בעניין: "בקשה בהולה לביטול פסק דין" (בקשה מס' 14)

לאחר שעיינתי בבקשה לביטול פסק הדין, הגעתי למסקנה לפיה דינה להידחות, ועל מנת למנוע סרבול נוסף וטרחה מיותרת, שבסופם יושתו הוצאות בגין הליך הבקשה לביטול כשלעצמו, איני רואה צורך בקבלת תגובת הנתבע.

באשר לטענה בדבר ביטול פסק הדין מחובת הצדק – מדובר בטענה מיותרת שדומני כי מוטב היה להימנע מהעלאתה. השאלה הרלבנטית לעניין זה איננה האם הבקשה שהגיש הנתבע ביום 16.6.14 ("בקשה לדחיית התובענה" - בקשה מס' 13) הומצאה לתובעת, אלא האם ההחלטות שקדמו לאותה בקשה ואשר התובעת נמנעה בעקביות מלעמוד בהן, הומצאו לתובעת. ההחלטות הומצאו לתובעת. בנוסף, ההחלטות התבססו על הסדר דיוני מוסכם שאף ללא ההחלטות היה ממילא ידוע לתובעת. לא דבק כל פגם בהליך ואין כל מקום לדון בטענת ביטול מחובת הצדק.

נותר אפוא הטיעון לפיו בית המשפט מתבקש לבטל את פסק הדין על פי שיקול דעתו. בנסיבות העניין, כאשר לא התקבלה בקשת הנתבע להורות על דחיית התובענה, וניתן פסק הדין המורה על מחיקה בלבד, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. התובעת לא הצביעה על נזק מהותי העלול להיגרם לה אם תידחה הבקשה. הנזק הצפוי הינו נזק דיוני בלבד, הכרוך בנקיטה מחודשת בהליך, ככל שתמצא לנכון לעשות כן. בנסיבות העניין, אין לתובעת להלין אלא על עצמה, שכן "סדרי הדין אינם מיטת סדום אך אין הם הפקר" [ע"א 3725/04 דיבה נ' עדווין (31.8.06), פס' 21], וכאשר אין מדובר במחדל דיוני אחד אלא בסדרת מחדלים דיוניים, הציפיה הינה כי בעל דין יקפיד עוד יותר להימנע ממחדלים דיוניים נוספים [שם].

סיכומו של דבר – הבקשה נדחית, ומשלא התבקשה תגובה, ללא צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ד, 11 יולי 2014, בהעדר הצדדים.