נבון וזאת ביום 19.6.12^[29]. בדיוק באותו יום מעת שהתצהיר הגיע למשרד בא כוחו של נבון נכתב מכתב הקובלנה בידי עוה"ד אברהם שנשלח לעוה"ד גומלסקי מרשות החברות. העובדה שציטרין נדרש לסור למשרד בא כוחו ימים בודדים קודם לכן בסמוך לאחר האירוע בקפטריה, בכדי לחתום על תצהיר על דברים שהוא שמע וראה בה במו עיניו, מצביעה על קשר הדוק (לינק) בין אותם דברים שהוא שמע וראה, לבין השימוש הספציפי שאמור היה להיעשות בתצהירו לשמו הוא סר למשרדו של בא כוחו. לפיכך, לא סביר בעיניי שציטרין לא ידע על השימוש שנדרש לתצהירו ולו מפאת נסיבות ברורות אלה.
3. נזכור גם זאת- על פי עדותו של צטרין הוא נפגש במשרדו של עורך דינו אשר יצג אותו בהליך בבית המשפט המחוזי בכדי לחתום בפניו על תצהיר. בהתאם לעדות זו עורך דינו גם היה אחראי על ביצוע הגהה לתצהיר וליטושו:

"אני לקחתי את התצהיר. ועשו לו ליטוש ונשלח לעו"ד אברהם שמייצג את נבון". ^[30]

1. ליטושו של תצהיר כאמור אינו עניין של מה בכך- הוא מלמד שהוא נועד להתאמתו למכתב נשוא הקובלנה שנבון שלח לרשות החברות ולא לצורך שימוש משפטי כללי – רחב אופקים אחר, כפי טענת ציטרין. מכאן, מששני עורכי הדין – הן של ציטרין והן של נבון התאימו את התצהיר לצורכי מכתב הקובלנה ששלח נבון, משמעות הדבר היא שציטרין היה מעורב בעקיפין באמצעות בא כוחו בהתאמת התצהיר לייעודו הספציפי ובשונה מעדותו, לא סביר שייעוד זה לא היה מוכר וידוע לו בשעה שהוא נפגש עם עורך דינו לצורך העניין.
2. בהקשר אציין עוד כי מעמד בא כוח של ציטרין כעד מטעמו בעניין זה, הינו קריטי ביותר שכן מדובר בעד שהיה שותף לכתיבת התצהיר וגם על עריכתו ובתור שכך יכל בוודאי לשפוך אור על השימוש שיועד לו. ציטרין בחר שלא להעיד עד זה מסיבותיו שלו ובאחת להחליש עוד יותר את הגנתו בנקודה חשובה זו אף שכלל ידוע הוא הוא שאי העדת עד מהותי ורלוונטי "אשר יש בעדותו כדי להביא לגילוי האמת יוצרת הנחה כי דבריו עלולים לתרום לערעור גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן" ^[31].
3. פועל יוצא של הדברים הוא שלא ניתן לקבל את עמדתו של ציטרין כי הוא לא ידע על ייעוד הפרסום של תצהירו, כאשר לכל הפחות הנסיבות שקדמו לפרסומו מובילות למסקנה כי הוא אמור היה לדעת ייעוד זה.

הגנת תום הלב במשפט- פרסום לצורכי משפט

1. עמדת ציטרין היא כי קמה לו הגנה בהתאם לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עם זאת, משנשללה עמדתו של ציטרין בדבר אי ידיעתו אודות מטרת הפרסום לשמה יועד תצהירו והוא כתימוכין למכתבו של נבון לרשות החברות, ניתן כבר עתה לקבוע כי לא תעמוד לו הגנה על פי סעיף זה אשר דן בפרסום שנועד לצורכי משפט.
2. עם זאת ולמען לא תיוותר סוגיה זו עקרה אבהיר כי אף אם הייתי סבור כי ציטרין האמין שהתצהיר נועד למטרה אחרת והיא לצורכי משפט כללים שבין מנירב ונבון , עדיין כפי שאראה, אין לציטרין אפשרות לחסות תחת צל הגנה זו ואסביר:
3. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הינו אחד מעוגני ההגנה החלופיים של סעיף 13 לחוק אשר דן בפרסומים מותרים. סעיף זה מקנה לנאשם הגנה מפני לשון הרע במהלך קיומו של הליך משפטי והוא קובע כי פרסום של אותו אדם לא ישמש עילה למשפט כנגדו ככל שזה נעשה –

"(5) .... על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור. " (ההדגשה שלי במקור-ע.ס).

1. על תכליתו של סעיף זה עמד כב' השופט ריבלין בפסק הדין בעניין עוה"ד פואד חיר ^[32]:

"סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי".

1. הלכה היא שההגנה המוקנית בסעיף זה חלה גם על תצהיר שהוגש לבית המשפט ^[33] אך מלשון הסעיף אתה למד כי תנאי מהותי לקיומה של אותה הגנה, הינו שהפרסום יעשה "תוך כדי דיון". היינו נצרך קיומו של דיון משפטי פעיל בכדי שהגנת לשון הרע תחול על הנאמר והמפורסם בו. תנאי נוסף להגנה הוא שאותו אדם המבקש את הגנת הסעיף יהיה בעל דין, עו"ד של בעל דין או עד כאמור- היינו אדם אשר שותף להליך המשפטי הנדון שבו נעשה פרסום הדברים.
2. לא כך מתקיים בענייננו שכן לא הוכח וגם אין טענה מצד ציטרין, לקיומו של הליך משפטי קיים לשמו יועד התצהיר. טענת ציטרין כי מסר את התצהיר לצורכי משפט שבין מנירב ונבון היא טענה כללית מדי ואף אם נלך לפי גישה כללית זו וננסה להתחקות אחר אפשרות לשימוש משפטי בתצהיר זה, לא נמצא לכך תשובה. כך ובהתאם, הוכח שהתצהיר ניתן על ידו לאחר האירוע שהתרחש בקפיטריה של בית המשפט בעת שהצדדים יצאו להפסקה במהלך דיון הוכחות באותו תיק^[34]. כידוע, דיון הוכחות סטנדרטי מתנהל לאחר שבעלי הדין כבר הגישו את תצהיריהם. על כן העובדה שציטרין התבקש לתת את התצהיר לשם הגשתו להליך הספציפי שבו נדון תיק מנירב כנגדו וכנגד נבון בבית המשפט המחוזי, אינה מובנית ועל פניה גם לא אפשרית לאחר שהצדדים כבר הגישו את ראיותיהם ולמעשה כבר ניהלו דיון הוכחות. מכאן שלא הגיוני שהתצהיר ניתן לשם הגשתו להליך המשפטי בבית המשפט המחוזי וציטרין גם לא טוען זאת.
3. גם מהות ותוכן התצהיר שניתן אינם רלוונטיים לנושאי הסכסוכים המשפטיים שהיו ידועים אותה עת בין הצדדים: כפי שראינו, בבית המשפט המחוזי נדונה תביעתו של מנירב את נבון ואח' בעקבות הימצאותן של שתי תכתובות מייל שנשלחו במסגרת מערכת הבחירות לרשות לשכת רואי החשבון שהתקיימה בשנת 2009 לחברי לשכת רואי החשבון ובבית המשפט השלום בתל אביב שהיווה את ההליך הנוסף הידוע עליו העידו הצדדים, עסקה התביעה בתגוביות (טוקבקים) אשר לדעת מנירב נשלחו ממשרדו של נבון לפרסום באתר האינטרנט של "גלובס" במהלך אותה מערכת בחירות. ^[35]
4. אם כך, לעוד אילו הליכים משפטיים כיוון ציטרין בהגנתו בסברו כי אליהם התצהיר יועד?

נדמה שהתשובה לכך נמצאת בעדותו של ציטרין המצביעה על שימוש כללי, לא ברור ולא ממוקד שהוא טען כי סבר שיועד לתצהירו שאינו עומד בהכרח בשימוש לצורכי משפט שהוא ייעד לתצהירו באמצעות נבון:

" ש.ב. מה מטרת התצהיר?

ת: נאמר לי בצורה ברורה על ידי קובי, שזה כחלק מאותו מארג של הליכים משפטיים שיש בין הצדדים. זה לא היה משפט אחד, אלא ערב רב של משפטים".

ובהמשך:

"(הרי בסך הכל מדובר בתצהיר שנועד לצרכים משפטיים או להגשה בפני מוסדות ציבוריים, לא להגשה בעיתון, היה ברור שזה חלק ממשפט)" ^[36]

1. עדות ציטרין מצביעה אפוא על כוונה לעשות שימוש כללי בתצהיר שנתן לנבון ולאו דווקא לצורכו של הליך משפטי מסוים. דא עקא שבכדי לחסות בצל הגנתו של סעיף 13(5) לחוק נדרש שהתצהיר ישמש להליך משפטי ספציפי אשר נדון בבית המשפט ונותנו יהיה צד לאותו הליך אלא שבמקרה זה לא בטענה להליך משפטי מסוים עסקינן, וגם לא במעורבות של ציטרין בהליך זה, ועל כן מסירת עדותו עלי כתב לאחר בכדי שיעשה בו שימוש לצרכיו אינה עולה לכדי הזכות להגנה המוקנית בסעיף 13(5) לחוק עליו נשען ציטרין בהגנתו. גם העובדה המוכחת בדבר מתן התצהיר במשרד בא כוחו וידיעתו של ציטרין כי נעשה בו שימוש להתאמתו ליעד מסוים, מבטלת באחת כל אפשרות לקיומו של תום לב מצידו בנוגע לשימוש שצפוי היה לתצהיר שנתן.
2. על יסוד כך, מכל מכלול הנסיבות והעובדות המתוארות לעיל, המסקנה היחידה המתבקשת היא שבעת מסירת התצהיר ידע ציטרין ולכל הפחות הוא מוחזק בתור מי שאמור היה לדעת את נסיבות השימוש הפרסומי שיעשה בתצהירו במסגרת מכתבו של נבון לרשות החברות. לחילופין, הוכח שגם ללא ידיעה שכזו, עצם מסירת התצהיר לפרסום שלא לצורכי משפט ספציפי שלציטרין אין חלק בו, בהכרח מוביל למסקנה כי ציטרין היה שותף בפרסומו של התצהיר ברבים ובתור שכך לא מתקיימת בענייננו אותה הגנה אפשרית למקרה של פרסום לצורכי משפט. פועל יוצא מהמקובץ לעיל הוא, שהוכח פרסומו בצוותא של מכתב הקובלנה והתצהיר שצורף אליו בידי נבון וציטרין ברשם החברות.

כוונה לפגוע

1. לשון סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע מחייבת את הוכחת קיומה של כוונה פלילית להרע. מכאן שהמפרסם לשון הרע מבלי שהתלווה למעשיו יסוד נפשי של כוונה של ממש אינו עובר עבירה פלילית.
2. הרף הנדרש אפוא בעבירה פלילית הינו גבוה והוא מובדל מהרף הנדרש בהליך אזרחי של לשון הרע, מפני החשש לטשטוש הגבולות בין השניים תוך כדי פגיעה בחופש הביטוי:

"טשטוש ההבחנה בין העבירה לעוולה, תוך הרחבת היקפה של העבירה, יפר את האיזון, שאותו ביקש המחוקק להשיג, בין חופש הביטוי מצד אחד לבין הזכות לשם טוב מצד אחר. שכן פירוש אשר כזה יגביל בהכרח את חופש הביטוי כתוצאה נגזרת מהחשש, שיעלה בלבו של המבקש לפרסם, להסתבך בעבירה פלילית וללקות בסנקציה שבצדה"^[37].

1. הבדל מהותי בין העבירה הפלילית לבין העוולה האזרחית ביחס ללשון הרע, נעוץ ביסוד הנפשי של ערך הכוונה להרע המצוי בסעיף 6 לחוק ובערך המוגן שכל אחד מהאפיקים הפלילי והאזרחי שהנ"ל בא להגן. בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי הערך המוגן בעבירה הפלילית של לשון הרע – להבדיל מהעוולה האזרחית – הינו שלום הציבור והאינטרס הכללי במניעת שנאה ואלימות בחברה. בערך זה היה כדי להצדיק הוספת אחריות פלילית על האחריות האזרחית בגין לשון הרע, שבגדרה כבר הוסדר האיזון בין חופש הביטוי הפוגעני לבין הזכות לשם טוב. על רקע זה נקבע שהערך המוגן נפגע במידה המצדיקה הטלת אחריות פלילית רק כאשר לפרסום הפוגעני נלווית כוונה של ממש לפגוע, כאשר אין די בצפייה בהסתברות גבוהה לכך^[38].
2. משמעות הדבר היא שביסוד הנפשי של כוונה ממשית להרע, מסתתר ערך ציבורי לשלום הציבור שיש להגן עליו אשר מובדל בעיקרו מהערך שמוגן בעוולה אזרחית של לשון הרע והוא אשר מציב רף הוכחה גבוה לקובל הפלילי בהוכחת אשמתו של אחר. הטיב לבטא את הדברים הנשיא ברק בעניין בורוכוב:

"מהי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית לפרסום לשון הרע? נראה לי, כי מטרה זו אינה יכולה להתמצות באינטרס של הפרט להגנה על שמו הטוב. אינטרס זה מוגן במישור האזרחי, ואין פגיעה בו כשלעצמה מצדיקה אחריות פלילית. אכן, המחוקק עצמו שלל את הזיהוי בין האחריות הפלילית לבין האחריות האזרחית. נמצא, כי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית, חייבת להיות קשורה, מטבע הדברים, באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה הוא המשתקף איפוא בביטוי 'בכוונה לפגוע' אשר בסעיף 6 לחוק. אינטרס ציבורי זה חייב לקחת בחשבון לא רק את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, אלא חייב הוא להתחשב גם בחופש האישי מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. כיצד ניתן איפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע. גם אם פגיעה כזו מסתברת היא ברמת ודאות גבוהה – לא קיים אותו אינטרס ציבורי, המצדיק הטלת אחריות פלילית בנוסף לאחריות האזרחית.

ובהמשך:

"נראה לי, איפוא, כי מבין האופציות הלשוניות, הטמונות בביטוי 'בכוונה לפגוע', יש לבחור באותה אופציה, המדגישה את האינטרס הציבורי. דבר זה מחייב, לדעתי, לפרש את הביטוי 'בכוונה לפגוע' כמשתרע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת ודאות רבה" ^[39].

1. בהתאם נקבע בפסיקה כי ההכרעה אם יש בפרסום פגיעה בנמען הפרסום מסורה לבית המשפט אשר מפעיל בכליו השיפוטיים את המבחן האובייקטיבי של הקורא הסביר:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." ^[40]

1. בהקשר ראוי להדגיש כי את הכוונה לפגוע ניתן ללמוד מהפרסום עצמו, מנסיבות חיצוניות הקשורות למערכת היחסים בין הנפגע למפרסם, ממעשי המפרסם לאחר הפרסום ועוד. כך נפסק בעניין ביטון ^[41] וכך גם בעניין בן גביר ^[42]:

"משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום".

ובעניין עיתון הארץ^[43]:

"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו [...] יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי גם נתונים נוספים אלה הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם"

1. על רקע הדברים הללו נפנה לבחון האם עמד מנירב בחובתו להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים, כי היה בנכתב במכתב הקובלנה כוונה להרע לו לשם סיכול מכוון של מועמדותו כחבר בוועדה של רשות החברות.
2. אפתח מסקנה לבחינה- ככל שבחנתי את הדברים והעמקתי בהם חקר, מצאתי כי אף שעל פניו לשון מכתב הקובלנה מצביעה על רצון לפגוע במינויו של מנירב ולהעמידו באור שלילי בפני רשות החברות, לא הוכח מעבר לספק סביר שהמניע של נבון בדרך בה פעל, נבע ממניעים פסולים גרידא להרע למנירב, באופן כזה העומד במבחן הדין. הוכח אחרת, והוא שפנייתו של נבון לרשות החברות באמצעות מכתב הקובלנה, נבעה מחשש כן ואמיתי של נבון לעתידו הכלכלי היה ומינוי שכזה יצא מהכוח אל הפועל וזאת לנוכח היריבות הקשה שהייתה לו עם מנירב והתפקיד שצפוי היה מנירב למלא בוועדה לשמה הוא היה מועמד ברשות החברות, היה ומועמדות שכזו הייתה צולחת את דרכה. אבאר זאת להלן:
3. כפי שנסקר לעיל, הוועדה למינוי רואה חשבון ברשות החברות משמשת בתור גוף עצמאי שלו שיקול דעת במינויים על פי מכרז של משרדי רואה חשבון חיצוניים למתן שירותי ביקורת לחברות ממשלתיות. מינוי שכזה הינו לפרק זמן של מספר שנים וכמוהו כהבטחה להכנסה חודשית קבועה על פי תעריף הרשות למתן שירותי הביקורת. לא בכדי אפוא, שבידי חברי הוועדה שמונה ארבעה נציגים , מחציתם מטעם לשכת רואה החשבון, השפעה וכוח לא מבוטלים על עתידם הכלכלי של משרדי רואי חשבון אשר צובאים על דלתות רשות החברות לפרנסתם.
4. כזהו היה ועודנו משרדו של נבון. על פי עדותו, שלא נסתרה, בעת הרלוונטית למשלוח המכתב הראשון ומכתב הקובלנה, עמד המחזור העסקי של משרדו, שמנה מספר לא מבוטל של עובדים, על היקף הכנסות של למעלה מ-50 אחוזים כתוצאה ממתן שירותי ביקורת לחברות ממשלתיות דוגמת נתיבי הגז, נת"ע, דואר ישראל ועוד. מתן שירותים אלו הינו תוצר זכייה במרכזים באמצעות וועדת הרשות למינוי רואה חשבון שעל שירותיה ביקש מנירב להימנות.^[44]
5. אין להתפלא אפוא שנבון חשש מאד מפני מינויו של מנירב בוועדה אשר בכוחה לקבוע את עתיד מתן שירותי הביקורת של משרדו לחברות ממשלתיות נוספות. חשש זה הינו תוצר קיומה של מערכת יחסים קלוקלת בינו ובין מנירב אשר כפי שראינו הנביטה את פירותיה עוד במהלך המירוץ לרשות לשכת רואי החשבון כ-3 שנים קודם לכן והיא גם קיבלה ביטוי ממשי בהתנהלות הפנים ארגונית של מוסדות הלשכה ^[45]. מערכת יחסים זו הייתה יצוקה והיא הוכחה ובהתאם גם חששו הכן של נבון אשר סבר כי יהיה במינויו זה של מנירב כחבר בוועדה פגיעה קשה בו עד לכדי חורבן של משרדו ^[46]. עמוקה כל כך הייתה ההבנה של נבון לעתיד לבוא לו ברשות החברות, לו יבחר מנירב, עד לכדי הצורך הקיומי מבחינתו בפנייה יזומה לרשות החברות שתחילתה במכתב הראשון שבו גולל את סיבותיו האישיות וגם הציבוריות בהדגש לחשש מפני ניגוד עניינים שעשוי מינוי שכזה לקדם, ומדוע על הרשות למנוע מינוי זה, וסופה לענייננו, במכתב הקובלנה שנשלח לאחר מכן אשר נועד לאימות של אותו חשש.
6. בהתאם ראו את עדותו של נבון בעניין זה:

"עופר מנירב לא מאיים סתם, לזכותו יאמר שהוא מאיים ומבצע, הוא איים עליי מספר פעמים ועוד הגיש נגדי תביעות בבית הדין בלשכה, פוחדים ממנו, הוא מבצע. הוא איים עלינו במוצאי יום הבחירות 2009 לנשיאות לשכת רואי החשבון [...] הוא אמר שיגיש תביעות נגדנו ואכן הגיש 10 תביעות לשון הרע בבתי המשפט.." ^[47]

וכן ראו:

" סברתי במינוי שלו שהוא אמר את זה שהוא הולך להוציא לפועל, את האיום לחסל לי את המשרד לפגוע בי, בשם משרדי, במוניטין שלי. תיארתי קודם הוא הגיש נגדי תביעות הוא איים שיגיש והוא הגיש, לא רק נגדי. [...] כיוון שאני מכיר את [ה] אדם שהוא אדם אכזר, נקמן, אדם שפועל ללא רגש, אדם שמחסל בכל מה שעומד נגדו, הוא הגיש למעלה מ-30 הליכים בשנתיים וחצי כמה מהם בבתי המשפט ורובם בבית הדין של לשכת רואי חשבון ושל מועצת רואי החשבון, 4 האחרונים היו לאחרונה נגד הנשיא וסגנו".

ובהמשך- :

" הבנתי שהוא הולך לעשות משהו כדי לפגוע בי פגיעה אנושה, אני יודע שהוא ידע במאה אחוז שאני עובד [עם] חברות ממשלתיות, הוא ידע שאני מבקר רואה חשבון של נת"ע ומע"צ"^[48].

1. עדות זו לא נסתרה ולא מצאתי בה בקיעים שיעידו על אי אמינותה, והיא דוגמא אחת מיני דוגמאות נוספות אשר מתכתבות עם הקשר, התאורטי לפחות, שבין כוחם של חברי ועדת המינוי ברשות החברות לבין חששו המוכח של נבון מפני שרירות הלב ומעשי נקם בו שעשויים היו להמיט עליו אסון כלכלי לו יבחר מנירב כחבר בוועדה זו.
2. בהקשר לכך אציין כי אמנם בפסיקה נקבע כי עצם העובדה שהיו לנאשם מניעים לגיטימיים, לא יהא בה כדי לשלול כשלעצמה את האפשרות, שגם המניע לפגוע בשם הטוב עמד לנגד עיניו ^[49]. עם זאת במקרה זה התרשמותי היא שחרף יחסיהם העכורים של הצדדים ורצונו של נבון בביטול מינויו של מנירב, לא עמד מניע נוסף מאחורי מכתב הקובלנה שיועד לפגיעה טהורה ומכוונת בשמו הטוב ברשות החברות. הוכח כי בסופו של יום מה שעמד לנגד עיני נבון היה אינטרס כלכלי –אישי שלו, ואך מטעמים אלו שלא באו ממקום להרע, הוא שלח את מכתב הקובלנה בהמשך למכתב הראשון שנשלח על ידו.
3. בעניין זה מקובלת עלי גם עמדתו של נבון בעדותו לפיה משלוח מכתב הקובלנה אשר בא לטעמו לחזק את הטענות שהועלו במכתב הראשון, נבע גם מצרכים ציבוריים של טובת הכלל לנוכח יחסיו העכורים של מנירב עם בעלי משרדי רואי חשבון אחרים שעשויים היו להיפגע ממינויו ^[50], כאשר ברוח זו נאמר ע"י השופט גולדברג בפרשת קראוס כי:

"גישת היסוד הראויה היא כי יש להעניק הגנה מוגברת לפרסומים המייחסים לנפגע חוסר מקצועיות, שעה שהנפגע ממלא תפקיד ציבורי על פי דין, שהרי לציבור ענין רב באיכות השירות הציבורי. פועל יוצא הוא כי במקרה כזה פוחת משקלו של האינטרס שבהגנה על שמו הטוב של הנפגע...".^[51]

1. עם זאת לטעמי לא זו הייתה הסיבה הדומיננטית לפניית נבון לרשות החברות ואני מתקשה לקבל כי לו בכך בלבד עסקינן, היה עושה נבון צעד קיצוני כל כך תוך כדי סיכון יוקרתו ברשות החברות (לו יתבררו הדברים כשגויים -עיין ערך תשובת עוה"ד הרמן מטעם לשכת רואי החשבון ששללה אותם) ופונה לשם סיכול מועמד מטעמים ציבוריים גרידא.
2. יוצא אפוא שלא כוונה ממשית להרע היא שעמדה מאחורי מכתב הקובלנה כי אם צורך סובייקטיבי אשר בראייה אובייקטיבית מלמד על פעולה סבירה.
3. מעניין לעניין באותו עניין. בעניינו של ציטרין עומדת שאלה זהה והיא משתרעת על מרכיב הכוונה. בכדי שבית המשפט יתרשם שמתן התצהיר מידיו של ציטרין נועד לפגוע בשמו הטוב של מנירב על מנירב היה להוכיח מעבר לספק סביר את כוונתו של ציטרין להרע לו בעת ביצוע מהלך שכזה. סוגיה זו בעניינו של ציטרין לוטה בערפל גם כיום, ואף שלכאורה לא היה לו מניע ישיר למנוע את מינויו של מנירב כנבון, עדיין עולה השאלה ביחס למניע זה וזאת על רקע מסקנתי כי על פניו נראה היה שציטרין ידע או אמור היה לדעת על ייעודו של התצהיר והשימוש שיעשה בו גם ברשות החברות.
4. עם זאת לא הוכח בפניי כי המניע שעמד מאחורי הדברים היה לא כשר או כי טעמים של נקמה במנירב על רקע ההליכים המשפטיים שהוא פתח נגדו אותה עת או כל מניע זדוני אחר, עמדו מאחורי הדברים. בהקשר לא נסתרה עדותו של ציטרין כי רצונו במתן התצהיר היה לחזק את עמדת נבון בנוגע למערכת היחסים הקלוקלת שהייתה לו עם מנירב ברשות ציבורית כלשהיא ובהתאם למסקנתי, גם ברשות החברות. עובדה זו אינה מצביעה על מניע פסול או על רצון טהור להרע עם מנירב כאשר הוכח שמטרת פרסום הדברים הייתה לתמוך, במה שכבר פורסם במסגרת המכתב הראשון. גם כאן כמו נבון, לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת, מניע אחר שיועד בסופו של יום לפגיעה בשמו הטוב של מנירב אף שכאמור תוצאת הדברים לה יועד התצהיר היא בביטול מועמדותו כחבר בוועדה של רשם החברות.
5. ניתן על כן לסכם נקודה זו ולומר כי המניע לשמו נשלח מכתב הקובלנה הינו אותו מניע בגינו נשלח המכתב הראשון והוא לסכל את מינויו של מנירב כחבר בוועדה של רשות החברות אך זאת מטעמים שעל פניהם אינם עומדים ברף ההוכחה הנדרש להוכחת כוונה ממשית להרע.

לשני בני אדם או יותר

1. מרכיב הפרסום מאופיין גם במספר האנשים שנחשפו אליו. העובדה המוכחת בדבר פרסום המכתב ליעד מסוים אם כך, אין בה די שכן על הקובל- המאשים מנירב, להוכיח גם את פרסומו בפועל לשני בני אדם זולתו שכן, בשונה מהעוולה האזרחית הנקובה בסעיף 7 לחוק לשון הרע, בא סעיף 6 לחוק ללמדנו כי כדי להקים חזקה בדבר פרסום פלילי בכתב, על הקובל להוכיח כי פרסום זה הגיע או עשוי היה להגיע לשני אנשים לפחות זולתו וזאת באמצעות ראיות ישירות ולעיתים גם באמצעותן של ראיות נסיבתיות.^[52]

הסדר דיוני – חזקת הפרסום בפועל

1. ביום 20.12.2015 הודיעו הצדדים לבית המשפט על הסדר דיוני ביניהם אשר מייתר את עדותם של האנשים שנחשפו למכתב הקובלנה בזו הלשון:

באי כח הקובל והנאשם מס' 1 הגיעו לידי הסדר לפיו מוסכם בין הצדדים כי המכתב נשוא הקובלנה של עו"ד ישעיהו אברהם מיום 19.6.2012 , נשלח לעו"ד גונן גומלסקי ונמסר ביום 3.7.2012 על ידי עו"ד גומלסקי לעו"ד אברהם, גב' אביגיל זרביב, גב' לילי אילון, עו"ד ירון הרמן ועו"ד סביר רבין (המכותבים במכתבו של עו"ד גומלסקי מיום 3.7.12).

עוד נכתב באותו הסדר כי-

לאור הסכמה זו מתייתר הצורך בהעדתם של העדים עו"ד גומלסקי, עו"ד אביגיל זרביב וגב' לילי אילון- אשר זומנו על מנת לאשר קבלת המכתב על ידם". וכי הנאשם ציטרין אינו מתנגד להסדר זה מאחר וממילא טענתו היא שהוא לא ידע על כל כוונה לשלוח את המכתב או על עצם שליחתו ועל כן אין בכוונתו לטעון כי המכתב לא נמסר כמפורט מעלה.

1. בעקבות כך הורה בית המשפט על ביטול זימונם לעדות של עוה"ד גומלסקי, עוה"ד זרביב והגב' איילון כעדים מטעם הקובל על פי כתבי הקובלנה שהוגשו על ידו^[53]. מכאן נובעת הסכמה כללית והיא שהמכתב נשוא הקובלנה הגיע ליותר משני אנשים זולת מנירב ובתור שכך עומדת הסכמה זו לכאורה בדרישות המינימום הטמונות בסעיף 6 לחוק ביחס למניין האנשים הנדרש לקיומה של העבירה.
2. לכאורה אמרנו, היות והנאשמים סבורים כי במקרה זה יש לצקת למינוח הנ"ל של "שני אנשים זולת הנפגע", תוכן שונה מהמינוח "היבש" שלו בחוק. בהקשר נטען כי הגורמים שקיבלו את אותו מכתב חוסים תחת מטרייה אחת אשר נועדה להביא לבירור תלונתו של נבון כלפי מנירב. מטרייה זו הינה רשות החברות אשר אמונה לדעת הנאשם נבון מכוח הוראות הדין על - "בירור השגה, תלונה או מה שלא יהיה על מה שקשור לוועדה המקום היא לפנות אל מי שממנה את הוועדה כלומר רשות החברות הממשלתיות" ובתור שכך " כל הגוף שעוסק בדברים האלה הוא אדם אחד"^[54]. במסגרת סיכומיו ואף בעדותו, הצטרף ציטרין לפרשנות זו אותה הציע נבון^[55]. בתור שכך על דעת הנאשמים יחדיו, יש לקרוא את הוראות הסעיף הנדון, כמקשה אחת ולראות את האנשים שקיבלו את מכתב הקובלנה כגוף אחד ששייך לרשות אחת ועל כן בהכרח דינם כיחיד לצורך העבירה.
3. מנירב מסתייג מפרשנות זו אותה מציעים הנאשמים צטרין ונבון. לשיטתו, פרשנות זו אינה עומדת עם עובדת מסירת עותק המכתב גם לעוה"ד ירון הרמן אשר לא נמנה על עובדי / אורגני הרשות ואשר שימש בעת הרלוונטית כיועץ המשפטי של לשכת רואה החשבון^[56] וזאת מכוחו של מכתב אשר הופנה לב"כ נבון דה אז- עוה"ד אברהם מאת עוה"ד גומלסקי אליו מכותבים העדים הנ"ל לרבות עוה"ד ירון הרמן ^[57]. במכתב זה מיום 3.7.12 שכותרתו: "מניעת ניגוד עניינים במינוי נציגי לשכת רואי חשבון שתפקידה להמליץ בדבר מינוי רואה חשבון לחברה ממשלתית ("הועדה")" ואשר מונה שורות בודדות, עולה בין היתר כי צורפו אליו העתק מכתבו של עוה"ד הרמן מיום 13.6.12 (אשר דחה את טענות נבון לניגוד עניינים של מנירב) ומכתבו של עוה"ד סביר מיום 4.6.12 כתגובה לפניית נבון לרשות באמצעות עוה"ד אברהם במסגרת מכתבו של נבון אודות מנירב מיום 23.5.12. מכאן שלדעת מנירב, העובדה הנלמדת היא שעוה"ד הרמן קיבל לידיו את המכתב נשוא הקובלנה, ובתור שכך די בו בכדי למוטט כליל כל אפשרות לפרשנות נבון הרואה בקהל היעד הכולל שקיבל את המכתב לידיו, בתור יחידה אורגנית אחת מטעם הרשות המבררת.
4. על כך משיב ב"כ הנאשם נבון בסיכומיו כי אף שהוא מוכן להניח שעוה"ד ירון הרמן קיבל לידיו את המכתב: "עדיין מי שקיבל את המכתב ועשה בו שימוש במסגרת סמכויותיו הוא הרשות המוסמכת". לאמור-" כל הדברים האלה אינם פרסום, הם אינם הופכים את זה ליותר מאדם אחד. "ובהמשך:" אם אני מגיש תלונה לרשות החברות הממשלתיות, אם שוקלים מינויו של אדם, ומבוקש שלא יעשו כן, הם צריכים לשאול את מי שהמליץ על אותו אדם. מדובר בעורך דין...". ^[58]

שני אנשים ויותר האמנם?

1. חוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975 הינו המקור הנורמטיבי לכינונה של רשות החברות הממשלתיות. תפקידיה של הרשות מוסדרים בסעיף 54 לחוק והם מציבים אותה כזרועה הארוכה של הממשלה בין היתר בכל מה שקשור לתהליכי פיקוח על חברות ממשלתיות. בהתאם לכך נקבע כי הרשות אמונה על תהליכי פיקוח ובקרה על אותן חברות ממשלתיות ועל מינויים של רואי חשבון לחברה ממשלתית אשר טעונים את אישורה טרם אישורם של השרים הנוגעים בדבר. ראש הרשות אשר אמון על ביצוע תפקידיה הרבים של הרשות, הינו גם מי שאליו מוען מכתבו של נבון מיום 23.5.12.
2. לצד אותן סמכויות כלליות, קיימות לרשות החברות גם סמכויות ספציפיות שהנכונה לעניינו קבועה בכללי החברות הממשלתיות (מינוי רואה חשבון ושכרם), תשנ"ד-1994^[59].
3. בין הצדדים אין מחלוקת שרשות החברות היא הגוף שאמור לטפל לדון בפניית נבון ביחס להשגותיו על מינויו של מנירב כחבר בוועדה לבחירת רואה חשבון מטעם הרשות על פי מכתבו הראשון. הצדדים עם זאת חלוקים ביניהם ביחס לאפשרות אותה מציעים הנאשמים והיא לראות באותם אנשים שהגיע לידיהם מכתב נשוא הקובלנה כגוף אחד כפי שנבון וציטרין סבורים.
4. לאחר שבחנתי את עמדותיהם הפרשניות של הצדדים, הגעתי למסקנה כי מקובלת עליי הפרשנות אותה מציעים הנאשמים נבון וציטרין, שגם עומדת בקנה אחד עם מגמת ההלכה השוררת כיום בעניין והיא צמצום מגמת השימוש בקובלנה הפלילית על חשבון חופש הביטוי ואבאר:
5. ראשית דבר, מכתב הקובלנה נשלח במקורו לאדם אחד- הוא עוה"ד גומלסקי. זה כשלעצמו על פניו מלמד כי לא התמלא יסוד הדרישה לשליחת המכתב ליותר משני אנשים.
6. שנית, אף אם נניח כי נבון היה צפוי לצפות את גלגלו של המכתב לאנשים נוספים, כפי שהוכח כי אכן קיבלוהו בפועל, עדיין ניתן לומר כי המינוח "אדם" הקבוע בחוק לשון הרע כולל בהגדרתו אדם בתור- יחיד או תאגיד. פקודת הפרשנות אף היא באה ללמדנו כי המינוח אדם הינו- "לרבות חבר בני אדם, בין שהם מאוגדים ובין שאינם מאוגדים". מכאן שעקרונית אין מניעה להסיק כי במקרים מסויימים עשוי המינוח הנ"ל לכלול גם חבר בני אדם אשר ניתן לראותם כגוף אחד לצורך ההגדרה המילולית של סעיף 6 לחוק לשון הרע, ובפרט שמתקיימת זיקה ביניהם ביחס למקרה הנדון, כפי שאטעים בהמשך.
7. מושאי מכתב הקובלנה הינם עובדיה של הרשות: עוה"ד לילי אלון שימשה במועד הרלוונטי למכתב הראשון ששלח נבון בתור סגנית בכירה למנהל הרשות; הגב' אביגיל זרביב נמנתה אותה עת על הלשכה המשפטית של הרשות וכך גם עוה"ד גונן גומלסקי אשר חתום על מכתב הרשות מיום 3.7.12 ^[60] ובוודאי שהוא הדין לגבי מר דורון כהן אליו נשלח המכתב הראשון אשר שימש אותה עת כראש רשות החברות. במסגרת חקירתו הנגדית הודה מנירב כי אין בידו ראייה שהמכתב נשוא הקובלנה נשלח לאדם נוסף חוץ מאשר לעוה"ד גומלסקי ^[61]. מכאן ההנחה הבסיסית היא שפרט למושאי ההסדר ומר דורון כהן ששימש בתור מנכ"ל הרשות, אין הוכחה כי זה התקבל בידי אנשים נוספים. כיוון שכפי שהוזכר, הרשות היא אשר אמונה על מינויה של ועדת המינויים אליה ביקש מנירב להשתייך, אך טבעי הוא, כפי שלהבנתי אין חולק בקרב הצדדים, כי האורגנים הנ"ל – עובדי הרשות פרט לעוה"ד הרמן (לגביו יש מחלוקת פרשנית) , אשר קיבלו לידיהם את מכתבו של נבון נשוא הקובלנה, קיבלוהו במסגרת תפקידם ברשות כפועל יוצא מהפונקצייה אותה הם מילאו במישור בירור התלונה נשוא המכתב הראשון שנשלח על ידי נבון. מכאן, דבר קיומו של קשר (לינק) מוכח בין אנשים אלה לצורכי הטיפול בתלונה כנגד מנירב, הוא ההוכחה לכך שמכתבו השני של נבון נשוא הקובלנה, שבא לאחר מכתבו הראשון למנכ"ל הרשות, גם על פי תוכנו, הגיע לידי מניין של אנשים רלוונטי שמילאו תפקיד ברשות כחלק ממעמדם לבירור התלונה.
8. פועל יוצא מכך הוא, שבכל מה שקשור באלה לפחות, ניתן להניח בשלב זה כי יש לראותם כאורגן אחד לצורכו של חוק איסור לשון הרע.

1. לאחרונה, נדרש בית המשפט העליון לסוגיה קרובה למקרה זה שלפנינו בעניין פלוני ^[62]. באותה פרשה אשר דנה בקובלנה כנגד אדם שהגיש תלונה מלווה בתצהיר כנגד הקובל -עורך דין במקצועו, בלשכת עורכי הדין (בה נכתבו כנגדו דברים פוגעניים), מצא בית המשפט העליון מפי כ"ה שוהם, לאמץ את הפרשנות אותה הציע בית המשפט השלום אשר מצא את לשכת עורכי הדין בתור גוף סטטוטורי אחד לצורך הגדרתה בחוק איסור לשון הרע מתוך שקבע בין היתר שפירוש זה:

" מקל עם המשיב אשר הואשם בעבירת לשון הרע , ומטעמים של איזון פגיעה של חוק איסור לשון הרע בחופש הביטוי..".

1. בהקשר יוער כי לשכת עורכי הדין גם נכנסת לגדר המינוח: "רשות מוסמכת" לצורך ההגנה שמקנה סעיף 15(8) לחוק לשון הרע בתור הרשות שממלאת פונקצייה ייחודית כגוף המוסדי האחראי, בין היתר, לבדיקת תלונות כנגד עורכי דין.^[63]
2. כמו שם גם כאן – פרשנות זהה למקרים דומים. הוכח שרשות החברות כמו גם לשכת עורכי הדין והמעוסקים מטעמן, אשר דנו וקיבלו את מכתבי הקבילה, הינם אישיות סטטורית אחת לצורך בירור התלונה שבמכתב הראשון ששלח נבון כנגד ציטרין ומתן מענה לה, ובתור שכך הם פעלו בתוך מסגרת הרמטית אשר חוסה תחת צל כנפי מהלכי בירור התלונה. על כן אין סיבה, ככל שמדובר באורגני הרשות לפחות, לאחוז בפרשנות מרחיבה שעשויה לפגוע באיזון הראוי שבין חופש הביטוי של נבון למיצוי בירור תלונתו על כל הכרוך בה, לבין שמו הטוב של מנירב- איזון זה נפגש עין בעין , כפי שראינו, לדעת בית המשפט העליון, במקום שבו מלאכת בירור התלונה הינה במסגרת מתחם פונקציונאלי שיועד לכך.

1. על רקע כך לטעמי, יש בהחלט מקום להרחיב את מסגרת הפרשנות המקלה עם הנאשמים במקרה שבו התקבל מכתב נשוא הקובלנה מחוץ לרשות אצל עוה"ד הרמן – היועץ המשפטי של לשכת רואה החשבון, ואנמק זאת כך:

אין חולק שעוה"ד הרמן קיבל לידיו את מכתב הקובלנה במסגרת מכתבו של עוה"ד גומלסקי מיום 3.7.12 אליו צורפה אסופת מכתבים שאחד מהם הינו מכתב הקובלנה. אין גם חולק כי עוה"ד הרמן אינו עובד של הרשות ועל פניו לא הועסק על ידה במישירין או בעקיפין. עם זאת הוכח כי מדובר במי ששימש כיועץ משפטי חיצוני של לשכת רואי החשבון בעת הרלוונטית למכתב הקובלנה ובתור שכך מקובלת עליי התיזה אותה הציע ב"כ נבון בסיכומיו והיא שעוה"ד הרמן שימש בתור אורגן רלוונטי – חיצוני, לבירור התלונה בשאלת ניגוד העניינים שהעלה נבון במכתבו הראשון ואשר הצריכה גם על דעת הרשות, את עמדת לשכת רואי החשבון בסוגייה עקרונית זו. כך ובהתאם ועוד טרם שנחשף לכאורה למכתב הקובלנה, הוציא עוה"ד הרמן, אליו הופנתה התלונה כאמור, מזכר מטעמו נושא תאריך ה-13.6.12 שהתקבל ברשות החברות ביום 24.6.12 ובו ניתוח מעמיק ומפורט אודות טענות נבון כנגד מנירב שנועד לסתור אותן ולבטלן.

1. על כן העובדה שעוה"ד הרמן אינו נמנה על עובדיה של הרשות, אינה מעלה או מורידה לצורך הכללתו כחלק ממנה בכל מה קשור למסגרת בירור התלונה עליה נמנה גם מכתב הקובלנה שבו העלה נבון טענות נוספות וחדשות, שלא בא זכרן במכתבו הראשון ואשר יש להן קשר למערכת הטענות הכוללת לה נצרך עוה"ד הרמן לבדוק במקור.
2. על כן לא במבחן מספרי- כמותי של אנשים בלבד עסקינן להוכחת עבירת לשון הרע כי אם במבחן פונקציונאלי אשר פורט את נסיבות העניין ובוחן אותן באספקלריה למקרה הנדון. במקרה זה הוכח כי תפקידו של עוה"ד הרמן במארג הנסיבות הכולל, אינו נופל מתפקידו של עוה"ד גומלסקי או של עורכת הדין זרביב ושל הגב' אילון ואף לא נופל מחלקו של מנכ"ל הרשות- מר דורון כהן. כולם ביחד וכל אחד לחוד, הינם חלק ממארג שלם של אנשים שקיבלו לידם את מכתב נשוא הקובלנה תחת שרביט עיסוקם (כל אחד בתחומו) ובתור שכך היו הם נמענים נכונים מטעם רשות החברות ונחשבים כאורגן יחיד לצורך העניין.
3. נראה לי כי מסקנה זו מחייבת המציאות והיא גם עומדת בקנה אחד עם הצורך לאזן בין חשיבותו של חופש הביטוי כזכות יסוד מוגנת, ובהכרח הצפייה שלא לצמצמה יתר על המידה באמצעות איסורים פלילים, לבין זכות היסוד של אדם לשמו הטוב. אין סיבה לפרש את תכלית העיסוק במכתב הקובלנה בצורה דווקנית ומרחיבה את גבולות הגזרה של סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע לכדי הפירוש אשר מקל פחות עם הנאשמים ומחמיר איתם יותר משהוכח קיומו של קשר אינהרנטי בין העוסקים במלאכה ברשות החברות לבין תפקידם לצורך העניין.
4. מסקנה זו הינה גם הפירוש הסביר ביותר ואשר מקל עם הנאשמים בנסיבות העניין אשר יונק את כוחו מסעיף 34כא לחוק העונשין תשל"ז-1977 לפיו: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו , יוכרע העניין לפי פירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". עיגון הנחיה זו מתיישב אף עם הגישה הגורסת שבהיעדר הנחיה חקיקתית מפורשת, על השופט -הפרשן, להימנע מהחלה אוטומטית של עקרון מסוים בלא לבחון את מכלול עקרונות היסוד הנוגעים לעבירה ולאזן בניהם ^[64].
5. לסיכום עד כאן, מסקנתי היא שלא קויים בענייננו תנאי התפוצה הנדרש בו יסוד אינטגרלי של סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. משהעבירה המנויה בסעיף זה הינה עבירת התנהגות, והתנאים שבה מצרפיים זה לזה, די בכך בכדי לזכות את הנאשמים. עם זאת ולמען השלמת התמונה, ובפרט לנוכח שאלת "המיליון דולר" והיא – היה או לא היה? נאמר או לא נאמר? אדון בשלל טיעוני הצדדים שעל הפרק ובראשיתם שאלת התקיימותה של לשון הרע בענייננו.

לשון הרע

1. האם ניתן לראות בכיתוב המחץ שיוחס למנירב במכתב הקובלנה: "חכה חכה על המכתב ששלחת לרשות. אני אדאג שיפעל כבומרנג נגדך ואחסל לך את המשרד" בתור לשון הרע? והרי זו מהות העניין ועליה אם כך ידון להלן:
2. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע פורס קשת רחבה של נסיבות בהן עשוי פרסום מסוים לבוא בגדר לשון הרע. ס"ק 3 של הסעיף אשר רלוונטי למקרה הנדון קובע כך:

לשון הרע מהי

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) [....]

(2) [...]

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) [...]

1. בהעדר הגדרה מפורשת למינוח "לשון הרע" בחוק, אתה למד כי לשון הרע היא קטגורית ונבחנת על פי אמת מידה ספציפית שבה היא פועלת, כאשר אין הכרח בתוצאה ודיי לצורך העניין בהסתברות לקיומה.
2. על פי הדין, המבחן לקביעת קטגוריית הפגיעה, מהותה ומידתה, נבחן ברמה אובייקטיבית, בהתאם לראייתו של האדם הסביר^[65] ללא רבותא לשאלה האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע^[66]. בעניין שוקן הורחבה היריעה עוד יותר עם קביעת אבני בוחן תלת שכבתיים לאורן יש לילך: ראשית, נקבע כי על בית המשפט לחלץ מן הביטוי הפוגעני לכאורה את המשמעות האובייקטיבית העולה הימנו בהתאם לנסיבות החיצוניות של המקרה הנדון וללשון המשתמעת ממנו; שנית, נקבע שעל בית המשפט לקבוע האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים, יש מקום להטיל אחריות בגין הביטוי; ולבסוף נקבע כי, על בית המשפט לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע. ^[67]
3. על פי הדין על בית המשפט גם המלאכה לקבוע ממצאים בשאלה, אם אכן מהווים הדברים שבפרסום בתור לשון הרע אם לאו ואין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים מסוים ייחסו לפרסום זה^[68] . בהתאם לכך, אני סבור כי מבחינה אובייקטיבית יש בכיתוב המיוחס למנירב במכתב הקובלנה בכדי להקים תשתית לקיומו של יסוד לשון הרע כנגדו. הטעם לכך הינו יחסית פשוט: עצם ייחוס אמירה שכזו כנגד מנירב על רקע נסיבות שליחת המכתב הראשון, מדמה את מנירב כאדם נקמן, חסר עכבות, מונע משיקולים פוליטיים וכמי שאינו בוחל בשום אמצעי על מנת לשרת את כוונותיו להתמנות כחבר בוועדה לאיתור רואי חשבון ברשות החברות אף במחיר של פגיעה מהותית ואיום על מי שמבקש לסכל מינוי זה מטעמים ענייניים, כפי שהטיב לבטא זאת בא כוחו של מנירב בסיכומיו.^[69]
4. חשוב גם להבהיר כי המוצג במכתב אינו הבעת דעה אישית אלא ציטוט של אמרה שכביכול נאמרה על ידי אדם אחר, היינו יש בעצם הציטוט בכדי להדגיש את חומרת הדברים ולהבליט את הלך רוחו של אדם המאיים על חברו ברבים.
5. מכאן שמסקנתי היא שמבחינת הפן האובייקטיבי של הדברים לפחות, ועל רקע פרסומם, המשפט שיוחס למנירב כנגד נבון כפי שהוא, תואם להגדרת המינוח לשון הרע בחוק ובתור שכך יש לראותו ככזה.
6. עם זאת, אין דיי בפרשנות אובייקטיבית של מה שנחזה כפרסום שלילי, בשעה שלמפרסם זאת טענה אודות אמיתות הדברים שפורסמו על ידו.

טענת אמת הפרסום

1. הגנת אמת בפרסום מנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והיא מורה כך:

הגנת אמת הפרסום

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

1. הגנה זו עליה עמדו בדבקות ציטרין ונבון ממלאת תפקיד נכבד ביצירת איזונים ראויים להבטחת שמירה על שמו הטוב של אדם לצד זכותו של אדם אחר להתבטא בצורה חופשית החפה מכל חשש פן יבולע לו בשל כך, והיא מצטרפת לרשימת ההגנות המנויה בסעיף 15 לחוק. הטיב לבטא זאת הנשיא גרוניס בפרשת אילנה דיין ^[70]:

" ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע מבטאות כאמור את נקודות האיזון שקבע המחוקק בין הערכים המוגנים בגדרו. לכל אחת מן ההגנות ייחוד משלה והיא מכוונת להגן על ערכים מסוימים. [...] החלופות שבסעיפי המשנה משקפות קשת רחבה של נסיבות שבהן אף אם לא הוכחו תנאי הגנת אמת הפרסום, מוצדק כי הפרסום ייהנה מהגנה. בכך ניתן ביטוי לאינטרסים שונים, נוספים על האינטרסים שביסוד הגנת אמת הפרסום, אשר ראויים להגנה, אף במחיר של פגיעה בשם הטוב של הנפגע (ולעיתים גם בזכויות אחרות). בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק ניתן ביטוי לאינטרס אחר."

1. בעניין אילנה דיין נקבע כי לאמת העובדתית מצטרפת לא אחת האמת המשפטית המחויבת לצעוד יד ביד עימה:

"הנַחתי היא, כאמור, כי קיימת אמת אחת, היא האמת העובדתית, והשאיפה היא כי האמת המשפטית תשקף אותה באופן מושלם. עם זאת, בעוד שהאמת העובדתית ברגע נתון היא יציבה וקבועה, ידיעותיו של בית המשפט לגביה עשויות להשתנות במרוצת הזמן. תפישתו של בית המשפט ביחס למהות האמת העובדתית נסמכת על המידע המובא בפניו. לפיכך, ראיות חדשות שיוצגו לו עשויות לשנות את האופן שבו הוא מבין אותה, וללמד כי קביעותיו הקודמות לא היו נכונות. כפועל יוצא מכך, עשוי להידרש תיקונה של האמת המשפטית. "^[71]

רף ההוכחה הנדרש

1. רף ההוכחה ודרגתו בהגנה של "אמת דיברתי" הינו תלוי עוצמת הפגיעה ודרגתה בנפגע אך הוא אינו נופל מרף ההסתברות המקובל בהליך אזרחי. עמד על כך ביהמ"ש בעניין גרינוולד :^[72]

"הפתרון ... הוא אמנם לשמור אמונים לקנה המידה האזרחי, אך יחד עם זאת, להשתמש בו כך שהמתגונן בטענת אמת כלפי אישום (או עילת דיבה), ידרש להביא הוכחה שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה, ופירוש הדבר שעליו להביא הוכחה שתצביע על גירסתו כאפשרות גבוהה, הגם לא גבוהה במידה הנדרשת בדרך כלל, לגבי גירסת הקטיגוריה במשפט פלילי".

1. על יסוד האמור בעניין גרינוולד נקבע בפרשת עיתון הארץ כי ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה וכבדה יותר כך תידרשנה ראיות כבדות משקל, "איכותיות" יותר, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות.^[73] כך גם נפסק בעניין ידיעות אחרונות^[74]:

"במקרים לא מעטים, שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר".

1. אבחן את הדברים על רקע האמור. טענת הנאשמים בנוגע להגנת "אמת דיברתי" נסמכת בעיקרו של דבר על שלושה עיקרים:
2. האחד, אמת דיברתי במובנה המהותי, לאמור, הדברים שצוטטו במכתב הקובלנה ואשר יוחסו מפיו של מנירב אמת הם, ונאמרו בפועל על ידו. על טענה זו חזרו נבון וצירטין מספר פעמים בעדותם והם עמדו על כך.
3. הטעם השני, מתקשר לטעם הראשון והוא מתייחס לפגמים היורדים לשורשו של עניין שנפלו לדעת הנאשמים במלאכת תיעוד השיחה שבוצעה בידי מנירב באמצעות מכשיר הקלטה סמוי שהיה בכיסו שנועד לתעד את השיחה בקפיטריה ובהתאם כשירותו הראייתי של תיעוד אותה שיחה שהושמעה לבית המשפט ונתמכה בחוות דעת של מהנדס אלקטרוניקה בצירוף תמליל^[75].

לעניין זה נטען על ידי נבון וציטרין כי מי שביצע את הקלטת השיחה הינו אדם שלא ניתן לסמוך על מהימנותו אשר הציג שתי ורסיות שונות של הקלטות שגילוין בא לעולם בעת שלב ההוכחות. בכך נפגמה כשרותה של הקלטת בתור ראייה: נטען כי ורסיה אחת הינה תיעוד מוקלט של שיחת הקפטריה שנמסרה לנאשמים והיא בת 2 דקות בלבד בעוד שהוורסיה השנייה ארוכה יותר והיא מונה 7 דקות של שיחה מוקלטת, מראשית לחיצת מנירב על כפתור "ההקלט" במכשיר ההקלטה שבכיסו ובה תיעוד של 5 הדקות הראשונות עובר לתחילת השיחה ביניהם. עוד נטען כי העדרו של משפט המפתח שמיוחס למנירב במכתב הקובלנה מתיעוד השיחה המוקלטת, מלמד על "בישול" הקלטת באמצעות מחיקות שנעשו בה.

כן נטען כי נמצאו פגמים היורדים לשורשו של עניין בעדות המומחה מטעם מנירב אשר לטענתו ערך בדיקות למכשיר ההקלטה ואימת את תוכן השיחה בקפיטריה, אך התגלה בחקירתו כלקוח של מנירב ובתור שכך כבעל עניין בהצלחת הקובלנה; כן התגלה כחסר ניסיון בתחום מומחיותו וכמי שלא טרח להציג את תיק העבודות שלו. כן נטען כי בעדותו נמצא שהיו הקלטות נוספות במכשיר ההקלטה שנמחקו דבר אשר פוגע באמינות ההקלטה שהוצגה לבית המשפט.

1. הטעם שלישי להגנה בעניין זה, נסמך על אמיתות פרט הלוואי המוזכר בסעיף 14 לעיל, בעטיו מבקשים הנאשמים לקבוע בתור טענה חלופית כי יש לפרש את דבריו של מנירב כלפי נבון בקפטריה בתור איום מרומז על משרדו ואין לדקדק במצוטט במכתב שהרי משמעות הדברים היא אחת והיא שבעת שנקב מנירב במילים: "זה יבוא לך הפוך על הפוך" הוא ביטא בעצם את אשר כבר ביטא בעבר כלפי נבון (ואשר קיבל ביטוי מקדמים במכתב ששלח בא כוחו ביום 5.3.12 אל בא כוחו של מנירב והוא (סומן ה/12) המתייחס לאירוע קודם של מפגש שאירע בין השניים בבית המשפט המחוזי ובו נטען כי מנירב ביטא כלפי נבון איומים לחיסול משרדו) והוא שהוא ידאג לפגוע בפרנסתו ולמעשה לחסל לו את משרדו. נטען על כן שאף אם דבריו של נבון במכתב הקובלנה לא צוטטו כהלכתם יש מקום לקבוע כי יש לראות במשפט "הפוך על הפוך", שנאמר על ידי מנירב בגדר -" אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש " על פי סיפא סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ושהינו גם כזה שאומת בעדות מנירב. כן נטען כי יש עניין ציבורי בידיעת מעשיו של מנירב ברשות החברות לנוכח סטטוס מועמדותו והחשש מפני ניגוד עניינים חריף שהיה לו עם נבון ועם רואי חשבון אחרים שהיו עמו בסכסוך ואשר צפויים גם כן, להיפגע ממינוי זה.
2. מנגד, מנירב עמד על דעתו עוד מקדמת דנא בנוגע לאותנטיות של מכשיר ההקלטה שבו נעשה על ידו שימוש לתיעוד הנאמר בפגישת הקפיטריה והוא תמך אותה בתמליל השיחה^[76] שלעמדתו תיעד מילה במילה את אשר נאמר בה. לעניין זה נטען כי נמסרו בידי הנאשמים מלוא חומרי החקירה לרבות הקלטת אך הם נמנעו מלהביא עדות הזמה מצדם בדמות חוות דעת נגדית של מומחה על כשרות ההקלטה והם גם בחרו שלא להעיד עדים נוספים שעמדו בסמוך להתרחשות האירוע בקפטריה דוגמת ב"כ נבון עוה"ד פלג שייצגו בהליך בבית המשפט המחוזי ושהה לידו בקפטריה ואף מתועד בשיחה, ואת עוה"ד שטנגר שייצג את ציטרין בהליך זה, וגם נכח אותה עת במקום.
3. בהקשר נטען מנגד, כי על מנירב- בתור מאשים, החובה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אמיתות תוכן השיחה שתועדה על ידו ובעטיים של פגמים שנפלו בה, אין על הנאשמים לעשות את מלאכתו. כן נטען שדווקא מנירב, בתור המוציא על חברו, נמנע מלהביא לעדות את בא כוחו דה אז עוה"ד סביר שנמצא לידו בזמן השיחה, ראייה לחששו של מנירב מפני עדות שכזו.

דיון ומסקנות

1. כפי שציינתי לעיל, סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מתנה את תחולת ההגנה בסעיף זה בכך "שהדבר שפורסם היה אמת" מבחינה עובדתית ומבלי שייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מן הפרסום וכן שלא יכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים. לא בכדי קיימת הפרדה בחוק איסור לשון הרע בין הבעת דעה, לבין הצגת עובדה כאשר הצפייה היא לדקדק עם הצגת העובדות דווקא:

"במציאת נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות מחד לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט מאידך גיסא ישנה איפוא הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפירסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו." ^[77]

מנגד נקבע כי:

". די בכך שהפרסום הוא אמת לפי משמעותם ותוכנם הכללי של הדברים שנאמרו [..]" ^[78]

וכי:

" [...] מקום שהפגיעה בשם הטוב נבעה מתיאור נכון של הדברים, נחלשת ההצדקה לפצות את הנפגע בגינה. זאת, כיוון שהתנהלותו היא שהולידה נזק זה וכן אין הצדקה לאפשר לו להמשיך להתהדר בשמו הטוב באותו עניין". ^[79]

1. על רקע האמור ולאחר שבחנתי סוגיה זו לעומק, מצאתי כי בהיבט העובדתי הוכח שמנירב לא עשה שימוש בשיחתו היזומה עם נבון בקפטריה במילים שצוטטו מפיו במכתב הקובלנה, ובפרט במשפט שצוטט מפיו: "חכה חכה על המכתב ששלחת לרשות. אני אדאג שיפעל כבומרנג נגדך ואחסל לך את המשרד". לא התרשמתי כי דברים אלו נאמרו על ידו מכאן שהתיאור שצוטט מפיו במכתב הקובלנה היה על פניו שגוי.

1. עם זאת, מכלול הנסיבות והראיות מצביע על כך שנרטיב הפנייה של מנירב לנבון בקפטריה ובפרט השימוש במילים: "אני אומר לך שיבוא לך בהפוך על הפוך" שנאמרו בה, מביא בהכרח לאותה תוצאה. בנסיבות כאמור, תיאורו של נבון את אשר הוטח כלפיו מפיו של מנירב בפגישה היזומה תואם את אשר אליו התכוון נבון בתיאורו כאיומו של מנירב לדאוג לחיסול משרדו. בתור שכך אין בסיס לקבוע כי תיאור שגוי של מינוח האיום העובדתי שתואר במכתב הקובלנה הביא לפגיעה בשמו הטוב של מנירב. אבאר מסקנותיי אלו על רקע הדברים הבאים:

אמת דיברתי – הפן העובדתי

1. במסגרת זו של הדיון עומדת על הפרק בחינת כשירות ההקלטה שבה עשה מנירב שימוש להוכחת אמיתות תוכן השיחה בקפיטריה. לבית המשפט הוצגו שתי קלטות: האחת בת כ- 7 דקות והשנייה בת כ-2 דקות. ההבדל בין הקלטות הינו בכך שבעוד שהקלטת בת ה-2 הדקות מרוכזת בשיחה עצמה, הקלטת בת ה-7 הדקות כוללת בתחילתה כ-5 דקות של רעשי רקע, מאז החל מנירב את ההקלטה בשירותים ועד לרגע שבו הוא פגש את נבון בקפיטריה.
2. בפסיקה נקבעו אמות מידה שנועדו לבחון כי מכשיר ההקלטה בו בוצעה ההקלטה היה תקין והן: כי המקליט היה מיומן וכי ההקלטה מהימנה; כי קולות הדוברים מזוהים בבירור וכי הקלטת נשמרה כדבעי, ללא חשש ל"עיבוד" מאוחר כלשהו ^[80], עם זאת המבחן בהליך הפלילי הנו תמיד מהותי ולא טכני, הווה אומר:

"השאלה העיקרית היא תמיד זו, אם ההקלטה משקפת נאמנה את האירוע, ואם התשובה על כך היא בחיוב, כי אז הונח היסוד לקבילותה"^[81] .

1. יחד עם זאת בשנים האחרונות ניכרת מגמה להעברת מרכז הכובד מקבילות למשקל בהקשר לכשרותן של ראיות חפציות, כפי שהדברים קיבלו ביטוי בעניין חנוכייב ^[82]:

"כלל הוא מקדמת דנא בדיני הראיות כי ראיה משנית באשר לתוכנו של מסמך, אשר לפי טיבה מגלה קיומה של ראיה טובה יותר, שאינה מובאת לפני בית המשפט, דינה להיפסל. כלל זה, שנהוג לכנותו "כלל הראיה הטובה ביותר", חל ביחס ל"מסמכים" ובהם ניתן למנות את הקלטת האודיו והקלטת הוידאו אשר מנציחים באופן טכנולוגי רישום שהוטמע בהם בזמן אמת ומאפשרים שחזורו המדוייק [...]. עם זאת, במרוצת השנים נוספו לכלל "הראיה הטובה ביותר" חריגים, וזאת כחלק מהמגמה הכוללת של מעבר מקבילות למשקל בדיני הראיות.

1. כך ובהתאם ראה גם בעניין משה טואשי ^[83]:

"הכלל שגובש בשיטתנו זה מכבר, הינו כי לשם הוכחת תוכנו של מסמך, יש להציג בפני בית המשפט את המסמך המקורי, שהינו 'הראיה הטובה ביותר' להוכחת האמור בו [...]. מקורו של הכלל בחשש כי הוכחת טענה באמצעות ראיה משנית, אינה נהנית מרמת הדיוק ומרמת האותנטיות הגלומה במסמך המקורי. אכן, כוחו של מסמך נעוץ בהיותו "כתוב", וכל "חציצה" בין המקור לבין בית המשפט מקימה את האפשרות לשיבוש תוכנו של המסמך, לאי דיוקים או להצגה של התוכן לפי נקודת ההשקפה והאינטרסים של הדובר (ראו יעקב קדמי על הראיות 589 (2003)). כלל זה רוכך, אמנם, עם השנים, עד כי כיום מדובר בכלל של העדפה המתמקד במשקל הראיות ולא בקבילותן"

1. בעניין מוחמד שניר ^[84] חזר בית המשפט על התנאים שגובשו בפסיקה להוכחת אמינות תיעודה של שיחה שהוקלטה על גבי מכשיר הקלטה. בהתאם לכך נקבע כי על בית המשפט להתרשם כי:
2. מכשיר העזר ששימש להקלטה פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט את הדברים שנאמרו.
3. האדם שהקליט ידע את מלאכתו.
4. ההקלטה מהימנה ונכונה.
5. בהקלטה לא נעשו שינויים כגון תוספת או השמטה.
6. קולות הדוברים זוהו כהלכה.
7. הדברים נאמרו מרצונם הטוב של הדוברים.
8. אני סבור כי מולאו בענייננו התנאים האמורים לעיל ואפרט: מכשיר ההקלטה נבדק בידי מומחה מנירב ונמצא על פי עדותו שלא נסתרה תקין. ההקלטה המקורית של השיחה שהתנהלה בין מנירב לנבון הושמעה במסגרת עדותו של המומחה באמצעותו של מכשיר ההקלטה המקורי שבו נשמר תיעוד השיחה (צילום של מכשיר ההקלטה הוגש לתיק ביום 10.4.17).
9. כשרות ראיה חפצית זו לא נפגמה ולא נמצאה ראייה סותרת אחרת אשר תעיד על טיבו הלקוי של מכשיר ההקלטה או על כי השיחה המוקלטת "בושלה". כפי שציין בא כוחו של מנירב בסיכומיו ^[85] לרשות הנאשמים עמדה הדרך לבדוק את מכשיר ההקלטה ולחוות את דעתם המקצועית עליו, אך הם ויתרו על זכותם לעשות כן. ניתנה להם גם אפשרות לבחון את תיעוד השיחה ממכשיר ההקלטה שהושמעה לבית המשפט אם שמדובר בקלטת בת 2 הדקות ואם בזו בת ה-7 דקות אף שלטענתם הם לא קיבלו עותק שלה, מקום שבו עמד לרשותם מכשיר ההקלטה המקורי והזדמנות, לכל הפחות מאוחרת, לעתור לבדיקתה.
10. על כן בהעדר ממצאים אחרים ו/או סתירות שהתגלו בעדות המומחה, ניתן בהחלט לקבל את עמדתו כי הוא בדק ומצא את תקינות מכשיר ההקלטה ומצאו תקין ובמילותיו:

" ...שאין שום קטע בכל ההקלטה שיש פה – שינוי רעשי רקע, א"י אופסלסקופ שרואים את כל הסינגל ורעשי הרקע ואם היה נעשה שינוי או עריכה הייתי רואה שינוי בקפיצה ....לעשות שינוי או עריכה בלי שנראה שינוי זה בלתי אפשרי" ^[86].

1. הוא הדין ביחס לתנאים הנוספים שלעניות דעתי אינם במחלוקת: אין חולק כי בקלטת נשמעים קולותיהם של מנירב ונבון לרבות קולות רקע של באי כוחם שנמצאו לידם, וכי דבריהם נאמרו מרצונם החופשי. גם אין חולק להבנתי והגם שנחקר על כך ארוכות, כי מנירב ידע לתפעל היטב את מכשיר ההקלטה כפי שתוצריו קיבלו ביטוי בטיב ההקלטה ובתפעולו את המכשיר בשירותים עובר למפגש בקפטריה, ולאחר מכן בעוזבו את המקום חזרה לשירותים בכדי לבדוק את המוקלט בו. התרשמותי ממנירב בעניין זה הינה כזאת שהוא ידע במדויק הכיצד להשתמש במכשיר והכיצד להחביאו מעיני כול ואני מתקשה לקבוע כי הוא אינו מיומן בכך.^[87] עוד יותר אני מתקשה לקבוע כי הוא עשה למחיקת דבריו המיוחסים לו בידי נבון ומנירב ובכל מקרה כפי שצויין, עניין זה שבמומחיות לא נסתר.
2. בהקשר לכך אציין כי שני הצדדים לא טרחו להעיד את באי כוחם שנכחו בשיחה המדוברת וסיבותיהם עימם, ברם, מקום שבו גיבה מנירב את עדותו לנאמר בשיחה באמצעי הקלטה תקין, נוטה חולשת המשקל הראייתי של העדר עדות שכזו למגרשם של נבון וציטרין, דווקא.
3. תימוכין לכשירות תיעוד השיחה ניתן גם למצוא מנסיבות העניין ומהקשרם. כך ובהתאם ניתן לראות כי השיחה המתועדת בתמליל השיחה התואם לנשמע בקלטת, מתחילה בפניית מנירב לנבון והיא מתקדמת בצורה רציונאלית לפי הקשר הדברים שנאמרים בה, כאשר לא נמצא חוסר קשר לוגי בין רציפי המילים לתוכנן עד לכדי קיומו של חשש למחיקת מקטע כלשהו במהלכן. בכדי שבית המשפט יסיק על קיומו של חשש "לבישול" הקלטת, יש הכרח להסיק גם שתוכן הנאמר במתועד בה אינו מתיישב עם רצף הדברים המתועדים כאמור.
4. זאת בענייננו לא מתקיים כפי שהבהרתי בה בשעה שעניין לנו בשיחה שיש לה התחלה, אמצע וסוף סדורים והגיוניים אשר מתיישבים לוגית זה עם זה, ללא מקטע באמצע. על כן לא ניתן לקבל את עמדת נבון וציטרין כי הנאמר מפיו של מנירב צוטט כהלכה במכתב הקובלנה בה בשעה שאין עדות שדברים אלו נאמרו על ידו. קיימים בעניין זה סימני שאלה לא מבוטלים שנוטים לטובתו של מנירב. בהתאם לכך גם לא ניתן לקבל את התיזה אותה הציעו נבון וציטרין בנוגע ליריעת ההקלטות השונות שנשמעו כראייה לאי אמיתות תוכנן שכן הוכח כי בסופו של דבר חד הן ובית המשפט התרשם מכך, כאשר אמיתות תוכנן מתיישבת עם תמליל דו השיח שקוים בקפיטריה.

אמת דיברתי- הפן המשפטי

1. בכך לא תמה מלאכתנו והיא לא נעשתה קלה יותר על שום מסקנתי להלן כי המצוטט מפיו של מנירב במכתב הקובלנה, אף שעל פניו לא היה נכון, תואם את הפרשנות הנלמדת מנסיבות העניין, ובמה דברים אמורים?
2. אין חולק שמנירב פנה כבר בראשית השיחה בקפיטריה לנבון באלו המילים:

" אתה יכול להתעלם, אתה יכול להתעלם כמה שאתה רוצה אבל זה יבוא לך בהפוך על הפוך קובי, אני אומר לך שיבוא לך בהפוך על הפוך ואני אגיד לך למה"

ומיד לאחר מכן משיב לו נבון כך:

"אתה מאיים עליי עכשיו".

ועל כך משיב מנירב:

"מפני שאתה הגשת תלונה על...". ^[88]

1. בהמשך התמליל ניתן לראות וגם לשמוע בקלטת את נבון חוזר מספר פעמים על טענתו שמנירב מאיים עליו. משהתבקש מנירב לתאר בעדותו החופשית את הסיבה לפנייתו בקפטריה לנבון ואת פשר השימוש במינוח :"הפוך על הפוך" הוא השיב בין היתר כך:

" מכיוון שנבון וב"כ פוסל בהגדרה מי שחבר בועד המרכזי ביקשתי ממשרד האוצר שגם יבדוק משום שהנושא העלה בי חשד משום מי שהיה שנים רבות חבר מטעם הלשכה בועדה למינוי רואה חשבון בחברות ממשלתיות, רואה חשבון מאיר וידל שהיה חבר טוב מאד של קובי נבון ואם קובי נבון שיש [ב] ניגוד עניינים אז ביקשתי שיבדוק את כל הקטע שבין קובי נבון למאיר וידל, שקובי כן קיבל עבודות ומשרדו עוסק במשרדים ממשלתיים. כאשר חברו הטוב מר וידל יושב בועדה ונותן לו עבודות. כתבתי שאני לא רוצה להטיל פגם. אז לא ידעתי, בדיעבד התברר לי. ביקשתי שיבדקו את הדברים ובסופו של דבר לא בדקו."

ובהמשך:

"בכל מקרה ניגשתי לנבון ואמרתי לו את שאמרתי, ומה שמופיע, ואמרתי לו שאני אעבוד עליו בהפוך על הפוך בגלל שהוא בא לפגוע בקטע של המינוי שלי, עצם הבדיקה שביקשתי לגבי המינויים שלו אמרתי שיכול להיות שזה יפעל בהפוך על הפול[ך]. מאחר ויתברר שמשהו לא בסדר במינוי/ים שלך כרואה חשבון. ביקשתי שיבדקו את כל המינויים של לשכת החברות."^[89]

1. משמעות הדברים היא ברורה: מנירב איים בשיחה זו על נבון כי יפעל לבדוק את המינויים שהוא קיבל בעבר מרשות החברות למתן שירותי ביקורת לחברות ממשלתיות. מבחינת נבון, כפי שראינו מעלה, הוכח שמדובר באיום ישיר על משרדו וכך הוא תפס איום זה אשר גם מתיישב עם הבחינה האובייקטיבית שבו.
2. זו המסקנה המתבקשת העולה מהדברים ומנירב אף אישש אותה בחקירתו הנגדית ואף הלכה למעשה הודה בה:

" ש. בית המשפט שאל אותך קודם האם הדבר הזה יכול לפגוע במוניטין של רואה חשבון נבון ולכן יכול להשפיע בכיוון של פגיעה בפרנסה?

ת. יכול להשפיע "^[90]

1. אם נחפש תימוכין נוסף לאמיתות האיום המרומז או המשתמע של מנירב אל נבון בכל מה שקשור למשרדו, נמצא אותו כ-3 חודשים קודם לכן במוצגים ה/12 וה/13 שהוגשו מטעם ההגנה.
2. מוצג ה/12 הינו מכתב מיום 5.3.12 ששלח בא כוחו של נבון לבא כוחו של מנירב במסגרתו קבל זה על איום שסינן מנירב כלפי נבון, יום קודם לכן בצאתו מאולם בית המשפט שבו התנהלה תביעת מנירב נגד נבון ואח' במסגרת תביעת הדיבה בבית המשפט המחוזי.
3. איום זה, כך נטען, נוגע למידע שיש בידי מנירב בדבר השעות שנבון מחייב את לקוחותיו וכוונתו המרומזת של מנירב לעשות בו שימוש כנגד נבון. מנירב לא נותר אדיש לטענות אלו שהוטחו כנגדו והנה ביום 8.3.12 הוא שלח מכתב תשובה שלו לב"כ נבון שסומן ה/13 בו הוא קבל כי מטרת המכתב הייתה לרפות את ידיו מעדותו הקרובה אך בה בעת הוא לא שלל את חששו של נבון מפני המידע שבידו על משרדו, ללמדך, כי בהגיענו לפגישת הקפטריה המאוחרת וכל מה שנלווה לה, אתה למד כי המשמעות שנטמנה במילים "הפוך על הפוך" נפלה על קרקע פורייה לגמרי.
4. בהקשר יוער כי אין רבותא לשאלה האם נכונה או לא נכונה טענתו של מנירב בדבר הקשרים האסורים שהיו לנבון עם רואה החשבון וידל שישב בשעתו בוועדה למינוי רואה חשבון (קשר שנבון שלל מכל וכל בעדותו), אליו כיוון מנירב בעדותו כמקור לאיום כביכול. עדיין עצם השימוש במידע זה והכללתו במינוח: "הפוך על הפוך" בו נקט מנירב, מצביע על איום מפורש על פרנסתו של נבון ובהתאם על קיום משרדו אשר נשען כאמור על חלק לא מבוטל של חברות ממשלתית. -זו הפרשנות אליה כיוון מנירב וכפי הנלמד גם כיוון בפעם הקודמת בצאתו מאולם בית המשפט, וזו הפרשנות ההכרחית המלמדת על כוונתו בשיחת הקפיטריה אשר תואמת אותה.
5. מכאן שהשימוש במינוח בו נקט נבון במכתב הקובלנה בתור "בומרנג" ו-"ואחסל לך את המשרד" הינו אותו מינוח אובייקטיבי אשר תואם את אשר כיוון מנירב להביע בפועל באומרו את מילותיו שלו והוא אשר עלה למעשה, במילים נרדפות, במכתב הקובלנה. בהתאם על כן, יש ביסוס לקביעה כי במינוחים זהים אשר חובקים פרשנויות זהות, קיים בסיס להגנת "אמת דיברתי" עליה עמדו הנאשמים בהגנתם.

האינטרס הציבורי

1. על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אין דיי שמוכח דבר אמיתותו של פרסום מסוים. יש הכרח לעמוד בתנאי נוסף תנאי והוא האינטרס הציבורי באמירת הדברים שנאמרו.
2. האינטרס הציבורי הינו צמד של מילים שנועד לבטא את הצורך בפרסום לטובת הכלל כאשר מניע של הגנה על אינטרס ציבורי כללי או ספציפי עומד מאחוריהן. המבחן אשר יועד לשקלול משמעות האינטרס הציבורי הינו בראשיתו מבחן אובייקטיבי אשר מוכרע בידי בית המשפט על בסיס מדיניות משפטית רצויה בהתאם לנסיבות העניין.
3. בעניין ונטורה ^[91] עמד בית המשפט העליון על משמעותן של צמד המילים "האינטרס הציבורי" וזאת בעניינו של אדם פרטי, כבענייננו:

"בהחלט ייתכנו מצבים שבהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר הפירסום משרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק או את הדאגה להגנת הציבור מפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על-פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט שבו מדובר והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא"

1. בעניין ליטבק ^[92] ערך בית המשפט העליון אבחנה משתמעת בין פרסום מכתב לציבור בלתי מסוים, לבין שליחתו לציבור מסוים, ובהתאם נלמדת ההבנה כי ככל שהמסקנה היא שהמכתב הופץ ללא אבחנה שבין מהות הסכסוך למושאי הפרסום, כך יטה בית המשפט שלא להכיר בתוכנו כממלא אחר האינטרס הציבורי שבפרסומו. מאידך, היה ויתברר כי יש קשר בין מושאי הפרסום למהות הסכסוך שבפרסום, כך הנטייה תהיה להכיר בפרסום שכזה בתור מי שממלא אחר הגדרת המינוח "האינטרס הציבורי" בקיומו:

" אוסיף ואומר, מעבר לנדרש, כי פרשנות בית המשפט למושג "ענין ציבורי" מתיישבת לגופה עם משמעות מושג זה על פי עקרונות ההלכה הפסוקה. פרסומו של מכתב גלוי, המופץ לציבור גדול של תושבי רשות מקומית, ולגופים ציבוריים הפועלים בתחומה, הכולל מסכת ארוכה של מתקפות מילוליות בלשון גסה ובוטה, שיסודן בסכסוך שכנים, אינו נושא "ענין ציבורי" כמשמעותו המשפטית של מושג זה. מכתב זה משקף סכסוך קשה בין שכנים שעבר לטונים צורמים, שהיה ונותר ענין פרטני בין המבקשים לבין המשיבים, והיה מקום לבררו וליישבו בדרך תרבותית והוגנת, כמקובל בחברה מתוקנת. דרכם של המבקשים לא היתה כזו, והצעד בו נקטו במשלוח המכתב, לא רק שלא היווה "מסע נגד אלימות" כדברי בא כוחם, אלא הוא עצמו ביטא אלימות מילולית שלא היה לה מקום. באמצעי בו נקטו המבקשים כלפי המשיבים אין משום דוגמא ומופת שלציבור ענין בהם."

1. בענייננו, אף שמסקנתי היא שנבון לא שלח את מכתב הקובלנה אך לשם העניין הציבורי בלבד, ביחס לנטען אודות ניגוד העניינים שיש למנירב במסגרת תפקידו המיועד, עדיין סבורני שעצם שליחתו של מכתב זה לאורגן מסוים ורלוונטי ברשות החברות ולא לתפוצה כללית, כהמשך למכתבו הראשון של נבון שגם נשלח לגורם רלוונטי ברשות החברות ותוכנם של המכתבים, מלמד על קיומו של אינטרס ציבורי שמטרתו להביא בסופו של יום לבחירתו של אדם לתפקיד בעל השפעה גדולה בצורה מעמיקה יותר לאחר בחינת סד הנתונים שהונח לפתחה של רשות החברות, אף במחיר של אינטרס אישי צר שעומד מאחורי הדברים. הוכח גם שרשות החברות פעלה ובדקה את הנטען כנגד מנירב והראייה היא מכתבו של עוה"ד הרמן מטעם לשכת רואי החשבון אשר נתן דעתו למגוון הרחב של הטענות ושלל אותן. על כן אף שלכאורה יש במכתב הקובלנה וקודמו, אינטרס אישי מובהק, לא ניתן לשלול במקביל גם את קיומו של אינטרס ציבורי שכזה לצורך ההגנה שמקנה סעיף 14 לחוק.
2. מעברם של דברים ראוי להזכיר גם את סעיף 15 (3) לחוק איסור לשון הרע אשר קובע כי הגנת הפרסום תחול גם במקום שבו:

הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר.

1. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אשר פורט מגוון רחב של הגנות אפשריות למקרה של תביעת דיבה, מעניק למפרסם לשון הרע אפשרות להגנה פלילית בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, קיומו של תום לב (אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד) שנבחן לפי נסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון ^[93], והשני, קיומה בפועל של אחת הנסיבות המפורטות בסעיפים הקטנים של סעיף זה.^[94]
2. כיוון שלא נמצא אותו יסוד כוונה הנדרש להוכחת הפרסום בזדון, ניתן לקבוע כי ממכלול הנסיבות כאמור, מטרתו של נבון בפרסום מכתב הקובלנה וקודמו נבעה מטעמים שנועדו בסופו של יום לשמור על פרנסתו- ובכך יש ראייה לעניין אישי כשר שאין בו פסול ואין בו להעיד על חוסר תום לב בסופו של יום.
3. באותו הקשר גם ניתן לבחון את סעיף 15 (4) לחוק אשר קובע כי הגנת הפרסום תחול גם במקום שבו:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

1. אף שבשלב שבו נשלח מכתב הקובלנה נמצא מנירב בסטטוס של מועמד בלבד ולא כיהן בתפקיד ציבורי לשמו עמדה מועמדותו על הפרק, סבורני כי תכלית הסעיף שיועדה להגנה על אדם שביטא לשון רע בתום לב כנגד אדם אחר אשר מכהן בפועל בתפקיד ציבורי, נכונה גם במקרה זה וזאת בשל האינטרס הציבורי המובהק שבגילוי מידע מוקדם ורלוונטי כלפי מועמד על תפקיד שכזה, בפרט מועמד שעשוי לאצור בידו כוח רב, וזאת לשם קבלת החלטה עניינית ומושכלת לאחר שמלוא סד הנתונים עומד בפני הגוף הבוחר.
2. משאלו מסקנותיי וכי אמת דיברתי הוכחה כעניין שבפרשנות משפטית, יש להחילה גם על הגנתו של ציטרין שכן אין מקום להסיק כי בהגנת אמת דיברתי באחד עסקינן מבלי להסיק את אותה מסקנה הנסמכת על אותן עובדות ומסקנות הנשאבות ממנה, ביחס לאחר, שותף נטען לעבירה ביחד עמו.

תום הלב של הנפגע, האמנם?

1. בכך יכולתי לסיים פרשה זו, ברם, על רקע המגולל בה חשוב לטעמי לעמוד גם אחר זאת: קשה להתעלם מן העובדה שיוזמת השיחה בקפטריית בית המשפט הייתה של מנירב, וממה שנלמד גם קדמה לה התרסת פה שלו (דומה במהותה לעניין שלפנינו) כנגד נבון בצאתו מאולם אותו משפט מספר חודשים קודם לכן. הפגישה הפעם הייתה יזומה ומנירב נערך לה בהתאם– הוא הצטייד במכשיר הקלטה והקליט את אשר נאמר ואף שנבון נראה כמי שמנסה להרחיקו מידיו, נראה היה שמנירב ממשיך בשלו ודוחק בו להגיב. בעדותו הסביר מנירב כי הקליט את השיחה כיוון שהוא לא סמך על נבון שהיה מוכר לו "כאלוף בפרובוקציות"^[95], ומהבחינה הזו היה חשוב לו להיות בטוח שהוא לא יעשה בנאמר בה שימוש מניפולטיבי כפי שלטענתו בהמשך הדרך אכן קרה.
2. עם זאת, קשה לטעמי להתעלם מהנסיבות המתוארות כאשר מסתכלים על התמונה בכללותה ומקשרים אותה לתום הלב הנדרש גם מצד הנאשם. במקרה זה הוכחה סיטואצייה יוצאת דופן המצביעה על הכנת תשתית אפשרית, מעין ארסלנל ראיות לעת מצוא, תוך שימוש בחולשות העדר ידיעתו של היריב אודות תיעוד השיחה שהוא צד לה וזאת לשם יצירת אווירה שעשויה להסתיים בתביעה או בקובלנה כנגדו לאחר שזה לעמדת הנפגע , נפל בלשונו בתיעודו את הנאמר בה. אין ספק שבמקרה שכזה, כאשר ליוזם השיחה ומי שמנהלה בפועל יתרון מוכח בדמות הפתעת היריב , הכנה מוקדמת והעדר ספונטניות בדיבור שאינה מאפיינת את היריב. היתרון ליוזם השיחה הינו ברור – הוא מתכנן אותה, הוא מתעד אותה ומטבע הדברים גם יודע לכוון אותה למטרותיו. היריב לעומת זאת אינו מודע בזמן את לתהליך ואינו יודע על מטרת השיחה אלא בדיעבד .
3. על כן, לדידי, מקום שבו ישנה עדות לפגיעה עוולתית- לשונית באדם, על הנפגע לבוא ביידים ניקיות לבית המשפט בכל מה שקשור בחובת תום הלב הנדרשת גם ממנו וכאשר בית המשפט מתרשם ממעורבות יזומה שלו בנסיבות שהובילו ליצירת האווירה העכורה שתרמה לפגיעת הדיבה, שומה עליו להביא בחשבון במסגרת מתחם פרשנות תום הלב הנדרש להגנת הנידון, גם נסיבות מקילות אלו.

הוצאות משפט

1. תם אך לא נשלם. בסיכומיו, עתר ציטרין לפסיקת הוצאות משמעותיות כנגד מנירב בשל ניהול הליך סרק זה אשר לשיטתו נבע כל כולו מרגשי נקם. נטען כי רוח הפסיקה מלמדת כי יש להבדיל את הליך הקובלנה הפלילית מהליכים פליליים אחרים בהקשר לסמכותו של בית המשפט לפסוק הוצאות לנאשם שזוכה בדין וזאת כיוון שהליך זה גם נושא גוון אזרחי. לדעת ציטרין, מנירב ניהל הליך זה משך שנים ארוכות שגבו מהנאשמים מחיר יקר מאד בשעה שעננה פלילית התנוססה מעל ראשם שנים. עוד נטען כי כבר בראשית הדרך הוכח שרצונו של מנירב היה בהתשת הנאשמים כאשר הגיש את קובלנות אלה כנגדם בנפרד, בשני מחוזות שונים, וזאת בכדי לטרטר כל אחד מהם בנפרד על ידי הפרדה מכוונת של ההליכים. התנהלות זו לדעת ציטרין, מחייבת פסיקת הוצאות לדוגמא.

דיון

1. הסמכות בחוק הנוגעת להחזר הוצאותיו של אדם – נאשם בפלילים שזוכה, מצויה בסעיף 80(א) לחוק העונשין , התשל"ז-1977 שזו לשונו:

הוצאות ההגנה מאוצר המדינה

משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות מצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 )ב( לחוק סדר הדין הפלילי )נוסח משולב( התשמ"ב- 1982, בסכום שיראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (הדגשה שלי ע.ס)

על פי סעיף זה והדין, סמכותו של בית המשפט למקרה של זיכוי של ממש הינה להחזר הוצאות בלבד, אם מצא בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שהוא ראה נסיבות אחרות שמצדיקות זאת, והכל במסגרת תקנות סדר הדין הפלילי )פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב- 1982 (להלן: "התקנות"), שהותקנו בין היתר מכוחו של סעיף 80 לחוק העונשין^[96].

1. בפסיקה נקבע כי השיקולים העומדים מאחורי סעיף 80(א) לחוק העונשין בהגבלת הוצאות ההליך וסוגיו:

" נועדה[ו] להבטיח את קיומה של תביעה חזקה אשר תוכל להלחם מלחמה יעילה בפשיעה הגואה, לחזק אותה ולא לרפות ידיה. הותרת שיקול דעת רחב לרשויות התביעה להעמיד לדין נאשמים הנחשדים במעדה עבירה הינה תנאי בל יעבור לקיומה של מדינת חוק חרף המחיר המשתלם לעיתים במקרים בהם מופעל שיקול דעת זה בשוגג "^[97]

1. ואולם מה שנכון להליך פלילי שנפתח על ידי המדינה, אינו בהכרח נכון להליך פלילי שפתח יחיד באמצעות קובלנה:

" שיקולים כבדי משקל אלו אינם רלוונטיים כלל וכלל כאשר עסקינן בקובלנה פלילית פרטית, אשר מטבע הדברים תחומה מוגבל ומשתרע על מישור צר של שני גורמים פרטיים, ללא כל זיקה לאינטרס הציבורי בדבר העמדת עבריינים לדין.

קובלנה פרטית דומה יותר להליך תובענה אזרחית מאשר להליך פלילי, ותלויה היא ברצונו של הקובל בלבד, ללא התניה מוקדמת לקיומו של חומר חקירה ו/או לקיומן של ראיות אשר יש בהן כדי לבסס לכאורה כתב אישום. ברצותו – יגישנה, וברצותו – ימנע מהגשתה.

כאשר התביעה הכללית מגישה כתב אישום, חזקה עליה שבחנה קודם לכן את חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, והגיעה לכדי מסקנה כי חומר הגלם, אף שטרם עבר את כור ההיתוך של מבחני הקבילות, הרלוונטיות והחקירה הנגדית - יש בו כדי לבסס אשמה. לא כך הדבר בקובלנה פלילית פרטית, לגביה לא קיימת כל חזקת תקינות, שהרי לא ניתן לדעת מראש באם עסקינן בתלונה מבוססת, או שמא המדובר בתלונת סרק משוללת יסוד שמקורה בגחמה בלבד ואשר הוגשה לצורכי קנטרנות גרידא. מטבע הדברים, קיים החשש לניצול לרעה של הזכות הדיונית להגשת קובלנות סרק, ללא סנקציה בצידה".

1. עוד נקבע בפסיקה בהקשר הכללי, כי הטלת הוצאות על בעל דין במשפט פלילי, כאשר אין הצדקה כלכלית לכך, תיעשה במקרים חריגים בלבד שהינם תולדה של מאפייני ניהול ההליך. ^[98]
2. לגופו של עניין- נבון וציטרין זוכו. הזיכוי הפציע לבוא לאחר שנים ארוכות במהלכן מעת שהוגשו קובלנות אלו כנגדם בשנת 2012 , התנהלו 14 דיונים, וזאת מבלי להביא בחשבון את הבקשות שהוגשו ונדונו בתיק.
3. זכורה במיוחד העובדה שמנירב הגיש תחילה קובלנות אלו בנפרד האחת כנגד נבון בבית משפט השלום בפתח תקווה, והשנייה כנגד ציטרין בבית משפט זה מבלי ליתן הסבר מניח את הדעת לכך, עד כי ראה בית המשפט העליון, בפניו הובאה בסופו של יום הבקשה לאיחודן, לציין את הדברים הבאים^[99]:

"...אין לי אלא להביע תמיהה על כך שהמשיב 1 הגיש את שתי הקובלנות לשני בתי משפט שונים. בתשובתו לבקשה לא נתן המשיב הסבר מניח את הדעת להתנהלות זו.."

1. תקנה 9 לתקנות שכותרתה הוצאות הגנה, קובעת כך:

הוצאות הגנה

1. הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם לפי סעיף 32(א) לחוק סדר הדין הפלילי או לפי סעיף 80 לחוק העונשין יהיה כמפורט בתוספת.
2. נוכח בית המשפט שבנסיבות העניין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים.
3. פסק בית המשפט שכר טרחת עורך דין לפי תקנה זו ייווסף לסכום שנפסק כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו ודינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר טרחה שנפסק.
4. בתוספת לתקנות נקבע כי בגין שכר טרחת עורך דין על לימוד התיק, עבודת הכנה, וישיבה ראשונה בבית המשפט זכאי הנאשם לכדי הסך של 2,294 ₪ ובגין כל ישיבה נוספת זכאי הנאשם לכדי שכר טרחה בסך 688 ₪ לכל ישיבה.
5. על רקע האמור לעיל, ביחס להתמשכות ההליך ודרך ניהולו, אני מוצא לנכון לקבוע החזר הוצאות לנאשמים אשר עומד על סך של 13,148 ₪ כולל מע"מ לכל אחד, לפי הפירוט הבא:
6. עבור שכר טרחת עורך דין כולל הישיבה הראשונה - סך של 2,294 ₪.
7. עבור 13 ישיבות נוספות לפי מפתח של 688 ₪ לישיבה– סך של 8,944 ₪.
8. סה"כ 11,238 ₪ ובצירוף מע"מ סך של 13,148 ₪.
9. במסגרת זו אני גם מוצא לנכון לעשות שימוש בסמכותי המנויה בסעיף 5 לתקנות ולהחיל הכרעה זו גם על נבון, אף שהוא לא טען לכך בסיכומיו מהטעם שהוא היה שותף מלא להליכים כאן.
10. בנוסף לאמור, אני סבור כי במסגרת זו של הדיון, יש להביא בחשבון מלבד זיכויים של הנאשמים גם את העובדה שניהול הליך ארוך ומייגע, גבה מהם מחיר אישי כבד אשר ניכר בעדותם ומהתרשמותי הבלתי אמצעית ממנה שהינה חזות הצורך להתמודד עם אשר "נחת" עליהם וליווה אותם לאורך שנים. העובדה שהוכחה והיא שמנירב הגיש תחילה קובלנות אלו בנפרד, מבלי ליתן הסבר רציונלי לכך, מתכתבת עם טיעוני ב"כ ציטרין בסיכומיו אודות כוונותיו במקור לנהל הליך פלילי כנגד הנאשמים תחת הליך אזרחי (כפי שעשה פעמיים בעבר), לשם "ללמד לקח" בלבד.
11. על יסוד אלה ובהתאם לסמכותי המנויה בסעיף 9(ב) לתקנות, אני קובע כי לסכום ההוצאות שנפסק לטובת הנאשמים יתווסף הסך של 6,574 ₪ כולל מע"מ, המהווה מחצית מהסכומים הנקובים לעיל בתוספת לתקנות, כך שמלוא סכום ההוצאות לכל אחד מהנאשמים יעמוד על סך של 19,722 ₪ כולל מע"מ, וזאת לתשלום ע"י מנירב בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.

אחרית דבר

1. בסיכום תפיסת מרחב העולם המשפטי שבו נדונו הקובלנות נמצא כי אשר צוטט מפיו של מנירב במכתב הקובלנה שנשלח בעניינו, אינו עומד במבחן תכולת עבירת לשון הרע אף שנקבע כי הדברים כשלעצמם לא נאמרו כהוויתם. הרף הפלילי הינו גבוה ועימו הצורך ביישום הדין המהותי בהתאם לו. משבחר מנירב במסלול זה, מחוייב היה גם לצעוד בו בביטחה. סופו של עניין בזיכויים של הנאשמים בתום שנים ארוכות מאז הגשת הקובלנות כנגדם בעת שלראשונה הונחה חרב האשם הפלילי על צווארם.
2. אין בהכרעה זו נחמה, יש בה אולי במעט מן ההקלה. את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינם של מנירב ציטרין ונבון, בחר כב' השופט גרוסקופף לחתום בעדותו של רוה"ח שלמה זיו, מייסד ונשיא BDO מופנה לתובע מנירב, שבה הוא קרא לו לשים הכול מאחוריו ולהסתכל קדימה, למענו, למען טובת הכלל ועתיד הלשכה. המחיר שגבתה יריבות רבת השנים עם פטירתו של רואה החשבון פניני ז"ל, היה יקר מפז!.
3. הגלגל אינו ניתן לסוב אחור, אך יש והקיים אינו בחזקת גורל:

"מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם [...] וכמו שהחלטות עושות את המלחמה החלטות גם גומרות אותה " ס. יזהר בספרו "גילוי אליהו" בעמ' 88.

לו יהי !....

ניתנה היום, ב' אדר א' תשע"ט, 07 פברואר 2019, במעמד הצדדים

1. ה.פ (ת"א) 45704-09-17 מנירב נ' הועד המרכזי של לשכת רואי החשבון בישראל (12.11.17). ↑

2. עדות מנירב בעמ' 36 לפר' הדיון מיום 9.4.17. ↑

3. 3 עדות נבון בעמ' 47-48 לפר' הדיון מיום 4.2.18 . כן ראה מוצג ה/11 המתאר בין היתר נושא זה. ↑

4. התובענה נדונה בת"א 5699-11-10 עופר מנירב, רו"ח נ' אייל ויובל ארד תקשורת (1996) בע"מ ( 19.02.2014)בסופה נקבע כי ציטרין ביחד עם 4 נוספים ישלמו למנירב פיצוי כולל על סך 30,000 ₪ שיחולקו בין הקבוצות שאיחדו אותם בצורה שווה כך שחלקו של ציטרין עמד על 15,000 ₪ מהטעם שהראיות שבתיק קשרו אותו רק למייל השני שנשלח כנגד מנירב. ↑

5. ת"א 27609-02-10 עופר מנירב נ' יעקב נבון (21.02.2018). ↑

6. ראוי להדגיש כי הקובלנות החלו את דרכן כקובלנות נפרדות בבתי משפט שונים עד לרגע איחודן תחת קורת גג אחת בבית משפט זה על פי הוראת בית המשפט העליון מיום 3.7.13. ↑

7. הוגש וסומן כמוצג ק/2. ↑

8. הוגש וסומן כמוצג ק/5. ↑

9. רע"פ 9818/01 ביטון ואח' נ' סולטן ואח', פ"ד נט(6), 554, ע"מ 579. ↑

10. תגובת ציטרין לכתב האישום בדיון מיום 5.2.15 ,בעמ' 15 שורות 8-9. כן ראה עדות ראשית ציטרין בעמ' 66 שורות 3-6 לפר' הדיון מיום 11.11.18. ↑

11. עדות ראשית ציטרין בעמ' 65 שורות 16-20 ובעמ' 66 שורות 9-11 לפר' הדיון מיום 11.11.18. ↑

12. עמ' 66 שורות 16-18 לפר' הדיון מיום 11.11.18. ↑

13. 13 פס"ד ביטון ,ה"ש 9 לעיל, בע"מ 579. ↑

14. ת' גדרון "לשון הרע- עוולת רשלנות? בטאון המשפט המכללה למנהל, כרך ד' (1998), 219 וזאת בניגוד לדעתו החולקת של אורי צור במאמרו " לשון הרע- עוולת רשלנות?- תגובה" ? בטאון המשפט המכללה למנהל, כרך ד' (1998), 239. ↑

15. ע"פ (ת"א) 72031/05 אברהם (רמי לב) נ' עו"ד נתן רסקין (6.8.07). כן ראה: עק"פ (מחוזי מרכז) 57381-06-14 דואן נ' קורן (3.12.15) שם החליט בית המשפט המחוזי להפחית את סכום ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט השלום ביושבו בדין על קובלנה פלילית בשיעור רב. ↑

16. אף שנתוני השנים האחרונות מלמדים על מיעוט השימוש שנעשה בקובלנות פליליות המגיע לכדי ממוצע של כ- 100 בשנה. (מתוך דברי שרת המשפטי בכנסת ביום 29.2.16 שבהם הציגה שרת המשפטים נתונים אלה במסגרת הקריאה הראשונה להצעת החוק לביטול השימוש בקובלנה ) ( לעניין זה ראה גם בה"ש 20 להלן). ↑

17. בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4) 136, 141 (1992). ↑

18. רע"פ 1955/12 נמרי נ' בנימיני (9.5.13). פיסקה 12 לפסק הדין. ↑

19. ה"ש 9 לעיל בעמ' 578. בהקשר יוער כי ככל שמדובר בעובד ציבור קבע המחוקק הגבלה מהותי בהתאם לסעיף סעיף 69 לחסד"פ אשר קובע כי "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". הגבלה זו שנועדה שלא לחשוף את עובד הציבור להליכים פליליים כנותן שירות לציבור, עוגנה גם על ידי בית המשפט העליון בפרשת נמרודי ( רע"פ 11011/02 נמרודי נ' משה מזרחי ואח', פ"ד נח(5) 769). ↑

20. ביום 29.2.16 עברה הצעת החוק קריאה ראשונה בכנסת ברוב של 36 לעומת 16 מתנגדים והיא מצויה בוועדת חוקה חוק ומשפט. בהציגה את הצעת החוק, אמרה שרת המשפטים בין היתר את הדברים הבאים: "מוסד הקובלנה מהווה חריג לתפיסת היסוד בדין הישראלי שלפיה אכיפת הדין הפלילי היא בסמכות ובאחריות המדינה. תפיסת יסוד זו נועדה להבטיח אחידות באכיפת הדין, מניעת התנכלויות וניהול מקצועי ומיומן של ההליך הפלילי. מתן האפשרות בידי אדם פרטי להעמיד אדם אחר בסיכון של הרשעה פלילית שתוצאותיה עלולות לשלול מהנאשם חירויות יסוד עולה כדי פגיעה בזכות להליך הוגן. זאת מכיוון שהליך הקובלנה הפלילית, בשונה מהגשת כתב-אישום על-ידי המדינה, אינו מותנה בכך שקודם להאשמת אזרח בביצוע עבירה פלילית תתקיים חקירה מספקת, ייאספו ראיות מספיקות, ואלו יועמדו לעיונו של הנאשם." (מתוך אתר הכנסת בכתובת: https://main.knesset.gov.il (נכון ליום 23.1.19)). ↑

21. ה"ש 18 לעיל. פיסקה 12 לפסק הדין. ↑

22. א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) (להלן: "שנהר") בעמ' 85. ↑

23. 23 ע"פ 506/89 נעים ואח' נ' רוזן, פ"ד מה(1) 133, 141. ↑

24. ע"א 34/71‏ פרידמן נ' חן , פ"ד כו 1 524, 529. ↑

25. עמ' 66 שורה 9 לפר' הדיון מיום 11.11.18. ↑

26. לעניין זה ראו דיון בפרק הבא. ↑

27. על תוכנו המילולי של התצהיר אעמוד במסגרת פרק הגנת "אמת הפרסום". ↑

28. עמ' 66 שורות 9-11 לפר' הדיון מיום 11.11.18. ↑

29. ראה בין היתר את כיתוב פרטי הפקס' בראש עמוד התצהיר . ↑

30. 30 עמ' 65 שורה 19 לפר' הדיון מיום 11.11.18. ↑

31. 31 ע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין (28.12.94) ; כן ראה: י. קדמי, דיני ראיות, (חלק שלישי), תשנ"ט, עמ' 1391 לפיו: " צד הנמנע מלהציג ראיה מעורר את החשש כי אין הוא מביא את הראיה הזו כדי שלא תשמש נגדו." ↑

32. רע"א 1104/07 עו''ד פואד ח'יר נ' עו''ד עודד גיל (19.8.09). ↑

33. בר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני פ"ד מ(2) 497,500; שנהר בעמ' 199. ↑

34. עמ' 66 שורה 14 לעדותו מיום 11.11.18. ↑

35. הכוונה לת"א 27609-02-10 מנירב נ' נבון ואח' (ה"ש 5 לעיל) במסגרתו תבע מנירב את נבון על סך של כ-1.5 מיליון ₪. פסק הדין אשר דחה את התביעה ניתן ביום 21.2.18. ↑

36. 36 עמ' 65 שורות 29-30 ועמ' 66 שורות 4-5 לפר' הדיון מיום 11.11.18. ↑

37. ע"פ 677/83 שמואל בורוכוב נ' זאב יפת, לט(3) 205 (1985), 213. ↑

38. פס"ד ביטון ה"ש 9 לעיל. ↑

39. ה"ש 37 לעיל, בעמ' 218-219. ↑

40. ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני , מג(2), 333, 338. ↑

41. ה"ש 9 לעיל בעמ' 152. ↑

42. רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ( 12.11.06). פיסקה 24 לפס"ד. ↑

43. ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, לא (2) , 281 , 300. ↑

44. לעניין זה ראה גם לשון פתיח המכתב הראשון. ↑

45. על כך ראה בין היתר את פרוטוקולי ישיבות ועד מרחב תל אביב מיום 30.6.97 ומיום 16.7.97 שסומנו ה/6 ו-ה/7. כן ראה מוצג הגנה ה/8 שהינו מכתב מיום 30.6.97 ששלח חבר ועד מרחב ת"א בלשכה- רואה החשבון מצליח פרטוק (ממשרדו של מנירב אותה עת) לנשיא לשכת רואי החשבון מר אלכס הילמן, המתייחס לחילופי דברים קשים שאירעו בין מנירב לנבון בישיבת ועד המחוז מיום 30.6.97. ↑

46. עדות נבון בעמ' 47 שורה 19 ובעמ' 48 שורה 1 לפר' הדיון מיום 4.2.18. ↑

47. ה"ש 46 לעיל, בעמ' 48 שורות 34-39 לפר' הדיון. ↑

48. ה"ש 46 לעיל, בעמ' 50, שורות 4-11 לפר' הדיון. ↑

49. ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל כח (2) 620. ↑

50. ה"ש 46 לעיל, בעמ' 50 שורות 15-19 לפר' הדיון. ↑

51. ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, מט (2) 843 , 864. ↑

52. שנהר עמ' 93. ↑

53. החלטת יום 24.11.15. ↑

54. עמ' 81 שורות 17-20 לסיכומי נבון בפרוטוקול הדיון מיום 23.12.18. ↑

55. שם בעמ' 86 שורה 26 לפר' הדיון. ↑

56. עמ' 28 שורה 29 לפר' הדיון ↑

57. מוצג ק/15. ↑

58. סיכומי נבון בעמ' 87 שורות 16-22 לפר' הדיון מיום 23.12.18. ↑

59. הכללים הוגשו וסומנו כמוצג הגנה ה/10. ↑

60. מוצג ק/15. ↑

61. עמ' 54 שורה 12 לעדותו מיום 9.4.17. ↑

62. רע"פ 3742/18 פלוני נ' פלוני( 25.7.18). ↑

63. שנהר עמ' 304. ↑

64. לעניין זה ראה פס"ד ביטון ה"ש 9 לעיל. ↑

65. ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, מו(5) 555, עמ' 561-562 (1992); ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607, עמ' 618-619 (2002), ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 111/98 עו"ד חוטר ישי דרור נ' גילת מרדכי (03.05.2005). ↑

66. שנהר בעמ' 122. ↑

67. ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', נח(3) 558, בעמ' 566-567 (2004). יודגש כי השלב הרביעי נוגע למבחן הפיצוי הנזיקי- הכספי שאינו חל בענייננו מטבע הדברים אם כי בהתאמה תחול סוגיית הענישה הפלילית המוגבלת לשנת מאסר אחת. ↑

68. פס"ד ביטון ה"ש 9 לעיל בעמודים 555, 565. ↑

69. עמ' 74 שורות 30-32, לפר' הדיון מיום 23.12.18. ↑

70. דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14), פיסקה 43 לפס"ד. ↑

71. ה"ש 70 לעיל, פסקאות 29,30 לפס"ד. ↑

72. ע"פ 232/55 היועהמ"ש נ' גרינוולד, תשי"ה/ תשי"ט 1959, 2017, 2178. ↑

73. ע"א 670/79‏ ‎ה‎וצאת עיתון הארץ בע"מ‎ ‎נ' מזרחי, מא (2)169. ↑

74. דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס , נב(3)1, 40. ↑

75. חוות הדעת סומנה ק/1 ותמליל השיחה סומן ק/4. ↑

76. מוצג ק/4. ↑

77. פס"ד רבקה מיכאלי, הע"ש 65 לעיל, בעמ' 572. ↑

78. פס"ד רבקה מיכאלי, הע"ש 65 לעיל, בעמ' 568. ↑

79. פס"ד אילנה דיין ,הע"ש 70 לעיל , פיסקה 22 לפס"ד. ↑

80. ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984); ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3)505(1985). ↑

81. ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל פ"ד לד(3) 561 (1980)),572. ↑

82. ע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.07.2011) ,פיסקה 39 לפס"ד . ↑

83. ע"א 2449/08 משה טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (16.11.2010) , פיסקה 17 לפס"ד. ↑

84. ה"ש 80 לעיל. ↑

85. עמ' 73 שורות 1-10 לפר' הדיון מיום 23.12.18. ↑

86. עמ' 20, שורות 10-16 לפרוטוקול הדיון מיום 09.04.17. ↑

87. על הודאתו של מנירב כי הקליט בעבר את נבון ראה מוצג ה/5. ↑

88. שורות 6-9 לתמליל השיחה- מוצג ק/4. ↑

89. עדות ראשית מנירב בעמ' 38 שורות 25-32 ועמ' 38 שורות 11-15 לפר' הדיון מיום 9.4.17. ↑

90. שם, בעמ' 45 שורות 4-6 לפר' הדיון. ↑

91. בע"א 439/88‏ ‎רשם מאגרי מידע‎ ‎נ' ונטורה, מח (3) 808, 826. ↑

92. רע"א 11007/07 ליטבק ואח' נ' וול ואח' (4.11.09) , פיסקה 14 לפס"ד. ↑

93. עניין אילנה דיין, ה"ש 70 לעיל, פסקה 67 ו-71 לפס"ד. ↑

94. ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16). ↑

95. עמ' 38 שורות 3-15 לפר' הדיון מיום 9.4.17. ↑

96. עק"פ (מחוזי חי') 51096-03-11 יורם וינמן נ' אוסנת זיו (01.06.2011). ↑

97. עפ"א (ת"א) 80159/02 דרור חוטר ישי נ' אייל ארד (25.09.2007), פיסקה 7 לפס"ד. ↑

98. רע"פ 5399/10 סלאמה נ' מדינת ישראל, (29.11.2010), פיסקה א' לפסק דינו של כ"ה א' רובינשטיין. ↑

99. בש"פ 3869/13 מנירב נ' נבון ואח' (3.07.2013 ), פיסקה 6 להחלטה. ↑