1. בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף בהתאם לפסק הדין בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית (להלן: "הלכת המר").

2. התביעה נשוא הבקשה הוגשה בתאריך 24/9/12 על ידי הורי קטין, שנולד בתאריך 9/10/96.

מכתב התביעה עולה, כי עקב מעקב הריון לקוי נולד הקטין עם מומים רבים, ונטען כי אילו היו מאבחנים את מומיו בשלב ההריון, ניתן היה למנוע את הבאתו לעולם, ועל כן הוגשה התובענה על ידי ההורים בעילה של הולדה בעוולה.

3. תובענה זו הוגשה על ידי הורי הקטין בעקבות ההכרעות המשפטיות הכלולות בהלכת המר, אשר שללה את זכות התביעה מהקטין בעילה של חיים בעוולה, כפי שהיה נהוג עד אז בהתאם לע"א 518/82 זייצוב נ' כץ (להלן: "הלכת זייצוב") והקנתה את זכות התביעה להוריו בעילה של הולדה בעוולה.

4. הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התובענה על הסף בשל התיישנותה, שכן בעוד שתקופת ההתיישנות העומדת לזכותו של קטין הינה עד גיל 25, הרי שמועד התיישנות תביעת ההורים הינו שבע שנים ממועד הולדת העילה, קרי: ממועד לידתו של הקטין, והיות והקטין נולד בתאריך 9/10/96, הרי שתקופת ההתיישנות חלפה זה מכבר.

5. אומר מיד, כי דעתי העקרונית בסוגיה זו ידועה ומצאה ביטוייה במספר החלטות שניתנו על ידי, ועל כן אקצר בדיון, תוך קביעה כי דינה של הבקשה להידחות, ואבאר.

6. פסק דין המר עוסק בשאלה העקרונית האם ראוי ומוסרי להותיר על כנה את עילת התביעה שעניינה "חיים בעוולה" ומסקנתו היא שאין להתיר המשך הגשת תביעות בעילה זו.

עם זאת, בית המשפט חזר והבהיר הן בפסק דין המר והן ברע"א 9444/12, דר' דן זאבי ואח' נ' פלוני ואח', כי לא היה בכוונתו לשלול מהקטינים את זכותם לקבלת מימון מלוא צרכיהם בהתאם למומם, וכל שהשתנה הוא, שזכות התביעה נלקחה מהקטינים והועברה להוריהם, כפי שחזר בית המשפט והבהיר בפרשת זאבי, בקובעו:

"חרף קיומם של הבדלים משמעותיים בין הלכת המר לבין הלכת זייצוב,

הרי שמן הבחינה של 'השורה התחתונה' ניתן לומר שהעיקרון לפיו יש

לדאוג לצרכי הילוד וכי התשלום בגין צרכים אלה מוטל על המעוול – נשמר

...".

קרי: העקרונות שהותוו בפסק דין זייצוב נותרו על כנם, ועיקרם: דאגה כנה ואמיתית למילוי מלוא צרכיו של היילוד, שנולד במומו, והשתת עלות התשלום על המעוול, ממש כפי שהבהיר בית המשפט בפסק דין המר, בקובעו:

"הדברים כה ברורים עד כי דומה שאין צורך להרחיב..."

7. מקריאת הבקשה עולה, כי הדברים אף ברורים לב"כ הנתבעים, אשר מציינים, כמעט בהתנצלות, כי הם "...סברו שסוגיה זו, של התיישנות תביעות ההורים בעילה של 'הולדה בעוולה' לאחר פסק דין המר, תבוא על פתרונה המלא בבית המשפט העליון במסגרת הדיון שנערך בפניו בחודש שעבר, כך שלא יהיה עוד צורך להעלות לדיון סוגיה זו בעניננו. ואולם בית המשפט העליון הותיר סוגיה זו בלתי פתורה בשלב זה. לפיכך, בשל חשיבותה ומשמעותה של הסוגיה, לא ניתן להימנע מהגשת בקשה זו".

8. אכן, סוגיית התיישנות תביעות ההורים לא באה עדיין על פתרונה במסגרת פסיקת בית המשפט העליון, אולם נוכח העקרונות הברורים שהותוו, ונוכח הקביעה המפורשת, על פיה לא הייתה כל כוונה להותיר את הקטינים שנולדו במומם בשל מעשה עוולה נזיקי ללא מקור שיממן את צורכיהם, הרי שאין כל ספק, כי תוצאת הבקשה ברורה מאליה ודינה להידחות.

ודוק: במקרה אשר בפני הוגשה תביעת ההורים ארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניין המר, כלומר, ההורים לא שקטו על שמריהם ופעלו בדיוק על פי המצופה מהם בעקבות שינוי הלכת זייצוב.

9. זאת ועוד. מקריאת כתב התביעה עולה, כי כל מטרתה של התובענה לא הייתה, אלא הבטחת מימון צרכיו המיוחדים של הקטין, ועל כן הנני קובעת, כי תובענה זו הוגשה בהתאם להילכת המר, ואין כל מקום לדחותה על הסף מחמת התיישנות.

ניתנה היום, כ"ג תמוז תשע"ג, 01 יולי 2013, בהעדר הצדדים.