א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת גב' ש. פיינסוד-כהן) מיום 17.01.15 בת"א 11805-09-08, לפיו נדחתה תביעתו של המערער כנגד שתי המשיבות בגין פיצויי נזיקין עקב תאונה שאונתה לו ביום 27.12.04 (להלן: "התאונה").

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

המערער, יליד 1991, היה במועד התאונה תלמיד כיתה ח' בבית ספר השייך לרשת "אורט ישראל" (המשיבה מס' 1). במועד אירוע התאונה נעזר המערער בקביים לצורך הליכתו, שכן המערער סובל ממחלת שבירות עצם, וכחודשיים טרם התאונה עבר ניתוח במטרה להשוות בין אורך רגליו. משחזר המערער ללימודיו בבית הספר הוא נעזר בקביים.

בפסק הדין נשוא הערעור מציינת שופטת קמא כי אין מחלוקת בין הצדדים, שבמהלך התרחשות התאונה נפל המערער בתוך חדר כיתתו, אם כי נסיבות התאונה שנויות במחלוקת.

ג. בתאונה סבל המערער משבר בעצם ירך ימין ושבר בשורש כף יד ימין. הוא נותח לקיבוע השבר בירך, ועבר שחזור סגור וגבס לשבר בכף היד. בהמשך, ביום 10.01.05 אושפז המערער שנית לניתוח שחזור סגור חוזר לשורש כף היד, עבר תקופת החלמה ממושכת, וחזר לבית הספר לאחר למעלה מ-3 חודשים.

ביום 24.07.07 עבר המערער ניתוח נוסף להוצאת בורג נעילה מתוך הירך.

מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע, כי למערער נותרו 20% נכות עקב התאונה.

ד. בפני בית משפט קמא נשמעו עדויות. נקבע בפסק הדין, כי הוכח שהמערער נפגע שעה שהיה בכיתה ח', ונעזר בקביים. בשעת ההפסקה, כשהמערער שוהה בכיתה, לאחר שזו התרוקנה ממרבית התלמידים, ובהיעדר מורה בכיתה, שיחקו שניים מן הילדים בקביים של המערער. המערער התקדם מספר צעדים במעבר בין השולחנות, ואזי החליק ונפל על הרצפה. בית משפט קמא קיבל את גרסת המערער, והוסיף וציין, שעל הרצפה היו שאריות קלמנטינה ומים.

ה. ב"כ המערער טען בפני בית משפט קמא, שהיה על המשיבות לדאוג להשגיח השגחה יתרה שתלמידים אחרים לא ינצלו את מצבו הרפואי המיוחד של המערער, וכן היה מחובתן להסיר כל מכשול מדרכו של המערער, בין אם מים ובין אם קליפות פרי.

כמו כן, לטעמו של ב"כ המערער, אין להותיר את המערער ותלמידים אחרים לבדם ללא השגחת מורה בשעת היציאה להפסקה.

ו. בית משפט קמא קבע, שהמערער לא הוכיח חובת נוכחות מורה צמוד/ה בכיתה. בית משפט קמא הוסיף, שטענה כללית, לפיה בני 13 זקוקים להשגחה של מורה בהפסקה נדחתה פעמים רבות בפסיקה, שקבעה כי די בנוכחות בקרבת מקום.

בית משפט קמא ציין, כי אכן הוכח שהייתה נוכחות מורים בקרבת מקום, וכי המערער עצמו אישר שמספר דקות לאחר האירוע הגיעה מורה, וזאת לאחר שהתלמידים נדרשו לחפש מורה.

ז. הוכח גם, כך קבע בית משפט קמא, כי היו מורים בקרבת מקום, ולא נסתרה טענת המשיבות בדבר קיום נוהלי המורים התורנים, דהיינו, שככל שהייתה מצוקה, ניתן היה לפנות למורה תוך פרק זמן קצר מאוד.

ח. בית משפט קמא דחה את טענת המערער, לפיה הבטיח בית הספר השגחה צמודה של מורה צמוד למערער עקב נסיבותיו הבריאותיות, דהיינו, לפי קביעת בית משפט קמא לא הובטחה השגחה צמודה, כי אם השגחה רגילה, כשהמערער נמצא בהפסקה בכיתה.

בית משפט קמא הגיע למסקנה, לפיה לא הופרה על ידי המשיבות חובת השגחה מיוחדת והוסיף, כי למערער אושר מבחינה רפואית לחזור לבית הספר, ואף הומלץ לו להלך ללא קביים. המערער נכח בהפסקה בכיתה בנוכחות חברים, שיכלו לקרוא למורה בהקדם האפשרי, ככל שקורה לו דבר מה.

ט. באשר לנטילת הקביים מן המערער כשהוא יושב, ציין בית משפט קמא שאין זה אירוע שמורה תורן יכול לשים לב לכך במועד התרחשותו בהיעדר דיווח שיימסר לו, ויכול שהמורה יידע על כך רק מספר דקות לאחר ההתרחשות.

בית משפט קמא אף ציין, כי לא הוכחה בפניו הבטחה או חובה של בית הספר לנוכחות מורה צמוד למערער. לטעמה של שופטת קמא: "נוכחותו בהפסקה בכיתה בנוכחות ילדים נוספים, אשר התובע בעצמו הגדיר אותם כחבריו, ממלאת את חובת בית הספר להשגחה מיוחדת" (פסקה 29 של פסק הדין).

י. טענה נוספת, שהעלה ב"כ המערער, בפני בית משפט קמא הייתה כי על בית הספר היה להשגיח באופן מיוחד כי סביבתו של המערער תהא נקייה. בית משפט קמא דחה טענה זו, וציין, שעל הרצפה היו שארית קלמנטינה ומים, והוסיף, שמדובר בהפסקה, והתלמידים יכולים לאכול. לא הובאה ראייה לפיה הכיתה סבלה מלכלוך מיוחד, או שהייתה התנהלות שלילית לעניין שמירת הניקיון בכיתה. נראה, כי המדובר בענייננו בעניין נקודתי, או במילותיו של בית משפט קמא: "בשארית פרי, אשר נזרקה במהלך ההפסקה" (פסקה 30 של פסק הדין). בית משפט קמא הוסיף וציין, שהדברים עלו מעדותו של המערער.

יא. בית משפט קמא הוסיף, כי לא נשמעה כל עדות בדבר היות הכיתה מלוכלכת באופן חריג או קבוע או למשך זמן. אדרבא, אף הובאו בפניו עדויות בדבר סדרי הניקיון בכיתה.

בית משפט קמא הגיע למסקנה, לפיה: "נמצא אם כן, בהיעדר כל טענה או ראיה אחרת, כי הלכלוך מקורו באותה הפסקה, ואם ניתן היה לראותו, אזי בהתחלת שיעור כבר היה מטופל." (פסקה 31 של פסק הדין).

יב. בית משפט קמא דחה את טענותיו של המערער בכל הנוגע לאחריותן של מי מן המשיבות, והוסיף כי: "נמצא אם כן, כי אינני מוצאת טענה, המהווה תשובה נאותה לשאלה, מה היה על הנתבעות לעשות ולא עשו במסגרת האמצעים הסבירים על מנת למנוע התרחשות התאונה." (פסקה 33 של פסק הדין).

לנוכח כל האמור לעיל, דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער, הממאן להשלים עם תוצאה זו, וערעורו מונח בפנינו.

יג. תמצית הטענות שבערעור:

בית משפט קמא שגה בנקיטת מדיניות משפטית שגויה. המערער מדגיש, שהתביעה נדחתה לא מחמת אי קבלת הגרסה העובדתית של המערער, כי אם מחמת שיקולים משפטיים גרידא.

לטעמו של המערער, מדובר בתוצאה משפטית שאיננה סבירה, דהיינו, ילד נשלח לבית הספר על ידי הוריו מתוך ציפייה כי ישוב בשלום, ובית הספר ישמור עליו ועל שלמות גופו, וזאת במיוחד כשהילד מוגבל באופן מיוחד, מחליק על שאריות מים וקלמנטינה, נפגע באופן קשה עד כי נגרמת לו נכות צמיתה בשיעור של 20%, והתוצאה היא שאיש אינו נושא באחריות לכך.

יד. ב"כ המערער מדגיש, שאיש אינו טוען שהמערער עצמו פעל ברשלנות. אין מחלוקת שהנזק נגרם באופן ישיר כתוצאה מהימצאות מפגע וסיכון של ממש, שלא הוסר. לכן, לטעמו, האחריות לתוצאה זו רובצת לפתחן של המשיבות, שכן קיימת בהתנהלותן סטייה חמורה מחובתן לשמירה על שלום גופם של התלמידים.

טו. לטעמו של המערער, שגה בית משפט קמא משפטר את המשיבות מאחריות בהסתמך על כך שהמשיבות פועלות בדרך כלל בזהירות. טוען ב"כ המערער, שאם היה מפגע נקודתי או שבמקרה ספציפי המעוול לא נהג כשורה, יש להטיל עליו חבות מחמת שסטה מחובתו המושגית והקונקרטית, ולא הסיר את המפגע, ואין המעוול זכאי לקבל "פטור" רק על בסיס הטענה, שהתנהגותו באופן כללי ובדרך כלל היא סבירה.

מוסיף וטוען ב"כ המערער, שהתנהגותו של המעוול "בדרך כלל" איננה רלוונטית להוכחת תנאי עוולת הרשלנות לפי סעיף 36 לפקודת הנזיקין, והעובדה שלמעוול יש "התנהגות טובה בדרך כלל" איננה בגדר הגנה.

עוד טוען ב"כ המערער, שלמעשה, התמקד בית משפט קמא בשאלת החובה המושגית של המשיבות, אך התעלם מהפרת חובת הזהירות הקונקרטית, שהופרה במקרה הנדון.

טז. המערער גם חולק על קביעת בית משפט קמא, לפיה לא הוכח בפניו שבית הספר הבטיח למערער חובת השגחה מיוחדת. לטעמו של ב"כ המערער, חובת השגחה מיוחדת צריכה להיבחן בשים לב להתקיימותם של תנאי העוולה לפי סעיף 36 לפקודת הנזיקין, ובאופן ספציפי קיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין.

לכן, קיומה או אי קיומה של הבטחה בדבר השגחה צמודה אינו רלוונטי להכרעה נשוא הדיון. על בית המשפט היה לשאול את עצמו, האם בנסיבות המקרה הספציפי היה בית ספר סביר אמור לנהוג אחרת בעניין ההשגחה לעומת התנהגות המשיבות, כפי שהייתה בפועל. לטענת ב"כ המערער, חובת הזהירות הקונקרטית בענייננו חייבה חובת השגחה מיוחדת נוכח "גולגולתו הדקה" ומצבו הפגיע של המערער עקב מחלתו והניתוח שעבר בסמוך לחזרתו לבית הספר.

היה על בית הספר לנקוט צעדי זהירות סבירים, שעשויים היו למנוע את התאונה, כגון: הדרכה לתלמידים לסלק כל מפגע כגון מים או קליפות שנזרקו בדרכם, לדאוג להשגיח השגחה יתרה כי תלמידים אחרים לא ינצלו את מצבו הפגיע של המערער וייקחו ממנו את הקביים, כפי שאכן קרה, ולא להותיר את המערער ותלמידים אחרים בשעת ההפסקה לבדם ללא השגחה של מורה, בניגוד לכללי משרד החינוך. בית משפט קמא התעלם, כך נטען, מקשת רחבה של אמצעי זהירות, שניתן היה לנקוט בהם, כדי למנוע סיכון מן הסוג שהתרחש, ובעצם למנוע את התאונה.

יז. בנוסף, נטען בערעור, כי בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לגילו הצעיר של המערער (בן 13) במועד התאונה, ולא נתן את המשקל הראוי לשובו של המערער לבית הספר לאחר ניתוח ועם קביים, כל זאת שעה שהמשיבות ידעו על מחלתו הגנטית של המערער והמשמעות התפקודית שלה.

יח. עוד מלין ב"כ המערער, שבית משפט קמא קבע היפוך תפקידים בין המורים לתלמידים, בכך שקבע (עמ' 7 לפסק הדין), ששהייה בהפסקה בכיתה, בנוכחות ילדים נוספים, שהמערער הגדירם כחבריו, ממלאת אחר חובת בית הספר להשגחה מיוחדת.

לטעמו של ב"כ המערער, קיימת סתירה לוגית בפסק הדין, הואיל ומחד גיסא קבע בית משפט קמא שלא הייתה חובת השגחה מיוחדת, ומאידך גיסא, קובע בית משפט קמא, שבית הספר מילא את חובתו להשגחה מיוחדת.

בנוסף, נטען בערעור ששגה בית משפט קמא משלא החיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

עד כאן תמצית הטענות שבערעור.

יט. המשיבה מס' 1 תומכת בטיעוניה, כמובן, בתוצאה האופרטיבית, שאליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, הגם שאין היא שותפה לדעתו של בית משפט קמא, לפיה הוכח שנפילתו של המערער התרחשה מחמת החלקה על רטיבות וקליפות קלמנטינה, ואולם מכיוון שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, מתייחסת המשיבה מס' 1 לממצא זה כאל אקסיומה, אך מוסיפה, שההחלקה אף בנסיבות הנטענות, אין בה כדי להטיל אחריות על המשיבה מס' 1, שכן הניקיון באמצעות עובדי המשיבה מס' 1 מתבצע רק בסוף יום הלימודים, לאחר שהתלמידים כבר עזבו את שטח בית הספר, או על פי קריאה, אם נדרשת התערבות מיידית בביצוע עבודת ניקיון נקודתית, ובמקרה זה לא נטען כלל שהובאה לידיעת המשיבה מס' 1 ידיעה כלשהי בדבר קיום לכלוך בכיתה בה למד המערער.

לפי הנוהל, עבודות הניקין מתבצעות, כך מציינת משיבה מס' 1, בשעות אחר הצהריים, כשהכיתות ריקות. במהלך היום מתבצע ניקיון, לפי הנדרש על ידי התלמידים והמורים עצמם, ורק אם יש לכלוך המחייב יותר מכך, קוראים לאב הבית. במקרה זה לא הוכח ולא נטען שהלכלוך חייב את התערבות אב הבית, אשר כלל לא ניתנה לו הודעה על הלכלוך. השליטה בכיתות בפרט ובבית הספר בכלל נתונה, כך מציינת משיבה מס' 1, בידי המורים, שהם עובדי משרד החינוך (המשיבה מס' 2).

כ. המשיבה מס' 1 טוענת, כי חובת ההשגחה, המוטלת על המורים ואנשי הצוות לא הופרה, ומדובר באירוע שעובדי המשיבות לא יכלו למנוע. מוסיפה המשיבה מס 1 כי התאונה הנטענת, ככל שאירעה, התרחשה מחמת רשלנותו של המערער עצמו, שהיה מודע למצבו הגופני, חייב היה להישמר, והיה עליו להימנע מלקום ולהימנע מן הניסיון להחזיר לעצמו את הקב בכוח, והיה עליו לבקש לצורך זה את עזרתו של המורה.

יתר על כן, אם מצבו של המערער הצריך השגחה מתמדת, הרי שעניין זה היה מוטל, לטעמה של המשיבה מס' 1, על כתפי הוריו, ולא ניתנה כל התחייבות של המשיבות לספק השגחה צמודה למערער.

כא. בתגובה לטענות שבערעור, סבורה המשיבה מס' 1, שהמדיניות המשפטית שעמדה בבסיס החלטתו של בית משפט קמא מתיישבת עם הפסיקה הענפה הקיימת, ולא ניתן להציב עובד ניקיון בכל כיתה, כשם שגם לא ניתן להציב מורה משגיח בכל כיתה.

מוסיפה המשיבה מס' 1 שגם בהתחשב בגילו של המערער במועד התאונה (בן 13), לא נדרשה השגחה צמודה של המורים, ומידת הפיקוח מתקיימת על ידי הימצאות המורים בקרבת מקום. כמו כן, חולקת המשיבה מס' 1 על טענת המערער, כאילו חלה בענייננו הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולו מן הטעם, שהמערער מסר גרסה מלאה ומפורטת באשר לנסיבות התרחשות התאונה.

כב. המשיבה מס' 2 מסכימה בטיעוניה לתוצאה הסופית, אליה הגיע בית משפט קמא, אך טוענת גם היא שיש לדחות את גרסתו העובדתית של המערער, שלא הוכחה.

ב"כ המשיבה מס' 2 אף מציין, כי שגה בית משפט קמא משהתיר הרחבת חזית בעניינים שלא נזכרו בכתב התביעה, כגון עניין קליפת הקלמנטינה, השגחת מורה, וסוג הנוזל.

לטעמה של המשיבה מס' 2, היה מקום לדחות את התביעה בנימוק שעדות המערער, חברו ואביו לא הייתה ראויה לאמון. כמו כן, טוענת משיבה מס' 2, שהיא התנגדה להרחבה או לשינוי חזית, והתנגדותה התקבלה בהסכמת המערער.

כג. בנוסף, טוענת המשיבה מס' 2 כי המערער לא הוכיח את תביעתו, ולא עלה בידו להוכיח כי במקום בו נפל היו לכלוך או רטיבות, או שהוא עבר התעללות.

כמו כן, לא היה מקום שבית משפט קמא יעדיף את עדות העד אריה קרובי במשפט על פני הגרסה שמסר אותו עד לחוקר שמטעמה של המשיבה מס' 2, מה גם שהעד קרובי אישר (עמ' 24 לפרוט'), שבמועד מסירת עדותו לחוקר זיכרונו היה טוב, לעומת הזיכרון במועד מסירת העדות בבית המשפט.

מכל מקום, כך טוענת המשיבה מס' 2, גם אם ערכאת הערעור תשאיר בעינן את הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, הרי צדק בית משפט קמא בקובעו, כי לא הופרה חובת ההשגחה ולא הופרה החובה לשמור על סדר וניקיון.

כד. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 08/09/15 חזרו בפנינו באי כוחם של הצדדים על תמצית טענותיהם. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, לנימוקי הודעת הערעור, לטיעוניהם של כל הצדדים, בכתב ובעל פה, ולמוצגים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.

כה. אנו סבורים, שיש לדחות את טענת המערער בדבר תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין במקרה שבפנינו, ולו מן הטעם, שאין המערער יכול לטעון שאינו יודע מה הנסיבות לאירוע התאונה. סעיף 41 של פקודת הנזיקין פותח במילים: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו, למעשה, הנסיבות שגרמו למקרה, אשר הביא לידי הנזק..." ואילו במקרה שבפנינו, מוסר המערער גרסה מלאה מה היו, לדעתו, לפחות, הנסיבות שהביאו למקרה, שבעטיו נגרם לו נזק. די בכך כדי לשלול את תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

כו. כמו כן, סבורים אנו, שלא עלה בידי המערער להוכיח בצורה כלשהי כי המשיבות התרשלו בכל הנוגע לשמירה על הסדר והניקיון. לא הייתה כל עדות, לא מצד המערער ועדיו, וכמובן שלא מצד המורות, שממנה עולה כאילו לא הייתה הקפדה בתחום הניקיון, וכי מפגעים של לכלוך או רטיבות לא היו מוסרים במועד ותוך זמן סביר, ובכל מקרה, לא הובאה בפני בית משפט קמא עדות, לפיה המפגעים, להם טוען המערער, רטיבות וקלמנטינה, היו על הרצפה עוד עובר להפסקה, ועיינו גם עדות המערער (עמ' 17 לפרוט', שורות 17-20).

כז. גם באשר לקיום חובת ההשגחה על המערער סבורים אנו, כי לא הוכח שנפל פגם בהתנהלותן של המשיבות. מקובל עלינו, שהואיל והמשיבות היו מודעות למצבו המיוחד של המערער, שהגיע לבית הספר כשהוא מהלך על קביים לאחר שעבר ניתוח, ונעדר מבית הספר פרק זמן ממושך, היה עליהן ליתן את הדעת על כך, להתחשב במצבו ולנקוט באמצעים מתאימים, ואולם, סבורים אנו כי עצם הישארותו של המערער בכיתה במשך ההפסקה, מבלי לצאת לחצר, די בה כדי לענות על הצורך של התחשבות במצבו של המערער, ומה גם שצוות המורים שהה בקרבת מקום לכיתה, וניתן היה להזעיק מורה במידת הצורך (כפי שאכן אירע כשמיד בסמוך לאירוע התאונה הוזעקה מורה לכיתה).

כח. לא למותר להזכיר, כפי שגם צוין בפסק דינו של בית משפט קמא, שלמערער ניתן אישור רפואי לחזור ללימודים, ואף הומלץ לו להלך ללא קביים (פסקה 29 של פסק הדין). מכל מקום, לא הייתה אינדיקציה לכך שנדרשת למערער השגחה צמודה מעבר להתחשבות במצבו הרפואי במובן זה שבשעת ההפסקה הוא לא ייצא לחצר, אלא ישהה בתוך הכיתה.

כט. התנהלות אותם תלמידים, שנטלו את הקביים של המערער (לפי הגרסה העובדתית, שאימץ בית משפט קמא), לא הייתה כמובן ראויה, ואולם המדובר בשובבות של בני נוער, המתרחשת כהרף עין, מבלי שניתן היה לצפות את עצם התרחשותה ו/או למנוע אותה, אלא אם המערער היה נתון להשגחה צמודה ובלתי פוסקת של מורה בכיתה בשעת ההפסקה, ולכל אורך שהותו של המערער בכתלי בית הספר. השגחה כזו לא נדרשה, ומכל מקום גם לא הובטחה (עיינו בפסקה 28 לפסק דינו של בית משפט קמא).

ל. עוד יש לזכור, כי במועד האירוע היה המערער כבן 13. נקבע בפסיקה ש"מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלה..." (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט, פ"ד לה(2)764, בעמ' 771).

וכן: "ברור, כי מהות חובת הפיקוח, הלכה למעשה, ממדיה והיקפה משתנים בהתאם לנסיבות העניין ובהתאם לגילו ולתכונותיו של מי שנתון לפיקוח. ברור גם, כי אין דומה חובת הפיקוח הנדרשת בתוככי חדר הכיתה לזו שאותה יש לקיים בחצר המשחקים" (ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש ואח', פ"ד מו(1)402, בעמ' 405).

לא. עוד מפנים אנו לע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי, בפיסקה 4 (24.4.1994):

"טענה זו אינה מקובלת עלינו. המדובר בתלמידי כיתה ח', אשר היו בעת המקרה בני 13- 14שנים. השעה אותה עת היתה שעת התארגנות לאחר שהתלמידים הגיעו למקום, ולא היתה צפויה כל סכנה מיוחדת שתצדיק מעקב או השגחה צמודים על התלמידים. לא נראה לנו, שלגבי תלמידים בכיתה ח' נדרשת השגחה צמודה כזו, ובפרט שהמורים נמצאו במרחק בו יכלו לשמוע כל קריאה שהיתה מופנית אליהם..."

עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין עזבון המנוח ארגמן ז"ל נדחתה במסגרת דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי (12.6.1996), שם כתב כב' השופט (בדימוס) א. מצא, בפיסקה 6:

"בהתחשב בגילאי הילדים, ובסוג הפעילות בה עסקו, לא נדרשה השגחה צמודה של המורים עליהם. ניתן לומר, כי הימצאות המורים בקרבת מקום, כשניתן בנקל לקרוא להם בשעת הצורך, קיימה את מידת הפיקוח הדרוש. ההימנעות מפיקוח צמוד היתה, כשלעצמה, סבירה, שכן היא איפשרה לילדים לעשות את המוטל עליהם באופן עצמאי וחופשי, בנסיבות בהן נראה רצוי לנהוג כך."

לב. כמו כן יש לייתן את הדעת על כך שיש להבחין בין חובת הזהירות הנדרשת כאשר מדובר בתלמידים הנמצאים בחצר בית הספר, לעומת חובת הזהירות, הנדרשת ממורה בכיתה, ועיינו: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 עמ' 812:

"חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית), והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן..."

נוכח כל האמור לעיל, סבורים אנו שגם בהתייחס לממצאים העובדתיים, שאותם קבעה שופטת קמא בפסק דינה, אין ולא היה מקום להטיל חבות על מי מן המשיבות.

לג. נעיר, יחד עם זאת, שמקבלים אנו את טענת ב"כ המערער בעניין אחד, וכוונתנו לקביעה, אשר בפסקה 29 סיפא לפסק הדין, שם קבע בית משפט קמא: "כאמור, לא הוכחה בפניי הבטחה או חובת בית ספר לנוכחות מורה צמוד לתובע. נוכחותו בהפסקה בכיתה בנוכחות ילדים נוספים, אשר התובע בעצמו הגדיר אותם כחבריו, ממלאת את חובת בית הספר להשגחה מיוחדת.".

אכן, סבורים אנו שמקום בו מוטלת חובת השגחה מיוחדת על בית הספר, אין הוא יכול לצאת ידי חובה באמצעות השגחה המתבצעת על ידי תלמידי בית הספר, וזאת אף אם המדובר בחבריו של התלמיד הזקוק להשגחה. ואולם, במקרה שבפנינו, וכפי שכבר ציינו, לא נדרש המערער להשגחה מיוחדת ו/או צמודה במהלך שהותו בבית הספר, ודי היה בכך שהוא שוהה בזמן ההפסקה בין כתלי הכיתה, ושמי מצוות המורים מצוי בקרבת מקום, וניתן להזעיקו בכל עת לפי הצורך.

לד. למעלה מן הדרוש, נציין, שהגרסה העובדתית שהועלתה מטעם המערער בפני בית משפט קמא לגבי נסיבות אירוע התאונה מוקשית בעינינו. בכתב התביעה, סעיף 7, נכתב באשר לאירוע התאונה כדלקמן: "ביום 27.12.04 שהה התובע בכיתתו בבית ספר המקיף אורט על שם יגאל אלון ביקנעם עלית, כאשר אחד הילדים לקח לתובע את הקב. התובע קם כדי לקחת את הקב, והחליק על רצפה רטובה ומלוכלכת".

אין בכתב התביעה התייחסות להימצאות קליפות קלמנטינה על הרצפה.

לה. יתר כל כן, ואולי אף חשוב מכך; קיים פער של ממש בין עדותו של העד אריה קרובי (שהיה תלמיד באותה כיתה), כפי שנמסרה בפני בית משפט קמא ביום 03.09.13 (כתשע שנים לאחר האירוע), לבין גרסתו של אריה קרובי כפי שנמסרה לחוקר מטעם המשיבה מס' 2 בשנת 2008. כזכור, בית משפט קמא ראה לנכון להעדיף את דבריו של העד קרובי בעדותו בפני בית המשפט על פני הגרסה שנמסרה לחוקר.

בעוד שבעדותו בפני בית המשפט אישר העד קרובי את הגרסה בדבר נטילת הקב של המערער, קליפת הקלמנטינה וההחלקה על נוזל, הרי שבשנת 2008 בתמליל חקירתו של מר אריה קרובי נשאל מר קרובי על ידי החוקר האם הוא זוכר משהו מסיפור נפילתו של המערער, ועל כך השיב בעמ' 4 לתמליל: "אני זוכר רק שהוא נפל ולא יודע, כאילו". בהמשך, אומר החוקר לעד שבמקרה הספציפי הזה המערער החליק, ועל כך מגיב העד:

"אני זוכר שהוא נפל, החליק, לא יודע אם..." לאחר מכן, נשאל העד על ידי החוקר: "אבל היה קב-קביים, אתה זוכר?" ועל כך באה התשובה: "לא יודע אם באותה תקופה, לא יודע, לא יודע" ובהמשך: "באותה תקופה אני לא יודע אם הוא היה עם קביים" (עמ' 6 של התמליל).

לאחר מכן, באותו עמוד, נשאל העד אריה קרובי לגבי קליפת הקלמנטינה. העד נשאל האם הוא שמע על כך, או שראה בעיניו, ועל כך השיב העד: "לא, לא ראיתי.".

בהמשך שב והכחיש העד בפני החוקר, כי ראה קלמנטינה בסמוך למקום נפילתו של המערער או בסמוך אליו, ולבסוף מסר לחוקר בעמ' 9 לתמליל כי לא ראה כלל את נפילת התובע באומרו: "אני לא ראיתי אותו נופל, אתה מבין?"

לא. קשה ליישב את גרסתו זו של העד אריה קרובי, כפי שנמסרה בשנת 2008 (כ-4 שנים לאחר התאונה) לחוקר שמטעם המשיבה מס' 2, גרסה שממנה עולה, כי המקרה זכור לעד במעומעם בלבד, עם הגרסה המפורטת והמלאה, כפי שהובאה בעדות שמסר בפני בית המשפט בשנת 2013, עדות שאותה אימץ בית משפט קמא בפסק דינו.

לב. ואולם, וכדי למנוע כל ספק, נבהיר שלעמדתנו, אף לפי הקביעות העובדתיות, שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, ואשר ללא ספק מיטיבות עם המערער, לא ניתן היה להטיל חבות על מי מן המשיבות, ולכן לא ראינו הצדקה להתערב בתוצאה האופרטיבית, אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, וזאת הגם שערים אנו לנכות המשמעותית, שנגרמה למערער בנפילתו.

לג. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מורים על דחייתו של הערעור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תחזיר את הפיקדון, שהפקיד המערער להבטחת הוצאות המשיבות, לידי ב"כ המערער עבור המערער.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ו, 17 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.