1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירת התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

כתב האישום

1. על פי עובדות כתב האישום, ביום 1.9.12, עובר לשעה 16:00, התקהלו קבוצות של יהודים וערבים באזור רכס שלמה, והחלו מיידות זו לעבר זו אבנים. סמוך לשעה 16:00 הגיעו כוחות משטרה לאזור על מנת לסייע בפיזור המתפרעים והשבת הסדר על כנו.

בין היתר, נקראו לאזור השוטרת אריאל ישועה (להלן: "המתלוננת") והשוטר יוסף גנס. במהלך ההתפרעות יידה הנאשם מספר אבנים אל עבר הערבים במקום, ובשל מעשיו נעצר על ידי השוטר ישראל סויסה.

הנאשם הובל לניידת משטרתית שעה שסביבו התקהלו חלק מהמתפרעים. הנאשם סירב להיכנס לניידת, התנגד למעצר וניסה להימלט, כאשר המתלוננת חסמה אותו בגופה. הנאשם הוסיף להתנגד למעצרו, התפרע ודחף את המתלוננת, וזו כבלה את ידו השמאלית של הנאשם באזיק. הנאשם הוסיף להתפרע, הכה במכת אגרוף בפניה של המתלוננת באזור עינה הימנית, ולאחר מכן נמלט.

השוטר, יוסף גנס, דלק אחר הנאשם מספר מטרים, הצליח לתופסו, כבל באזיקים את שתי ידיו והכניסו לניידת. בד בבד, התגודדו סביב הניידת עשרות אנשים שצרחו באוזני השוטרים, דחפו אותם וניסו למנוע את מעצר הנאשם. לאחר שהוכנס הנאשם לניידת, ניסו המתפרעים לפתוח את דלתותיה כדי לסייע בידי הנאשם לברוח.

במהלך הנסיעה בניידת, אמר הנאשם למתלוננת: "עכשיו הזמנתם כל שבת זריקות". המתלוננת שאלה את הנאשם האם הוא מאיים עליהם, והנאשם השיבהּ כי "כל שבת יהיו זריקות אבנים" ו- "לא אמרתי דקירות".

בעקבות מעשי הנאשם, נגרמו למתלוננת שריטות בקרנית, כאבים בארובת העין, אודם ונפיחות באזור עין ימין, טשטוש ראיה ודמעות. המתלוננת פונתה באמבולנס לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי. עינהּ של המתלוננת נחבשה, והיא קיבלה טיפול תרופתי.

תשובת הנאשם לכתב האישום

1. במסגרת תשובתו לאישום, כפר הנאשם במיוחס לו , וטען כי השוטרים העלוהו בכוח לניידת, תוך שהם מאלצים אותו לחלל את השבת. בנסיבות אלה, נטען, כי מדובר במעצר לא חוקי והתנגדות הנאשם למעצרו הייתה סבירה.

ראיות הצדדים

ראיות התביעה

1. מטעם התביעה העידו שבעה עדים:

ע"ת 1, השוטרת אריאל ישועה- המתלוננת-

העדה משרתת במג"ב בתפקיד מ"כית. ביום האירוע עבדה בשיתוף עם תחנת שפט, ביחד עם השוטר יוסף גנס (להלן: "גנס") מיחידת סיור שפט. לדבריה השניים שמעו בקשר על אירוע יידויי אבנים בין יהודים לערבים ברכס שועפט. כשהגיעו למקום הבחינו בהתקהלות רבת משתתפים, של כ- 70 אנשים, ובזריקות אבנים.

עוד מסרה העדה כי כאשר ירדו מהניידת, הגיע לעברם שוטר מג"ב, סעדה יחד עם הנאשם. השוטר סעדה מסר לשניים, כי הנאשם עצור על פי הוראת קצין המשמרת. נוכח דבריו, ביקשו המתלוננת והשוטר גנס את מהנאשם להיכנס לניידת, אולם הלה סירב בטענה כי מדובר ביום השבת. במסגרת סירובו, דחף הנאשם את המתלוננת וניסה להימלט מיד השוטרים.

העדה סיפרה כי משלא חדל הנאשם להתפרע ולהניף ידיו, ביקשה לכבול את ידיו באזיקים, אולם הצליחה לכבול רק את ידו השמאלית. הנאשם החל צועק שישחררו אותו מהאזיקים, או אז גם הכה את המתלוננת בפניה, באמצעות ידו הימנית, במכת אגרוף שפגעה בעינהּ הימנית. מעוצמת המכה נהדפה המתלוננת לאחור, והנאשם נמלט.

המתלוננת, יחד עם השוטר גנס והשוטר ישראל סויסה, החלו רודפים אחר הנאשם. השוטר סויסה הצליח לחסום את דרכו וגנס כבל גם את ידו השנייה של הנאשם באזיק.

לדברי העדה תוך כדי האירועים המתוארים, החלו אנשים להתקהל בקרבת הנאשם, והפצירו בו שלא לעלות לניידת. גנס ניסה להרגיע את הרוחות, ביקש את הנאשם להיכנס לניידת, והנאשם נעתר לבסוף לבקשתו. לאחר שעלה הנאשם לניידת, החלו אנשים שהיו במקום לנסות ולפתוח את דלת הניידת, ביקשו מהנאשם לברוח וחסמו את המעבר. אחד משוטרי מג"ב ששהה מחוץ לניידת פינה את ההמון, ומשם הועבר הנאשם לחקירה.

בעודם בניידת, פנה הנאשם לשוטרים והתרעם על כי השוטרים נטפלים אליו במקום לבני המיעוטים, וכי במעשיהם הזמינו בלגן ודקירות בכל שבת. כששאלה אותו המתלוננת האם הוא מאיים, השיב כי אין בדבריו משום איום, אולם מעתה יהיה בלגן.

ע"ת 2, פקד גבריאל ניימן (להלן: "ניימן")-

במועד הרלוונטי לאירוע שימש העד כקצין תורן של תחנת שפט. העד מסר כי בשעה 15:10 לערך קיבל דיווח בתחנה על אירוע יידוי אבנים ברכס שועפט. הוא ביקש את מצוות 352 של מג"ב להתקדם אל עבר האזור, ובד בבד התקדם אף הוא למקום תוך שהוא קורא לצוותים נוספים להגיע לשטח. לדבריו בסך הכל נכחו במקום 14 שוטרים.

העד סיפר כי כאשר הגיע למקום הבחין בצוות 352 ובקבוצה של 50 איש לערך, שחבריה משליכים אבנים לכיוון שועפט, וכן באבנים שעפות מכיוון שועפט אל עבר הכיוון שלהם. בשלב זה נתן הנחייה לצוות לעצור כל מי שמיידה אבנים.

העד הוסיף כי בהמשך, הבחין בקבוצה המונה כ- 20-30 בני מיעוטים, העומדים במרחק של כ- 60 מטרים מקבוצת היהודים. הוא רץ לכיוונם על מנת לנסות ולהפריד בין הניצים, כשאבנים מושלכות מכל עבר. כשהיה בסמוך לקבוצה של בני המיעוטים, הבחין בנאשם כשהוא משליך אבנים לכיוונו ואל עבר קבוצת בני המיעוטים. החשוד היה לבוש בחולצה שחורה ובמכנסיים קצרים בצבע ירוק. הנאשם נצפה על ידו כשהוא מתכופף ומשליך אבנים 4 פעמים. לדבריו הנאשם עמד במרחק של 15-20 מטרים ממנו ועל אף שביקש מהנאשם להתרחק, המשיך הנאשם בשלו, תוך שהוא מסכן את השוטרים ואת בני המיעוטים. כשהגיע צוות 345 של מג"ב, עליו נמנו המתלוננת והשוטר גנס, הורה להם ניימן לעצור את הנאשם.

לאחר שניתנה הוראת המעצר, הבחין ניימן בצוות ניגש לנאשם ומתחיל לבצע את המעצר. העד אישר כי לא אמר לצוות באיזו עילה לעצור את הנאשם.

לדברי העד, בשלב זה הצליח להרחיק פנימה אל תוככי הכפר את הקבוצה של בני המיעוטים. חברי הקבוצה סיפרו לו כי הסכסוך החל לאחר שקבוצה של מספר יהודים השליכה אבנים אל עבר בית בפאתי שועפט ולעבר מספר אנשים, כאשר מישהו נפגע מאבן בראשו ופונה לטיפול בבית החולים ושלושה כלי רכב ניזוקו.

העד ציין כי במהלך האירוע הכריז על ההתקהלות כאסורה ונתן הוראת פיזור, ונעצרו חשודים נוספים מהקבוצה היהודית. העד אישר כי לא נעצרו בני מיעוטים באירוע.

ע"ת 3, רס"מ יוסף גנס-

העד משמש כשוטר ביחידת הסיור בתחנת שפט. לדבריו הוא הגיע למקום האירוע יחד עם המתלוננת, בעקבות קריאה לעזרה ששמע בקשר. ברגע שהגיעו השניים למקום האירוע, ניגש אליו שוטר מג"ב בליווי אדם, והודיעו כי ניימן הורה על מעצרו של אותו אדם, וכי יש לעוצרו. החשוד היה לבוש בחולצה שחורה ומכנסיים בצבע ירוק. משביקש להכניס את העצור לניידת החל החשוד מתנגד בטענה כי מדובר ביום השבת. במהלך מעצרו טען החשוד כי הוא נעצר אך ורק בשל לבושו החריג לעומת יתר החרדים במקום. תוך כדי הניסיון לעצרו, התגודדו במקום מספר אנשים, שהחלו צועקים לעבר כוחות המשטרה לעזוב את החשוד, שכן אין הוא שייך לאירוע ואמירות נוספות ברוח זו. המתלוננת ושוטר המג"ב שמסר את החשוד לידי גנס, ניסו לכבול את ידי החשוד באזיקים על מנת שניתן יהיה להכניסו לניידת. המתלוננת כבלה את ידו השמאלית של החשוד, שהחל להשתולל ולהתפרע ונמלט מידי השוטרים. העד מסר כי דלק אחריו למרחק של 10-15 מטרים, הדביקו, והחשוד נבלם על ידי שוטרי מג"ב שעמדו בקרבת מקום. ידיו של החשוד נכבלו באזיקים. הוא הוכנס לניידת, תוך שסביבם שוררת המולה של אנשים שהחלו פותחים את דלתות הניידת, הפצירו בחשוד לברוח, וניסו למנוע בגופם את תנועת הניידת.

בניידת הסבה המתלוננת את תשומת ליבו לדברי החשוד, שיש בהם משום איום. הוא לא שמע את הדברים, אך משנשאל מדוע הוא מאיים השיב כי תהיינה עוד הרבה הפרות סדר באזור.

העד לא ראה את החשוד כשהוא תוקף את המתלוננת, אולם ציין כי שמע אותה צועקת "הוא נתן לי מכה". בהגיעם לתחנה ראה את הפציעה בעינהּ הימנית והמתלוננת ציינה בפניו כי החשוד נתן לה מכה עם האזיקים תוך כדי מנוסתו. הוא הזמין ניידת אמבולנס, והמתלוננת פונתה לקבלת טיפול. בתחנה הבחין באודם על ידי הנאשם, שטען כי אלו נגרמו לו בעקבות לחץ של האזיקים על הידיים.

ע"ת 4- רס"מ יהורם חתן- גובה הודעת הנאשם

העד ציין, כי במהלך החקירה הראה לו הנאשם סימני פציעה בידיו, אשר הנאשם טען שנגרמו לו מהאזיק על ידו. העד ציין כי הבחין בסימן אדום. כן, מסר העד כי הנאשם הראה לו פציעה בקרסול רגל שמאל, שנגרמה לשיטתו מאבן שהשליכו לעברו ערבים.

ע"ת 5, רס"ר ברק דובר-

העד משמש כחוקר בתחנת שפט, אשר גבה את הודעת המתלוננת.

העד ציין כי לא יכול היה להבחין בפציעה, מאחר שעינה של המתלוננת הייתה חבושה.

כמו כן הוסיף, כי הגיע לבית החולים שערי צדק, שם טופלה המתלוננת, על מנת שגורם מקצועי יבאר את הכתוב בתעודה הרפואית, שהייתה כתובה "בשפה רפואית".

ע"ת 6, ד"ר ראיסה ווקטוב-

העדה מסרה כי טיפלה בפציעת המתלוננת ביום האירוע. בבדיקה הבחינה בהמטומה מתחת לעור העפעף התחתון, וכן בריבוי שריטות בקרנית עין ימין. היא הפנתה את המתלוננת לכירורג פלסטי שאבחן "טראומה בפנים".

העדה ציינה כי שריטות בקרנית יכולות להיגרם ממכת אגרוף וממגע ציפורניים, וקרוב לוודאי שהן נגרמו מציפורניים.

עוד ציינה העדה, כי מדובר בהמטומה קלה או ממוצעת, שנגרמה כתוצאה ממכה.

ע"ת 7, רס"מ ישראל סוויסה (להן: "סוויסה")-

העד מסר כי במועד הרלוונטי לאירוע היה במשמרת בתחנת שפט. נתקבל דיווח בקשר אודות הפרות סדר ברכס שלמה, בעקבותיו הוא הגיע למקום. הוא וצוותו, צוות 352, היו הכוח המשטרתי הראשון שהגיע למקום. העד סיפר כי לכשהגיע למקום, הבחין בשתי קבוצות של ערבים ויהודים, המונות יחדיו כ- 40 אנשים, המשליכות אבנים זו לעבר זו. הוא החל בניסיון להפריד בין הקבוצות ולבצע מעצרים, ובמקביל ביקש סיוע בקשר. לדבריו בהמשך הגיע ניימן עם צוות 351, ובשלב כלשהו מסר לידיו את הנאשם, והורה לעוצרו ולהובילו לניידת לטיפולו של גנס. בעת מתן ההוראה עמד ניימן במרחק של כ- 5 מטרים ממנו. העד ציין כי לא נאמרה לו הסיבה בעטיה ניתנה ההוראה לעצור את החשוד.

עוד ציין העד , כי ניגש לחשוד, הודיעו כי הוא עצור, הובילו לניידת והעבירו לטיפולו של גנס, תוך שהוא אומר לגנס כי זהו העצור שניימן הורה להובילו לניידת. החשוד התלווה לניידת ללא התנגדות. בשלב זה הייתה התקהלות אנשים במקום, והוא, יחד עם שאר הכוחות, החלו מנסים להדוף את האנשים מקרבת הניידת. החשוד נמלט מכיוון הניידת לכיוון הכביש, וגנס וצוותו השתלטו עליו, עצרו אותו והכניסו אותו לניידת.

במהלך האירוע, לרבות בשלב מעצרו של הנאשם, היו ממטרי אבנים שהושלכו לעברם על ידי הקבוצה הערבית.

העד ציין כי לא ראה את הליך כבילת החשוד באזיקים, כמו גם את אירוע תקיפת השוטרת.

במסגרת פרשת התביעה הוגשו: הודעת הנאשם (ת/1) ותעודות רפואיות אודות פציעת המתלוננת (ת/2-ת/5).

ראיות ההגנה

1. מטעם ההגנה העידו הנאשם אביו ואשתו:

עדות הנאשם-

הנאשם מסר כי ביום האירוע, בשעת צהריים, עת שהה בבית הוריו ברמת שלמה, שמע צעקות, בעטיין יצא אל מחוץ לביתו. כשיצא מהבניין, אמרו לו שישנם ערבים שהכו את אביו, ומאן דהוא הצביע על אותו ערבי שתקף את אביו.

הוא הבחין בחילופי אבנים בין יהודים לערבים. הוא התקדם לכיוון הקבוצה היהודית בהר, ושוטרת מג"ב שהייתה במקום הורתה לו שלא להתקרב לאזור. הוא לא שעה להוראתה, ועלה לכיוון ההר.

הנאשם העיד כי במקום היו צוותים של מג"ב שניסו לפזר את ההתקהלות. תוך כדי ניסיון הפיזור, הוא צעק לחיילים שיעצרו את הערבי המסוים שתקף את אביו, אולם אף אחד לא הגיב לבקשתו. הנאשם סיפר כי הוא היה בסערת רגשות, והחל לצעוק, ואולי גם לקלל את השוטרים. אחד השוטרים אמר לו לעזוב את המקום לפני שיעצרו אותו, אולם הוא ביקש להתקדם אל עבר שוטר עם אקדח, שפיזר את המתקהלים הערבים, על מנת לבקשו שיעצור את אותו ערבי שתקף את אביו. אותו שוטר, שפיזר את קבוצת הערבים, פנה לשוטר מג"ב שעמד בסמוך אליו והורה לו לעצור אותו, תוך שהוא מצביע עליו. שוטר המג"ב ליווה אותו לניידת. לדברי הנאשם השוטר לא אמר לו כי הוא עצור, והא סבר כי כשיגיעו לניידת ישחררו אותו לדרכו. הנאשם מסר כי לא העלה על דעתו שיעצרו אותו, על כן לא ברח קודם לניסיון להעלותו לניידת.

הנאשם סיפר כי ליד הניידת היו שוטרי מג"ב שהורו לו להיכנס לניידת, אולם הוא סירב מפאת השבת ובגין הבושה שכרוכה בנסיעתו בשבת אל מול קהל רב. לדבריו לפתע, כבלה שוטרת את ידו באזיק בצורה הדוקה, תוך הפעלת לחץ על היד. הוא סבל מכאבים חזקים, ומתוך אינסטינקט החל לצעוק שכואב לו ושישחררו לו את האזיק. הנאשם הכחיש כי תקף את השוטרת, וטען כי אין הוא זוכר שהיא נפגעה ממנו. עם זאת, הנאשם אישר כי הייתה התנגדות מצדו למעצר, שכללה דחיפות צעקות והנפות ידיים שנעשו מתוך אינסטינקט בעקבות הכאב שחש בידו הכבולה. בהמשך עדותו ציין הנאשם כי לא דחף את השוטרים, אלא נדחף על ידם ונאלץ לעצור בעדם, וכי התנגדותו לא הייתה פיזית אלא מילולית בלבד.

עוד ציין הנאשם, כי לא נמלט מידי השוטרים, אלא השתחרר מידיהם לאחר שקבוצה של 10 אנשים לערך נכנסה בינו לבין השוטרים ודחפה אותם, תוך שחבריה צועקים קריאות לשחרור הנאשם. הוא התקדם 3 מטרים לערך עד אשר נתפס על ידי שוטר מג"ב.

הנאשם מאשר כי הוא היה גורם דומיננטי במהלך האירוע, אולם הוא הכחיש כי יידה אבנים במהלך האירוע, וטען כי הוא נעצר אך ורק מהסיבה שלא הקשיב להוראת השוטרים להתרחק מהמקום. בהקשר זה ציין הנאשם, כי הוא לא הבין אותה עת שהוא עושה משהו פסול בכך שהוא מפר את הוראות השוטרים במקום, זאת משום שהיה נתון בסערת רגשות.

ע"ה 1 – מר צבי רביבו, אבי הנאשם (להלן: "צבי")-

העד מסר כי ביום האירוע, בשעה 14:00 לערך, שמע מהומה בקרבת ביתו. הוא יצא החוצה לאחר שחשש לילדיו הקטנים ששהו מחוץ לבית אותה עת. כשיצא מהבניין, הבחין בהתקהלות של 40 אנשים לערך מהכפר הסמוך. במקום נכחו שני שוטרי מג"ב. לדבריו התקרב למקום על מנת לעזור ולהשקיט את הרוחות, אולם כנראה שלא הבינו את כוונתו, ומאן דהוא מבני הכפר הכה אותו בפניו, ירק עליו וקילל אותו ובמקום השתררה מהומה. העד מסר כי מצחו התנפח כתוצאה מהמכה שספג, והוא סבל מכאבים באזור למשך שבוע.

העד סיפר כי ככל הנראה, הנאשם שמע אודות אירוע התקיפה, הוא ירד למטה והחל צועק. לדברי העד כעבור 20 דקות לערך הגיעה תגבורת של שוטרי מג"ב, והוא הבחין בשוטרים עוצרים את הנאשם. לדידו, הנאשם היה חריג בלבושו ועל כן נעצר. העד ביקש מהשוטרים לשחרר את הנאשם, ואלו השיבו לו כי הנאשם יהיה עצור לכמה שעות בלבד. העד מסר כי ראה שכבלו את הנאשם באזיקים והכניסו אותו לניידת, ומעבר לכך לא ראה דבר.

העד ציין, כי לא הבחין באלימות כלשהי מצד הנאשם, לא כלפי השוטרים ולא כלפי אנשי הכפר. עוד ציין העד כי הנאשם הגיע לאחר שבני הכפר כבר התרחקו מאזור השכונה, ולא ניתן היה להגיע אליהם יותר העד הדגיש כי עקב היטב אחר בנו במהלך האירוע, ולא ראה את הנאשם משליך אבנים במהלכו או נוקט באלימות כלשהי. לדבריו כל שעשה הנאשם היה לצעוק לשוטרים אמירות כגון מדוע אינם עוצרים את אנשי הכפר. מכל מקום, הדגיש העד, כי גם לו רצה לעשות משהו כנגד אנשי הכפר, הרי אלו היו במרחק גדול ולא ניתן היה לעשות דבר.

ע"ה 2, ליז רביבו- אשת הנאשם-

העדה מסרה כי הגיעה לאירוע לאחר מעצרו של הנאשם. העדה מסרה כי יצאה מהבית מאחר ששמעה רעשים מלמטה ומכיוון שבעלה התעכב למשך זמן רב, החליטה לרדת למטה ולוודא שהכל כשורה. כשהגיעה למטה שמעה את הנאשם צועק שכואב לו ושישחררו לו את האזיקים. היא פנתה לשוטר מג"ב וביקשה שלא יעצרו את הנאשם, וזה השיבּ כי אין הוא מתכוון לעוצרו, אלא רק לשוחח עימו בניידת.

עיקר טיעוני הצדדים

1. טענת המאשימה היא, כי עלה בידה להוכיח את שיוחס לנאשם בכתב האישום. לדידה, יש ליתן אמון בעדויות השוטרים, זאת להבדיל מעדותו של הנאשם שהייתה רצופה סתירות. עוד נטען על ידה, כי אין ליתן אמון בגרסת אבי הנאשם, באשר אינה סבירה ואין היא מתיישבת עם נסיבות האירוע.
2. ב"כ הנאשם העלה טענות רבות, מכוחן נתבקש זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום. עיקר טענותיו הן כדלהלן:
   1. דו"ח המעצר של הנאשם מולא על-יד שוטר אחר מזה שעצר אותו בפועל, זאת בניגוד להוראות סעיף 26 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). לא זו אף זו, השוטרת שמילאה את דו"ח המעצר, ציינה בו פרטים כוזבים.
   2. מעצרו של הנאשם הינו בבחינת מעצר שאינו חוקי. לא הודיעו לנאשם כי הוא עצור, ולא נאמר לו באיזו עילה נעצר, זאת בניגוד להוראות סעיף 24(ג) לחוק המעצרים. מכיוון שכך, קמה לנאשם הזכות להתנגד למעצר בכוח סביר.
   3. השוטרים לא היו רשאים לכבול באזיקים את הנאשם, שהינו שומר שבת, ולהעלותו לניידת בעיצומה של שבת.
   4. הנאשם קילל וצעק במסגרת האירוע, וזו הסיבה בעטייה נטען כי הוא יידה אבנים. לקלל ולא להישמע להוראות השוטרים זו זכות, ולנאשם גם עומדת הזכות לסרב להוראת השוטרים להתפנות משכונתו. לתושבים עומדת הזכות להגן על עצמם, ונוכחות השוטרים במקום אינה שוללת זכות זו. הנאשם, כופר כי יידה אבנים, אולם בהחלט יכול היה לצעוק ולקלל וזו אינה עילה למעצר.
   5. לחילופין טען כי אף אם הנאשם אכן יידה אבנים, הרי שמדובר ביידוי אבנים בשדה ריק, וזו אינה עבירה על החוק.
   6. הנאשם לא פגע במתלוננת במכוון, כי אם נופף בידיו באופן אינסטינקטיבי.
   7. לחילופין טען כי גם לו דובר היה בפגיעה מכוונת, הרי שמכיוון שמדובר במעצר שאינו חוקי, הוא רשאי להתנגד לו, כאשר גבולות ההתנגדות הם רחבים.

דיון

1. אין חולק, כי ביום האירוע התגוששו ביניהן קבוצת גדולה של לפחות כ- 40 יהודים וערבים אשר אף השליכו אבנים אלה לעבר אלה. כמו כן אין חולק כי הנאשם נכח באירוע ואף היה שותף פעיל בו. המחלוקת משתרעת בעיקרה על שאלת מידת מעורבותו של הנאשם באירוע, כאשר הנאשם טוען, כי חלקו באירוע מתמצה בצעקות ובקללות ואילו המאשימה גורסת כי הנאשם נטל חלק בפעילות האלימה, תוך שהוא מיאן לעזוב את המקום חרף הפצרות השוטרים, יידה אבנים ואף תקף במכת אגרוף מכוונת את המתלוננת.

להלן תידונה השאלות העובדתיות והמשפטיות שהתעוררו במסגרת הדיון.

הפן העובדתי

יידוי האבנים

1. על אודות מידת השתתפותו של הנאשם בהתפרעות, ניתן ללמוד רק מעדותו של ניימן, שכן הוא היחיד שהבחין בנאשם בעודו משליך אבנים, כאשר יתר השוטרים היו מעורבים בצורה כזו או אחרת בהליך מעצרו של הנאשם.

כפי שעולה מעדותו של ניימן, הוא הבחין, ממרחק של 15-20 מטרים לערך, בנאשם כשהוא מיידה ארבע פעמים אבנים לעבר קבוצת הערבים. הוא ציין בעדותו כי זיהה את הנאשם באופן ברור (ר' עמ' 13, ש' 24 לפרוטוקול). העד ציין כי על אף שביקש את הנאשם להתרחק מהמקום, הוא לא ציית לבקשתו ולכן הורה על מעצרו. בנקודה זו, עולה עדותו של ניימן בקנה אחד עם עדות הנאשם, אשר מתאר בעדותו, כי אחד השוטרים ביקש אותו לעזוב את המקום, אחרת ייעצר, אולם הוא בחר שלא להישמע להוראתו. הנאשם מכחיש כי יידה אבנים, וטוען כי ההוראה לעוצרו ניתנה אך בשל לבושו החריג ולאחר שלא שעה לבקשת השוטר להתרחק מהמקום.

1. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, החלטתי להעדיף את עדותו של ניימן בנקודה זו על פני עדות הנאשם. הנאשם ניסה בעדותו לעטות ארשת תמימה סביב התנהלותו באירוע, אולם ניסיון זה עלה בתוהו, בראי המסכת הראייתית בכללותה.
2. הנאשם עצמו מאשר כי היה גורם דומיננטי באירוע, וכי חרף הפצרות השוטרים בחר להישאר באזור ההתפרעות ואף ליטול בה חלק. הוא תירץ את מעשיו בכך שהיה נתון בסערת רגשות בעקבות האירועים, וכלשונו: "שערבים נכנסים לתוך השכונה ומתחילים להרים ידיים על יהודים זה כל בן אדם היה עושה זאת" (ר' עמ' 31, ש' 18-19 לפרוטוקול). אולם ברי, כי אין בסערת רגשות, גועשת ככל שתהא, על מנת להצדיק התנהלות אלימה כלשהי, תוך המריית פי אנשי חוק וברי כי אין בהשתוללות רגשית כדי להקנות לגיטימציה כלשהי להפרת חוק.
3. דומה, כי הנאשם טוען ל"סערת רגשות" כל אימת שהוא נדרש להצדיק התנהגות פסולה שהוטחה בו במסגרת חקירתו. ברוח זו, טוען הנאשם כי החל לצעוק ולגדף את השוטרים משום שהיה נתון בסערת רגשות לאחר שלא שעו לבקשתו לעצור את אותו ערבי, שלטענתו תקף את אביו.
4. על רקע האמור, אין ממש גם בטענת הנאשם, לפיה השוטרים טפלו עליו את אשמת יידוי האבנים משום שקילל וצעק באירוע (ר' סיכומי ההגנה, עמ' 51, ש' 5 לפרוטוקול) ומשום שהיה חריג בלבושו. שהרי, לו חפצו השוטרים במעצרו של הנאשם, עמדו בפניהם עילות נוספות למעצר זולת יידוי האבנים. כך, יכלו לעצור את הנאשם על רקע ביצוע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו או השתתפות בהתפרעות, אף בהעדר אשמה של יידוי אבנים (ר' להלן). שתי עבירות אלה הן "עבירות בנות מעצר" ולגבי שתיהן ישנה עילת מעצר, שכן בנסיבות היה, למצער, יסוד סביר לחשש שהנאשם מסכן במעשיו את בטחון הציבור (ר' ס' 23 לחוק המעצרים). לפיכך בנקודה זו גרסת הנאשם אינה יכולה להתקבל.

מאידך, למול גירסת הנאשם ניצבת גרסתו של ניימן, אשר נמצאה מהימנה עליי. הלה תיאר את שראה, כאשר הנאשם עמד במרחק לא רב ממנו, ודווקא לבושו החריג של הנאשם מאין את החשש כי ניימן טעה באשר לזהות משליך האבנים. ניימן אף מסר כי ראה את הנאשם מיידה אבנים ארבע פעמים, כך שגם נתון זה מצביע על כך שראה בוודאות את הנאשם ולא אחר, שכן הבחין בנאשם מבצע את אותה פעולה שוב ושוב. בנסיבות אלה, אני קובעת כי הנאשם יידה אבנים במהלך האירוע, ולכן ביצע עבירה של התפרעות.

1. לעניין זה יוער, כי אף אם הייתה מתקבלת גרסת הנאשם, לפיה לא יידה אבנים באירוע, הרי ההלכה היא שעצם נוכחותו של המשתתף בהתקהלות האסורה, יכולה לסכנו בנטילת אחריות על מעשי הקבוצה כולה. לעניין זה נקבע כי "מי שלוקח חלק בהתקהלות וממשיך בעקשנות לשהות במקום לאחר שנתעורר חשש רציני להפרת שלום הציבור, ולאחר שנדרש על ידי המשטרה ללכת לדרכו, מעמיד עצמו במצב של המשתתף בהתקהלות בלתי חוקית..." (ר' ע"פ 100/51 דרשוביץ נ' היועץ המשפטי פ"ד ו, 278, 281). עוד נקבע, כי "גם עובר אורח תמים יכול להפוך למשתתף וליטול על עצמו את האחריות להתנהגות כלל המתקהלים, אם נותר לשהות במקום ואינו נענה לדרישות מצד כוחות הביטחון להתפנות (ר' ע"פ (מחוזי י-ם) 979/97 וונובוי נ' מ"י (פורסם בנבו 26.11.97)). אמורים הדברים ביתר שאת בענייננו, באין חולק כי במקום הייתה התפרעות וכי הנאשם היה שותף פעיל בה, לשיטתו בצעקות וגידופים ובעמדתו העיקשת להיוותר במקום.
2. עוד יוער, כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנאשם בסיכומיו, לפיה אף אם יידה הנאשם אבנים בשדה ריק, בנסיבות אלו אין מדובר כלל בעבירה. עובדתית, טענתו נסתרת בגרסת הנאשם, לפיה עת הגיע למקום האירוע הבחין בחילופי אבנים בין יהודים לערבים ואף זיהה את אותו ערבי שתקף את אביו בין ההמון, זאת ממש בסמוך למעצרו. מכאן, שאף לשיטת הנאשם, עד למעצרו עוד הייתה נוכחות של בני מיעוטים בשטח (ור' גם עדותו של סוויסה, לפיה אף בעת מעצר הנאשם הוסיפו הערביים ליידות אבנים, עמ' 28, ש' 27-30 לפרוטוקול). יצוין כי עדויות אלה עומדות בסתירה מהותית לגרסת אביו של הנאשם, לפיה הנאשם הגיע לאזור האירוע לאחר שבני הכפר התרחקו ולא היה ניתן להגיע אליהם, ויש בה כדי לפגום במהימנותה.

בנסיבות אלה, ניתן לקבוע בוודאות כי השלכת האבנים לא הייתה אל עבר שדה ריק (ר' גם בעדותו של ניימן, לפיה המתקהלים הערבים עמדו מאחורי החניון לכיוון הכפר, עמ' 12, ש' 29-30, קרי אף אם לא היו מתקהלים בחניון, הייתה נוכחות מאחוריו ונהיר כי לשם כוונו האבנים). יתרה מזו, אף אם לא נכח איש בשטח לעברו הושלכו האבנים, כפי שטען ב"כ הנאשם, הרי שמסביב היה קהל רב, והשלכת אבנים היה בה כדי לסכן מי מהנוכחים, לרבות את כוחות הביטחון (ר' לעניין זה עדות ניימן, עמ' 12 ש' 31, עמ' 13 ש' 1).

1. בהקשר זה, ישנה סוגיה נוספת הטעונה התייחסות מיוחדת, והיא טענת ההגנה ולפיה מוקנית לנאשם הזכות לקלל ולא להישמע להוראות השוטרים, כמו גם הזכות להגן על עצמו מפני הקבוצה הערבית. אני דוחה טענה זו שכן על כל אזרח חלה החובה להישמע להוראות כוחות הביטחון, על אחת כמה וכמה מקום בו הן ניתנות במהלך אירוע אלים. אי ציות להוראות שוטרים הוא בבחינת עבירה על החוק.

סייג ההגנה העצמית בוודאי אינו חל בענייננו, שעה שישנם כוחות משטרה במקום ושעה שהנאשם, כמו גם יתר הנוכחים, יכלו לאיין כליל את הסכנה לו היו עוזבים את המקום. כך גם אין תחולה לסייג הקבוע בסעיף 34י1 לחוק העונשין, שעניינו הגנה על בית מגורים, ואשר להתקיימותו רמז הסנגור בסיכומיו, שכן אין הנסיבות מתיישבות כלל עם האמור בסעיף.

על כן, לא היה לנאשם שום צידוק בדין שלא להישמע להוראות השוטרים, לצעוק ולקלל תוך ליבוי הרוחות באירוע, ומעשיו עולים כדי עבירה של התפרעות.

מכת האגרוף

1. אין חולק, כי הנאשמת נפגעה בעינהּ וכי נגרמו לה חבלות בעקבות פגיעה זו. המחלוקת נסבה על שאלת הגורם לפגיעה, כאשר המתלוננת טוענת כי הנאשם חבט בפניה באופן מכוון, בעוד שהנאשם טוען כי גם לו פגע בה, הרי שמדובר בפגיעה שאינה מכוונת, והיא נגרמה לאחר שהשתולל והניף את ידיו נוכח הכאב שחש בידו השמאלית שהייתה כבולה באזיק.
2. הנאשם הכחיש, למן ההזדמנות הראשונה, כי תקף את המתלוננת ובחקירתו המשטרתית ציין כדלקמן: "מהאינסטינקט של הכאב אני הרמתי את היד וזה פגע לה בפנים ואז היא אמרה שתקפתי אותה אני לא התכוונתי לפגוע בה זה היה מתוך אינסטינקט" ( ת/1, ש' 10-11). בעדותו בבית המשפט הכחיש הנאשם כי תקף את המתלוננת, וציין כי אין הוא זוכר שפגע בה. עם זאת, מאשר כי התפרע והניף ידיים כתוצאה מהלחץ שחש בידו מהאזיק.
3. גרסת הנאשם בנקודה זו מעלה תמיהה, שכן לו חש הנאשם כאב בידו השמאלית, כטענתו, מדוע מצא להתפרע ולהשתולל כשסמוך אליו קהל אנשים, כשהאזיק עודו לוחץ על ידו. כמו כן עולה מהעדויות כי סגירת האזיק נעשתה בחוזקה על ידו של הנאשם לאחר שהנאשם השתולל בעת ניסיון כבילתו, ולא בעטייה של סיבה אחרת (ר' עמ' 10 ש' 10 לעדות המתלוננת).

זאת ועוד, מדוע לא ביקש מהשוטרים לשחרר את הלחץ שיצר האזיק על היד וחלף זאת ניסה להימלט מידיהם. הנאשם עצמו מציין כי משביקש, הרפה אחד השוטרים את אחיזת האזיק. ויודגש, כי אין לקבל את טענת הנאשם, לפיה מהלחץ של הכאב רץ לכיוון החומה, וכי לא ביקש להימלט. הנאשם עצמו מציין כי נבלם על ידי שוטרי מג"ב, קרי אלמלא נעצר על ידם היה ממשיך במנוסתו. גרסתו לא עולה בקנה אחד עם עדויות המתלוננת וגנס ועם תיאור מסכת האירועים, לפיה סביב הנאשם נכח המון שקרא לנאשם להימלט מידי השוטרים והפציר בשוטרים לשחררו.

1. מאידך, ניצבת עדות המתלוננת, אשר מסרה בעדותה, כי פציעתה נגרמה ממכת אגרוף מכוונת, ושללה את התזה לפיה נפגעה תוך כדי הנפת ידי הנאשם (ר' עמ' 11 ש' 3, 17). זולת המתלוננת אין עד נוסף אשר הבחין במעשה התקיפה. בהקשר זה ציין גנס כי: "את הפציעה של השוטרת אריאלה אני לא ראיתי בשלב שהוא ברח אבל שמעתי אותה צועקת הוא נתן לי מכה.... היא אמרה שהוא נתן לה מכה עם האזיקים תוך כדי שהוא בורח...." (ר' עמ' 18, ש' 19-23 לפרוטוקול).
2. מדברי גנס עולה, כי המתלוננת לא נפגעה ממכת אגרוף, וכי מסרה בזמן האירוע כי היא נפגעה מהאזיק שהושם על ידו של הנאשם. תזה זו מתיישבת אף עם עדותה של ד"ר ווקטוב, שציינה אמנם כי שריטות בקרנית יכולות להיגרם ממכת אגרוף, אולם סביר יותר שהן נגרמו מציפורניים. ללמדך, שככל הנראה חפץ קהה הוא אשר גרם לשריטות בקרנית.
3. בנסיבות אלה, נוכח הסתירה בדברי המתלוננת וגנס, ונוכח העובדה כי המתלוננת לא ציינה את תקיפתה בדוח המעצר נ/1, אלא רק כתבה כי הנאשם החל לברוח ולהתפרע, לא ניתן לקבוע, ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, כי הנאשם הכה באגרופו בפניה של המתלוננת.
4. יחד עם זאת, היסוד הנפשי בעבירת התקיפה הוא של פזיזות, ואין צורך להוכיח כוונה לפגוע. בנסיבות העניין, כאשר הנאשם הניף את ידיו לכל עבר, כשבסמוך אליו עומדת שוטרת המנסה לעצרו, בפרט כאשר על היד ישנו אזיק ממתכת, הוא היה מודע כי הוא עלול לפגוע בסובבים אתו, ולהסב להם נזק. לעניין זה נקבע, כי בני אדם המבצעים פעולה, מודעים לרוב לטיב הפיזי של מעשיהם ובכלל זה לתוצאה הטבעית של מעשיהם ( ר' למשל ע"פ 10423/07 מ"י נ' סיטרין (פורסם בנבו 11.6.08) סעיף 4 לפסק דינה של כב' השופטת נאור).

עוד יודגש כי אינני מקבלת את טענת הנאשם לפיה הוא הניף את ידיו לכל עבר בשל הכאב שחש בידו. מדובר היה באקט שנועד לשחררו מאחיזת השוטרת, אשר ניסתה לכבול גם את ידו השנייה באזיק ולהשלים את הליך מעצרו, שכן הנאשם השתולל עוד קודם שנאזק ואף ניסה להימלט המקום.

לאור האמור, אני קובעת כי הנאשם תקף את השוטרת כדי להכשילה במילוי תפקידה עת עצרה אותו.

חוקיות המעצר

1. סעיף 24 (א) לחוק המעצרים קובע:

"העוצר אדם יזהה את עצמו תחילה בפני החשוד, בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר או עובד ציבור, יודיע לו מיד שהוא עצור ויבהיר לו את סיבת המעצר בהקדם האפשרי במהלך ביצוע המעצר..."

1. טענת ההגנה היא, כי הוראות הסעיף לא קוימו, וכי לא הודע לנאשם שהינו עצור ולא הובהרה לו סיבת המעצר. בנסיבות אלו נטען כי מעצרו של הנאשם אינו חוקי.
2. חרף טענת ב"כ הנאשם לפיה לא נאמר לנאשם שהוא עצור, מהראיות שבפניי, לרבות גרסת הנאשם עצמו, עולה כי הנאשם ידע שהוא נעצר באירוע. ראשית, במסגרת הודעתו ת/1 לא העלה הנאשם טענה, לפיה לא ידע שהוא עצור. נהפוך הוא. מדבריו עולה שהוא הבין היטב כי הוא נעצר באירוע:

"...הייתה גם שוטרת של מג"ב שאמרה לי לא להתקרב, שוטרת מג"ב היא עצרה אותי...

זה היה סתם מעצר שווא, אני לא השתתפתי במהומות, שראו שאני עומד שם הרבה זמן עצרו..." (ר' ת/1, ש' 31-33).

ואם בכך לא סגי, הרי שגם מחקירתו של הנאשם בבית המשפט עולה, כי הנאשם ידע שהוא עצור:

".... ליד היה מגבניק שלא נתן לי לעבור לחורשה לכיוון השוטר שהתקדם לכיוון הערבים והשוטר שהגיע לערבים פיזר אותם ואמר להם לכו הביתה וכשהוא חזר בדרך חזור אלינו הוא אמר למגבניק לידי תעצור את זה והצביע עלי. המגבניק אמר לי תתלווה אלי לניידת..." (ר' עמ' 29, ש' 29-32 לפרוטוקול).

1. לכך יש להוסיף, כי מעדויות השוטרים עולה כי נאמר לנאשם כי הוא עצור:

המתלוננת מציינת בעדותה, כי הודיעה לנאשם כי הוא עצור, אולם הוסיפה כי אין היא זוכרת האם הודיעה לו בשל איזו אשמה הוא נעצר (ר' עמ' 8 ש' 24-27 לפרוטוקול).

סוויסה מציין בעדותו כי הודיע לנאשם שהוא עצור (ר' עמ' 25, ש' 17), אך מוסיף כי הוא עצמו לא ידע בגין מה נעצר הנאשם. גנס אף הוא מציין בעדותו, כי הנאשם ידע שהוא עצור עוד כששוטר המג"ב מסר אותוּ לידיהם. עוד הוסיף, כי גם בדרכם לניידת אמר לנאשם שהוא עצור וביקש שיירגע (ר' עמ' 18, ש' 30-31 לפרוטוקול).

1. לפיכך אני קובעת כי הנאשם ידע בזמן אמת שהוא עצור, אך אני קובעת כי לא נאמרה לו מהי הסיבה שבעטיה נעצר.
2. אשר לשאלת זיהוי השוטרים והבהרת סיבת המעצר; סעיף 24(ב) לחוק המעצרים קובע סייגים, בהתקיימם ניתן יהיה לחרוג מהוראות סעיף 24(א) לחוק, ובין היתר קובע כי:

"הוראות סעיף קטן (א), למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר ולמסור לו עותק מהצו, לא יחולו-

(1) אם ברור בנסיבות העניין, כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועים לעצור..."

קרי, על פי הוראות החוק, מקום בו נהיר לחשוד על שום מה הוא נעצר ומהי זהות השוטרים השותפים למעצר, לא תחול החובה להזדהות בפני החשוד ולהודיעו מהי סיבת המעצר.

1. בענייננו, לא יכול להיות ספק, כי הנאשם היה מודע לסיבה בעטיה נעצר על ידי השוטרים. אף לשיטתו של הנאשם, הוא נטל חלק פעיל באירוע של התפרעות. על פי עדויות השוטרים הנאשם לא סר למרות השוטר שביקש כי יעזוב את המקום, צעק, קילל והשליך אבנים אל עבר קבוצת הערבים. בנסיבות אלו, לא ייתכן כי תכלית המעצר נותרה עלומה בעיני בנאשם.

הוא הדין גם ביחס לזהות השוטרים. מדובר בשוטרי מג"ב לבושי מדים, והדעת נותנת כי ענדו תגי זיהוי הנושאים בגלוי את שמותיהם, בהתאם להוראות סעיף 5א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א- 1971. בנסיבות הללו, ניתן לקבוע כי גם זהות השוטרים הייתה ידועה לנאשם. ודוק- אף לפי הוראות סעיף 5א לפקודה, לא חלה חובת הזדהות באמצעות תעודת המינוי על שוטר במדים העונד תג שם, אלא אם נתבקש מפורשות לעשות כן. בענייננו לא נטען כי הנאשם ביקש ממי מהשוטרים להזדהות באמצעות תעודת מינוי, וממילא לא נטען כי מי מהשוטרים לא ענד תג שם בהתאם להוראות הדין.

עוד יצוין כי בשל ההתפרעות ההמונית והצורך להפריד בין הניצים, לא יכול היה ניימן להודיע את עילת המעצר בעת מעצרו של הנאשם. דחיית ההודעה על עילת המעצר אינה הופכת את המעצר לבלתי חוקי שכן סעיף 24(א) קובע כי ניתן להבהיר לחשוד את סיבת המעצר "בהקדם האפשרי במהלך ביצוע המעצר".

לאור האמור, הרי שלא ניתן לטעון לאי חוקיות המעצר מכוח סעיף 24 לחוק המעצרים.

סוגיית השבת

1. ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי השוטרים לא היו רשאים לכפות על הנאשם לעלות לניידת ביום השבת, שכן הנאשם שומר שבת והובלתו ברכב מהווה פגיעה שאינה מידתית. הסנגור הסכים כי לא קיימת הוראת חוק המעגנת איסור הסעת חשודים בשבת. וכי השבת לא יכולה להקנות חסינות לפורעי חוק מהליכי מעצר.

אכן אין הוראת חוק המסדירה עניין זה, אולם קיים נוהל פנימי של משטרת ישראל (נוהל מספר 03.300.246) שעניינו "עיכוב/מעצר בשבת- הסעת חשוד וחקירתו". נוהל זה קובע, בין היתר, הנחיות למעצר חשודים ביום השבת, מתוך התחשבות ברגשות חשודים שומרי שבת.

1. לשם הנוחיות תובאנה ההוראות הרלוונטיות מתוך הנוהל:

"עיכוב/ מעצר

בעת טיפול משטרתי בשבת, בעקבות ביצוע עבירה פלילית, כאשר החשוד בביצוע העבירה הינו שומר שבת, יש לפעול כדלקמן:

1. אם הטיפול המשטרתי בזירת האירוע הסתיים, ואין צורך בהמשך טיפול חקירתי כלל, יירשם דו"ח פעולה אשר ייגנז בהמשך על ידי הרמ"חים, כמקובל.
2. אם נסיבות המקרה מחייבות את המשך הטיפול המשטרתי, אך לא קיים צורך בחקירה מיידית או הכרח בהעברת החשוד לתחנת המשטרה, תימסר לחשוד "הזמנה לסור למשטרה"... וזאת לאחר זיהוי וודאי של החשוד.
3. חייבו נסיבות המקרה את המשך הטיפול המשטרתי וקיים צורך בחקירת החשוד, ישקול הקצין האחראי על החקירה את נסיבות המקרה ויחליט אם אלו מאפשרות את השהיית הטיפול עד לאחר צאת השבת או אם ישנו צורך בהבאת החשוד ליחידת המשטרה כמעוכב או כעצור. בשיקוליו יתייחס הקצין לנקודות הבאות:

(א) אם נשקפת סכנה לחיי אדם ו/ או לרכוש, במידה והחשוד לא ייחקר באופן מיידי.....

1. על אף האמור בסעיף (3) לעיל, מוסמך הקצין הממונה על החקירה, בהתייעצות עם ק. אח"ם מרחבי ובאישור ממ"ר, להחליט שאין להשהות את הטיפול באירוע עד לאחר צאת השבת, ויש לנקוט בפעולה מיידית להעברת החשוד ליחידת המשטרה הקרובה למקום האירוע, בהתקיים אחד או יותר מהמקרים המנויים להלן:

.....

(ב) נשקפת סכנה מיידית לחיי אדם ו/ או לרכוש

....

(ה) קיים חשש ממשי שעצם השארת החשוד בזירת האירוע, תלבה את היצרים ותגרום להפרת שלום הציבור..."

1. יודגש בפתח הדברים, כי בתי המשפט אינם כפופים להנחיות המשטרה, אשר מעצם טיבן מכוונת לשוטרים האמונים על ביצוע הליכי מעצר וחקירה (ור' בהיקש לענייננו החלטת בית המשפט בתפ"ח 7028/08(מח'-חי') סרנקו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 17.4.2008), שם ציין בית המשפט כי: "אין כל הוראת חוק המחייבת את בית המשפט לבטל אישום בתקיפת שוטרים ללא "אישור שפיטה" ממח"ש. פקודות המטה הארצי מחייבות את המשטרה".)
2. השוטרים מסרו כולם כי פעלו כדין כאשר עצרו את הנאשם ביום השבת, אדגיש כי גם מבלי להיזקק לנהלי המשטרה, ההחלטה להורות על מעצר הנאשם חרף השבת, הייתה ההחלטה הנכונה בנסיבות העניין. שהרי, הישארות הנאשם בשטח היוותה סכנה מוחשית לחיי אדם והיה בה כדי לשלהב את ההמון במקום, שגם כך היה גועש. מדובר בחלק מניסיונם הלגיטימי של כוחות המשטרה להשיב את הסדר על כנו במקום, ולאחר שהנאשם לא שעה לבקשתם לעזוב את המקום והוסיף לעשות בו כרצונו וכחפצו, על אף שבמעשיו גלומה הייתה סכנה לכל הנוכחים במקום.
3. יתרה מזו, מסוכנותו של הנאשם נבחנה אף על ידי בית המשפט אשר הורה על המשך מעצרו של הנאשם ובסופו של יום שוחרר הנאשם בתנאים מגבילים.
4. נוכח האמור, לא ניתן לקבל את טענת ב"כ הנאשם בדבר אי חוקיות המעצר, משום שהמעצר בוצע בשבת. בנסיבות אלו, הרי שלנאשם לא קמה הזכות להתנגד למעצרו בכוח סביר, וכל הפעלת כוח או התנגדות שגילה במהלך המעצר הייתה בניגוד להוראות הדין.

מחדלי המשטרה

1. סעיף 26 לחוק המעצרים קובע:

"משהובא עצור לתחנה והועבר לרשות הקצין הממונה, יערוך השוטר שעצר אותו, בהקדם האפשרי, דוח בכתב שבו יפרט את נסיבות המעצר ועילתו, לרבות העובדות ששימשו יסוד לחשד לביצוע העבירה, פעולותיו לפי סעיף 24, הסיבות לפעילותיו לפי סעיף 25- אם היו כאלה, ושמות של שאר השוטרים שהשתתפו בביצוע המעצר"

טענת ב"כ הנאשם, היא, כי מי שהיה אמון על מילוי הדו"ח היה ניימן, אשר הוא נתן את הוראת המעצר, ולא המתלוננת. המתלוננת ציינה, כי אין לה תשובה מדוע היא מילאה את דו"ח המעצר למרות שהיא לא זו שהורתה על מעצרו של הנאשם(עמ' 9, ש' 5 לפרוטוקול).

יצוין, כי אמנם פקודת המעצר ניתנה על ידי ניימן, אולם בפועל המתלוננת וגנס הם אשר עצרו את הנאשם. אמנם, למרות שהמתלוננת מילאה בדו"ח המעצר את סיבת המעצר- חשד להתפרעות ויידוי אבנים- פרט שאינו מצוי בידיעתה האישית, לא מצאתי שמדובר בפגם היורד לשורש של עניין, ואשר יש בו כדי להשליך על חוקיות ההליך כולו. בוודאי אין בו כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם או כדי להעיב על הממצאים המרשיעים שנמצאו נגדו.

1. טענה נוספת שהעלתה ההגנה, נוגעת לכך שלא נעצר איש מקרב הערבים אשר היו במקום למרות שהם אשר יצרו את ההתלהמות מלכתחילה. לעניין זה, ציינו סוויסה וניימן כי לא עלה בידם לבצע מעצרים של פלסטינאים מכיוון שלא היו מספיק כוחות בשטח ואני מקבלת את הסברם בעניין זה.
2. טענת הגנה נוספת נוגעת לסירובה של המשטרה לגבות עדויות מאבי הנאשם ואשתו. בחקירתו, מציין צבי כי בערב האירוע הגיע לתחנה בה היה עצור בנו וביקש להגיש תלונה, אולם השוטר ביקש ממנו להגיע יום למחרת. ביום המחרת התקשר לתחנה, ואמרו לו להגיע למגרש הרוסים, אולם שם הודיעו לו כי עניין זה אינו בטיפולם ועליו לחזור לתחנת שפט. לאחר מכן, טוען, לא מצא עוד צורך להתלונן. גם אשת הנאשם מציינת כי היא וצבי ניגשו במוצאי השבת על מנת להגיש תלונה, אולם לא נתנו להם לדבר עם אף אחד שהיה במקום. עוד היא מציינת, כי השניים ביקשו למסור הודעה במשטרה, אולם אף אחד לא טרח לזמנם לעדות.

לא הובאה כל ראיה על מנת לתמוך בטענות השניים, ואין כל אינדיקציה כי נמנע מהשניים להגיש תלונה ולמסור עדות ביחס לאירוע. יצוין, כי בהודעתו המשטרתית אמנם הזכיר הנאשם במסכת האירועים את אביו, אולם נעדרת כל אינדיקציה לנחיצותו לשם בירור האמת ביחס למעשי הנאשם. אשת הנאשם כלל לא הוזכרה במסגרת הודעה זו.

בראי חקירותיהם בבית המשפט, ניתן לקבוע, כי לא היה בעדויותיהם כדי לשפוך אור על נסיבות האירוע, שכן עדות האב, כמפורט לעיל, מגמתית לטובת הנאשם, ולא ניתן ליתן בה אמון. עדות אשת הנאשם פחות רלוונטית לאישום, שכן לדבריה הגיע לאחר מעצרו של הנאשם.

על כן, אף אם אכן נמנעה מהשניים האפשרות למסור הודעה במשטרה, טענה שלא הוכחה כלל, הרי שאין בנפקדות עדויותיהם כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם, כשם שלא היה בהימצאותן כדי לתרום לה.

לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"פ 5386105 אלחורטי נ' מ"י (פורסם בנבו 18.5.06):

"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות ... נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין..."

1. בשולי הדברים יוער, כי בכתב האישום מתואר כי הנאשם אמר אמירות, הגלומות בהן מידה של איום, אל עבר המתלוננת. לנאשם לא יוחסה עבירה של איומים, והוא לא נחקר בגין עבירה זו. הנאשם אף לא נשאל אודות אמירה זו במסגרת חקירתו הנגדית. בנסיבות אלה, דומה כי לא ניתן לייחס לנאשם אמירות אלו ולפיכך בית המשפט יתעלם מהן.

מסקנה

אשר על כן, נחה דעתי כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט הפלילי ולפיכך אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ג , 02 מאי 2013, במעמד ב"כ הצדדים והנאשם