1. הנתבע 2, שירות התעסוקה, שלח את התובעת לעבוד אצל הנתבעת 1, לינה כפרית אלוני הבשן בע"מ (להלן: אלוני הבשן). לטענת התובעת, בעת הפנייתה לעבוד באלוני הבשן, היא סבלה מבעיה רפואית במרפק ימין מסוג "מרפק טניס" (שכללה מוגבלות בתנועות וכאבים במרפק); נטען בנוסף, כי באותה עת, היתה קביעה של ועדה רפואית של לשכת התעסוקה לפיה היא חייבת להימנע מהרמת משקלים העולים על 8 ק"ג (פס' 4 לכתב התביעה).

2. לטענת התובעת, למרות שהיא סיפקה לשירות התעסוקה את המידע הנזכר, שירות התעסוקה לא דאג להפנות אותה לעבודה מתאימה או להפנות את תשומת לבה של אלוני הבשן למצבה הרפואי של התובעת. התובעת טוענת כי "בתאריך 21/10/05 או בסמוך לכך ועל אף בעיותיה התפקודיות-רפואיות במרפק ימין, הופנתה התובעת לניקוי חדרי האירוח לבדה. התובעת לאחר שהחלה בביצוע הניקיון בחדר ובעת הזזת-הרמת מיטה זוגית גדולה, נפגעה בכתף ימין"" (פס' 6 לכתב התביעה). המומחה מטעם בית המשפט פרופסור גרשון וולפין קבע כי לתובעת 10% נכות צמיתה בכתף וכי הנכות נובעת מהתאונה. התובעת טוענת כי שירות התעסוקה התרשל כלפיה בכך ששלח אותה לעבודה באלוני הבשן, ובכך שלא מסר לאלוני הבשן את המידע על מצבה הרפואי. כן תובעת התובעת את אלוני הבשן, על כך שזו העסיקה אותה בעבודה הכוללת הזזת משאות כבדים למרות מצבה, ועל כך שהיא לא סיפקה לתובעת הדרכה מתאימה או דאגה להסדרי בטיחות שינטרלו את הסכנות שבהרמת משא כבד בעבודות הניקיון .

3. הגעתי למסקנה שדין התביעה נגד שירות התעסוקה להידחות, ודין התביעה נגד אלוני הבשן להתקבל, תוך זקיפת אשם תורם לתובעת.

4. כפי שאפרט להלן, בענין קביעת הוועדה הרפואית שקבעה לתובעת מגבלה בענין הרמת משקלים, אף אם אניח כי שירות התעסוקה התרשל בהפניית התובעת לעבודה באלוני הבשן חרף קביעה זו (והתרשלה באי יידוע אלוני בשן בענין); ואף אם אניח כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין ההרשלנות הנטענת לבין קרות התאונה (קרי, שאלמלא ההתרשלות שירות התעסוקה לא היה שולח את התובעת לאלוני הבשן מלכתחילה); לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות הנטענת לבין הפגיעה בתובעת. שכן, קביעת הוועדה הרפואית התבססה על בעיה גניקולוגית, ואילו התובעת נפגעה בכתף. לא מתקיימת הדרישה, במסגרת הקשר הסיבתי המשפטי, לכך שהנזק שנגרם הוא נזק מהסוג שהיה צפוי מההתרשלות.

בענין מצבה הרפואי של התובעת לפני התאונה בקשר למרפקה: התובעת הפריכה במו פיה את טענתה, לפיה היא דיווחה לפקיד שירות התעסוקה על הבעיה במרפק. מכאן, ששירות התעסוקה לא ידע ולא היה עליו לדעת על טענות התובעת לבעיה במפרקה, והפגיעה בכתף התובעת אינה תוצאה של רשלנותו של שירות התעסוקה.

בענין התביעה נגד אלוני הבשן: התובעת טענה כי היא ובן זוגה, מסרו למנהל העבודה באלוני הבשן, חזי ישראל, כי התובעת אינה מסוגלת להרים משאות כבדים, אלא שמר ישראל אמר כי אם הם יעמדו על כך, הוא ירשום לתובעת "סירוב" לעבוד. מר ישראל הכחיש שאמר זאת, אך אני מעדיף את גרסת התובעת. מר ישראל, אשר הוזהר בענין מצבה הרפואי של התובעת, היה אכן צריך לסרב לקבל אותה לעבודה או למצער להנחותה שלא להזיז משאות כבדים. בכך שנמנעה מלעשות זאת, וקיבלה את התובעת לעבודה תוך עמידה על כך שתזיז משאות כבדים, התרשלה אלוני הבשן, והתאונה אירעה כתוצאה מהתרשלות זו. עם זאת, גם לתובעת יש לייחס אשם. אמנם התובעת, כמובטלת אשר היתה תלויה בשירות התעסוקה, היתה תחת לחץ שלא יירשם על שמה "סירוב"; אולם כאשר אף לשיטתה היא ידעה כי הזזת משאות כבדים עלולה לגרום לה נזק גוף, היא בחרה, תחת עמידה על זכויותיה (והוכחת זכאותה להגבלה בדיעבד), להסתכן ולהזיז את הרהיט שגרם לה נזק גוף.

התביעה נגד שירות התעסוקה

קביעת הוועדה הרפואית משנת 1999

5. התובעת טענה בתצהיר העדות הראשית שלה כי ועדה של שירות התעסוקה קבעה בשנת 1999 כי איננה יכולה להרים משאות העולים על שמונה קילוגרמים או לעבוד בעבודה מאומצת (פס' 6). לטענתה, פקיד שירות התעסוקה אבי אלול התקשר אליה במהלך חג הסוכות בשנת 2005 ומסר לה כי מבקשים להפנות אותה לעבוד באלוני הבשן. בתצהירה הצהירה התובעת כי הגיעה למשרדו של מר אלול והסבירה כי היא סובלת מבעיות רפואיות אורתופדיות ואחרות ואינה יכולה להרים משאות כבדים או לעבוד בעבודה מאומצת. נטען, כי הממצאים מקביעת הוועדה הרפואית משנת 1999 היו במחשב לשכת התעסוקה (סיכומי התובעת, פרוטוקול 25.5.2016 ע' 52 ש' 13), אלא שהפקיד מסר כי הוא אינו יכול לבדוק את הדברים באותו זמן כיוון שהמחשב אינו עובד, וכי תלך לעבודה בינתיים, ולאחר החג תשוב על מנת שיבדוק את הדברים (פס' 8-10 לתצהירה). התאונה הנטענת אירעה על-פי הנטען ששה ימים לאחר שהופנתה התובעת לאלוני הבשן (היא הופנתה ביום 16.10 והתאונה אירעה על פי הנטען ביום 21.10).

6. אין מחלוקת על קיומה של קביעת הוועדה הרפואית משנת 1999 (ראו פס' 4 לתצהירו של אלי ביטון מטעם שירות התעסוקה). לשירות התעסוקה טענות על כך שבדו"ח הוועדה הרפאוית נקבעה ההגבלה האמורה בענין הרמת משאות בשנת 1999 תוך ציון "דו"ח גינקולוגי מפורט בוועדה הבאה[,] בינתיים עבודה לא מאומצת" (נספח א' לאותו תצהיר; ההדגשה הוספה), וכי הגבלה כזו, אשר מעידה על עצמה כזמנית, אינה חלה כחמש שנים לאחר מכן. כך או כך, כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי גם אם שירות התעסוקה התרשל בכך שהפנה את התובעת לעבוד באלוני הבשן מבלי לאתר את דו"ח הוועדה אצלה אשר קבעה הגבלה כאמור, הפגיעה בכתף של התובעת אינה פגיעה מהסוג שביקשה הגבלת הרמת המשאות למנוע. שכן, ההגבלה על נשיאת משאות והקביעה בענין עבודה מאומצת נקבעו עקב "דימומים במחזור קשים, אנמיה... כאבי ראש חזקים, בעיות עיכול...". הנזק שנגרם לתובעת בתאונה כנטען הוא נזק אורתופדי – פגיעה בכתף. גם בהנחה ששירות התעסוקה התרשל בקשר לדו"ח הוועדה הרפואית; וגם אם קיים קשר סיבתי עובדתי בינה לבין הנזק (שכן אלמלא ההתרשולות התובעת לא היתה מופנית לעבוד באלוני הבשן מלכתחילה אלא היתה מופנית לבדיקה רפואית עדכנית, והתאונה לא היתה מתרחשת כלל) – לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. נזק הגוף הצפוי מהתרשלות שבאי- הקפדה על ההגבלה שנקבעה בדו"ח הוועדה הרפואית הוא נזק גוף גנקולוגי, פנימי (עיכול) וכיוצ"ב, אך לא פגיעה אורתופדית בכתף. לא יהיה זה מיותר לציין כאן כי התובעת עצמה טענה בתביעתה כי "[]על אף בעיותיה התפקודיות-רפואיות במרפק ימין, הופנתה התובעת לניקוי חדרי האירוח לבדה" ונפגעה בכתף עקב הזזת-הרמת מיטה (פס' 6 לכתב התביעה). בין יתר התנאים לקשר סיבתי משפטי בין התרשלות לנזק נמנה התנאי לפיו סוג הנזק צריך להיות צפוי מההתרשלות. ראו לענין זה את ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז רפואי בני ציון חיפה, פ"ד נ"ח(1) 516, 526 (2003). באותה פרשה הנתבעת התרשלה באי-ביצוע ניתוח קיסרי, אולם הסיכון הצפוי היה היצרות כתפיים. הנזק שנגרם היה מות העובר עקב חסימת חבל הטבור. גם אם אלמלא ההתרשלות הנזק לא היה נגרם (קשר סיבתי עובדתי), לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לבין סוג הנזק שנגרם. ראו גם דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721 (2003). באותה פרשה סבר כבוד השופט י' אנגלרד בדעת המיעוט כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות לבין נזק כי לא נגרם הנזק הקל והחולף הצפוי מההתרשלות שנדונה שם, אלא – נזק חמור וקבוע יותר. דעת הרוב קבעה כי קיים קשר סיבתי, כי די בכך שהרופא היה צריך לצפות את הליך הגרימה הספציפי של היצרות כלי דם שנדונה שם (ראו ע' 749 לדעת הרוב של כבוד השופט ת' אור). בענייננו לא מדובר בנזק חמור מהרגיל באותו הליך גרימה; ההגבלה שנקבעה לתובעת בשנת 1999 "בינתיים", היתה בגין בעיות בתחום הגינוקולוגי הגסרטו וכד', והנזק שנגרם לה בתאונה כנטען הוא נזק אורתופדי לכתפה. ראו גם ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 630 (2012) בו מציין פרופסור גלעד כי לצד נטייה בפסיקה הישראלית לוותר על דרישת יכולת הצפיה בהיבט של היקף הנזק, הפסיקה "עמדה בפיתוי" ולא ויתרה, בין היתר, על הדרישה שסוג הנזק שנגרם היה צפוי.

מרפק טניס

7. התובעת טענה בתביעתה כי דיווחה לשירות התעסוקה על אודות הבעיה הרפואית שלה במרפק לפני שהחלה לעבוד באלוני הבשן (פס' 4 לכתב התביעה). דא עקא, התובעת חזרה בה מטענה זו בחקירתה הנגדית:

"ש. בתביעה שלך את טוענת שהפקיד [של שירות התעסוקה] היה צריך להסתכל על ועדת כושר משנת 99 [שאינה בענין מרפק]?

ת. כן.

ש. זאת הבעיה הרפואית שלך?

ת. כן.

ש. את מסכימה כי משנת 99 עד 2005 היו לך הרבה בעיות רפואיות חדשות ואותן לא פרטת לא אמרת לפקיד ולא הבאת מסמכים רפואיים נכון?

ת. כן. נכון. היה במחשב.

ש. לא חשבת שזה רלוונטי להסביר לו מה קרה בשנים האחרונות?

ת. אבל במחשב כתוב כי אני לא יכולה 8 ליטר, זה הרבה.

ש. לא חשבת שרלוונטי להסביר מה קרה בחמש שנים?

ת. לא חשבתי..." (פרוטוקול 17.2.2016 ע' 18 ש' 9-22).

די בדברים ברורים אלה כדי לקבוע כי בניגוד לטענתה בתביעה, התובעת לא מסרה לפקיד שירות התעסוקה בענין הבעיה הרפואית שלה במרפק. בהמשך פסק הדין תהא התייחסות למעמד שבו נכחו בן הזוג של התובעת יחד עם התובעת באלוני הבשן ונמסר על אודות הבעיה במרפק; אולם אבהיר כאן כי בן זוגה של התובעת אישר בחקירתו הנגדית כי במעמד השיחה עם פקיד שירות התעסוקה הוא לא נכח (שם, ע' 5 ש' 13-15). כאמור, די בהודאה הברורה של התובעת לפיה היא לא מסרה לפקיד שירות התעסוקה על אודות בעיה במרפק, כדי לשלול התרשלות שירות התעסוקה בהפניית התובעת לאלוני הבשן למרות שידע או היה עליו לדעת על בעיה במרפק. רק בבחינת למעלה מן הצורך אתייחס לתשובה המצוטטת לעיל של התובעת לפיה היא לא ציינה את הבעיה במרפק כי ממילא הופיעה לגביה הגבלה על הרמת משאות במחשב שירות התעסוקה. מעבר לכך שהופרכה הטענה הפוזיטיבית של התובעת לפיה היא סיפרה לשירות התעסוקה על הבעיה במרפק; גם בהנחתה של התובעת (בגרסתה חלופית) לפיה נוכח רישום הגבלה בעניינה במחשב דיווּחה לשירות התעסוקה על הבעיה במרפק הפך מיותר, אין כדי להצביע על רשלנות של שירות התעסוקה. החלטת התובעת להימנע מלספר על בעיה במרפק, על בסיס הסקות והנחות שלה, אינה באחריותו של שירות התעסוקה. ועוד: לשיטתה (החלופית הנדונה כעת) של התובעת עצמה, מרגע שפקיד שירות התעסוקה מסר כי אין לו כרגע גישה לנתונים במחשב וכי היא נשלחת לעבוד באלוני הבשן, דיווּחה על הבעיה הרפואית הנוספת המונעת ממנה להרים משאות – הבעיה במרפק – פסק מלהיות מיותר, והיה על התובעת לדווח עליה כדי למנוע את הפנייתה לעבודה באלוני הבשן.

8. סיכום ביניים: לא הוכח כי שירות התעסוקה ביצעה כלפי התובעת את עוולת הרשלנות, ודין התביעה נגדו להידחות.

התביעה נגד אלוני הבשן

9. התובעת טענה כי בעבודה קודמת שלה כחדרנית, בן זוגה היה מתלווה אליה ומבצע את העבודות הכרוכות בהזזת חפצים או נשיאתם (פס' 14 לתצהירה; ראו שאלת ב"כ שירות התעסוקה, האם הזוג היה עובד יחד בשל שיקולי מס – פרוטוקול 17.2.2016 ע' 16 ש' 1-3). התובעת ובן זוגה הצהירו כי בן הזוג התלווה אליה עת התייצבה אצל מר חזי ישראל, מנהל העבודה באלוני הבשן. התובעת הצהירה כי היא מסרה למר ישראל שהיא אינה יכולה להרים משאות כבדים או לעבוד בעבודה מאומצת (פס' 13 לתצהיר התובעת); בן הזוג הצהיר כי "הודענו" למר ישראל (פס' 9 לתצהירו של גנאדי אבנילוב). בחקירה נגדית, נסוגה התובעת מהטענה שהיא סיפרה למר ישראל על מגבלותיה הנטענות:

"ש. כשהגעת עם בעלך לחזי ישראל – מי דיבר את או בעלך?

ת. בעלי.

ש. את לא דיברת עם חזי?

ת. גם אני דיברתי. דיברנו יחד.

....

ש. אמרת לו שאת לא יכולה להרים משאות?

ת. לא ידעתי שיהיה קשה" (ע' 24 ש' 9-10).

כאמור, בתצהירה, הצהירה התובעת כי היא דיברה עם מר ישראל על מגבלותיה, ואילו בתצהירו של בן הזוג, זה טען, בגוף שני רבים, כי "דיברנו"; ראינו כי התובעת נסוגה מהטענה שהיא עצמה דיברה, ובחקירתו הנגדית של בן הזוג, זה טען כי הוא עצמו דיבר עם מר ישראל בנושא. בן הזוג העיד:

"...[כ]שהיא קיבלה הפניה זה היה יום לפני ערב סוכות. בבוקר נסענו עם מעסיק עם האוטו שלו, הוא לקח גם אותי אמרתי לו שאני רוצה לבדוק מה העבודה שם. ישבתי באוטו שלו, נסענו לאלוני הבשן ושם הוא הסביר מה העבודה שם.... קודם באים למטבח עושים עבודות במטבח ואחר כך שהחדרים פנוים הבנות הולכות לחדרים ואחר כך שמסיימים חדרים יש זמן מוגבל לעבודה בין 10:00 ל-14:00 שאנשים מגיעים החדרים צריכים להיות מוכנים עד הזמן הזה וחסר אנשים ואחר כך חוזרים למטבח. אמרתי לו שלאשתי יש מוגבלות יש לה בעיה במרפק ויש בעיות של נשים והוא אמר אם היא לא רוצה לעבוד אני עכשיו ארשום סירוב. היה ממש איום. היא הולכת ללשכת התעסוקה. היא אמרה אני אנסה" (ע' 5 ש' 25 – ע' 6 ש' 5).

מר ישראל, מנהל העבודה באלוני הבשן, הצהיר: "אני מכחיש מכל וכל את טענת התובעת לפיה יידעה אותי בדבר מגבלותיה הפיסיות ומשמעותן. התובעת לא יידעה אותי ו/או את 'לינה כפרית' בדבר מגבלותיה הנטענות, והציגה עצמה כמתאימה לעבודה מסוג זה..." (פס' 6 לתצהיר חזי ישראל). דא עקא, בחקירתו הנגדית העיד מר ישראל כי הוא אינו זוכר את הפגישה עם התובעת (ע' 33 ש' 3-4). למרות שמדובר בענייננו בתביעה המתנהלת משנת 2012, תצהירו של מר ישראל נחתם ביום 18.5.2015, כ-9 חודשים בלבד לפני עדותו. קשה ליישב את ההצהרה החד-משמעית לפיה התובעת לא יידעה אותו בענין מגבלותיה, עם עדותו לפיה הוא כלל לא זוכר את הפגישה עם התובעת.

כאן המקום לציין כי אלוני הבשן טענה כי יש לדחות את התביעה מפאת שיהוי, אולם, כאמור, מנהל העבודה שקיבל את התובעת לעבודה לא טען בתהצירו כי אינו זוכר, אלא הצהיר כי הוא זוכר כיצד הציגה התובעת את עצמה, הצהיר על תדריך הבטיחות שלטענתו ניתנה לה, זוכר שעבדה 3 ימים באלוני הבשן וכיוצ"ב, וגם לא נטענה טענה קונקרטית בענין שינוי מצבה של אלוני הבשן לרעה עקב שיהוי, כגון הצבעה על עובד לשעבר של אלוני הבשן שהיה עד לאירועים אך לא אותר, או מסמכים שאבדו, עקב חלוף הזמן.

10. הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת אלוני הבשן, ולקבוע כי נמסר למר ישראל בדבר מגבלות אורתופדיות של התובעת, כי הוא אמר שירשום לתובעת "סירוב" אם היא לא רוצה לעבוד, וכי אכן נפגעה התובעת בהזזת רהיט בעבודתה באלוני הבשן. אפרט.

11. ראינו לעיל כי הגרסאות של שני הצדדים (התובעת ואלוני הבשן) בקשר למה שנמסר בעת קליטתה של התובעת באלוני הבשן לא היו נקיות מקשיים. אני מעדיף את גרסת התובעת ובן זוגה (גם אם יש לראות אותה כ"עדות יחידה" נוכח נישואיהם), על פני גרסתו של מר ישראל. ראשית, הניגוד בין ההצהרה החד משמעית של מר ישראל לפיה התובעת לא מסרה על מגבלותיה בשיחה עמו, לבין עדותו לפיה הוא כלל אינו זוכר את השיחה עמה, נראה לי קשה יותר מאשר אי-ההתאמות בשאלה מי מבין שני בני הזוג היה זה אשר מסר לחזי ישראל את המידע על מגבלותיה של התובעת. כאן המקום להוסיף: הרושם העולה הוא שבן זוגה של התובעת דואג לה. בנוסף לכך שהוא היה עובד יחד עמה בחדרנות בעבר, עלה במסגרת ההוכחות כי הוכרה לתובעת במוסד לביטוח הלאומי נכות בשיעור 20 אחוזים בגין פיגור קל (ע' 13 ש' 16-17). חזי ישראל לא הכחיש בתצהירו כי בן הזוג התלווה אל התובעת בעת קליטתה. לא מן הנמנע כי בן הזוג מסר לחזי ישראל בענין מגבלותיה הפיזיות של התובעת ברגעים שבהם היא לא השתתפה בשיחה. ועוד: מצאתי בהתייחסותו של חזי ישראל על דוכן העדים לעובדים הטוענים למוגבלות בעת קליטתם באלוני הבשן, הדים התואמים לגרסת התובעת, לפיה מר ישראל מסר כי אם היא תעמוד על טענתה בענין מוגבלות בענין משאות הוא ירשום לה "סירוב":

"ש. כשבא אדם משירות התעסוקה ואומר שיש לו בעיה רפואית.

ת. לא מקבל אותו. 12 שנה באו אלי ואני לא מקבל ואומר תחזור למי שהפנה אותך.

...

ש. אתה מבין כי מבחינת המופנה זה סירוב?

ת. ברגע שהוא מגיע אלי ואומר שיש לו מגבלה אני אומר תחזור למי ששלח אותך" (ע' 34 ש' 8-18).

עדות זו תואמת לגרסת התובעת לפיה ברגע שנמסר על המוגבלות הפיזית שלה, מר ישראלי מסר כי לא יקבל אותה לעבודה. בעדותו לא טען מר ישראל כי בעת העלאת טענה בענין מוגבלות, הוא יוצר קשר עם לשכת התעסוקה כדי לבדוק את הענין, אלא – שהוא מיד שולח את המופנה למי ששלח אותו. ועוד: הטענה לפיה מר ישראל ירשום לתובעת "סירוב" היא טענה מרכזית בגרסת התובעת בקשר להתנהלות אלוני הבשן, ולא נעלם מעיני כי מר ישראל התחמק ממתן תשובה לשאלה אם הוא יודע שמבחינת המופנה, החזרתה ללשכת התעסוקה משמעה "סירוב".

12. התובעת טוענת כי היתה לבד בעת קרות התאונה, ולא היו עדים. מדובר בעדות יחידה של בעלת דין. מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה, וגם מצאתי לה סיוע. התובעת העידה:

"ש. מה קרה ביום 21.10.05 איזו מיטה זו הייתה?

ת. היו שני חדרים – חדר הורים זה שתי מיטות גדולות וגם ארון וגם חדר שני קומותיים.

ש. מה הזזת?

ת. גם וגם. גם לילדים וגם הורים ארון.

ש. מה הזזת?

ת. אני נכנסת לחדר ורואה את המיטות במקום והארון לא במקום.

ש. אז למה את מזיזה?

ת. צריך לעשות סדר כשנכנסים אחרים למקום.

ש. במיטה את מחליפה סדינים?

ת. זה עבודה שלי ככה. אם מיטה לא במקום.

ש. היא לא הייתה במקום?

ת. לא. היו אנשים דתיים ושלושה אנשים זה חמישה ילדים ונכנסים ואיפה לישון כולם מיטה ככה ומיטה ככה. זה היה בלגן בחדרים אבל מנהל לא מקבל את זה – עבודה שלי ככה.

ש. זה מיטה מחוברת?

ת. שתי מיטות, גדולות ככה (מצביעה מעל גובה הכתף)(העדה מכופפת ברכיים מדגימה דחיפה עם הכתף במשיכה ודחיפה)

ש. דחפת משהו עם הכתף?

ת. את הארון.

ש. היו עוד עובדים בסביבה?

ת. בחדרי אחרים. בבוקר אומרים שזה חדר חדר.

ש. למה לא ביקשת שיעזרו לך?

ת. היה סוכות ואין עובדים.

ש. למה לא הלכת לעובד אחר לבקש לדחוף את הארון?

ת. אם אני הוכלת לבקש עזרה אומרים שזה עבודה שלי ולמה צריך לעזור לי. כמה את ניקית את מקבלת כסף. ניקית חדר אחד מקבלת עבור חדר אחד.

ש. היה לך מקרה שביקשת עזרה ולא הסכימו לך?

ת. לא כי אף אחד לא היה שם. גם חזי לא היה שם כל יום" (ע' 21 ש' 12 – ע' 22 ש' 22).

ער אני לכך שבכתב התביעה ובתצהיר התובעת נטען כי התובעת נפגעה בהזזת מיטה זוגית גדולה, ובעדות זו מדובר בהזזת ארון דווקא. למרות זאת, ונוכח התובעת שבפני, עם רמת העברית שלה ובנסיבותיה האישיות המתוארות לעיל, הנני נותן אמון בעדותה. פער זה לא היה היחיד בין כתבי בי הדין והתצהיר מטעם התובעת לבין עדותה באולם. בסעיף 15 לתצהיר של התובעת שצורף לתחשיב הנזק מטעמה נטען "עובר לתאונה הייתי בריאה בגופי ובנפשי ותפקדתי באורח מלא וכתוצאה מהתאונה אני סובלת ממגבלות קשות..." (ראו תחשיב הנזק שהוגש ביום 2.4.2013). כל תביעתה של התובעת מבוססת על הטענה שהיא לא היתה בריאה בגופה לפני התאונה הנטענת, וכאשר התובעת עומתה עם סעיף זה העידה "ת. אני לא בריאה. איך אני בריאה? ש. איך מצד אחד כתבת שלפני התאונה הכל היה בסדר ומצד שני את מסכימה שהיו לך בעיות רפואיות קשות? ת. רופא נשים זה היה ניתוח ב-2000 ולא הייתי בריאה. זה לא נכון" (ע' 19 ש' 9-31). אף עדותה של התובעת בענין המיטות בחדרים באלוני הבשן מחזקת את הרושם שעדותה באולם אמת, ואי דיוקים נפלו בכתב התביעה ובתצהירה, שנוסחו בעזרת אחרים. בכתב התביעה ובתצהיר כתוב שהתובעת נפגעה בהזזת מיטה זוגית גדולה. בעדותה העידה התובעת על ארון, לא על מיטה, אבל בתיאורה של המיטות בחדרים היא העידה כי "חדר הורים זה שתי מיטות". עדות זו מתיישבת עם עדותו של מר ישראל – אשר העיד לאחר עדותה של התובעת -- לפיה מאחר ואלוני הבשן הוא ישוב דתי, המיטות אינן זוגיות אלא מיטות הניתנות לחיבור והפרדה (ע' 32 ש' 17-19).

13. סיוע לעדות התובעת מצאתי בשניים. ראשית, התובעת צירפה לתצהיר העדות הראשית שלה, יחד עם מסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר (משנת 2007), גם מסמך של פיזיוטרפיסט בדבר סדרת טיפולים בחודש לאחר התאונה הנטענת (בחודש 11.2005), בו רשום "כאבים במרפק ימין ובכתף ימין עקב עבודה מאומצת" (בנספח ט' לתצהירה). שנית, בתצהיר העדות הראשית מטעם אלוני הבשן לא נטען כי התובעת לא נפגעה בהזזת ריהוט בעבודתה אצלה; נטען כי התובעת עבדה 3 ימים בלבד באלוני הבשן (פס' 5) אך לא נטען דבר בענין נסיבות סיום ההעסקה, אם לא עקב פגיעה; נטען כי התובעת לא הונחתה להזיז "מיטה או רהיטים" (פס' 7). חלף הכחשת האירוע בידי מנהל העבודה במקום נטען כי "אפילו אם יוכח כי התאונה נשוא כתב התביעה נגרמה בנסיבות הנטענות ע"י התובע", אין להטיל על אלוני הבשן את כל האחריות בגינה.

14. סיכום בינים: הנני קובע כי בן זוגה של התובעת מסר למנהל העבודה באלוני הבשן חזי ישראל כי לתובעת (בין היתר) מגבלה אורתופדית בהזזת משאות; כי מר ישראל השיב כי אם תעמוד על טענה הוא ירשום לה סירוב; כי העבודה אכן כללה הזזת רהיטים כבדים; וכי התובעת נפגעה עת הזיזה ארון בחדר במסגרת העבודה, כאשר איש לא היה בסביבה כדי לסייע לה (וכאשר תנאי העבודה במקום – תשלום לפי חדר -- ממילא לא הזמינו בקשות של התובעת לעמיתים לעזרה, אף אילו היו כאלה בסביבה).

התרשלות

15. עולה מהאמור לעיל כי בן זוגה של התובעת יידע את מנהל העבודה חזי ישראל בדבר מגבלה אורתופדית אצל התובעת המונעת ממנה לשאת משאות; כי מר ישראל הגיב כי ירשום לה "סירוב" אם תעמוד על הדרישה שלא לשאת משאות; כי העבודה אכן כללה הזזת משאות וכי התובעת נפגעה בהזזת ארון בעבודתה באלוני הבשן. הנני קובע כי עם הודעת בן הזוג למר ישראל בדבר מגבלות פיזית של התובעת, היה על מר ישראל לעשות אחד משניים: או לקבל את התובעת ולהנחותה שלא להזיז משאות; או להורות לה שלא לעבוד באלוני הבשן. מר ישראל אישר בחקירה נגדית שסוכות היא תקופה עמוסה (ע' 34 ש' 5-6). חלף שליחת התובעת בחזרה לשירות התעסוקה או העסקתה תוך הנחיה שלא להזיז משאות כבדים, מר ישראל אמר לתובעת כי אם תעמוד על הדרישה שלא להזיז משאות, ירשום לה "סירוב", והעסיק אותה בעבודה שכללה הזזת משאות. בכך – הפרה אלוני הבשן את חובת הזהירות המוטלת עליה לדאוג לבטיחות העובדת שלה. בכך, אלוני הבשן התרשלה.

אשם תורם

16. אלוני הבשן התרשלה כלפי התובעת, בכך שלא סירבה לקבל אותה לעבודה (או, לחלופין, בכך שלא קיבלה אותה תוך הנחיה שלא להזיז כל משא כבד); אולם התובעת לקתה אף היא, באשם תורם. אף לשיטת התובעת היא ידעה, בין היתר, על מגבלה אצלה במרפק שהצדיקה הגבלתה לעבודה אשר אינה כוללת הזזת משאות. מתגובתו של חזי ישראל לפיה ירשום לה "סירוב" אם תעמוד על דרישתה בענין אי-הזזת משאות כבדים, היה צריך להיות ברור לתובעת כי העבודה עשויה לכלול הזזת משאות כאלה. זאת ועוד: אף לשיטת התובעת היא עבדה לפני התאונה כחדרנית יחד עם בן זוגה ובן זוגה היה מזיז את המשאות, וגם מסיבה זאת היה צריך להיות ברור לתובעת שהעבודה כוללת הזזת משאות. יש מקום להכיר בכך שבמצבה של התובעת, כמובטלת הזקוקה לשירותיו של שירות התעסוקה, היה לה תמריץ לא קטן לוותר על דרישתה בענין הגבלה רפואית ולבצע את העבודה, שמא יירשם לה "סירוב" בשירות התעסוקה. אולם אין מקום לפטור את התובעת לחלוטין בגין בחירתה המודעת להעדיף סיכון של נזק גופני על פני הסיכון שטענתה בדבר מגבלות גופניות עדכניות לא יתקבלו (בדיעבד) בידי שירות התעסוקה. בנסיבות הענין הנני מעמיד את שיעור האשם התורם של התובעת על 20%.

לא הוגשה הודעה לצד שלישי נגד שירות התעסוקה

17. אלוני הבשן טענה שהיא היתה רשאית להסתמך על מצגו של שירות התעסוקה, בכך שהפנה את התובעת אליה, מצג לפיו התובעת כשירה לעבודה. ביחסים בין אלוני הבשן לבין התובעת, משקבעתי כי בן זוג התובעת מסר לאלוני הבשן מידע בענין מגבלות התובעת בעבודה פיזית, אין בטענה זו כדי לסייע לאלוני הבשן. ביחסים בין אלוני הבשן לבין שירות התעסוקה ייתכן ויש בטענה זו ממש, אם אלוני הבשן לא האמינה לטענות התובעת כי השירות ראה לנכון להפנות אותה אליה; אלא שאלוני הבשן לא שלחה הודעת צד שלישי לשירות התעסוקה.

הנכות הרפואית והקשר הסיבתי בין התרשלות אלוני הבשן לבין הנכות

18. המומחה מטעם בית המשפט פרופסור גרשון וולפין קבע לתובעת 10% נכות צמיתה, לפי סעיף 42(1)(ד)(I) (לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). המומחה קבע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בכתף ימין לבין התאונה הנדונה (סעיף 3 לסיכום וממצאים בחוות דעתו). אלוני הבשן מפנה למסמך רפואי שצורף לתצהיר התובעת בו כתוב כי התובעת "הופנתה בהבחנה של כאב כתף קפואה מ2003 החמרה 2005 ימין (מסמך של ד"ר אלדר אילן, מכבי שירותי בריאות מיום 16.9.2007 (בנספח ח')). התובעת הכחישה שהיתה לה בעיה בכתף בשנת 2003 (ע' 25 ש' 10-20). ייתכן ומסמך זה עמד בפני המומחה עת נתן את חוות דעתו (ראו סעיף 3 לרשימת המסמכים שעמדו לרשות המומחה). כך או אחרת, העיקר הוא, שהמומחה מטעם בית המשפט חווה דעתו לפיה קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות בכתף, ואלוני הבשן בחרה שלא לחקור אותו על חוות דעתו. הנני קובע כי קיים קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התרשלות אלוני הבשן לבין נכותה של התובעת בכתפה.

19. לא מצאתי כי הנכות התפקודית חורגת מעל, או מתחת, לנכות הרפואית.

הנזק

עזרת הזולת

20. התובעת הצהירה כי היא נדרשה לעזרה וסיוע "מבני משפחה" (פס' 34). היא לא הוכיחה טענה זו; אף בן משפחה לא העיד על כך (אפילו בן הזוג לא הצהיר על מתן עזרה לזולת). התביעה בענין זה נדחית.

הוצאות נסיעה וניידות

21. התובעת הצהירה כי עקב התאונה היא לא מסוגלת לנהוג וכי היא נאלצת להתנייד ממקום למקום באמצעות תחבורה פרטית או ציבורית, או הסעה בידי בני משפחה. לטענה זו אין בסיס בחוות הדעת מטעם בית המשפט. עיון במסמכי התיק מעלה כי היו לתובעת נסיעות למספר לא מועט של בדיקות רפואיות ופיזיוטרפיה בקשר לכתף, עד אשר עברה ניתוח בשנת 2008. אני פוסק לתובעת סכום גלובלי בגין נסיעות בעבר בסך 2000 ₪.

הוצאות רפואיות

22. התובעת טענה כי התאונה הוכרה בידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה (פס' 29 לתצהירה), ועל כן היא זכאית לכיסוי טיפוליה הרפואיים בגין התאונה מהמוסד לביטוח לאומי. גם לא צורפו אסמכתאות על הוצאות בפועל. הנני דוחה את התביעה להוצאות רפואיות.

כאב וסבל

23. כאמור, נקבעו לתובעת 10% אחוזי נכות צמיתה בגין התאונה. בנוסף, בגין הניתוח בכתף שעברה לאחר התאונה, בשנת 2008, נקבעו לה 50% אחוזי נכות זמנית למשך חצי שנה. הנני פוסק לתובעת פיצוי בסך 55,000 ₪ בגין כאב וסבל.

הפסד השתכרות בעבר

24. מתלושי משכורת בעבודה קודמת בה עבדה התובעת כחדרנית עד מספר חודשים לפני התאונה עולה ממוצע שכר על סך 5143 ₪ לחודש (נומינלי, אותו יש להצמיד).

25. התובעת טוענת כי היא לא עבדה במשך 7 שנים עד הגשת כתב התביעה בעקבות התאונה. אין מקום לקבל טענה זו. לנתבעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד. גם נוכח נסיבותיה המפורטות בפסק דין זה, היה עליה לצאת ולעבוד. התובעת זכאית לפיצוי בחישוב אקטוארי בסך 10% משכרה ממועד התאונה ועד היום (למעט תקופת מחצית השנה החל מיום 15.4.2008 עד 31.10.2008, לגביה נקבעו לה 50% נכות זמנית ובגינה היא זכאית לפיצוי בסך 100% משכרה). הכל, בתוספת ריבית מאמצע התקופה.

הפסד פנסיה ו/או תנאים סוציאליים בעבר

26. התובעת טוענת לפיצוי בשיעור 12.5% משכרה במשך 84 חודשים. הזכאות היא לשיעור 12% בהתאם לצו הרחבה משנת תשע"א, ולגבי העבר יש לבצע את החישוב בהתאם לצווי ההרחבה שהיו נוהגים באותה תקופה (ראו ת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, פס' 25 (31.12.2013); ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג, פס' 7 (31.7.2014)). סך הפיצוי ברכיב זה עבור כל תקופה בעבר יעמוד על השיעור הרלוונטי כאמור, כפול הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר לאותה תקופה (ללא ריבית), בתוספת ריבית מאמצע התקופה. התובעת לא עתרה לפיצוי בגין הפסד פנסיה בעתיד.

הפסד השתכרות לעתיד

27. התובעת זכאית לפיצוי בחישוב אקטוארי מיום מתן פסק דין זה ועד הגיעה לגיל 62, בסך 10% מבסיס השכר לחודש (מהוון).

סיכום

28. הנתבעת 1 לינה כפרית אלוני הבשן בע"מ תשלם לתובעת את הסכומים הנ"ל, בניכוי 20% בגין אשם תורם. מסכום זה יש לנכות ניכוי מל"ל, ככל שישנם, והתוצאה תיקרא להלן סכום הפיצוי הסופי. הנתבעת 1 תשלם לתובעת, בנוסף, הוצאות משפט בסך 5000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 18% מסכום הפיצוי הסופי.

29. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. התובעת תשלם לו שכר טרחת עורך דין בסך 5000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 2500 ₪.

30. התובעת תגיש פסיקתא תוך 7 ימים.

31. למעקב המזכירות.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ו, 07 יולי 2016, בהעדר הצדדים.