לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף.

עובדות רלבנטיות:

1. עסקינן בתביעה כספית על סך של 776,182 ₪ שהוגשה על ידי המשיב (להלן: "טוואטי"), כנגד המבקשת 1, חברה ציבורית העוסקת בעסקי בנקאות (תקרא להלן: "הבנק"), וכנגד המבקש 2 שהינו עו"ד במקצועו אשר יצג בזמנים הרלבנטיים את הנתבעת בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובע (יקרא להלן: "עו"ד ברינט").
2. במסגרת כתב התביעה ציין טוואטי כי, ביום 2.1.1997 נחתם בינו ובין בת זוגו, מצד אחד, לבין הבנק, מצד שני, הסכם הלוואה, במסגרתו הלווה לו הבנק סך של 412,000 ₪ לצורך רכישת בית מגורים, בישוב יסוד המעלה.

להבטחת החזר כספי ההלוואה נרשם משכון על בית המגורים שנרכש על ידי בני הזוג, לטובת הבנק.

1. כפי שעולה מכתב התביעה, בשלב מסוים, במהלך שנת 1998, טוואטי ובת זוגו נקלעו לקשיים כלכליים ולא הצליחו לעמוד בהחזריה החודשיים של ההלוואה. בשל כך נוצרה בחשבון ההלוואה יתרת פיגורים שבגינה החל הבנק נוקט כנגד טוואטי בהליכי הוצאה לפועל. במסגרת ההליכים הנ"ל הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, ביום 1.1.1999, על ידי הבנק, שטר המשכון וביום 3.2.1999 מונה  עו"ד ברינט ככונס נכסים  על בית המגורים. בעקבות מינויו של עו"ד ברינט לתפקיד האמור החל הבנק, באמצעות עו"ד ברינט, בנקיטת ההליכים הנדרשים לצורך פינוי בית המגורים מדייריו.
2. בעקבות הליכי הפינוי הנ"ל, החלו להתנהל בין טוואטי לבנק הליכים משפטיים שמטרתם לגרום לעיכוב הליכי פינוי הנכס. במהלך ניהול ההליכים הנ"ל, בין השנים 2001-2005,  העביר טוואטי לבנק, לטענתו, כספים בסכום כולל של 150,000 ₪ (קרן), שלא עודכנו בחשבונו המתנהל אצל הבנק וגם לא בתיק ההוצאה לפועל שנפתח למימוש המשכון, כמפורט לעיל.
3. לימים, נדחתה  בקשתו של טוואטי לעיכוב פינוי הנכס ובעקבות דחיית הבקשה, חודשו הליכי מימוש המשכון והוזמנה שומה להערכת שווי הנכס. בהתאם לשומה שהתקבלה נאמד שוויו של הנכס הממושכן בסך של 1,255,000 ₪.

ביום 21.10.2006 ניתנה החלטה על ידי כב' ראש הוצל"פ בחיפה המאשרת את מכירת הנכס, למר יהודה מילר תמורת סך של 1,046,250 ₪. 

1. לטענת טוואטי, ככל שמפחיתים מסכום התמורה ששולמה בעד הנכס יתרת החוב ע"ס הצהרתו של עו"ד ברינט (בסך 724,638 ₪), ואת שכר הטרחה לו זכאי עו"ד ברינט בתוקף היות כונס הנכס (בסך 74,328 ₪), הרי שמגיע לטוואטי יתרת זכות שלא שולמה לו בסך 247,284 ₪.
2. מעבר לסכום היתרה הנ"ל, נטען על ידי טוואטי, הוא זכאי להשבת סך של 150,000 ₪, ששולם על ידו לבנק ולעו"ד ברינט,  בין השנים 2001-2005, ולא קוזזו מיתרת החוב.
3. סכום היתרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מגיע לסך של 465,496 ₪. הסך של 150,000 ₪ ששולם על ידי טוואטי ובת זוגו ואינו משתקף לא בדפי החשבון ולא בתיק הוצאה לפועל, מגיע, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, לסך 310,686 ₪. חיבור שני הסכומים הנ"ל יחדיו, מהווה הסכום הנתבע על ידי טוואטי מן הבנק ומעו"ד ברינט במסגרת תיק זה.

טענות המבקשת במסגרת הבקשה לדחיית התביעה על הסף:

1. במסגרת הבקשה אשר הוגשה מטעמם, נטען על ידי המבקשים כי דין התביעה דחייה על הסף ולכך עתרו המבקשים בבקשתם. את עתירתם לדחיית התביעה ביקשו המבקשים לבסס על נימוקים אלה:
2. לטענת המבקשים, עילת התביעה התיישנה ולמצער חל בהגשת התביעה שיהוי ניכר המצדיק דחייתה.

לעניין זה, נטען על ידי המבקשים, כי טוואטי מבסס את תביעתו על שוברי תשלום מהתאריכים 21.1.2001 וכן 3.2.2005, כאשר כתב התביעה עצמו הוגש לבית המשפט ביום 12.9.2012, קרי לאחר שחלפו מעל ל- 7 שנים מאז ביצוע התשלומים הנטענים. בשים לב לנתון זה, כל הטענות לגבי תשלומים אלה התיישנו משחלפו למעלה מ- 7 שנים מאז תשלומם.  

1. הטענה השנייה עליה סמכו המבקשים את ידם, נוגעת להיות עילת התביעה קנטרנית וטורדנית. נטען לעניין זה על ידי המבקשים כי טוואטי נמנע במשך שנים מלהעלות את הטענות עליהן מבסס הוא את עילת התביעהף ולא זו אף זו, בכל ההליכים המשפטיים רבי השנים שהתנהלו בין הבנק לבין טוואטי ובת זוגו, הן בערכאות המשפטיות והן בלשכת ההוצאה לפועל, לא העלה טוואטי כל זכר לטענה בדבר תשלומים וזאת לאור זקיפת התשלומים על חשבון החוב. בכל מקרה, בהסכם הפשרה שקיבל תוקף שך פסק דין, כמו גם בהחלטות שבאו אחריו, נדחו כל הטענות מסוג זה וטוואטי ובת זוגו קיבלו על עצמם את  כל הרשום בספרי הבנק ללא עוררין.
2. טענה נוספת אשר הועלתה במסגרת הבקשה, הינה למעשה טענת לקיומו של מעשה בית דין המצדיק דחיית התביעה על הסף. לטענתם של המבקשים במקרה דנן ישנו השתק עילה והשתק פלוגתא. ההשתק נובע, לטענתם של המשיבים, מן העובדה כי  ביום 12.10.2006 אישרה כב' רשמת ההוצאה לפועל בחיפה את מכר הנכס. על ההחלטה הנ"ל  לא הוגש עליה ערעור לא על ידי טוואטי ולא על ידי בת זוגו ומשכך מושתקים השנים מלהעלות כל טענה לעניין זה.
3. נטען גם כי התביעה הוגשה כנגד עו"ד ברינט בתוקף תפקידו ככונס נכסים וזאת ללא קבלת היתר מאת הפורום שמינה את עו"ד ברינט לתפקיד האמור.

נטען לעניין זה כי על פי הפסיקה אין לנקוט בשום הליכי כנגד כונס נכסים אלא על דרך של בקשה בפני הפורום שמינה את הכונס לתפקידו.  משכך, ובהעדר אישור מטעם רשם ההוצאה לפועל אשר מינה את עו"ד ברינט לתפקידו, מן הדין לסלק את התביעה נגד עו"ד ברינט על הסף.

טענות המשיב במסגרת התגובה:

1. מטעמו של התובע הוגשה תגובה במסגרתה חזר הוא על עיקר הטענות אותן העלה במסגרת כתב התביעה.

בתגובה לטענות שהעלו המבקשים בבקשתה, נטען על ידי טוואטי כי בכל הנוגע לטענת הנתבעים להתיישנות עילת התביעה ושיהוי בהגשתה, יש לדחות את הטענה.  לטענתו של טוואטי המועד הקובע לעניין תחילת מירוץ ההתיישנות הינו מועד הגשת הדו"ח הסופי מטעמו של כונס הנכסים שכן תביעתו מתייחסת ליתרת כספים שמגיעים לו מן הבנק ומעו"ד ברינט בעקבות מכירת הנכס במסגרת הליכי הכינוס על ידי עו"ד ברינט. לעניין זה נטען כי הדו"ח הוגש רק לאחרונה ולפיכך ברי כי חלפו ממועד הגשתו 7 שנים ואין לומר כי עילת התביעה התיישנה.

1. בכל הנוגע לטענת המבקשים לקיומו של  מעשה בית דין, טען המשיב כי דינה של טענה זו להידחות אף היא, מאחר וכל ההליכים אשר התנהלו עד כה בין הצדדים, סבו סביב עיכוב פינויו של טוואטי ובני משפחתו מהנכס. לעומת זאת, התביעה אשר הוגשה במסגרת הליך זה מתייחסת לעניין אחר והוא יתרת הזכות המגיעה למשיב עקב מכירת הנכס.
2. לבסוף ביקש התובע להורות על דחיית בקשתם של המבקשים לדחיית התביעה על הסף, וזאת לאור העובדה כי המחלוקת במקרה דנן הינה מחלוקת עובדתית לגבי זכותו של טוואטי לקבל יתרת כספים שנותרה בעקבות מכירת נכסו על ידי כונס הנכסים.

תשובת המבקשים לתגובת המשיב:

1.  מטעמם של המבקשים הוגשה תשובה, במסגרתה חזרו המבקשים על עיקר הטענות אשר הועלו במסגרת הבקשה.

בהתייחסותם לטענת טוואטי לפיה מתחיל מניין הימים לחישוב מירוץ ההתיישנות ממועד הגשת דו"ח הכונס ללשכת ההוצאה לפועל, טענו המבקשים כי הדו"ח הסופי שהוגש במסגרת הליכי הכינוס מתייחס לתשלומים שהתקבלו החל ממועד מתן האישור בדבר מכירת הנכס הממושכן וממועד זה ואילך. משכך, כך נטען, כי אין כל רלבנטיות לדו"ח לעניין תחילת מועד ההתיישנות וישנו מקום לקבלת טענות המבקשים לעניין התיישנות התביעה.

דיון והכרעה:

1. סילוק תביעה על הסף הינו אמצעי קיצוני הננקט במקרים חריגים בלבד. לעניין זה ראו ע"א 24512/01 דררור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח(1) 577,582, במסגרתו נקבע כי, על בית המשפט להימנע מסילוק תביעה על הסף מקום שקיים סיכוי, אפילו קלוש, כי התביעה תתקבל.

ראו גם דבריו של  המלומד א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה שביעית), עמ' 138, המסבירים את המדיניות השיפוטית הראויה בנוגע לסילוק תביעה על הסף.  נקבע שם לעניין זה כי:

"הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות המשפטית הרצויה, היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה".

על רקע המדיניות השיפוטית הראויה הנ"ל אבחן להלן, אחת לאחת, את טענות המבקשים במסגרת בקשתם לסילוק התביעה על הסף.

התיישנות:

1. עסקינן בתביעה כספית רגילה שתקופת ההתיישנות לגביה הינה 7 שנים, ועל כך לא חלוקים ביניהם בעלי הדין. מועד הגשת התביעה ידוע והשאלה הטעונה הכרעה בהחלטה זו היא האם חלפו מן המועד שבו נולדה עילת התביעה ועד למועד הגשת התביעה, שבע שנים אם לאו?

לצורך מתן תשובה לשאלה נדרש לקבוע מהו המועד שבו נולדה עילת התביעה. בעניין זה ביקשו המבקשים לקבוע כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות ביחס לסך של 150,000 ₪ הינו מועד ביצוע התשלומים בפועל, במהלך השנים 2001-2005, בעוד שטוואטי ביקש לשכנע כי המועד מתחיל ממועד הגשת דו"ח כונס הנכסים.

במחלוקת זו שהתגלעה בין בעלי הדין שוכנעתי כי הדין עם המבקשים. ובמה דברים אמורים?

ככל שעסקינן בעילת התביעה הנסמכת על סכומים ששולמו על ידי טוואטי ובני משפחתו לבנק במהלך השנים 2001-2005, ואינם משתקפים לא בדפי החשבון הרלבנטי ולא בתיק ההוצאה לפועל, ברי כי עילת התביעה ביחס לכל סכום וסכום נולדה במועד ביצוע התשלום  בפועל. עצם העובדה כי בוצעו על ידי טוואטי ו/או מי מבני משפחתו תשלומים על חשבון החוב שלא מצאו את ביטויים ולא השתקפו לא בספרי הבנק ולא בתיק ההוצאה לפועל, מקימה לטוואטי עילת תביעה ממועד ביצוע כל תשלום ותשלום וממועד זה מתחיל מניין הימים במירוץ ההתיישנות.

לעילת התביעה, ככל שעניינה הסך האמור, אין כל קשר עם הדו"ח שהוגש מטעמו של כונס הנכסים והא ראיה לכך שכתב התביעה מטעמו של טוואטי הוגש בטרם הגשת דו"ח הכינוס (ראה סעיף 27 לכתב התביעה).

צודקים המבקשים בטענתם לפיה דו"ח הכינוס מתייחס לתקבולים שהתקבלו בעקבות מכירת הנכס הממושכן ולחיובים והוצאות שהיו כרוכים בהליך מימוש המשכון. לדו"ח למעשה אין כל קשר  עם עילת התביעה ומועד לידתה.

שונה הדין ביחס לסך של 247,284  ₪ (קרן). עילת התביעה ביחס לסכום זה לא יכלה להיוולד בטרם נמכר הנכס הממושכן לאחר שמכירתו אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל.

משכך, ובשים לב למועד אישור המכירה ותשלום התמורה בגין הנכס על ידי הרוכש, יהודה מילר, לא ניתן לקבוע כי עילת התביעה ביחס לסכום זה התיישנה שכן לא חלפו 7 שנים ממועד לידתה של עילת התביעה, ככל שעניינה הסכום הנ"ל, לבין מועד הגשת התביעה, ביום 12.9.12.

יוצא מן האמור, כי טענת ההתיישנות מתקבלת באופן חלקי בלבד, ביחס לעילת התביעה הנסמכת על הסך של 150,000 ₪ ששולם על פי הנטען על ידי טוואטי ובני משפחתו לבנק במהלך השנים 2001-2005, והיא נדחית ביחס לעילת התביעה הנוספת שעניינה יתרת הזכות המגיעה על פי הנטען לטוואטי בעקבות מכירת הנכס הממושכן.

בשולי פרק זה אציין כי המסקנה הנ"ל אינה בבחינת סוף פסוק ביחס לסך של 150,000 ₪ שכן, כפי שנטען על ידי המבקשים בבקשתם, יכולה הטענה עדיין לבסס לטוואטי טענת קיזוז במסגרת תיק התביעה המתנהל נגדו, שנפתח על ידי הבנק בגין יתרת החוב שנותרה לאחר זקיפת כספי התמורה ששולמו בעד הנכס הממושכן.

מעשה בית דין:

1. יש לבחון עתה האם קיים ביחס עילת התביעה הנוגעת לסך 247,284 ₪ השתק של מעשה בית דין או השתק פלוגתא המצדיקה סילוק התביעה על הסף אם לאו.

נטען לעניין זה על ידי המבקשים כי העילה העומדת במרכזו של תיק זה זהה לעילת שעמדה במרכזם של הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, וכי זו הוכרעה בהחלטות חלוטות ובכללן החלטות של לשכת ההוצאה לפועל. בנסיבות העניין קיים ביחס לעילה הנ"ל השתק של מעשה בית הדין ולכל הפחות השתק פלוגתא המונע מטוואטי להעלות טענותיו פעם נוספת בפני ערכאה שיפוטית.

1. כזכור, ביחס לטענה זו נטען על ידי טוואטי, מן הצד האחר, כי במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין בעלי הדין מעולם לא נדונה השאלה האם מגיעה לטוואטי מן הבנק יתרת זכות אם לאו.  עילת התביעה לעניין זה נולדה עם מכירת הנכס הממושכן ושאלת קיומה או אי קיומה של יתרת זכות טרם הובאה לפתחו של בית המשפט ובוודאי שטרם התקבלה בה הכרעה לגופם של דברים.
2. בעניין זה, וכפי שעולה מכתבי התביעה והתגובה, עילתה של התביעה  שונה במהותה מהעילות עליהן התבססו ההליכים הקודמים, היות ותביעה זו הוגשה בעניין יתרת הזכות המגיעה לכאורה לטוואטי בעקבות מכירת בית המגורים אשר שועבד לטובת הבנק, בעוד שההליכים הקודמים סבו סביב  סוגית מכירת הנכס ועיכוב פינוי דירת המגורים.

משלא הועמדה סוגיה זו שעניינה יתרת הזכות המגיעה לתובע במחלוקת בין הצדדים בהליך קודם ומשלא נקבעו לגביה ממצאים פוזיטיביים, דינה של טענת מעשה בית דין להידחות.

טענה לגבי היות התביעה קנטרנית וטורדנית:

1. כאמור בהתאם להוראות תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984  רשאי ביהמ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.

נקבע כבר  בפסיקה, כי מטרתה של תקנה 101  "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת".

ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח', פד"י נד (4) 464, 478.

1. כפי שכבר צוין לעיל, סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דרסטי, שישנו מקום  להשתמש בו רק במקרים חריגים ונדירים, כאשר ברור שהתובע לא יקבל את הסעד שביקש, גם לאחר שהוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).

כל עוד ישנו סיכוי, שעל פי העובדות שבכתב התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, בית המשפט יטה שלא לסלק לא התביעה על הסף.

בשלב המקדמי, אין בית המשפט שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי הטענות בלבד. על כן, בית המשפט יורה על סילוק התביעה בשלב המקדמי רק אם יתברר לו כי גם אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש.    

1. לאחר שעיינתי בכתב התביעה וטענות הצדדים, ראיתי כי בפיו של המשיב טענה עליה הוא סומך את תביעתו, והיא תשלום יתרת זכות שנותרה לאחר מכירת הנכס הממושכן ותשלום הוצאות הכינוס. גם אם טענה זו יכולה להתברר כטענת קיזוז במסגרת התביעה שהגיש הבנק כנגד טוואטי או במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לאחר שהוגש לאחרונה הדו"ח הסופי של כונס הנכסים, עדיין אין בכך כדי לחסום את טוואטי מהעלאת טענותיו במסגרת הנוכחית ובשלב זה אין לומר כי התביעה, ככל שעניינה יתרת הזכות הנ"ל, הינה טורדנית או קנטרנית.

אין ספק, כי הטענה הנ"ל צריכה להתברר בדרך של הבאת ראיות, ולא ניתן בשלב הנוכחי לקבוע כי התביעה, על פניה, אינה מגלה עילת תביעה אפשרית או כי היא קנטרנית או טרדנית.

1. באשר לטענתם הנוספת של המבקשים לעניין קיומו של צורך בקבלת אישור רשם ההוצאה לפועל להגשת התביעה כנגד כונס הנכסים, מצאתי כי קיים בטענה צדק רב יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי די בטענה זו כדי להצדיק סילוק התביעה על הסף כנגד עו"ד  ברינט ואני מתירה לטוואטי לפעול תוך 60 ימים מהיום לקבלת אישור כאמור.

לא יתקבל האישור תוך המועד האמור יהווה הדבר עילת למחיקת התביעה על הסף כנגד עו"ד ברינט.

סוף דבר:

1. נוכח כל האמור לעיל, הריני מורה על דחיית התביעה, ככל שעילתה נוגעת לסך של 150,000 ₪ וזאת מפאת התיישנותה.

אינני רואה מקום לסלק את התביעה על הסף בנוגע ליתרת סכום התביעה. בענין זה ובו בלבד תמשיך התביעה להתברר כסדרה.

בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.