1. התובע הוא יליד שנת 1952, תושב ריינה, נשוי ואב ל-7 ילדים.

2. בעבר, עבד התובע בעבודה מפרנסת, אך הוא פוטר ולא הצליח למצוא עבודה אחרת כזו. לפיכך - בחודש נובמבר 2011 - הגיש התובע תביעה לגמלת הבטחת הכנסה.

3. הנתבע, במכתבו לתובע מיום 30/4/12, אישר את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, אך הודיע לנתבע שלשם חישוב שיעור הגמלה, מביא הנתבע בחשבון גם "הכנסה" שיש לתובע מנכסים. אותם "נכסים" שהנתבע ציין במכתבו, היו שווי זכויות הבניה בדירות של בניו של התובע, אשר נבנו מעל דירתו.

4. התובענה שבפנינו הוגשה כנגד עמדתו זו של הנתבע לראות את התובע כבעל "נכס" שמצדיק ייחוס "הכנסה" לתובע.

5. מכתבי הטענות היה נראה שאין בין הצדדים מחלוקת עובדתית. בהחלטה שניתנה בתובענה סמוך לאחר הגשתה, התבקשו ב"כ הצדדים להודיע אם העובדות מוסכמות עליהם. משהם לא עשו כך - הוגש (בהתאם לאותה החלטה) תצהירו של התובע, והתיק נקבע להוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות התברר כי אכן אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית. המחלוקת היתה משפטית בלבד. לפיכך, ביקשו ב"כ הצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב, וכך הם עשו.

אלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת

6. כאמור כבר לעיל - התובע הוא יליד שנת 1952, תושב ריינה, נשוי ואב ל-8 ילדים.

7. בשנת 1983, קיבלו התובע ושני אחיו (וליד ותאופיק) חלקת קרקע מאביהם, כדי שהם יבנו עליה את דירות מגוריהם.

8. התובע אכן בנה את דירתו על הקרקע שקיבל מאביו. גם אחיו, תאופיק בנה את דירתו שם. דירותיהם נבנו בקומה אחת, כחלקים מבית דו-משפחתי.

9. בשנת 1988 תכננו התובע ואחיו תאופיק, לבנות מעל דירותיהם - קומה נוספת, כדי שבה יהיו דירות לבניהם. התובע תכנן כי הדירה שתיבנה תהיה בעבור בנו, סאמר, ואחיו של התובע (תאופיק) תכנן כי הדירה שתיבנה תהיה בעבור בנו, פאדי.

10. ביום 4/7/88, נתנה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "מבוא העמקים" היתר בניה לשם בניית הדירות האמורות, בקומה שמעל דירותיהם של התובע ושל אחיו.

11. סאמר, בנו של התובע, אכן החל לבנות את הדירה שהיתה מיועדת לו. היא נבנתה בקצב אטי.

12. בשנת 2003, לאחר שהמצב הפיזי של דירתו של סאמר כבר איפשר זאת, התיר התובע לבן נוסף שלו, עאמר, לבנות דירה מעל דירתו של סאמר. אכן, גם עאמר החל לבנות את דירתו, בקומה שמעל דירתו של סאמר.

13. בניית הדירה של עאמר נעשתה בלא היתר בניה. לפיכך, הגישה מדינת ישראל כתב אישום כנגד התובע וכנגד אחיו, תאופיק, בקשר לבניה זו (האישום נדון בבית משפט השלום בבית שאן, בתיק עמק 20628/03). התובע ותאופיק הורשעו, ובגזר הדין הם חוייבו, בין השאר, להרוס את הקומה שנבנתה בלא היתר, תוך 20 חודשים מיום מתן גזר הדין. התובע ותאופיק לא הרסו את הקומה האמורה, ובקשר לכך הוגש כנגדם כתב אישום נוסף לבית משפט השלום בבית שאן (בתיק עמ' 21087/07). גם באישום זה הם הורשעו, והוטלו עליהם עונשים.

14. בשל חובת ההריסה - לא התקדמה בניית דירתו של עאמר.

15. מהמסמכים שהוגשו לתיק עלה לכאורה כי היתה מחלוקת אם בניית דירתו של הבן סאמר הסתיימה או אם לאו, ואם הדירה מאוכלסת. התובע טען בתצהירו כי סאמר עדיין רווק וכי הוא אינו מתגורר בדירה שיועדה לו (ושבנייתה טרם הסתיימה). הנתבע הגיש חוות דעת של שמאית מטעמו, אשר בה נאמר כי סאמר מתגורר בדירתו, ושבנייתה הושלמה.

עם זאת, בסעיף 4 לסיכומיו, אישר ב"כ הנתבע כי גם דירתו של סאמר טרם אוכלסה. לפיכך, נראה שאין מחלוקת על כך.

16. הדירות המיועדות לסאמר ולעאמר - אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין כיחידות דיור נפרדות.

17. אין חולק כי שווי זכויות הבניה בשתי הדירות שמיועדות לבנים סאמר ועאמר, הוא כאמור בחוות דעתה של השמאית מטעם הנתבע; כלומר - סך של 71,000 ₪ בעבור הדירה של סאמר, וסך של 64,000 ₪ בעבור הדירה שמיועדת לעאמר (הסכומים נכונים ליום 1/12/11).

18. בשל כך שהנתבע ייחס לתובע "נכס" בשווי כולל של 135,000 ₪ (שווי זכויות הבניה בשתי הדירות האמורות), הוא הפחית סך של 900 ₪ מסכום הגמלה החודשי של התובע. (1/12 מסך של 10,800 ₪, המהווה 8% מהסך של 135,000 ₪).

הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה אל מול זקיפת הכנסה בשל נכסים

19. סעיף 5(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (שייקרא להלן: "החוק" או "חוק הבטחת הכנסה"), קובע את שיעור גמלת הבטחת ההכנסה לזכאי, בהתאם למצבו המשפחתי של הזכאי ובהתאם לעילת הזכאות.

20. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי זכאי לגמלה שיש לו הכנסה, לא יקבל את מלוא שיעור הגמלה שהוא זכאי לה, אלא רק את ההפרש בין שיעור הגמלה שהיה זכאי לה לולא הכנסתו - לבין הכנסתו.

21. סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו נכס.

בסעיף 9(ג) לחוק, נאמר:

"לענין סעיף זה, 'נכס' - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון, ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח. ...".

22. סעיף 9(ב)(1) לחוק מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס.

שר העבודה והרווחה אכן השתמש בסמכות שהוקנתה לו מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק, והתקין בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), כללים בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה.

בתקנה 10 לתקנות, כפי שהיא היתה בתוקף בעת הרלוונטית לתובענה זו, נקבע - בין השאר - כאמור להלן:

"(א) כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר.

(ב) שווי הנכס לענין תקנת-משנה (א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, ובמיטלטלין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי.".

נעיר כי ביום 1/3/13 נכנסו לתוקפן תקנות הבטחת הכנסה (תיקון) התשע"ג-2012 (ק"ת התשע"ג עמ' 5), אשר שינוי את תקנה 10 לתקנות וקבעו הוראות אחרות בענין חישוב "הכנסה" מנכסי מקרקעין, באופן שחישוב השווי של המקרקעין תלוי בשאלת טיב המקרקעין ובמצבן התכנוני, וחישוב ה"הכנסה" תלוי גם בנתונים האישיים של הזכאי לגמלה. החישוב בהתאם לתקנות המתוקנות אמור לחול לגבי מי שהיה זכאי לגמלה החל מיום 1/9/12, גם בקשר לחישוב "הכנסות" מנכס בתקופה שמיום 1/9/12 ואילך. התקופה הרלוונטית לתובענה זו, היא מדצמבר 2011 ועד אפריל 2012 (ראו את האמור בסעיף 1 להחלטה מיום 21/9/12), כך שבכל מקרה - התקנות הרלוונטיות לתובענה זו, הן התקנות כפי שהיו בטרם תיקונן.

23. העולה מהאמור לעיל עד כה, הוא שבתקופה הרלוונטית לתובענה נכון להביא בחשבון נכסי מקרקעין של הזכאים לגמלה התובע כנכס שיש לחשב בגינו הכנסה רעיונית, אף אם אין מפיקים ממנו הכנסה בפועל, אך זאת - לא לגבי מקרקעין המשמשים למגורי הזכאי עצמו, אלא לנכסי מקרקעין אחרים.

24. לכאורה, על פי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (שייקרא להלן: "חוק המקרקעין"), אין כלל מקום לראיית דירות נוספות באותו בנין, מעבר לדירת המגורים של הזכאי לגמלה, כאילו הן דירות של הזכאי, וזאת מאחר שלפי פרק ו'1 לחוק המקרקעין, מבנה שבו יש מספר דירות ואשר אינו רשום כבית משותף, יש להתייחס אליו כבית משותף מבחינת אפשרות הפרדת הבעלות בין הדירות השונות.

אולם, בהתאם להלכה הפסוקה, בענייני הבטחת הכנסה, יש לבחון את הבעלות על "נכס" לאו דווקא על פי הוראות חוק המקרקעין. השיקולים בענין זה הם שונים.

כך, למשל, קבע בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי - נימר (פס"ד מיום 14/4/02):

"שאלת המפתח לדיוננו היא כיצד יש לייחס 'נכס' למבקש גמלה. האם, לצורך חוק הבטחת הכנסה יש לבחון את זכאותו של מבקש הגמלה לפי הבעלות שלו בנכס או שמא ניתן לייחס למבקש 'נכס' גם בנסיבות אחרות בהן אין לו בעלות בנכס.

פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין זה נקטה גישה מעשית ומציאותית. בתי הדין קבעו כי, לצורך קביעת זכאותו של אדם לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה אין לבחון רק את זכות הבעלות הרשומה לפי חוק המקרקעין, אף שלרישום יש משקל ראייתי ...

אכן, פסיקת בית הדין מפרשת את הוראת חוק הבטחת הכנסה לפי תכליתו כחוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה מקופת הציבור למי שבאמת ובתמים זקוק לכך ולא למי שהוא בפועל בעל רכוש - מקרקעין או מטלטלין לסוגיהם, אף אם הרכוש אינו רשום בשמו כדת וכדין.".

25. ההוראות בדבר נכסים שהיו שייכים לזכאי לגמלה, אך כבר הועברו ממנו בלא תמורה לאחרים, מצויות בתקנה 11 לתקנות. כך, נאמר בה:

"הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גימלה או של בן זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס -

(1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגימלה;

(2) אם הנכס הועבר לילדו, כל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפסקה (1).".

26. להשלמת התמונה, ונוכח העובדה שתקנה 11(2) לתקנות משתמשת במונח "ילד", נבהיר כי המונח "ילד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, כשמדובר במי שהוא ילדו של המבוטח, על פי הגדרת "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. על פי אותה הגדרה, ככלל - "ילד" הוא עד מלאת לו 18 שנים. במקרים מסויימים יכול להיות גם "ילד" עד גיל 20 או 24 שנים (כשמדובר במי שעיקר זמנו מוקדש להשלמת לימודים או במי שמשרת שירות סדיר בצה"ל או בשירות לאומי וכד'). מכל מקום, הנתבע אינו טוען שבבניו של התובע, סאמר ועאמר התקיים תנאי כלשהו שמאפשר לראות בהם כ"ילד" לאחר שמלאו להם 18 שנה.

27. על סמך הוראות החיקוקים שנאמרו לעיל, נבחן להלן את המחלוקת ונכריע בה.

ייחוס הנכס של זכויות הבניה שהועברו לסאמר ולעאמר

28. כאמור לעיל, התובע העביר - ללא תמורה - לסאמר ולעאמר את זכויות הבניה של הקומות מעל קומת המגורים שלו.

זכויות אלה שוות כסף.

בנסיבות אלה, עקרונית, צודק הנתבע בעמדתו שיש להביא בחשבון את שווי זכויות הבניה (בסך כולל של 135,000 ₪), כנכס של התובע, שאותו הוא העביר לסאמר ולעאמר.

29. עם זאת, אין אנו מקבלים את עמדת הנתבע בענין המועד שבו יש להחשיב את הנכס האמור.

בענין זה, טוען הנתבע (בסעיף 9 לסיכומיו) כי יש להמשיך ולהחשיב את זכויות הבניה כשייכות לתובע, עד למועד הסדרת הרישום של דירותיהם של סאמר ושל עאמר על שמם, תוך דיווח נאות לרשות המסים.

בסעיפים שלהלן נסביר מדוע אין אנו מקבלים את טענת הנתבע בענין זה.

30. מהאמור בסעיף 9 לסיכומי ב"כ הנתבע ניתן להבין כי טענת הנתבע נסמכת על סברתו שדיווח לשלטונות המס, על פי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, מלמד על "גמירות דעת" בענין עסקת העברת הזכויות.

אכן, מקובלת עלינו טענת הנתבע שלפיה דיווח לשלטונות המס על פי חוק מיסוי מקרקעין יכול ללמד על "גמירות דעת" להתקשר בעסקה.

אולם, גמירות דעת, של צדדים להתקשר בעסקה עשויה להילמד גם ממקורות אחרים, מלבד דיווח לשלטונות המס. בעיקר - לדעתנו - היא אמורה להילמד מהתנהגותם של הצדדים לעסקה.

נעיר כי על פי סעיפים 1, 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אם אין העדה על "גמירות דעת" של הצדדים להתקשר בחוזה (בין אם גמירות דעת של המציע ובין אם גמירות דעת של המקבל) - אזי כלל לא נוצר חוזה בין הצדדים.

הנתבע אינו חולק על כך שהתובע העביר לבניו את זכויות הבניה בדירותיהם. ניתן להבין זאת מעצם העובדה שהנתבע אינו מייחס לתובע "נכס" שהוא שווי הדירות עצמן, אלא רק את ה"נכס" שהוא שווי זכויות הבניה. מכאן, שהנתבע אינו חולק על כך שבין התובע לבין כל אחד מבניו, סאמר ועאמר, נכרת חוזה של העברה בלא תמורה של זכויות הבניה.

אם הנתבע אינו חולק על כך שבין התובע לבין כל אחד מבניו נכרת חוזה של העברת זכויות הבניה, הרי שבהכרח הנתבע אינו יכול לחלוק על כך שהיתה בהתנהגותם משום העדה על גמירות דעת. זו מסקנה המתחייבת מעצם הגדרת "חוזה" בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

וטוב שהנתבע אינו חולק על כך שהיתה גמירות דעת להתקשר בחוזה על העברת זכויות הבניה. התנהגותם של התובע ושל כל אחד מבניו, מלמדת באופן ברור ביותר שהם גמרו בדעתם להתקשר בחוזה כזה. בהעדר הסכמה של התובע להעביר לסאמר ולעאמר את זכויות הבניה, לא היה התובע מבקש היתר בניה (לגבי בניית דירתו של סאמר), והוא לא היה מתמיד בסרובו לקיים את גזר הדין שנגזר עליו להרוס את דירתו של עאמר. סביר להניח שהוא גם היה מנסה למנוע מבניו את הבניה מעל דירתו או מנסה לקבל מהם פיצוי על השימוש שהם עשו, בלא רשות, בזכויות הבניה שלו.

באופן דומה, בהעדר הסכמה של כל אחד מהבנים לקבל מהתובע, בלא תמורה, את שווי זכויות הבניה, סביר להניח שאף אחד מהם לא היה מתחיל בבניית דירתו.

על כן, כאמור, התנהגותם של התובע ושל בניו מלמדת בבירור שהיתה להם גמירות דעת להתקשר בחוזים שבכל אחד מהם העביר התובע, בלא תמורה, את זכויות הבניה לאחד מבניו.

לפיכך, גם אם התובע ובניו הפרו את חובתם על פי דין לדווח לשלטונות המס על העסקאות שהם עשו, בלא תמורה, אין במחדלם זה כדי ליצור חשש שמא לא היתה להם "גמירות דעת" להתקשר בעסקה. לא יכול להיות חולק על כך שהיתה להם גמירות דעת מלאה להתקשר בעסקה שלפיה התובע העביר לבניו את זכויות הבניה.

31. אין אנו מצליחים לראות קשר כלשהו בין שאלת חובתו של התובע וחובתם של סאמר ושל עאמר לדווח על העברת זכויות הבניה לרשות המסים, לבין השאלה מתי הועברו זכויות הבניה.

אמנם, תקנה 10(ב) לתקנות מזכירה את "מס רכוש" אך אזכור זה מתייחס לשומה שנערכה לפי חוק זה, ונוגע לקביעת שווי הנכס. אין הוא מתייחס לשאלה העומדת במחלוקת בין הצדדים שבפנינו - בדבר מועד העברת הנכס (מועד ההעברה של זכויות הבניה). בענייננו, ממילא אין חולק על כך ששווי זכויות הבניה הן כאמור בשומה שנערכה לבקשת הנתבע. \

32. בסעיף 8 לסיכומיו, נסמך ב"כ הנתבע על שני פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. לדעתנו, אין בפסקי הדין האמורים כדי לתמוך בעמדת הנתבע, אלא דווקא להיפך.

ראשון פסקי הדין שהוזכרו בסעיף 8 לסיכומי הנתבע, היה פסק הדין לעבודה בעב"ל 522/05 המוסד לביטוח לאומי - ח'טיב (פס"ד מיום 24/7/07, שייקרא להלן: "ענין ח'טיב").

בפסק הדין בענין ח'טיב נאמר, בין השאר, כך:

"השאלה העיקרית שבמחלוקת היא ממתי פקעו זכויותיו של המשיב בחלקה או בחלק ממנה.

ככלל בעלות במקרקעין נקנית ברישום, אך במקרה הנוכחי אין החלקה רשומה על שם המשיב, אם כי ברור שהוא רשום כבעל הזכויות בה במס רכוש והוא נהג בה מנהג בעלים ללא עוררין.

מקרה בו הזכויות הקנייניות בנכס רשומות רק במס רכוש, ההיגיון המשפטי אומר, שהעברת הזכויות בנכס לאחר - תיעשה גם היא באמצעות הרישום במס רכוש.

על פי הלך מחשבה זה, היה מקום לסבור שכל עוד לא הועברו זכויות המשיב לבניו במס רכוש לא פקעה הזכות הקניינית שלו בחלקה.

יחד עם זה אין לשלול מסקנה לפיה קבלת חזקה מוחלטת בנכס יכול שתחשב כהעברת זכויות והכל בהתאם לנסיבות ולתכלית העומדת מאחורי חוק הבטחת הכנסה." [ההדגשות - לא במקור].

מכאן, שבית הדין הארצי לעבודה אישר בענין ח'טיב כי אכן היה מקום לסבור שכל עוד לא הועברו הזכויות אצל שלטונות המס (שכן באותו מקרה הן היו רשומות רק שם), עוד לא פקעה זכותו של הזכאי לגמלה בדירה (ובענייננו - כאמור כבר לעיל - גם הנתבע אינו חולק על כך שזכותו של התובע בדירות בניו כבר פקעה, שכן הנתבע אינו מייחס לתובע "נכס" שהוא הדירות עצמן אלא רק את שווי זכויות הבניה בהן).

יחד עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה ש"קבלת חזקה מוחלטת" של בנו של המבוטח בדירה שלגביה הוא קיבל את זכויות הבניה, עשויה להיחשב כמועד העברת הזכויות.

בענייננו, משאין חולק שהתובע כבר העביר לבניו את ה"נכס" שהוא זכויות הבניה, הרי שבאותו נכס - בניו כבר קיבלו את החזקה המוחלטת, לכל המאוחר - בשנת 2003 (לגבי עאמר, כעולה ממועד הגשת כתב האישום נגד התובע).

פסק דין אחר שב"כ הנתבע נסמך עליו הוא פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 437/07 המוסד לביטוח לאומי - רשיד (פס"ד מיום 20/12/07). גם פסק דין זה אינו תומך בעמדתו של הנתבע בתובענה שבפנינו, שכן בפסק דין זה שב בית הדין הארצי לעבודה על ההלכה שנפסקה בענין ח'טיב.

33. גם פסקי הדין שהנתבע נסמך עליו בסעיפים 14, 16 ו-17 לסיכומיו, אינם תומים, לדעתנו, בעמדתו של הנתבע. מדובר בדב"ע נג/04-215 סובחי - המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מיום 19/10/94), ובדב"ע נג/04-137 כיאל - המוסד לביטוח לאומי אשר ניתן עוד לפני כן, שכן הוא מאוזכר בדב"ע נג/04-215 הנ"ח. שני פסקי הדין האמורים ניתנו זמן רב בטרם ניתנו פסקי הדין שאליהם התייחסנו בסעיף 32 לעיל. מכל מקום, פסקי הדין האמורים אינם מתייחסים כלל לנכס שהוא "זכויות הבניה" אלא לנכס שהוא הדירות עצמן. אין מקום ללמוד מהם כיצד נכון לבחון את הבעלות בנכס שהוא "זכות הבניה" של הדירות, נכס, שהנתבע מסכים שהתובע אכן העביר לבניו.

34. אנו מודים כי לא עלה בידינו להבין את פשר עמדתו של הנתבע.

לפי עמדתו של הנתבע בענייננו, זכויות הבניה שכבר ניתנו לסאמר ולעאמר, ממשיכות, כביכול, להיות של התובע.

אין אנו מצליחים להבין כיצד סבור הנתבע שדבר מה שניתן לאחר, ממשיך להיות שייך לנותן.

עמדתו של הנתבע כוללת, למעשה, פרדוקס; מצד אחד, הנתבע טוען (ואין חולק על כך), שהתובע העביר לסאמר ולעאמר את זכויות הבניה. אם התובע אכן העביר את זכויות הבניה, הרי שזכויות אלה כבר אינן שלו.

למרות זאת, הנתבע טוען שיש לראות את הזכויות כאילו הן יועברו לסאמר ולעאמר, רק עם הרישום של העברה זו אצל שלטונות המס, וכי רק אז יחל המועד שממנו יש למנות את תקופת חמש השנים שבתקנה 11 לתקנות.

אולם, אם הנתבע צודק בטענתו שאין להתחיל למנות את מנין חמש השנים שבתקנה 11 לתקנות, אזי עדיין אין לראות את זכויות הבניה ככאלה שהועברו לסאמר ולעאמר, ואם אכן כך - אין סיבה להביא בחשבון את שווי זכויות אלה, כ"נכס" שהתובע העביר בלא תמורה.

עסקה של העברת זכויות הבניה, היא עסקה חד-פעמית. אין מדובר ביחסים מתמשכים. מעת שזכויות הבניה הועברו - הן שייכות לנעבר. גם אם עסקה זו חייבת בדיווח ולא דווח עליה, אין הדבר מלמד שהיא לא נעשתה. לאחר שזכויות הבניה הועברו, לא היה התובע יכול לעשות דבר מה באותן זכויות. הוא לא היה יכול להעביר אותן לאחרים. הזכויות האמורות - כבר אינן ברשותו. בענין זה, נזכיר את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 381/99 חזאן - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 31/1/00), שבו נקבע שאין לראות זכויות בניה שכבר הועברו ככאלה שניתן להפיק מהן הכנסה.

35. בענין הדירה המיועדת לעאמר, אנו סבורים שייתכן שהיה נכון לקבוע שנוכח צו ההריסה השיפוטי, אין כלל שווי לזכויות הבניה של אותה דירה, אלא שכאמור לעיל, ב"כ התובע לא חלק על השווי של זכויות הבניה שנאמרו בחוות דעתה של השמאית, ולכן, אין אנו צריכים להידרש לשאלת משמעותו של צו ההריסה השיפוטי.

36. נוסיף כי לא יכול להיות חולק על כך שהתובע, סאמר ועאמר לא נהגו כשורה בכך שלא קיימו את חובת הדיווח לרשות המסים. אך את הסנקציות כנגד מי שמפרים את חובותיהם מכח חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 יש להפעיל על פי חוק זה על ידי הרשויות המוסמכות. המחוקק לא מינה את הנתבע להיות גובה המסים בעבור רשות המסים. אין בחוק הבטחת הכנסה ובתקנות שהותקנו מכחו, הוראה השוללת זכאות לגמלה ממי שאינו מקיים חובת דיווח על פי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963.

37. מכל מקום, דעתנו היא שהתובע ביצע את עסקת העברת זכויות הבניה לסאמר ולעאמר, זה מכבר. המועד המאוחר ביותר שבו בוצעו עסקאות אלה היה בשנת 2003 (לגבי הדירה המיועדת לעאמר, כאמור לעיל) ולסאמר - העברת זכויות הבניה בוצעה עוד לפני כן.

38. זכויות הבניה הועברו מהתובע לסאמר ולעאמר בלא תמורה. על כן, בהתאם לתקנה 11 לתקנות (ומאחר שסאמר ועאמר כבר אינם בגדר "ילד"), יש למנות חמש שנים מעת העברת זכויות הבניה - ועד למועד שבו כבר אין לראות את שווי הזכות כשייך לתובע. (למעשה - אמורים לראות את הנכס כשייך לתובע כל עוד לא חלפו חמש שנים בין מועד העברת הזכויות לבין מועד הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה. התביעה הוגשה, כאמור, בנובמבר 2011, כך שדי בכך שהזכויות הועברו בטרם נובמבר 2006, כדי שהן לא ייראו כ"נכס" שעדיין היה שייך לתובע).

39. התוצאה, איפוא, היא שעם הגשת התביעה בנובמבר 2011, כבר חלפו למעלה מ-5 שנים ממועד העברת זכויות הבניה לבניו של התובע) ולכן - הנתבע לא היה רשאי להביא בחשבון את שווי זכויות הבניה במנין ה"נכסים" של התובע, ולא היה אמור לייחס לתובע "נכס" בסך של 135,000 ₪ בשל העברת זכויות הבניה שאכן היו שוות סכום זה..

לסיכום

40. בשל המוסבר לעיל, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי על הנתבע לשלם לתובע את גמלת הבטחת ההכנסה בלא שייחס לו הכנסה רעיונית בשל ה"נכס" של זכויות הבניה בדירות המיועדות לסאמר ולעאמר, מעל דירת המגורים של התובע.

41. מאחר שהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי - אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט.

42. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ"ט באדר ב' תשע"ד, 31 במרץ 2014, בהעדר הצדדים.