כללי

1. התובע, יליד 1991, נפגע בתאונה שאירעה ביום 27/12/04, עת היה כבן 13 שנים, תלמיד בכיתה ח' בבית הספר "אורט אלון" השייך לרשת "אורט ישראל" הנתבעת 1. תביעתו זו הינה לפיצוי בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מאותה תאונה.

2. במועד התרחשות התאונה, נעזר התובע בקביים לצורך הליכתו. התובע סובל ממחלת שבירת עצם. כחודשיים לפני התרחשותה של התאונה (ביום 19/10/04) עבר התובע ניתוח במטרה להשוות בין אורך רגליו. כאשר שב ללימודים בבית הספר, נעזר בקביים.

3. אין מחלוקת כי במהלך התחרשותה של התאונה, התובע נפל בתוך חדר כיתתו. נסיבותיה של התאונה שנויות במחלוקת.

4. כתוצאה מן התאונה סבל התובע משבר בעצם הירך הימנית ושבר בשורש כף יד ימין. הוא נותח לקיבוע השבר בירך ועבר שחזור סגור וגבס לשבר בכף היד. התובע אושפז למשך 5 ימים.

ביום 10/1/05 אושפז בשנית למשך יומיים לצורך ניתוח לשחזור סגור חוזר של שורש כף היד, בשל עיוות. ידו גובסה בשנית למשך חודש ימים.

התובע עבר תקופת החלמה ממושכת ושב לביה"ס רק לאחר למעלה משלושה חודשים.

ביום 24/7/07 עבר ניתוח נוסף ואושפז יומיים לצורך הוצאת בורג נעילה מתוך הירך.

5. מומחה רפואי מטעם התובע, ד"ר טיטון, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרו לתובע 28% נכות משוקללת בגין הפגיעה בירך, כאשר לא נותרה נכות בגין הפגיעה ביד. מומחה רפואי מטעם הנתבעות, דר' רינות, קבע כי נותרו לתובע 10% נכות בגין הפגיעה בירך כאשר יש לייחס מחציתם לתאונה ומחציתם למצב קודם כתוצאה ממחלת העצם ממנה סובל.

מונה מומחה מטעם בית המשפט, דר' איתן שגב, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרו 20% נכות כתוצאה מן התאונה. למומחה נשלחו שאלות הבהרה על ידי הצדדים.

6. הצדדים בתיק זה חלוקים בשאלת נסיבות התרחשותה של התאונה וכתוצאה מכך גם בשאלת קיומה או העדרה של אחריות הנתבעות או מי מהן להתרחשותה. כמו כן, חלוקים הצדדים בשאלת שיעור נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה, תוך שים לב למצבו הקודם וכן שאלת גובה הנזק, במידה ותמצא אחריות.

ההליכים עד כה

7. כאמור, הצדדים הגישו חוות דעת מומחים אורטופדיים מטעמם ומונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר הגיש חוות דעתו.

למומה נשלחו שאלות הבהרה, במסגרתן עבר התובע בדיקת הדמיה נוספת שלאחר מכן הועברה לעיונו של המומחה. המומחה קבע שאין מקום לשינוי הערכת נכותו.

8. הצדדים הגישו תחשיבי נזק והוצעה הצעה. ניסיון זה לפשרה לא צלח ולפיכך הוגשו תצהירי עדות ראשית ונשמעו ראיות. מטעם התובע הוגש תצהירו שלו ותצהיר אביו שניהם נחקרו בחקירה נגדית. כמו כן, זומן להעיד והעיד בחקירה ראשית ונגדית מר אריה קובי, אשר למד יחד עם התובע בכיתה. נטען כי היה עמו בעת התרחשותה של התאונה.

עוד זימן התובע את מחנכת הכיתה אותה עת, הגב' אריאלה מור, ואת הגב' מרגלית סטרוגו, רכזת השכבה אשר העידו בחקירה ראשית ונגדית.

9. הנתבעת 1 לא העידה עדים. הנתבעת 2 לא העידה עדים, אך הגישה לביהמ"ש הקלטה ותמליל חקירתו של העד, מר אריה קובי. התמליל הועבר לבדיקת ב"כ התובע שאישרו ובהמלצת בית המשפט ויתר על חקירת החוקר.

נסיבות התרחשותה של התאונה

10. בכתב התביעה, סעיפים 7-8, תוארה התאונה ונסיבותיה –

" 7. ביום 27/12/04 שהה התובע בכיתתו בבית ספר המקיף אורט על שם יגאל אלון ביקנעם עלית. כאשר אחד הילדים לקח לתובע את הקב, התובע קם כדי לקחת את הקב והחליק על רצפה רטובה ומלוכלכת.

8. איש מהמבוגרים האחרים בביה"ס לא הבחין ו/או טיפל במפגע שהכשיל את התובע ובנוסף איש מהמבוגרים האחראים בביה"ס לא הבחין כי ילדים נהגו בתובע באכזריות ולקחו את הקב, אשר משמש לו לעזר בהליכתו ואיש מהם לא טרח להשיבו לתובע סמוך למועד בו נלקח הקב ממנו."

11. בתצהירו מתאר התובע את נסיבות האירוע גם כן בקצרה-

"ביום 27/12/04 בסיומו של שיעור ובטרם יציאה להפסקה, הייתי בכיתה בבית הספר כאשר אחד הילדים לקח לי את הקב. קמתי כדי לקרות (במקור) לחבריי ולקחת את הקב בחזרה החלקתי על ריצפה רטובה ומלוכלכת בקליפות מנדרינה. באותה העת לא נכחה בכיתה מורה."

12. בחקירתו הנגדית העיד כי בשעת האירוע היו תלמידים מעטים בכתה. הכיתה הייתה מסודרת בטורים, כאשר הוא ישב בטור ליד הדלת, לא בשולחן הראשון. האירוע התרחש בהפסקה, כולם יצאו להפסקה. הוא זוכר נוכחות שתי בנות שאינו זוכר את זהותן וכן של שני בנים גל לוין ואריה קרובי. שני הבנים לקחו לו את הקביים ושיחקו בהם. כשקרא להם שהוא רוצה לקום, לא השיבו לו את הקביים. הוא קם בעצמו והחליק על מים וקלמנטינה שהיו בין השולחנות. זה לא היה צמוד לכיסא שלו, אלא לדבריו, כמטר וחצי משם. הוא התקדם בעזרת השולחנות. אין הוא יודע כמה זמן היו המים והקלמנטינה על הרצפה. ייתכן שכתוצאה מאכילה באותה הפסקה.

13. אביו של התובע העיד כי הוא יודע שבנו נפל על קלמנטינה מאחר וכך נאמרו לו על ידי תלמידים ומבית הספר.

14. מר אריה קרובי, שבעת התרחשות הדברים היה חבר לכיתתו של התובע, גם כן העיד באשר לנסיבות התרחשותו של האירוע.

עדותו היתה בחקירה ראשית לב"כ התובע. מר קרובי העיד כי היתה הפסקה, נשארו מעט ילדים בכיתה, ביניהם התובע, העד ובחור נוסף בשם גל לוין. הם לקחו לתובע את הקביים ושיחקו בהם. כאשר רצה את הקביים, קם לקחת אותם ואחרי צעד או שניים נפל. העד מעיד כי ראה את הנפילה, סמוך לכניסה לכיתה. הוא מפרט כיצד קראו לעזרה. עוד הוא מוסיף כי הוא החליק על שאריות פרי במעבר בין השולחנות. לדבריו, הוא זוכר את שאריות הפרי משום שזה אירוע קשה שקשה לשכוח, לאור המראה שראו והכאב והסבל הרב של התובע.

באשר לשאריות הפרי מציין העד כי "כנראה מישהו זרק את זה שם. קשה לי להגיד ממתי זה היה שם. או שזה היה בהפסקה לפני האוכל או שזה הי בהפסקת האוכל." (פרוטוקול עמ' 23, ש' 10-11).

15. ב"כ הנתבעת 2 (מדינת ישראל) עימת את העד עם הקלטה של חקירתו על ידי חוקר. העד זיהה את קולו בהקלטה והתמלול נבדק על ידי ב"כ התובע ואושר (נ/6). בתמלול שולל העד נוכחותו בכיתה, שולל כי ראה מה נפל. בתשובה לשאלות על כך משיב העד: "אני מזהה את עצמי בהקלטה. אני לא יודע מה היה בשיחה עם אותו אדם, אבל יכול להיות שחשדתי בו".

לאחר שנבדק התמלול על ידי ב"כ התובע, זומן בשנית מר קרובי לחקירה.

16. אציין כבר עתה כי מעדיפה אני את עדותו של העד בבית המשפט על פני עדותו בפני החוקר. גילו של העד אמור להיות קרוב לגילו שלה תובע. לפיכך, בעת התרחשותה של התאונה היה כבן 13 שנים. העד נחקר על ידי החוקר שעה בה היה תלמיד כיתה יב' (כמתברר מהתמליל), בן 18 שנים. החוקר אינו מציג את עצמו ומסביר מטרת השיחה, אלא כאשר מתחיל לשאול על המקרה, מאשר העד כי הוא זוכר שהתובע נפל בכיתה בהפסקה. כאשר החוקר נכנס לפרטים, העד נזכר במים ובקלמנטינה. נכון הוא שלא זכר אם אותה עת היה לתובע קביים והדבר לכאורה עומד בסתירה לסיפור התובע שאושר על ידי העד בדבר נטילת הקביים. גם קיימת סתירה בכך שבתמלול אומר כי לא ראה אותו נופל, אולם בדיוק לפני כן יש קטע שלא תומלל ואין לדעת מה נאמר שם. כך גם ביחס לפרי על הרצפה.

לעניות דעתי, קשה לקבוע ממצאים על פי אותה חקירה מפאת גילו הצעיר, העובדה כי החוקר לא הציג עצמו והעובדה כי מעורבותו הנטענת של העד עלולה להתפרש כאשמה באירוע. על כן, יש לקבל לטעמי, את כסברו של העד כי יכול להיות שחשד בחוקר.

17. העידה רכזת השכבה של התובע בעת התחרשותו של האירוע. היא העידה שמישהו בא להגיד שהתובע נפל בכיתה. העידה המחנכת של התובע בעת התרחשות האירוע. היא לא נכחה בבית הספר באותה עת, נעדרה תקופה ארוכה עקב מחלת בתה.

18. מכל האמור לעיל, אוכל לסכם כי הוכח בפני כי התובע נפגע שעה בה היה בכיתה ח', נעזר בקביים. היתה הפסקה, הדבר התרחש לאחר שהכיתה התרוקנה כבר ממרבית התלמידים ובהעדר מורה בכיתה. שני ילדים שיחקו בקביים של התובע. התובע גם, התקדם כמה צעדים במעבר בין השולחנות, החליק ונפל. על הרצפה היו שאריות מים וקלמנטינה.

19. אני מוצאת כי העדר תיאור מפורט בדבר נטילת הקביים וקיומם של קלמנטינה ומים בתיעוד הרפואי, יש בהם כדי להשפיע על מסקנתי זאת, שכן אין זה מן העניין לספר זאת לרופאים וגם אם סיפר, ספק אם יש לכך חשיבות ביחס לטיפול הרפואי בתובע.

טענות התובע לאחריות הנתבעות

20. אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית בין הנתבעות המפעילות את בית הספר לבין התובע, תלמיד בית הספר.

21. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית והפרתה הנטענת, טוען ב"כ התובע בסיכומי טענותיו כי היה על הנתבעות לדאוג להשגיח השגחה יתרה כי תלמידים אחרים לא ינצלו את מצבו הרפואי המיוחד ולהסיר כל מכשול מדרכו בדמות מים או קליפות פרי.

מוסיף הוא וטוען כי ככלל אין להותיר את התובע ותלמידים אחרים לבדם ללא השגחת מורה בשעת היציאה להפסקה.

חובת ההשגחה

22. התובע לא הוכיח חובת נוכחות מורה צמוד או מורה בכיתה. טענה כללית כי בני 13 מחייבים השגחה של מורה בהפסקה נדחתה פעמים רבות בפסיקה אשר קבעה כי די בנוכחות בקרבת מקום.

"בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי... אך אם אין נסיבות מיוחדות מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה יש לה בדרך כלל השפעה מרסנת, אף אם המורה איננו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא כאמור, בקרבת מקום.

ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר. אך מובן מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטנית שאינה צפויה מראש...". (ע.א. 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה פד"י ל"ה 764).

23. הוכח כי היתה נוכחות מורים בקרבת מקום.

מעדות התובע מתברר כי לא יכל ממקום מושבו לראות אם יש מורים במסדרון ליד הכיתה (פ' עמ' 14 ש' 17-19). הוא מאשר שאחרי מספר דקות מורה הגיעה, לדבריו לאחר שהתלמידים נדרשו לחפש מורה (פ' עמ' 14 ש' 28-31).

חברו לכיתה, מר קורבי, מעיד "קראנו למורים, רצנו לקרוא למורים בחדר המורים. היה חדר מורים, זה בניין של כיתות, היה חדר מורים ורצנו לחדר המורים, הוא נמצא למטה. אני חושב שזה היה בקומה התחתונה וגם חדר המורים היה בקומה התחתונה. המורים באו..." (פרוטוקול עמ' 23 ש' 2-5).

24. גם המורות נשאלו אודות נוכחות מורים בקרבת מקום. מחנכת הכיתה העידה כי בית הספר מחולק לכמה אזורים ובכל הפסקה יש הרבה מורים תורנים. מתפקידה של מורה תורנית לא לעמוד, אלא להסתובב ולהציץ בכיתות. אם ילדים רצים, למנוע זאת. להשגיח. בדרך כלל יש שתי מורות תורניות באותו מבנה. (פרוטוקול עמ' 28 ש' 6-14).

מרכזת השכבה העידה כי באותו יום היתה בבית הספר, היא היתה בחדרה המרוחק כמה צעדים מן הכתה. אין היא יודעת היום מי היתה המורה התורנית. עוד היא מספרת כי פיזית מדובר במבנה קטן וכל הזמן יש מבוגרים בשטח. (פרוטוקול עמ' 30).

25. נוכח האמור לעיל, הנני קובעת כאמור, כי הוכח בפניי כי היו מורים בקרבת מקום. לא נסתרה הטענה בדבר קיום נהלי המורים התורנים והתלמידים שעה בה היתה מצוקה יכלו לפנות למורה תוך פרק זמן קצר מאוד.

חובת השגחה מיוחדת

26. טוען ב"כ התובע כי נוכח נסיבותיו הבריאותיות של התובע לא די היתה בחובת ההשגחה הכללית, אלא היתה קיימת חובת השגחה מיוחדת על התובע אשר שב לבית הספר, כשהוא נעזר בקביים לצורך הליכתו. טוען הוא כי הובטחה השגחה צמודה.

27. התובע אכן מעיד, כי "הובטח לי מלווה קבוע. אינני יודע אם מורה אמורה להיות בכיתה." (פרוטוקול עמ' 16 ש' 26). יחד עם זאת, יש לזכור כי מדובר בתובע אשר היה בן 13 שנים עת התרחש האירוע ועל כן יש לפנות לעדות אביו. אביו מעיד כי התובע היה אמור לחזור לבית הספר. ההורים פחדו, אך הנהלת בית הספר ביקשה שהוא יחזור וכן התקבל אישור מקופת חולים שהוא יכול לחזור. כאשר הנהלת בית הספר אמר כי תינתן השגחה נוספת. למיטב זכרונו, מנהלת בית הספר או מרכזת השכבה אמרו לו זאת בשיחה, אם כי הוא לא זוכר במדויק איזו שיחה זו היתה או איפה וכן לא קיבל על כך אישור בכתב. יחד עם זאת, הוא מבהיר "אני לא ציפיתי שמורה יהיה צמוד אליו. בהפסקה צריך להיות מורה רגיל משגיח על תלמידים". (פרוטוקול עמ' 20 ש' 16-17).

28. נמצא אם כן, כי אין הוכחה כי בית הספר הבטיח השגחה צמודה של מורה צמוד לתלמיד. יתרה מכך, מחנכת הכיתה מעידה: "עברו הרבה שנים ובדיוק אינני זוכרת. ממה שאני זוכרת, הסיכום היה שכפיר במהלך ההפסקות ישהה בכיתה כדי שלא יהיה במהלך ההתרחשויות של ההפסקה. אני מדברת על אחרי התאונה, אחרי שחזר. זה הכל מעורפל..." (פרוטוקול עמ' 27 ש' 17-19). מכאן, שבין אם מדובר בעדות ביחס להשגחה לפני התאונה או אחרי התאונה, הרי שגם אם מדובר לאחר התאונה, אזי גם לאחר שהוחמר מצבו, לא הובטחה השגחה צמודה, אלא השגחה רגילה, כאשר התובע נמצא בהפסקה בכיתה. כאשר נשאלה ביחס לנהלי בית ספר בדבר חזרה של תלמיד עם קביים, השיבה כי כל מקרה נבחן לגופו בהתאם למגבלות וליכולות של אותו ילד.

המחנכת גם נשאלה מה קורה אם ילד צריך ליווי והשגחה בכל שעות בית הספר ועל כך השיבה "זה אחריות ההורים". (פרוטוקול עמ' 28 ש' 21-22).

מרכזת השכבה נשאלה גם כן באשר לנהלים ואמרה שבדרך כלל קובעים כיתה שתהיה קרובה לכניסת הבניין, משתדלים להצמיד לו חברים והמחנכים צמודים מבחינת כך שמתעניינים ושואלים יותר. (פרוטוקול עמ' 30 ש' 15-17).

29. לפיכך, מוצאת אני כי לא הופרה חובת השגחה מיוחדת. יש לזכור כי לתובע אושר מבחינה רפואית לחזור לבית הספר ואף הומלץ לו להלך ללא קביים. התובע נכח בהפסקה בכיתה בנוכחות חברים, אשר יכלו אם קורה לו דבר מה לקרוא למורה בהקדם האפשרי. פעולת המשווה או הזדון במסגרתה נלקחו ממנו הקביים כשהוא יושב, איננה אירוע שבהעדר דיווח יכול מורה תורן לשים ליבו לכך שעה שהוא מתרחש ויכול ויידע על כך רק לאחר כמה דקות של התרחשות. ודאי הוא שגם אם היה מציץ מורה לכיתה, אם התובע לא היה אומר דבר מה, לא בטוח שהיה יודע כי התובע חש במצוקה. מה גם שמעדותו של התובע לא מתקבל הרושם כי חש במצוקה. אם היה חש במצוקה, דבר שלא העיד עליו, יכל לפנות לאחד הנוכחים הנוספים בכיתה ולבקש לקרוא למורה, הנמצא בקרבת מקום.

כאמור, לא הוכחה בפניי הבטחה או חובת בית ספר לנוכחות מורה צמוד לתובע. נוכחותו בהפסקה בכיתה בנוכחות ילדים נוספים, אשר התובע בעצמו הגדיר אותם כחבריו ממלאת את חובת בית הספר להשגחה מיוחדת.

ניקיון הכיתה

30. טוען ב"כ התובע כי על בית הספר היה גם להשגיח באופן מיוחד כי סביבתו של התובע נקייה.

ראשית, יש לשוב לתשתית העובדתית שנקבעה על ידי. על הרצפה היתה שארית קלמנטינה ומים. מדובר בהפסקה והתלמידים יכולים לאכול. לא הובאה בפניי עדות על פיה הכיתה סבלה מלכלוך מיוחד או כי היתה זו ההתנהלות הקבועה של הדברים של לכלוך והתמונה המצטיירת היא כי מדובר בדבר נקודתי. לעניין זה מפנה אני לעדותו של התובע "היה קלמנטינה ומים על הרצפה. איני יודע ממתי הקלמנטינה היתה שם. יכול להיות שילדים אכלו באותה הפסקה" (פרוטוקול עמ' 17 שורות 19-20).

חברו לכיתה, מר קורבי מעיד "כנראה מישהו זרק את זה שם. קשה לי להגיד ממתי זה היה שם. או שזה היה בהפסקה לפני האוכל או שזה היה בהפסקת אוכל"(פרוטוקול עמ' 23 ש' 10-11).

נמצא אם כן, כי מדובר ככל הנראה בשארית פרי אשר נזרקה במהלך ההפסקה או לכל הפחות יש לקבוע כי לא נשמעה כל עדות בדבר היות הכיתה מלוכלכת באופן חריג או קבוע או למשך זמן.

31. לעומת זאת, הובאו בפניי עדויות בדבר סדרי הניקיון בכיתה. מחנכת הכיתה העידה כי אם רואים ילד שזורק משהו, מעירים ומבקשים לזרוק לפח (פרוטוקול עמ' 28 ש' 13-14). מרכזת השכבה העידה כי במידה ויש לכלוך במהלך שעות הלימודים, אז אם נופל משהו, מרימים ואם נשפך משהו, קוראים לאב הבית המגיע עם סמרטוט. אם היה לכלוך רציני, הם היו מודעים לכך. במהלך שעות היום הפיקוח הוא על ידי המורה שנמצא בכיתה. אם המורה רואה לכלוך, הוא מבקש מהתלמידים לקום ולהרים והנוהל הוא כי לא מלמדים בכיתה מלוכלכת. (פרוטוקול עמ' 31 ש' 27-32).

נמצא אם כן, בהעדר כל טענה או ראיה אחרת, כי הלכלוך מקורו באותה הפסקה ואם ניתן היה לראות אותו, אזי בהתחלת שיעור כבר היה מטופל.

32. על מנת לקבוע אחריותן של מי מהנתבעות על ביהמ"ש להשיב לשאלה מה היה ביכולתן לעשות ולא עשו במסגרת אמצעים סבירים כדי למנוע סיכון ומפגע. יש לעניין זה אמצעים סבירים הינם גם מבחינה חינוכית, כאשר יש לחנך את התלמידים לשמור על סביבת מחייתם וגם מבחינה תקציבית, שהרי ברור כי לא ניתן להעמיד מפקח לצד כל תלמיד או מפקח שיסתובב בכל כיתה במהלך ההפסקה להשגיח כי לא נפל דבר. גם מורה תורן לא נמצא בכל רגע בכל מקום ובפרק הזמן יכול ליפול דבר או תלמיד להשליך דבר מה והדבר יתגלה לאחר שכבר ייווצר הסיכון.

לעניין זה אפנה לדוגמה לע.א. 683/77 בנימין ברוק נ' עיריית תל אביב- יפו פד"י ל"ד(1) 157, שם אומר כב' השופט בייסקי "...ספק אם מספר כלשהו של עובדי ניקיון יש ביכולתו כליל השלכת פסולת; ועוד פחות אפשר להבטיח כי אותה פסולת תסולק על ידי עובדי ניקיון ממש ברגע שהיא מושלכת במקום שהיא עשויה להיות סכנה למישהו מהציבור הרחב שעלול לדרוך עליה בלי משים. ייתכן וניתן להשיג זאת על ידי הצמדת עובד ניקיון לכל מתרחץ (ובענייננו תלמיד – ש.פ.כ) – דבר שאין להעלות על הדעת. אחרת תלוי הדבר בהתנהגותה הנאותה של כלל האוכלוסייה, וזו למרבה הצער, מותירה עוד רבות לשינוי.".

עסקינן במוסד חינוכי ותפקיד השינוי בהתנהגות אוכלוסיית תלמידי בית הספר, מוטל על הצוות המחנך. יחד עם זאת, הוכח בפניי מעדויות המורות, עדויות שלא נסתרו, כי אכן פועלים הם לחינוך אוכלוסיית התלמידים לשמירת הסדר והניקיון.

33. נמצא אם כן, כי אינני מוצאת טענה המהווה תשובה נאותה לשאלה מה היה על הנתבעות לעשות ולא עשו, במסגרת האמצעים הסבירים על מנת למנוע התרחשות התאונה.

סיכום

34. נוכח האמור לעיל, ועל אף העובדה כי התובע נפגע ואין להקל ראש בפגיעתו, אינני מוצאת תשתית עובדתית ומשפטית להטלת אחריות על הנתבעות.

34. לפיכך, הנני מורה על דחיית התביעה. נוכח העובדה כי התובע נפגע שעה בה היה קטין, וגם התביעה הוגשה בטרם בגר, מוצאת אני כי נכון להשית הוצאות מופחתות.

הנני מחייבת את התובע לשלם לכל אחת מן הנתבעות הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ כל אחת.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ה, 17 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.