אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירה של אי הגשת עזרה ומרשיעה אותו ביתר העבירות המיוחסות לו בכתב האישום שהן: נסיעה לאחור בחוסר זהירות, נהיגה בקלות ראש, יציאה מחנייה שלא בבטחה, גרם נזק לרכב המיצובישי בלבד (לא הוכח מעל לספק סביר כי הנאשם פגע ברכב חונה מסוג דייהו בטרם פגע במיצובישי) ואי מסירת פרטים, הכל כמפורט להלן.

נסיבות המקרה שאינן שנויות במחלוקת

1. הנאשם נסע ביום 19/4/12 בשעה 15:45 ברחוב קרן היסוד כשהוא נוהג במכונית פיאט מ.ר 2014127, הוא נעצר הוריד חבר וכשנסע לאחור פגע ברכב מסוג מיצובישי מ.ר 8345123 (להלן: "המיצובישי") אשר חנה ברחוב במקביל וצמוד לשפת המדרכה מאונך למסלול נסיעת הנאשם (ראה שרטוט – ת/2). כתוצאה מהפגיעה ברכב המיצובישי, נפגעה קלות ברגלה הגב' אתי אזולאי, אשר עמדה אותה שעה בסמוך למיצובישי כשדלת הנוסעים האחורית ימנית המופנית למדרכה פתוחה קמעא (הפגיעה בצד השמאלי של המכונית, הדפה את הדלת הפתוחה לעבר קרסולה. הפגיעה לא גרמה לה לאבד את שיווי משקלה והיא נותרה עומדת, לא ניתן טיפול רפואי במיון, למעט תחבושת ע"י מד"א שהוזמן למקום ופינה אותה, לא הובחנה כל נפיחות בקרסול). הנאשם עזב את המקום מבלי להשאיר פרטים ומבלי לסייע למעורבת.
2. הנאשם היה נהג חדש, הסיע שניים מחבריו ללא מלווה, חבר אחד ירד באותו מקום והשני המשיך יחד עמו בנסיעה והיה עד לפגיעה. החבר לא התייצב להעיד.

האישום

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין העבירות הבאות:

• נסיעה לאחור באי זהירות, עבירה לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").
• נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה.
• גרימת נזק עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה.
• יציאה מחנייה שלא בבטחה עבירה לפי תקנה 66 לתקנות.
• אי מסירת פרטים עבירה לפי תקנה 144(א)(3) לתקנות
• ואי הגשת עזרה, עבירה לפי תקנה 144(א)(2) לתקנות.

התשובה לאישום

1. הנאשם הודה בכל העבירות הנוגעות לנהיגתו הרשלנית וגרימת הנזק למיצובישי של המעורבת, וכן באי מסירת פרטים, אולם כפר בעבירה על תקנה 144(א) (2) לענין אי הגשת עזרה וטען כי לא הבחין שנפגעה וכי לדידו פגע ברכב חונה. עוד הכחיש הטענה כי פגע קודם ברכב חונה מסוג דייהו ורק אח"כ פגע ברכבה של המעורבת.
2. על סמך הודאת הנאשם כמו הראיות שהוצגו, אני מרשיעה אותו בעבירות הבאות: נסיעה לאחור באי זהירות, אי מסירת פרטים, נהיגה בקלות ראש וכן גרימת נזק לרכב המיצובישי.

השאלה שבמחלוקת

1. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם יש להרשיעו גם בעבירה של אי הגשת עזרה, שעה שהוא טוען כי לא ידע שהגב' אזולאי נפגעה. שאלה משנית בחשיבותה היא האם הוכח שפגע קודם ברכב חונה מסוג דייהו ואח"כ במיצובישי או רק במיצובישי.

נסיר תחילה מעל שולחן הדיונים את השאלה המשנית.

לא הוכחה פגיעה ב"דייהו"

1. הנאשם טען כי לא פגע ברכב הראשון מסוג דייהו מ.ר 8345123. מנגד, טענה עדת ראיה, הגב' חמו רונית (ע' 3, ש' 18-17 וכן ע' 4, ש' 7) כי הייתה פגיעה ברכב נוסף מלבד המיצובישי, כשהיא נסמכת על זיכרונה מיום האירוע (ע' 5, ש' 14-13). לבד מעדותה של הגב' חמו לא הובאו עדויות נוספות בעניין זה, אפילו לא של בעל הדייהו, שסביר שלא נכח במקום, אך יכול היה לפחות להעיד על קיומו של נזק שלא היה במכוניתו קודם לאירוע, או כל עדות מסייעת אחרת שהיתה קושרת את הנאשם לנזק ברכבו, אם היה כזה.
2. הגב' אזולאי שעמדה על המדרכה וכאמור נפגעה קלות ברגלה, לא ראתה את הנאשם פוגע ברכב אחר מלבד רכבה. (ראה פרוטוקול עמ' 8 ש' 25-26). היא סיפרה על הפגיעה ברכב הדייהו מפי השמועה, לדבריה, בדיעבד נאמר לה על ידי אחרים כי הנאשם פגע ברכב נוסף. אף לא אחד מאותם "אחרים" התייצב לעדות.
3. במצב דברים זה, בו הנאשם מכחיש הפגיעה בדייהו ובעל אותו רכב לא נזעק בענין זה, אני קובעת כי הוטל ספק סביר בנוגע לפגיעה בדייהו.

אדון כעת בשאלה העיקרית השנויה במחלוקת והיא האם הנאשם עבר על עבירה לפי תקנה 144 (א)(2) לתקנות התעבורה – אי הגשת עזרה לגב' אתי אזולאי.

האם הנאשם עבר על תקנה 144 (א)(2)?

1. תקנה 144 (א)(2) לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן:

"(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה: (1)...

(2) בהתאם לנסיבות המקרה ומקום התאונה, יגיש לכל אדם שנפגע באותה תאונה עזרה מתאימה ובמיוחד -

(א) ידאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע;

(ב) יגיש לנפגע עזרה ראשונה שביכלתו להגיש על פי הכשרתו;

(ג) יזעיק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש;

(ד) ימתין ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים;

(ה) במקום שאין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס ידאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא.

(ההדגשות לא במקור-מ.ק.)

1. נבחן שוב את נסיבות המקרה מנקודת המבט של הצורך בהגשת עזרה לגב' אתי אזולאי. כאמור לעיל, נסיבות המקרה והמקום הם פגיעה ברכב חונה, ברחבת חניה, הסמוכה לבתי מגורים, תוך נסיעה לאחור למרחק של מטרים בודדים. בהתחשב בנתונים הללו ובעובדה כי מדובר בנסיעה לאחור שמתחילה כמובן בעצירה (לאחר שהנאשם הוריד חבר), הרי שיש להתייחס בערבון מוגבל לעדותה של השכנה חמו רונית כי הנאשם נסע במהירות מופרזת ובכל מקרה המהירות המופרזת מתייחסת על פי עדותה לנסיעה קדימה ופגיעה לטענתה ברכב מסוג דייהו ולא לנסיעה לאחור, מה עוד שבשלב מסוים בחקירתה הודתה שלא ראתה את אופן הפגיעה, שכן עמדה על המדרכה ובינה לבין רכב הנאשם הפרידה המיצובישי. מכל מקום, ניתן לקבוע במידה גבוהה של וודאות כי הנסיעה לאחור לא היתה במהירות גבוהה, דבר המשליך על עוצמת הפגיעה ברכב החונה, שלא זז ממקומו כתוצאה מהפגיעה, אלא שההדף הקל גרם לדלת ימין אחורית שלא היתה סגורה היטב להיפתח לעבר קרסולה של הגב' אזולאי וככל הנראה שרטה אותה.
2. אתי אזולאי - בעלת המיצובישי, עמדה כשרגל אחת על המדרכה והשניה על שפת הכביש מימין למיצובישי החונה. על אף התיאור על ידי הגב' אזולאי ש"פתאום קיבלתי בום רציני ואז מההדף חטפתי מכה ברגל" (עמ' 8 ש' 19) היא לא איבדה משווי משקלה ולא נפלה. (ראה עדות השכנה פרו' עמ' 6 ש' 10). לגבי עצם הפגיעה, קרסול רגל ימין נחבשה בתחבושת, וממצאי חדר המיון הם שהרגל "ללא נפיחות, רגישות קלה".

הנאשם העיד כי לא ידע שגב' אזולאי נפגעה. הוא ידע שפגע ברכב, הוא נלחץ והמשיך לנסוע.

1. ב"כ המאשימה טוען כי מעצם העובדה שהנאשם ידע כי גרם נזק לרכב וברח מהמקום מבלי לוודא את מהות הנזקים שגרם, יש להרשיעו בעבירה של אי הגשת עזרה. טענה זו הולמת את כוונת המחוקק בסעיף 64א (א) לפקודת התעבורה, הקובע חובה לעצור כדי לעמוד על תוצאות התאונה, אולם הנאשם לא הואשם בסעיף זה ובצדק, באשר המאשימה לא הייתה מצליחה להוכיח כי ידע או היה עליו לדעת שנפגע אדם.

פרופ' פלר במאמרו: "חובות נוהג כלי-רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" (משפטים ו תשל"ו 451 – נכתב לפני תיקון סעיף 64א) סוקר את עבירת הפקרה ביחס לעבירה לפי תקנה 144 – אי הגשת עזרה.

אם ירדתי לסוף דעתו, הרי שהוא סבור כי אם נהג ידע או היה עליו לדעת כי נפגע אדם, חלה עליו חובה לעצור ולוודא אם נפגע אדם על מנת להושיט לו עזרה, ולכן אם לא עצר יורשע בשתי העבירות: אי עצירה ואי הושטת עזרה כאמור בסעיפים 64א(א) ו64א(ב), לעומת זאת, תקנה 144 מתייחסת למצב עובדתי קיים: תאונה בה נפגע אדם ומה הדברים שיש לעשות בהתחשב בנסיבות המקרה והמקום, דהיינו, הידיעה של הנהג בדבר פגיעתו של אדם צריכה להיות מוכחת מעל לספק סביר, שאם לא כן כיצד ניתן להרשיעו באי הגשת סיוע, ולא ניתן לקרוא לתוך התקנה גם את היסוד - "היה עליו לדעת" המופיע בסעיף 64א (א) לפקודה, משום שיסוד זה אינו מופיע בלשון תקנה 144.

1. בנסיבות המקרה שלפני, גרימת נזק לרכב חונה, באופן שבו ארעה התאונה ועזיבת המקום ללא השארת פרטים מביאה להרשעה באי מסירת פרטים ולא באי הגשת עזרה, באשר פגיעתה של הולכת הרגל לא היתה ידועה לנאשם, וגם אם היינו מעבירים את התנהגותו במסננת של "היה עליו לדעת", עדיין הייתי קובעת כי לא היה עליו לדעת. העובדה כי שכנים שעמדו על המדרכה צעקו לעברו אינה מהווה הוכחה ניצחת לכך שהנאשם הבין שפגע באדם ואף על פי כן בחר לברוח מהמקום.

לענין צעקות ומשמעותן, ראה תד (ת"א) 10667/08 מדינת ישראל נ' שי (17/11/08) שם נקבע כי צעקות נוסעים לנהג אוטובוס, כשהאוטובוס מלא, לא בהכרח מלמדות על נפילה של נוסע, או קיומו של אירוע חריג. באותו מקרה נהג האוטובוס הועמד לדין על הפרת תקנה 144 (א)(2) ו-(3), אולם זוכה הנאשם בשל היעדר קשר סיבתי מוכח בין אופן נהיגתו של נהג האוטובוס (לא הוכחה עצירה פתאומית) לבין נפילתה של הנוסעת (בת 84) בתוך האוטובוס, היא נפלה כשקמה ממושבה והתכופפה להרים תיק).

לסיכום

1. מכל האמור לעיל, אני מזכה הנאשם מחמת הספק בעבירת אי הגשת סיוע להולכת הרגל ומרשיעה אותו בשאר העבירות בהן הואשם, על פי הודאתו, שהן: נהיגה לאחור בחוסר זהירות, יציאה מחניה שלא בבטחה, נהיגה בקלות ראש גרם נזק לרכב המיצובישי ואי מסירת פרטים.
2. אחזור ואבהיר, לו היה מוכח שהנאשם ידע שפגע בהולכת רגל ולו פגיעה קלה ביותר, "נגיעה" (כפי שטענה נאשמת אחרת בת.ד.(חי') 10342-01-11 מדינת ישראל נ' קוסטיצקי ), כי אז אי עצירה היה מביא להרשעת הנאשם גם באי הגשת עזרה. אולם אם לא הוכח מעל לספק סביר שידע על הפגיעה, לא יוכל להיות מורשע באי הגשת עזרה לפי תקנה 144 (א)(2) לתקנות התעבורה.
3. אין בכוונת דבריי ללמד זכות על הנאשם, והתנהגותו ראויה לכל גינוי מוסרי. יחד עם זאת, יש להרשיעו בעבירות הרלוונטיות למחדליו ואשר הוכחו מעל לספק סביר, על ידי המאשימה, ועבירת אי הגשת הסיוע אינה ביניהן.

ניתנה היום, כ"ו אבכ"ו אב תשע"ג , 02 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים

טיעונים לעונש יישמעו ביום 2/9/13 שעה 12:30 כפי שתואם עם הצדדים

מזכירות תשלח הכרעת הדין בפקס לב"כ הצדדים