ניתנה ביום 27 ספטמבר 2012

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר שרון בצלאל ומר יגאל כהן; ס"ע 9453-05-11) מיום 4.7.12, בו התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב לתשלומים שונים בשל תקופת עבודתו אצל המבקשת וסיומה.

הרקע לבקשה:

2. בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד חברת א.ד. עוף והוד בע"מ (להלן- המבקשת) ובעלי המבקשת, מר דורון עוזרי (להלן- מר עוזרי), לתשלום זכויות סוציאליות שונות. המשיב טען בכתב התביעה שהוא התחיל לעבוד אצל המבקשת ביום 15.11.10, בתפקיד של מנהל המשחטה שבבעלות המבקשת, כאשר למען עבודה זו עזב תפקיד בכיר בחברת זוגלובק, בה עבד שנים רבות. לטענת המשיב הוא לא קיבל שכר בגין חודשים נובמבר-דצמבר 2010, למרות שעבד בהם. עוד טען המשיב כי ביום 20.2.11 הודיע לו מר עוזרי כי בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המבקשת, עליו לעזוב את העבודה ולחפש מקום עבודה אחר. לאור פיטוריו, כך נטען, דרש המשיב תשלום של הודעה מוקדמת בשווי של שש משכורות, כפי שהוסכם בחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים, וכן הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. בנוסף עתר המשיב לתשלום פדיון חופשה עבור ארבעה חודשי עבודה- סך הכל שמונה ימים.

3. המבקשת טענה בכתב ההגנה כי המשיב אכן הועסק על ידה על פי חוזה עבודה, אשר נוסח על ידי המשיב עצמו, שמועד תחילתו נקבע ליום 1.1.2011, כפי שצוין בו במפורש, כך שהוא לא עבד כלל בחודשים נובמבר ודצמבר 2010 ועל כן אינו זכאי לשכר בגין חודשים אלה. עוד נטען כי המשיב נכשל במילוי תפקידו, וכי העובדה זו הניעה אותו להתפטר מעבודתו. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, המשיב לא פוטר ועל כן אינו זכאי להודעה מוקדמת. המבקשת אף דחתה את הדרישה לפדיון חופשה בגין פרק הזמן בו כלל לא עבד, על פי בחירתו החופשית המלאה.

במהלך הדיון, בהסכמת הצדדים, התביעה כנגד מר עוזרי נמחקה.

4. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה. בית הדין קבע, על סמך חומר הראיות שהובא בפניו, כי המשיב לא הוכיח את זכאותו לשכר בגין חודשים נובמבר ודצמבר 2010. זאת לאור הגרסאות השונות של המשיב באשר למועד תחילת העבודה והתאריך הנקוב בחוזה העבודה. עוד קבע בית הדין כי באותה תקופה עדיין התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיב לבין חברת זוגלובק וכי הראיה היחידה שהובאה על מנת להוכיח את עבודתו בתקופה זו, למעט עדות המשיב אשר לא היתה עקבית, הינה ההסכם שנחתם עם חברת זוגלובק. לדעת בית הדין, אף אם מדובר בפעולה שבוצעה למען המבקשת, אין בכך כדי להוכיח כי המשיב עבד בהיקף הנטען, בהתאם לחוזה העבודה. תביעת המשיב להפרשות בגין ביטוח מנהלים וקרן השתלמות – נדחתה אף היא.

5. יחד עם זאת, קיבל בית הדין את טענת המשיב באשר לנסיבות סיום העבודה וזכאותו לתמורת הודעה מוקדמת. באשר לכך קבע בית הדין, בהסתמך על העדויות שנשמעו בפניו, כי מר עוזרי הודיע למשיב, בישיבת הנהלה אשר התקיימה בחודש פברואר 2011, כי הוא מפסיק את עבודת המשיב כמנהל המשחטה, מאחר שהוא אינו שבע רצון מתפקודו. עוד נקבע כי המבקשת לא הוכיחה שהוצע למשיב תפקיד אחר כלשהו, לו הוא סירב, ועל כן התפטר מהעבודה. כפועל יוצא מקביעות אלה פסק בית הדין כי המשיב פוטר מהעבודה, מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת, אשר לפי חוזה העבודה נקבעה לתקופה של חצי שנה, ועל כן חייב את המבקשת לשלם לו סך של 225,000 ש"ח. בנוסף, קיבל בית הדין את התביעה לפדיון חופשה בגין שלושה ימים, בסך של 4,500 ש"ח. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח.

הבקשה וטענות הצדדים:

6. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 3.9.12, דחה בית הדין האזורי את הבקשה. יחד עם זאת ציין בית הדין כי "פסק הדין יעוכב אם יופקד הסכום המלא של פסק הדין בקופת בית הדין, לפי הסכמת המשיב". המבקשת לא הפקידה את סכום פסק הדין המלא. מכאן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שלפני.

7. המבקשת טוענת כי יש להתחשב בעובדה שמדובר בחיוב כספי גבוה בסך 225,000 ש"ח לטובת המשיב וזאת הגם כי בית הדין קבע שהמשיב הועסק במשך חודש וחצי בלבד. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות מהותיות הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי לא היה מקום לקבל את גרסת המשיב חרף סתירות רבות בעדותו; לא ניתן המשקל הראוי לעובדה כי כבר במועד עריכת הסכם העבודה סוכם בין הצדדים כי תהיה למבקשת אפשרות להעביר את המשיב לתפקיד אחר והדבר הופיע על גבי ההסכם; העובדה כי הוצע למשיב תפקיד חלופי לא נזכרה במסגרת כתב ההגנה מן הטעם שאותה עת המבקשת לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין והגישה את כתב ההגנה באופן עצמאי; בית הדין התעלם מן המכתב ששלחה המבקשת למשיב עוד לפני שהוגש כתב התביעה, בו מציינת המבקשת כי המשיב זנח את מקום עבודתו וכי הוא נקרא לשוב לעבודה; בית הדין התעלם משני תצהירים שהוצגו בפניו, התומכים בטענה כי המשיב ניצל ימי החופשה.

8. אשר למאזן הנוחות מוסיפה המבקשת וטוענת כי תתקשה מאוד להעביר לידי המשיב באופן מיידי את הסכום הפסוק, העומד על קרוב לרבע מיליון שקלים, ואילוצה לעשות זאת עלול להביא לסכנה אמיתית להמשך קיומה. בקשר לכך נטען כי המבקשת, אשר ספגה הפסדים רבים בשנים האחרונות בכלל ועקב התפעול הכושל של המשחטה במגדל העמק בפרט, מצויה כפסע מקריסה כלכלית אשר מאיימת על המשך קיומה. עוד נטען, כי נכון להיום מצויה המבקשת בגרעון בסך 16 וחצי מיליון ש"ח, כפי שעולה ממכתב רואה חשבון. כן צויין כי המבקשת נמצאת בחריגה ממסגרת האשראי ואין באפשרותה לקבל אשראי נוסף במצב נוכחי זה. מנגד, למשיב לא ייגרם כל נזק בעיכוב ביצוע פסק הדין בשלב זה, שכן המשיב הועסק בתפקידים בכירים והשתכר עשרות אלפי שקלים.

9. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי החלטת בית הדין האזורי מדברת בעד עצמה, מה גם שלאור הסכמתו במסגרת בקשת עיכוב הביצוע בבית הדין האזורי, בית הדין קבע שפסק הדין יעוכב באם המבקשת תפקיד את מלוא הסכום הפסוק בקופת בית הדין, אך דבר לא נעשה. עוד טוען המשיב כי בהגשת הבקשה הנוספת ניתן לראות את ניסיונה של המבקשת למשוך זמנים ולהעלים כספים או לסגור את החברה, כך שבפועל בסופו של יום יעמוד המשיב מול אבן שאין לה הופכין. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, יש מקום לחייב את המבקשת בהוצאות לדוגמא.

10. בתשובה לתגובת המשיב מציינת המבקשת כי לא רק שהמשיב נמנע מלהתייחס לטענות המשפטיות העומדות בגוף הבקשה אלא גם אינו בוחל באמצעים בכל הנוגע לטענות "עובדתיות" לכאורה, הגובלות בהוצאת דיבתה של המבקשת, אודות ניסיונה להעלמת כספים ועוד טענות אחרות חסרות כל שחר. עוד צוין כי תמוהה דרישתו של המשיב לפסיקת הוצאות לדוגמא, שעה שהמבקשת פעולת על פי הזכות המוקנית לה מכוח הדין.

הכרעה:

11. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[1]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[2]. עוד נפסק כי לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של המבקש ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, הרי שהדבר מותנה, בין היתר, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו^[3].

12. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה ובמקביל להרות על הקדמת מועד הדיון בערעור.

בהיבט של סיכויי הערעור - הקביעה כי המשיב זכאי לתמורת הודעה מוקדמת מושתת על הקביעה העובדתית לפיה המשיב פוטר מעבודתו וכי המבקשת לא הוכיחה את גרסתה לפיה הציעה למשיב תפקיד ניהולי אחר. כפועל יוצא מכך, קבע בית הדין כי המשיב זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, כפי שסוכם בחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים. מדובר במסקנה המבוססת על התשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. לפיכך, בנסיבות העניין אין מקום - בשלב זה - לשלול מן המשיב את הסכום שנפסק לו על תמורת הודעה מוקדמת. כמו כן, נטל הראיה לתשלום פדיון חופשה מוטל על המעביד, דהיינו על המבקשת. המבקשת לא הביאה כל ראיה על מנת להוכיח כי המשיב אכן ניצל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו.

גם טענת המבקשת כי תשלום מיידי של הסכום הפסוק יגרום לה נזק רב אין בה די. גם אם כך הוא, הרי שבכל מקרה, עיכוב ביצוע היה מותנה בהפקדת הכספים שנפסקו או ערובה הולמת אחרת ודאי נוכח הטענות המבקשת על מצבה. משהמבקשת לא פעלה לפי החלטת ביתה דין ואף לא הציעה בטוחה הולמת אחרת, ממילא אין טעם בעיכוב הביצוע.

13. סוף דבר - הבקשה נדחית. הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון בפסיקת הוצאות המשפט בערעור.

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ג (27 ספטמבר 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

2. ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ – Peter Ebuka ואח', (1.8.12).

   3. בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 405 (1997); ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד נג(1) (1999), 187). ↑

3. ↑