1. מבוא:

לפניי שתי תביעות המעוררות סוגיות משפטיות דומות ושהדיון בהן אוחד.

התביעה האחת הינה תביעתו הכספית של מר פנחס טוואטי (יקרא להלן: "טוואטי"), כנגד הנתבע, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (יקרא להלן: "הבנק"), לתשלום הסך של 776,182 ₪. התביעה במקור, ראוי לציין, הוגשה אף כנגד ב"כ הבנק, עו"ד יוסף ברניט, והיא נמחקה נגדו בשלבים שלאחר מועד הגשתה לבית המשפט.

התביעה השנייה הינה תביעתו של הבנק כנגד ה"ה פנחס ויהודית טוואטי בגין חוב אותו נותרו האחרונים חייבים לבנק, לטענתו, בחשבון הלוואה שהתנהל על שמותיהם בבנק (יקראו ביחד להלן: "בני הזוג טוואטי"). במסגרת התביעה האחרונה הנ"ל נתבעה נתבעת נוספת, הגב' וזנה נירה, בתוקף חתימתה על כתב ערבות לסילוק אותה הלוואה (להלן: "הגב' וזנה").

1. עובדות שאינן שנויות במחלוקת:

שלא כמו בהרבה תיקים אחרים, בתיק דנן עיקר העובדות הצריכות למתן הכרעה בשני התיקים כאחד, אינן שנויות בין הצדדים במחלוקת ועיקרן מובא להלן.

בין הצדדים נחתם ביום 2.1.1997 הסכם הלוואה שלפיו הועמדה על ידי הבנק לבני הזוג טוואטי הלוואה בסך 412,100 ₪ לצורך רכישת נכס מקרקעין הידוע כמשק מס' 203 במושבה יסוד המעלה. הנכס כולל בית מגורים וסכום ההלוואה הנ"ל היווה אך חלק מן התמורה ששולמה על ידי בני הזוג טוואטי לרכישתו (הסכם ההלוואה צורף לתצהיר העדות הראשית ולכתב התביעה שהוגשו מטעמו של הבנק והוא סומן באות "א").

להבטחת סילוקה המלא והסופי של ההלוואה הנ"ל נרשם משכון לטובת הבנק, על זכויותיהם של בני הזוג טוואטי באותו נכס. לצורך כך חתמו בני הזוג טוואטי על הודעת משכון (מוצג ת/1).

בנוסף, נחתם על ידי הגב וזנה כתב ערבות והתחייבות להחזרת הלוואה.

בני הזוג טוואטי לא עמדו בתשלומים החודשיים של ההלוואה ולימים נוצרה בחשבון ההלוואה יתרת פיגורים. בגין יתרת הפיגורים הנ"ל נפתח על ידי הבנק, ביום 21.1.1999, תיק הוצאה לפועל שבמסגרתו עתר הבנק למימוש המשכון.

במסגרת הליכי המימוש הנ"ל תפס הבנק את החזקה בנכס והציע אותו למכירה. בסופו של הליך, נמכר הנכס לאחד המציעים תמורת הסך של 225,000 $. מכירת הנכס למציע האמור אושרה ביום 21.10.2006 על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל דאז, הגב' לובנה ח'לאילה-שלאעטה.

1. עיקר טענות הבנק:

תביעתו של הבנק כנגד בני הזוג טוואטי והגב' וזנה הוגשה בסדר דין מקוצר ובמסגרתה נטען על ידי הבנק כי לאחר מכירת הנכס הממושכן, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, וזקיפת כספי התמורה על חשבון החוב, נותרו בני הזוג טוואטי חייבים לבנק יתרת חוב בגובה סכום התביעה (196,111 ₪).

בעניין האמור, נטען על ידי הבנק כי במהלכם של הליכי הכינוס התברר לב"כ הבנק, בתוקף תפקידו ככונס נכסים, כי על הנכס רובצים חובות בסכומים גבוהים למס רכישה, חובות למנהל מקרקעי ישראל וחובות לרשות המקומית ולתאגיד המים.

כספי התמורה שימשו בחלקם לסילוק אותם החובות. יתרת סכום התמורה שולם לבנק על חשבון החוב, בחשבון ההלוואות, ובפועל, לאחר העברת הכספים ותשלום החובות, נותרו בני הזוג טוואטי חייבים לבנק את הסך של 196,111 ₪. לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו צירף הבנק, כנספח ו', תדפיס הבנק המשקף את יתרותיהן הבלתי מסולקות של ההלוואות.

בעניין החובות למנהל מקרקעי ישראל, הוסיף הבנק וטען כי במעמד רכישת הנכס, התחייב עו"ד שפיגל מטעמם של בני הזוג טוואטי לעשות כל הדרוש לצורך רישום הנכס על שמותיהם של בני הזוג טוואטי. בפועל, עו"ד שפיגל לא עמד בהתחייבותו הנ"ל וחדל מרישום הנכס כאמור. בנסיבות אלו, נאלץ הבנק ליזום הליך משפטי בבית המשפט שהסתיים במתן פסק דין (נספח ד' לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו של הבנק). במסגרת הליך של ערעור שהוגש על פסק דין הושגה בין הצדדים הסכמה בנוגע לאופן סילוק החוב למנהל מקרקעי ישראל שהגיע לסך של 174,909 ₪. על פי אותה הסכמה שילם עו"ד שפיגל מטעמם של בני הזוג טוואטי את הסך של 100,000 ₪ למנהל בעוד שהבנק שילם את הסך של 60,013 ₪. יתרת סכום החוב שולמה מכספי תמורת מכר הנכס (ראו בנספח ה' לתצהיר הבנק).

בתביעתו עתר הבנק לחיובם של בני הזוג טוואטי בתשלום יתרת החוב על פי ספרי הבנק ובנוסף לה פיצויים בגין הפרת התחייבויותיהם של הנ"ל כלפי הבנק בגובה הפרשי ההצמדה והריבית המוסכמת על פי הסכם הלוואה, בשיעור 10.5% לשנה עד מועד התשלום בפועל.

1. עיקר טענות טוואטי:

בכתב התביעה שהוגש על ידי מר טוואטי ובתצהירי עדות ראשית עליהם חתמו בני הזוג טוואטי העלו האחרונים את טענותיהם כנגד הבנק.

בתצהיריהם האמורים תיארו הנ"ל את תהליך החתימה על הסכם ההלוואה. בהתאם להסכם האמור הועמדו לבני הזוג טוואטי שתי הלוואות. עיקר כספי ההלוואות בסך 412,000 ₪ שימש את בני הזוג טוואטי לרכישת בית מגורים בנכס הנ"ל. שווי הנכס כולו עלה על סכום ההלוואה בהרבה, ולמעשה הסכום אותו קיבלו בני הזוג טוואטי מהבנק, היווה אך ורק 1/3 מערך הנכס שנרכש על ידם. יתרת שוויו של הנכס שולמה על ידי בני הזוג טוואטי מכספם הפרטי.

באותם הזמנים, טענו בני הזוג טוואטי, נוהל על ידי השנים עסק בשם "אלום טל", שעיקר עיסוקו היה ביצוע עבודות זגגות ואלומיניום. במסגרת העסק ביצעו בני הזוג טוואטי עבודות שונות עבור המדינה, וזאת בעקבות נזקים שנגרמו לנכסים שונים במושב מרגלית ובקריית שמונה במבצע "ענבי זעם". חרף ביצוע העבודות האמורות, המדינה שילמה לבני הזוג טוואטי חלק מזערי בלבד מן התמורה המגיעה להם, בעבור ביצוע העבודות המתוארות לעיל, וכתוצאה מאי התשלום בני הזוג טוואטי נקלעו למשבר כלכלי קשה, שהקשה עליהם לעמוד בהחזרי ההלוואה השוטפים.

כתוצאה מן הפיגורים שנוצרו בתשלומי ההלוואה, הוגש שטר המשכון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וביום 3.2.1999 מונה עו"ד ברינט ככונס נכסים על מלוא הזכויות בנכס. לאחר מינויו של עו"ד ברינט ככונס נכסים החל האחרון בביצוע פעולות שמטרתן מכירת הנכס. במסגרת אותן הפעולות הוזמן על ידו דו"ח שמאי שבהתאם לו הוערך שוויו של הנכס בסך של 1,255,000 ₪ (270,000 $), נכון ליום 5.3.2006.

לאחר עריכת השומה, הוגשה על ידי בני הזוג טוואטי בקשה למתן צו מניעה זמני בבית משפט השלום בחיפה. במסגרת תגובה שהוגשה מטעמו של הבנק לבקשה האמורה, הוגש תצהיר של עו"ד גבע מן המחלקה המשפטית בבנק, בו צויין כי סכום החוב המגיע לבנק מטוואטי עומד ע"ס 724,638 ₪, נכון ליום 14.3.2005, כאשר סכום זה אינו כולל שכ"ט הכונס.

נטען בנוסף על ידי טוואטי כי בין השנים 2001-2005 שולמו על ידיהם לבנק ולכונס הנכסים כספים שרק חלקם עודכן, בעוד שחלקם האחר, בסכום כולל של 150,000 ₪, לא קוזז מהחוב ולא עודכן.

ביום 21.10.2006 אושרה מכירת הנכס למציע, תמורת סכום של 225,000 $, השווים באותה תקופה לסך של 1,046,250 ₪.

בשים לב לתמורה ששולמה בגין המכר, ובהתחשב ביתרת החוב עליה הצהיר עו"ד גבע בתצהירו האמור, ואף אם מביאים בחשבון את שכר הטרחה המגיע לכונס בסך 74,328 ₪, אמורה היה לעמוד לזכות טוואטי יתרת זכות בסך 247,284 ₪, נכון ליום 6.12.2006, ובשום מקרה לא ניתן לקבל טענת הבנק כי טוואטי נותרו חייבים לו יתרת חוב לאחר מימוש המשכון על הנכס.

ליתרת זכות זו ישנו מקום להוסיף את הסך של 150,000 ₪ ששולם על ידי טוואטי לבנק ולכונס הנכסים מטעמו, בין השנים 2001-2005, ולא קוזז מיתרת החוב.

שני הסכומים הנ"ל נתבעים על ידי טוואטי בתביעתו כנגד הבנק, בערכים ריאליים ואת התביעה העמיד טוואטי ע"ס 776,182₪.

1. הגנת הבנק:

בכתב הגנה שהוגש מטעמו של הבנק הכחיש האחרון את הטענות בנוגע לתשלום הסך של 150,000 ₪. בנוגע לטענות אלו, טען הבנק כי מדובר בטענות שהתיישנו זה מכבר ודינן מטעם זה לבדו דחייה.

לשיטת הבנק כל הסכומים ששולמו לידיו או לידי עו"ד ברינט, זוכו בחשבונם של טוואטי בבנק.

בכתב ההגנה חזר הבנק על הטענות שהועלו על ידו בכתב תביעתו ועתר לדחיית התביעה נגדו במלואה.

1. הגנת טוואטי:

במסגרת כתב הגנתם, חזרו בני הזוג טוואטי על טענותיהם שהועלו בכתב התביעה, וציינו כי הסך של 150,000 ₪ ששולם על ידם לטענתם, וכן סך נוסף של 97,043 ₪ ששולם על ידי קונה הנכס, לא דווחו כלל ללשכת ההוצאה לפועל. לשיטת טוואטי, סכומים אלה עודכנו לאחר פניית החייבים באמצעות בא כוחם, לעו"ד ברינט.

טענה נוספת שהועלתה על ידי טוואטי, נוגעת לערבה - גב' וזנה נירה, ולפיה חוסה זו תחת ההגדרה של ערב מוגן מכוח הסכם הערבות ומכוח חוק הערבות, התשכ"ו- 1961 והיא זכאית להגנות ולזכויות העומדות לערב מוגן על פי הגדרתו בחוק האמור.

בפועל, כך נטען, הערבה לא עודכנה כנדרש על כך שבני הזוג טוואטי אינם עומדים בהחזרי ההלוואה והפעם הראשונה בה הובאה עובדה זו לידיעת הערבה היתה לאחר הגשת כתב התביעה.

נטען עוד כי בהתאם למכתב שנשלח לערבה עומדת יתרת הפיגורים על סכום נמוך בהרבה מן הסכומים הנתבעים על ידי הבנק מבני הזוג טוואטי ומן הערבה לסילוק חובותיהם.

1. המחלוקת:

שתי התביעות, זו של הבנק וזו של מר טוואטי, מעלות כאמור שאלות עובדתיות ומשפטיות דומות. לא נחטיא לאמת אם נאמר כי המחלוקת בשני התיקים נסובה סביב שאלה עיקרית אחת והיא זו – האם לאחר מימוש המשכון שהוטל על הנכס נותרו בני הזוג טוואטי חייבים כספים לבנק, שמא נוצרה לזכותם יתרת זכות שלא שולמה להם על ידי הבנק.

בנוסף, עומדות להכרעה שאלות נוספות העוסקות במהות הזכויות הממושכנות, וכן עומדות לפנינו טענות ההגנה שהעלתה הערבה ועל תמציתן עמדנו לעיל.

בטענות אלו יעסוק פרק הדיון להלן.

1. הראיות:

על פי החלטה שיצאה מתחת ידי ביום 23.9.14, הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים.

מטעם התובע הוגשו שני תצהירים מטעמה של הגב' דניס אהרונוביץ , מי ששימשה כמנהלת תחום גביית משכנתאות בבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "גב' דניס")

מטעמם של בני הזוג טוואטי הוגשו תצהיריהם ובנוסף הוגש תצהיר מטעמו של הגב' וזנה.

במסגרת ישיבת ההוכחות שהתנהלה לפני ביום 7.7.2015, שמעתי בעיקר את עדותה של גב' דניס, כמו כן נחקרו לפני בני הזוג טוואטי. ב"כ הבנק ויתר על חקירתה של הגב' וזנה, וזאת, לטענתו, נוכח העובדה כי תצהירה כמעט כל כולו הוא בגדר עדות מפני השמועה ולנושא היחיד שהועלה במסגרתו ואינו עדות שכזו, ניתן מענה על ידי עדת התביעה.

בתום שלב הבאת הראיות ניתן צו להגשת סיכומים בכתב.

1. דיון והכרעה:

טענת טוואטי בנוגע למהות הזכויות הממושכנות

כזכור, נטען על ידי טוואטי כי לא כל זכויותיהם בנכס מושכנו על ידי הבנק, להבטחת סילוק ההלוואה, כי אם בית המגורים בלבד. הראייה לכך, לטענתם, היא כי כספי ההלוואה היוו אך חלק מן התמורה ששולמה על ידיהם בגין הנכס ולמעשה את עיקר התמורה הם שילמו באמצעות הון עצמי.

דין טענה זו להידחות. טענה זו עומדת בסתירה למסמכי המשכון המדברים בעצמם והנסמכים על חוזה הרכישה המציין את מהות הזכויות שנרכשו על ידי טוואטי.

בנוסף, וככל שטענה זו היתה אכן טענת אמת, שיש מאחוריה ממש, חזקה על טוואטי כי היו מעלים אותה בלשכת ההוצאה לפועל, במסגרת ההליכים שננקטו נגדם למימוש המשכון ולא היו ממתינים עד לאחר סיומם של הליכי המימוש על מנת להעלות את הטענה.

עצם העובדה כי כספי ההלוואה היוו אך חלק מסכום התמורה ששולמה בעד רכישת הנכס, אינה מאפשרת לבדה ייחוד חלק ספציפי בנכס להבטחת כספי ההלוואה. המונח "מקרקעין" מוגדר בסעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בסעיף 1, בהאי לישנא:

הטענה לפיה המשכון נועד לחול אך ורק על דירת המגורים ולא על כל הזכויות בנכס, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם ההגדרה הנ"ל.

נכון הדבר כי עניינו בזכויות חוזיות אך עיון במוצגים ת/ 1 ו ת/2 אינו מותיר ספק בכך שהזכויות שמושכנו לטובת הבנק, להבטחת החזר כספי ההלוואה, הם כל זכויותיהם של בני הזוג טוואטי בנכס המקרקעין הנמצא ביסוד המעלה, שמספרו 203.

במוצג ת/2 שהינו ההסכם לרכישת זכויות החוזיות במקרקעין על ידי טוואטי, מוגדרות הזכויות כ"..נחלה חקלאית הנמצאת ביסוד המעלה, משק מס' 203 גוש: 13390. מגרש: 103 הכוללת בית מגורים וכן 15 דונם מטעים (6.5 דונם אגסים ו- 8.5 דונם פקאן 9 (להלן: "הנכס")"

מעיון בהסכם הנ"ל, עולה כי הנכס כפי שהוא מוגדר בהסכם רכישת הזכויות, כולל את דירת המגורים ואת המקרקעין כולם, כולל המטעים. הטענה אותה העלה טוואטי לפיה המשכון התייחס אך ורק לדירת המגורים וזאת במנותק מיתר המקרקעין, מתבררת כטענה בעלמא.

לעניין זה העידה גב' דניס וציינה, כי בכל הנוגע למשכון הנכס, הכוונה הייתה לכל הנכס כולל השטח ולא רק לבית מגורים כטענתם של טוואטי, לעניין זה אף הפנתה דניס לכך שהמשכון מפנה להסכם הרכישה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 13-14).

טענה זו לא הוכחה על ידי טוואטי, ואף המסמך הנ"ל סותר את טענותיו של טוואטי באופן מוחלט, ומלמדנו כי הנכס כולל את כל החלקה בנוסף לבית המגורים.

טענה זו הינה בגדר טענה שאבד עליה הכלח משלא הועלתה על ידי הצדדים בהליך מימוש הנכס ומכירתו. ככל שהייתה לטוואטי טענה כלשהי או השגה כנגד משכון הנכס ומימוש כל החלקה היה עליהם להעלות את טענותיהם במסגרת ההליך שהתנהל בלשכת ההוצאה לפועל ולא להמתין עם הטענה עד הלום.

האם עלה בידי הבנק לבסס טענתו בנוגע לקיומה של יתרת חוב המגיעה לו מטוואטי והערבה וזנה?

טענת הבנק לקיומה של יתרת חוב בסך 196,111 ₪ המגיעה לו מבני הזוג טוואטי, לאחר מימוש הנכס וזקיפת כספי התמורה, בניכוי הוצאות הכינוס ושכ"ט הכונס, לטובת חשבון ההלוואה, הוכחה על ידי הבנק כדבעי.

להוכחת טענתו זו צירף הבנק מטעמו נספחים ג', ג'1 וכן נספחים ו'-ז' לתצהירה של גב' דניס.

במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה של גב' דניס, העידה זו כי לאחר מימוש הנכס, וקבלת יתרת התמורה, ולאחר תשלום כל החובות שרבצו על הנכס ועל המכר, נותרה בספרי הבנק יתרת חוב אשר עמדה נכון ליום הגשת התביעה על הסך של 196,111 ₪ בגין ההלוואות (סעיף 16 לתצהיר).

הנספחים הנ"ל אשר צורפו על ידי גב' דניס לתצהירה מאששים ותמוכים בטיעונה האמור.

באשר למשקלם של ספרי הבנק, סוכם בין הצדדים בסעיף 14 להסכם ההלוואה, כי: "ספרי הבנק וחשבונותיו יהיו נאמנים על הלווה והעתקי חשבונות באישור פקיד הבנק ייחשבו בכל עת בתור הוכחה נגד הלווה ביחס לסכום ההלוואה הנ"ל או יתרתה, חשבון הריבית, הסכומים הנוספים, ההוצאות וכל יתר העניינים הנזכרים בהסכם זה". (נספח א' לכתב התביעה ותצהיר עדות ראשית של גב' דניס)

המסמכים אותם הגיש הבנק לשם הוכחת תביעתו כנגד טוואטי, הינם בגדר רשומות מוסדיות, אשר קבילות להוכחת אמינות תוכנן בהליך משפטי, נספחים אלה הינם פלט מחשב מספרי הבנק, אותו נהג הבנק לערוך במהלך התנהלותו הרגילה. הדרך להפרכת אמינותם של מסמכים אלה שהוגשו מטעם הבנק, הייתה פתוחה בפני טוואטי, אך הם נמנעו מלעשות דבר על מנת להפריך את אמינותם של המסמכים הנ"ל.

למעשה, די בדפי החשבון הנ"ל, אשר צורפו לתצהירה של גב' דניס ולאמור בתצהירה המבסס את מעמדם של דפים אלו כרשומה מוסדית לכל דבר ועניין, כדי לבסס את טענת הבנק לקיומה של יתרת החוב הנ"ל. הנתונים העולים מדפי החשבון האמורים לא נסתרו כלל ועיקר על ידי טוואטי.

בהתאם לסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הראיות") הוגדרה רשומה מוסדית כ- "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". סעיף 36 לפקודה קובע היותה של רשומה מוסדית "ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה". כמו כן נקבע להלכה, זה מכבר, כי יש לראות בתדפיסי חשבון בנק ממוחשבים כהעתק רישום מספרי הבנק המשמשים ראיה לכאורה לאמיתות הרישומים בהם ומבלי שיהא צורך להעיד מכלי ראשון באשר לפעולות הבנקאיות הרשומות בחשבון.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו במסגרת ע"פ 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד"י מז' (3) 240, שם נקבע בזו הלשון:

”לדעתי, הגיונם של דברים מחייב לראות בתדפיסים אלה העתקים של רישומים בספר בנקאי, במובן פקודת הראיות [נוסח חדש]. תכליתן של ההוראות בפקודת הראיות, העוסקות בהגשת העתקי רישום של ספר בנקאי כראיה, היא להקל על דרכי ההוכחה של עניינים הקשורים בבנקים, ולייתר את הצורך בטלטול ספרי הבנק לבית המשפט ובהטרחת פקידי הבנק לבית המשפט על מנת להעיד מכלי ראשון על פעולה בנקאית שנעשתה בחשבון פלוני ונרשמה [ע"א 174/88, גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפיון, פדי"י מב' (1) 565; ר' גם ע"א 182/65, הנדלר נ' חברת חלקה 66 בגוש 6126 בע"מ ואח' (9), 117]. תכלית זו תסוכל לחלוטין, אם בפירוש הוראות פקודת הראיות [נוסח חדש], לעניין זה לא יינתן ביטוי לחידושי הטכנולוגיה המאפשרים אגירת נתונים שלא בדרך של כתיבה או הדפסה על גבי נייר. מובן כי הדבר עלול לגרום לשיבוש בהליכים משפטיים ולהכבדה ניכרת – שלא לצורך – על המוסדות הבנקאיים, העושים שימוש בשיטת רישום ממוחשבת. על מנת למנוע אפוא את ריקונו מתוכן של ההסדר הקבוע בפקודת הראיות [נוסח חדש], יש לפרש את המונח "פנקס", העומד ביסוד ההגדרה המצויה בסעיף 35, ככולל כל מאגר נתונים המצוי בידי הבנק, ומתייחס לעסקאות ולפעולות הנעשות במסגרת הפעילות הבנקאית, ולא לפרש מונח זה כפשוטו מן הבחינה הצורנית [ר' לעניין זה את מאמרו של ע. ארגוב, "קבילותם של פלטי מחשב כראיה" משפטים כ (תש"ן – תשנ"א), 131, 157].

גישה דומה ניתן למצוא בפסיקה האנגלית. בשנת 1982 תוקנה ההגדרה סל "ספרי בנק"... אשר קובע הסדר דומה לזה המצוי בפקודת הראיות [נוסח חדש]. בהגדרה המתוקנת נאמר בפירוש, כי לא רק תיעוד כתוב נכנס לגדר "ספרי הבנק", אלא גם אגירת נתונים בדרך של מיקרופילם, סרט מגנטי או כל צורה אחרת – אלקטרונית או מכאנית. ברם, עוד בטרם תוקנה ההגדרה האמורה, פסק בית המשפט, בפרשו ת הוראת סעיף 4 לחוק משנת 1870 [הדומה בתוכנה להוראת סעיף 37 לפקודת הראיות [נוסח חדש], כי יש לראות גם תיעוד על גבי מיקרופילם כעומד בתנאי ההגדרה..."

בדברים אלו שאני מסכים להם, ניתן ביטוי הולם לצורך בשמירה על המאפיינים העיקריים המתקיימים בפנקסי בנק – היינו, העובדה שמדובר במאגר נתונים קבוע ובר קיימא, העובדה שמאגר זה מנוהל ונשמר על ידי הבנק, והעובדה שבמאגר מתועדות העסקאות הנעשות במהלך העסקים הבנקאיים – תוך שילובו בצורך להתאים את המשפט לנסיבות החיים המשתנות. לאור גישתי זו ברור, כי המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט קמא הם בגדר העתק מספרי הבנק ולכן ניתן לראות בהם ראיה לכאורה לאמיתות הרישומים בהם..."

משמע, יש לראות בדפי החשבון בתובענה דנן ראיה קבילה להוכחת פרטיהם בכל הנוגע ליתרת חובם של טוואטי בגין ההלוואה הנ"ל. באמצעות הצגת הדפים והוכחת מעמדם כרשומה מוסדית הבנק השכיל להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו שלפיה לאחר מימוש הנכס, פרעון כל החובות שרבצו עליו ותשלום הוצאות הכינוס ושכ"ט הכונס, נותרה יתרת חוב בסך של 196,111 ₪ נכון ליום 13.3.2012, עליה יהא מקום להוסיף ריבית בשיעור של 10.5% לשנה, בהתאם למוסכם בהסכם ההלוואה.

כפי שכבר ציינתי לעיל, טענתו זו של בבנק לא הופרכה כלל ועיקר על ידי טוואטי, ולא הובאו ראיות

כלשהן על ידיהם שיש בהם כדי להוכיח אחרת, זאת למעט הטענה בנוגע לביצוע תשלומים בסך 150,000 ₪, אשר תזכה להתייחסות נפרדת בהמשך.

מעמדה של הערבה ונפקות מכתב הדרישה שנשלח לערבה המציין יתרת חוב אחרת

כזכור, נטען על ידי הערבה וזנה כי הינה בגדר ערבה מוגנת שלטובת חלות הגנות ועומדות זכויות מכוח חוק הערבות. נטען בנוסף כי זכויותיה כערבה מוגנת הופרו על ידי הבנק דבר המצדיק ביטול ערבות.

דא עקא שלנוכח מועד חתימתו של כתב הערבות, דין טענותיה הנ"ל של הערבה וזנה להידחות. עיון בכתב הערבות מלמד על מועד חתימתו ביום 2.1.1997. תיקון תשנ"ח לחוק הערבות נכנס לתוקפו ביום 1.6.1998 כ- 18 חודשים לאחר מועד חתימתו של כתב הערבות.

תיקון זה המשיך את המגמה הצרכנית המגנה על הערב ומסדירה ביתר פירוט את סוג העסקאות, מהות הערבים והחובות המוטלות על הנושה. במסגרת התיקון הנ"ל הוטלה על הנושה חובת גילוי המחייבת את הנושה לגלות לערב לפני כריתת חוזה הערבות את הפרטים שנקבעו בחוזה בינו לבין החייב. בין השאר חייב הנושה לגלות לערב האם הערבות היא לחוב קיים או לחיוב המחליף חוב קיים, כאמור בסעיף 22 (ב)(2) לחוק הערבות.

במידה ולא גילה הנושה את הפרטים האמורים קובע החוק בסעיף 23(א)(5), כי הערב יהיה פטור מערבותו. כלל זה יהיה נכון, אלא אם הוכיח הנושה שהערב ידע את הפרטים, קרי חתימה על ערבות לטובת חוב קיים או עתידי.

כך גם מוסיף התיקון חובת גילוי לגבי מרכיבים רבים הקשורים בעסקה בין הנושה לחייב.

הגישה העומדת ביסוד חקיקת החוק היא גישה צרכנית, שבאה להגן על ערבים מפני נושים, ובעיקר נושים מוסדיים בעלי עוצמה, כדוגמת הבנקים, ולשנות המצב שהיה קיים קודם לתיקונים שנעשו בחוק. בבר"ע (ת"א)1927/08, דרדור נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, (לא פורסם).

בפסיקה כבר נקבע כי תיקון תשנ"ח איננו חל רטרואקטיבית על ערבויות שנחתמו טרם התיקון אך יש ללמוד ממנו על הפרשנות שראוי ליתן לחוק עוד טרם תיקונו-

"תיקוני החוקים מצביעים על מגמה המכירה בקשיים ובעיוותים העשויים להתקיים בקשר המשולש שבין הנושה, החייב והערב. בהמשך להכרה זו מנסה המחוקק לקבוע זכויות וחובות שיהיה בהן כדי לתעל את ההתחייבויות לקיום חובו של אחר לאפיקים רצויים, כלכלית וחברתית. אמנם אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקונים, אולם יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. פרשנות זו, במגבלות לשון החוק, היא התכלית הראויה, שכן היא משתלבת ונעה עם מגמת מכלול החוקים הצרכניים שאותם מעצב המחוקק. העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בה, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר-על-כן, מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת מהחוק דהיום, יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלוונטי במועד אירוע המקרה, נושא ענייננו." (

ראו לעניין זה ע"א 7451-96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג (2) 337.

בנסיבות העניין, נוכח מועד חתימתו של כתב הערבות ברי כי אין להוראות תיקון תשנ"ח לחוק הערבות תחולה על כתב הערבות עליו חתומה הגב' וזנה. מה עוד, שבנסיבות המקרה דנן, בהן הערבה הינה אחותה של הגב' וזנה ואינה צד רחוק, הדעת נותנת כי לא קיבלה בהפתעה דרישות הבנק לפרעון יתרות הפיגורים שנוצרו בהלוואות.

הוכח לפני כדבעי כי לערבה וזנה נשלחו על ידי הבנק הודעות על פיגורים בהחזרי ההלוואות. בכל מקרה, ולמעט טענה כללית למדי בעניין זה, אין בפי הגב' וזנה טענה לנזקים קונקרטיים שנגרמו לה עקב אי קבלת הודעות הבנק על קיומם של פיגורים בחשבונות ההלוואה, ולמעשה אין היא טוענת כי לו הדבר היה מובא לידיעתה בזמן אמת כי היתה דואגת לכך שהלווים יפרעו את החזריה השוטפים של ההלוואה.

בנוגע למכתב הדרישה אשר נשלח לערבה המציין יתרת חוב שונה מזו הנתבעת על ידי הבנק, הוכח לפני כדבעי בעדותה האמינה של העדה מטעמו של הבנק, הגב' דניס, כי היא נוגעת ליחידה אחת מתוך 4 יחידות של ההלוואות וכי אינה משקפת את מלוא יתרת החוב שהצטברה לחובתם של הלוואים בחשבון ההלוואה.

בנסיבות אלה דין טענתה של הגב' וזנה הנסמכת על מעמדה כערבה מוגנת להידחות. דין טענתה הנוספת של הגב' וזנה בנוגע ליתרת החוב הנלמדת ממכתב דרישה שנשלח אליה, להידחות אף היא לאור האמור לעיל .

טענת טוואטי לביצוע תשלומים שונים כדי הסך של 150,000 ₪ על חשבון החוב שלא קוזזו מיתרת החוב:

את טענתם זו העלו טוואטי הן במסגרת תביעתו של מר טוואטי כנגד הבנק והן במסגרת תביעתם הבנק נגדם ונגדה הערבה, כטענת הגנה. בשים לב למועדים שבהם בוצעו התשלומים הנטענים, בין השנים 2001-2005, העלה הבנק טענת התיישנות ועמד על דחיית הטענות. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 21.11.2013 הוריתי על דחיית הטענה מחמת התיישנות. נקבע על ידי באותה החלטה כי אין מניעה מכך שבני הזוג טוואטי יעלו את הטענה כטענת הגנה בתביעת הבנק נגדם.

מקום בו נדחתה הטענה, כאמור, לא היה מקום לכך שטוואטי יחזור ויעלה את הטענה בתביעתו כנגד הבנק. למותר לציין כי על ההחלטה האמור לא הוגשה בקשת רשות ערעור וההחלטה הפכה למעשה לסופית.

עם זאת, משלא לא סתמתי את הגולל על הטענה כטענה הגנה, במסגרת תביעתו של הבנק כנגד בני הזוג טוואטי, נותר עוד מקום להתייחס לטענה במסגרת פסק הדין.

דין טענה זו כקודמותיה, להידחות.

ככלל, טענת קיזוז, הנטל להוכיחה רובץ על כתפי המעלה אותה (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ (בפירוק) נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 744, 746 ליד האות ה' (1996); ע"א 6429/98 רמאל חברה לטקסטיל (1991) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (23.1.2000); קדמי בעמ' 1744).

מעיון בקבלות אותן צירף טוואטי לתצהיר עדות ראשית מטעמו (נספחים ג'- ג'9 ), עולה כי אכן בין השנים 2001-2005 שילמו הם סכומי כסף שונים, סכומים שלשיטתם של בני הזוג טוואטי לא קוזזו מכלל החוב, כפי שהדבר מופיע במסמך נתונים מלשכת ההוצאה לפועל (נספח יא' לתצהיר טוואטי).

יחד עם זאת מעיון והשוואת הקבלות הללו, לדו"ח נתונים, עולה כי חלק ניכר מהסכומים הללו נרשם וקוזז מהחוב, גם אם לא באופן מיידי, קרי לא באותו יום הנקוב על הקבלה אלא תוך מספר בודד של ימים לאחר מכן.

ראו לדוגמא קבלה מיום 21.2.2001 (נספח ג') בסך כולל של 10,000 ₪, כשמעיון בדו"ח נתונים, עולה כי קיימת פעולה להקטנת החוב ביום 26.2.2001.

ראו גם קבלה מיום 1.3.2001 (נספח ג'2 ) בסכום של 3700 ₪, שמעיון בדו"ח נתונים עולה כי בתאריך הזה אכן קיימת פעולה בדו"ח הנתונים.

באשר לקבלה שמיום 7.1.2002 בסכום של 4431 ₪ (נספח ג' 3); קבלה מיום 5.3.2002 בסך של 4500 ₪; קבלה מיום 31.10.2002 בסך של 10,000 ₪ (נספח ג'4); כך גם (נספח ג' 6) קבלה מיום 1.6.2000; קבלה מיום 2.7.2002, הרי בדף הנתונים מלשכת ההוצאה לפועל ניתן להבחין בהקטנות חוב רבות שבוצעו במועדים זהים ולמצער סמוכים למועד ביצוע התשלומים השונים.

מעבר לכך, תביעתו של הבנק נסמכת על יתרת חוב המגיעה לבנק, מבני הזוג טוואטי, המשתקפת בספרי הבנק ולא בדפי החשבון בתיק ההוצאה לפועל. על ההבחנה שבין יתרות החוב בשני החשבונות הנ"ל, זה של הבנק וזה של ההוצאה לפועל, עמדה בהרחבה המצהירה מטעם הבנק בעדותה ועמד ב"כ הבנק, בהרחבה גם כן, במסגרת סיכומי טענותיו.

בנסיבות אלה, היה על טוואטי להראות כי תשלומים שבוצעו על ידם על חשבון חובם לא נוכו מיתרת החוב בספרי הבנק. בנוסף, ובשים לב לעובדה כי מדובר בתשלומים שעל פי הנטען בוצעו במועדים שונים לאחר מועד פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל, בידי טוואטי עמדה הזכות להעלות את טענותיהם במסגרת "בקשה בטענת פרעתי" ולא כך הם עשו.

בנסיבות העניין, בצדק נקבע כי הטענות בנוגע לאותם הסכומים התיישנו ולמצער חל שיהוי ניכר בהעלאתן.

מכל מקום נראה כי אין בטענות אלה ממש ואני מורה בזאת על דחייתן.

טענת מר טוואטי ליתרת זכות המגיעה לו מן הבנק, הנסמכת על תצהירו של עו"ד גבע מטעמו של הבנק:

כזכור טוואטי טען כי, אינו חייב מאומה לבנק, בל נהפוך הוא העניין, הבנק הוא זה שחייב להחזיר לו יתרת סכומים שהתקבלו ממכירת הנכס על ידי הכונס, זאת בהסתמך על שומה שנערכה על ידי משרד כהן- סולומן ושות' ממנה עולה כי שווי הנכס הינו 1,255,000 ₪ (נספח ד' לתצהיר טוואטי), וכן על תצהירו של עו"ד גבע מהמחלקה המשפטית של הבנק (נספח ה' לתצהיר)9, ממנו עולה כי יתרת חובו של טוואטי לבנק, נכון ליום 14.3.2005 הינו בסך כולל של 724,638 ₪, סכומים אלה אינם כוללים הוצאות ויתרת שכר טרחה (סעיף 15 לתצהיר עו"ד גבע).

טוואטי הסתמך כמו כן, על דו"ח שהוגש מטעמו של הכונס לתיק ההוצאה לפועל, לפיו נותרה זכות של 446 ₪.

בהסתמך על מסמכים אלה, ביקש טוואטי לשכנע כי, הבנק ולאחר הפחתת שכר טרחתו של הכונס בסך של 74,328 ₪ נותר חייב לו את הסך של 247,284 ₪.

דין טענה זו כקודמתה להידחות. למעשה, מקומה הנכון של הטענה, בדומה למרבית טענותיו האחרות של מר טוואטי, היה במסגרת הליכי מימוש המשכון על הנכס בהוצאה לפועל, אלא שבאותם הליכים, וחרף היותו צד להם, בחר טוואטי לשבת חיבוק ידיים.

בעניינה של הטענה הנ"ל מקובלים עלי הסבריה של העדה מטעמו של הבנק, הגב' דניס, המשכנעים למדי ויש בהם המון היגיון. טענתו של מר טוואטי לעומת זאת אינה מבוססת על דבר והיא מתעלמת מאלמנט הזמן שיש לו ערך כלכלי בפני עצמו.

החישוב האריתמטי הפשוט אותו מבקש מר טוואטי כי נעשה, המביא בחשבון יתרת חוב המגיעה ממנו ומבת זוגו לבנק, נכון ליום 14.3.2005, אותה הוא מבקש להפחית מן התמורה ששולמה בגין מכירת הנכס כשנתיים לאחר אותו מועד, ולנכות שכ"ט הכונס, מבלי להביא בחשבון הוצאות כינוס, מסים וחובות החלים המכירה והנכס, אינו נכון.

כפי שצויין לעיל תצהירו של עו"ד גבע מהמחלקה המשפטית של הבנק, ערך על ידו במהלך שנת 2005, קרי לפני יותר מעשור, כשיתרת החוב חושבה עד ליום 14.3.2005. כיום ולאחר חלוף יותר מעשר שנים, לא ניתן לסמוך על תצהירו זה של עו"ד גבע בשל הזמן הרב שעבר מיום עריכתו עד להיום, דבר שיש בו כדי להשפיע על הריבית המצטברת בגין החוב ובגין הזמן הרב, במיוחד לאור העובדה כי הריבית המוסמכת לשנה הינה בשיעור 10.5% כפי שהודגש לעיל.

טעות נוספת בחישובו של טוואטי, הינה התעלמותו המוחלטת מכל ההוצאות השונות שנדרש כונס הנכסים להוציא, הן בגין החובות והן הוצאות אחרות, הוצאות שלא חושבו על ידי טוואטי והתייחס אליהן כאילו לא קיימות. חשוב לזכור כי בתוקף תפקידו ככונס נכסים נאלץ הכנוס לעתור לבית המשפט בתביעה לצו עשה כאשר על פסק הדין שניתן באותו הליך הוגש גם ערעור. דבר שניתן להניח כי יש לו השלכה על שאלת ההוצאות.

בחישוב הפשוט עליו מבסס טוואטי את עיקר הגנתו ותביעתו, לא הייתה כל התייחסות לעניין ההוצאות אשר הוחרגו באופן מפורש מכלל החוב עליו הצהיר עו"ד גבע, ראו לעניין זה סעיף 15 לתצהיר עו"ד גבע.

לעניין זה שמעתי את עדותה של גב' דניס מי ששימשה בזמנים כמנהלת מחלקת גבייה בבנק, שעדותה לפני הייתה עדות מהימנה, רציפה ואמינה המוצאת את התימוכין הנדרשים לה בחומר הראיות שהונח לפני ולרבות מסמכי הבנק השונים.

גב' דניס, העידה לפני בצורה משכנעת בכל הנוגע למגעים שהתנהלו בין הבנק לבין טוואטי, וניכר כי היא מעורה ובקיאה בכל פרטי המקרה, והתנהלותם של טוואטי בחשבון.

מטעמה של גב' דניס הוגש תצהיר עדות ראשית, במסגרתו היא הצהירה כי, הסתמכותם של טוואטי על תצהירו של עו"ד גבע אינה נכונה, וזאת לאור העובדה כי הנכס נמכר לאחר כשנתיים מיום מתן התצהיר. עוד הצהירה כי, הסכום הנ"ל אינו כולל שכ"ט כונס והוצאות משפטיות, מה עוד שגובה החוב מההלוואה לא נותר כפי שהוא כעבור שנתיים, לאור הריבית שיש להוסיפה על הסכום מדי שנה.

על עניין זה העידה גב' דניס לפני וציינה, כי דו"ח הכונס אינו המחייב וכי מה שמחייב הם ספרי הבנק. תצהירו של עו"ד גבע עליו מסתמכים טוואטי, שנערך במהלך שנת 2005, כשנתיים עובר למועד מכירת הנכס אינו רלבנטי, ומה שקובע הינו יתרת החוב המופיעה ברישומי הבנק (ראו בעדותה של גב' דניס בעמ' 16, שורות 4-8).

עוד הצהירה גב' דניס, כי הסתמכותם של טוואטי על דו"ח פעולה שהגיש הכונס אינה נכונה, וזאת לאור כך שדו"ח הכונס מתייחס להכנסות והוצאות שהיו כרוכות במכירת הנכס ותשלום חובות הרובצים עליו, ואינו קשור ליתרת החוב המנוהלת בספרי הבנק. (סעיף 17 לתצהיר).

עוד הסבירה גב' דניס בעדותה לפני, בכל הנוגע לטענת טוואטי לפיה היו תקבולים שאינם מופיעים בתיק ההוצל"פ, כי תיק ההוצל"פ נפתח וצובר ריבית ופיגורים על כל יתרת החוב, יתרת החוב בבנק הריבית נצברת על החוב בפיגור, עוד ציינה היא כי ריבית הפיגורים נגבית על ידי הבנק אך ורק בנוגע לסכומים בבנק ולא על כל החוב (עמ' 12, שורות 5-8).

כפי שכבר ציינתי לעיל, הבנק שהרים את הנטל והוכיח את טענתו לפיה נותר חוב בגין ההלוואה אותה לקחו טוואטי, הביא מטעמו דפי חשבון שהינם מספיקים להוכחת טענתו.

טוואטי מאידך גיסא, ביקש להוכיח כי נותרה יתרת חוב בחשבונו, ולא טרח להביא מטעמו ראיה כלשהי מלבד חישוב סתמי וכללי אותו ערך במו ידיו ועליו השליך את יהבו בתביעתו כנגד הבנק.

ככל שחפץ טוואטי בהוכחת טענותיו לקיומה של יתרת זכות שהיה על הבנק לשלם לו ולבת זוגו, היה עליו לצרף מטעמו לכל הפחות, חוות דעת מומחה המפרטת את החישובים ואת ההוצאות וההכנסות שנעשו על ידי הכונס, וכן חישוב הריביות המוסכמות ושיעורי הריבית.

אמירותיו הסתמיות של טוואטי, וטענות שהועלו בעלמא לפיהן גובה החוב "לא ייתכן" או טענה סתמית לפיה "אינני חייב", אינן יכולות להחליף חוות דעת ערוכה כדין.

על עניין זה נשאלה גב' טוואטי יהודית מדוע לא הוגשה מטעמם חוות דעת מומחה כדי להוכיח את טענותיהם לפיהם מגיע להם יתרת חוב מהבנק, והשיבה כי אינם צריכים חוות דעת מומחה או כלכלן, ושוב הפנתה היא לתצהירו של עו"ד גבע לגבי יתרת חובם לבנק, וכן לחוות דעת שמאי הנוגעת לערך הנכס, וציינה כי אלה מובילים למסקנה לפיה נותרה יתרת חוב שיש להחזירה לידיהם (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-3).

עינינו הרואות, כי בני הזוג טוואטי לא הרימו את הנטל ולא טרחו להוכיח את הטענות שעליהן הם מתבססים, וכי הסתפקו בהעלאת טענה המבוססת על חישוב פשוט שלא נעשה אפילו על ידי מומחה בעניין זה.

אל מול מסמכי הבנק המוכיחים את סכום התביעה ושיעור הניכויים בגין מימוש הנכסים במסגרת תיק ההוצל"פ, לא הביאו טוואטי ראיות הסותרות אותם מסמכים או ראיות, כגון חוות דעת חשבונאית המוכיחה טענתו, כי מימוש הנכסים היה בו כדי לכסות את סכום החוב, כשנותרו סכומים נוספים שיש להשיבם לידיהם.

נקבע בפסיקה הענפה כי, ככל שעסקינן בטענות הגנה הנוגעות להיבט חשבונאי או למנגנון חישובי ריבית, החמירה הפסיקה ודרשה רמת פירוט גבוהה במיוחד, לרבות חישובי שיעור הריבית המוסכמת ושיעור הריבית, שבו חוייב המבקש בפועל (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז (5) 133, בעמ' 138-139).

חשוב לציין ולהדגיש כי, טענתם זו של טוואטי הינה טענת פרעתי שנטל השכנוע בה קבוע ומוטל

תמיד על החייב, זהו נטל ראשוני והוא אינו עובר לעולם מן החייב אל הזוכה שכן בטענת פרעתי

מעמדו של החייב כלפי הזוכה הוא של "המוציא מחברו" [רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל

בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (טרם פורסם, 1.11.2006); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל

הליכים והלכות 189 (2008)].

בענייננו טוואטי לא הביאו מטעמם, ראיות כלשהן שיש בהן כדי לסתור את טענת הבנק בכל הנוגע ליתרת החוב שנותרו חייבים השניים לבנק, לאחר מימוש המשכון על הנכס ותשלום הוצאות הכינוס, ולרבות שכ"ט הכונס, המסים והחובות החלים על הנכס.

1. בשולי הדברים:

מקומן הנכון והראוי של מכלול טענותיהם של בני הזוג טוואטי הוא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, למימוש שטר המשכון על זכויותיהם החוזיות בנכס. בני הזוג טוואטי הם החייבים באותו תיק והיתה להם הזכות להעלות כל טענה בנוגע לשטר המשכון, לרבות טענתה בנוגע למהות הזכויות הממושכות, וכל יתר טענותיהם לפרעון סכום החוב המובטח, במועדים שלאחר הגשת שטר המשכון לביצוע. טענות מסוג הטענות הנ"ל הן במהותן טענות מסוג פרעתי המצויות בגדר סמכויותיו השיפוטיות של רשם ההוצאה לפועל.

מטבע הדברים לבני הזוג טוואטי עמדה גם הזכות לומר את דברם בנוגע לסכום המכירה, הוצאות הכינוס וכו'. האחרונים הם בעלי מעמד בבקשה לאישור המכר ולדו"ח הכונס המפרט את התקבולים וההוצאות השונות. מטעמים לא ברורים ומלבד נסיונות שנעשו על ידם לעיכוב הליך פינוי הנכס, נמנעו בני הזוג טוואטי מהעלאת טענותיהם המועלות כיום, במסגרת התיק שבכתורת, והם שמרו את הטענות קרוב לליבם עד להגשת תביעת הבנק נגדם בגין יתרת החוב, לאחר מימוש המשכון על הזכויות בנכס.

על ידי העלאת הטענות במסגרת ההליך השיפוטי שלפנינו, מבקשים למעשה בני הזוג טוואטי לפתוח מחדש החלטות ואישורים שניתנו במסגרת הליך הכינוס לו הם היו צד, ובית המשפט אינו אמור לתת להם יד בניסיונם זה.

בעניין זה היתלותם של בני הזוג טוואטי והערבה, הגב' וזנה, בעובדה כי ב"כ הבנק וויתר על חקירתה של הגב' וזנה וחקר קצרות, ולא בכל הנושאים, את בני הזוג טוואטי, אינה מוצדקת.

1. סוף דבר:

לאור כל המקובץ לעיל, ולאחר בחינת חומר הראיות שהונח לפני הריני מורה על דחיית תביעתו של טוואטי במלואה (ת.א. 30212-09-12), ומחייבת את התובע באותו תיק– מר טוואטי פנחס, לשלם לבנק את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

במקביל, הריני מקבלת את תביעת הבנק כנגד בני הזוג טוואטי והגב' וזנה, ובהתאם הריני מחייבת את הנתבעים בתביעה הנ"ל (ת.א. 23295-04-12), לשלם ביחד ולחוד לבנק את הסך של 196,111 ₪ בצירוף ריבית בשיעור 10.5% לשנה החל מיום 9.3.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף לסך הנ"ל ישלמו הנתבעים הנ"ל, ביחד לחוד לבנק, את הוצאות המשפט בסך 4,978 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, ביום 17.4.12, ועד למועד התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו כחוק.

התשלום יבוצע תוך 30 ימים ממועד מסירת פסק דין זה לנתבעים הנ"ל, באמצעות בא כוחם.

ב"כ הבנק יהיה רשאי להגיש נוסח פסיקתא לחתימתי.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים ותסגור את שני התיקים שבכותרת.

ניתן היום, י' שבט תשע"ו, 20 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.