1. בפניי בקשת נתבע 2 (להלן: "הנתבע")- שירות התעסוקה, להורות על דחיית התביעה נגדו או מחיקתה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

המדובר בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב עבודתה כחדרנית אצל נתבעת 1 (להלן: גם :"המעביד"). התובעת הופנתה למעביד באמצעות הנתבע ביום 16.10.05. עובר להפניה לנתבע, התובעת סבלה מבעיות במרפק יד ימין, ועל פי הנטען, וועדה רפואית של לשכת התעסוקה קבעה כי עליה להימנע מהרמת משאות כבדים מעל 8 ק"ג.

ע"פ הנטען ,ביום 21.10.05 ועל אף בעיותיה הרפואיות הידועות נדרשה התובעת לנקות את חדרי האירוח בבית המלון בגפה, כאשר בעת הזזת מיטה זוגית גדולה נפגעה בכתף ימין.

2. לטענת הנתבע,יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות בינו לבין התובעת בהסתמך על חוק שירות התעסוקה התשי"ט- 1959 אשר סעיף 3 שבו קובע: "יחסי עבודה ותנאי עבודה אינם בסמכותו של שירות התעסוקה, והא לא יתערב באלה". לפיכך טען הנתבע כי המעביד הוא היחיד שידע על-אודות פרטי העבודה ותנאי ההעסקה של התובעת, ויש להפנות את התביעה כלפיו בלבד.

עוד הפנה הנתבע לכך שהתובעת עצמה העמידה את המעביד על מגבלותיה הרפואיות,ולפיכך טען כי מימלא אין לייחס לו נזק כלשהו עקב הפרת החובה.

הנתבע הוסיף וטען כי התובעת העלימה ממנו מידע אשר לשינויים שחלו במצבה רפואי למן 1999 ועד אוקטובר 2005, המועד שבו נרשמה מחדש לקבלת דמי אבטלה וכי אף עבדה כחדרנית בעבר למרות טענותיה ביחס למצבה הרפואי.

בנוסף טען הנתבע כי התובעת הסתירה הליך משפטי שפתחה נגדו בעבר בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, שם הומלץ לה למשוך את התביעה ולהגישה לערכאה המוסמכת. למרות זאת,התובעת השתהתה והגישה תביעה זו רק לאחר ארבע שנים תמימות בהן שקטה התובעת על שמריה ונמנעה מהגשת התביעה.

3. המעביד התנגד לבקשה והפנה לטענות התובעת בתביעה באשר לרשלנות הנתבע אשר שלח אותה, לטענתה,לעבודה הנ"ל למרות שידע כי לא הייתה כשירה לעבודה הרלונטית.

התובעת לא הגישה תגובה לבקשה.

דיון הכרעה:

4. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים,שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

בהתאם להלכה הפסוקה ,סעד של דחייה או מחיקת תביעה על הסף הוא סעד דרסטי ואין להיעתר לו, אלא אם ברור לבית המשפט מלכתחילה ומעל לכל ספק, רק מעיון בכתבי הטענות, שאין לתביעה שום סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה.

כאשר למצב העובדתי והמשפטי כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי-הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו הנמוך ביותר, שהתביעה תתקבל, ולו באופן חלקי, אין להיעתר לבקשה לסילוק התביעה.

ראו ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד לו(2) 151: "המדובר בסעד מאד מרחיק לכת שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו בפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים בהם ברור, לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו. דחיה של תביעה על הסף תעשה רק כאשר בית המשפט משוכנע שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחת היה דינו - להדחות (ע"א 716/75 בר אור נ' בר אור, פ"ד ל(2) 253)... יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי-הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף" וראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 671.

וראו א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, בעמ' 171.

"בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף רק במקרים שבהם יהיה ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו את הסעד המבוקש. בית המשפט — בבואו לשקול אפשרות זו — ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולוא קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. מושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה, אלא אם כן ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל"

4. חוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, סעיף 2 קובע: "שירות התעסוקה ירכז ידיעות על המצב בשוק העבודה ועל מגמות ההתפתחות בו על מנת להסדירו; הוא יעסוק בהשגת עבודה לדורשיה ובהפניית עובדים לדורשיהם באמצעות לשכות שירות התעסוקה שהוקמו לפי חוק זה וישתף פעולה עם גופים אחרים בעניני הכשרה מקצועית והדרכה בבחירת מקצוע; כן יעסוק שירות התעסוקה בייעוץ לנערים דורשי עבודה בבחירת מקצוע ובהכוונתם לעבודה מתאימה ויקיים מעקב אחרי השמתם בעבודה והתמדתם בה."

סעיף 3 שבו קובע: "יחסי עבודה ותנאי עבודה אינם בסמכותו של שירות התעסוקה, והוא לא יתערב באלה."

גם אם הנתבע לא היה בגדר מעביד של התובעת,אין מחלוקת שבמועד הרלבנטי ,התובעת הופנתה ע"י הנתבע לעבוד אצל המעביד. ע"פ טענות התובעת,כמפורט בתביעה: "נתבעת מס' 2 לא דאגה להפנות התובעת לעבודה המתאימה למגבלותיה הרפואיות. כן לא הודיעה ו/או לא הפנתה תשומת לב המעביד הפוטנציאלי בדבר מגבלותיה הרפואיות".

אכן, התובעת הודתה בכתב התביעה כי הודיעה למעביד על אודות מצבה הבריאותי ,אלא שבכך לא סגי. גם אם התובעת עדכנה את המעביד, עילת התביעה כלפי הנתבע נסמכת, בין היתר, גם על העובדה כי לאור המגבלות הרפואיות, לא טרח הנתבע להפנותה לעבודה אחרת המתאימה למגבלותיה, ובכך נהג לא כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג.

שאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזק הנטען הינה שאלה עובדתית ומשפטית המצריכה בירור ומעת שקיימת עילת תביעה כלשהיא,לא ניתן בטרם נידונה והוכרעה, לקבל את הבקשה לסילוק על הסף.

5. לא זו אף זו, בהמשכו של כתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים יחדיו הפרו חובות חקוקות אשר נועדו להגן על העובד, ובכלל זאת, פקודת הבטיחות בעבודה, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז-1997 וכיוצא באלה.

בפסיקה הובעה גם דיעה כי על שירות התעסוקה- הנתבע, בהיותו הגוף המפנה, חלה חובה לא רק ליידע את המעסיק על המצב הרפואי של העובד, אלא עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה והקפדה על כללי בטיחות בעבודה, וכי העובד שנשלח כשיר לבצע את העבודה שלמטרתה נשלח.

בעניין זה, ראה דברי כב' השופט ע' עיילבוני ב- תא (נצ') 10408/96 זועבי עבדל פתח נ' מועצה מקומית יפיע (ניתן ביום 16.10.06) . "לדעתי, משמוטל על שירות התעסוקה לשלוח עובדים למקומות עבודה שונים, בייחוד כאשר מדובר בהפניה באופן יזום, במסגרת החלטת ממשלה (וייתכן גם כשההפניה נעשית לבקשת מעסיק מסוים, אם כי הדבר יישאר עתה בצריך עיון), עליו גם לברר ולוודא מספר דברים, וזאת הן ביחס למקום העבודה עצמו והן ביחס לעובד המופנה על ידו למקום העבודה, ובין היתר, על שירות התעסוקה לוודא כי הגורם אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה ומקפיד על נוהלי וכללי בטיחות נאותים (ההדגשה שלי- ר' א'), כי העובד הנשלח על ידו מסוגל וכשיר לבצע את העבודה לשמה נשלח וכי קיים פיקוח מתאים ומספיק לצורך ביצוע העבודה."

אומנם המדובר בפסיקה של ביה"מ שלום אשר אינה מחייבת את ביה"מ זה ואמנם באותו עניין הוכח כי לשכת התעסוקה הנפיקה תלוש משכורת לתובע . יחד עם זאת כאמור, בשלב זה, בית המשפט אינו נכנס לנבכי הראיות ונזהר בפגיעה בזכות הפנייה לערכאות. די בפסיקה כאמור,כדי לקבוע כי לא ניתן בשלב זה להגיע למסקנה כי תביעתה של התובעת כנגד הנתבע נעדרת כל סיכוי שהוא.

6. טענות הנתבע הן ביחס לעבודת התובעת בעבר כחדרנית(חרף טענותיה לבעיות במרפק ימין שנתגלו עוד קודם לכן) וכאילו התובעת לא דאגה לעדכן בדבר השינויים שחלו במצבה הרפואי משנת 1999 ועד המועד שבו נרשמה מחדש לקבלת דמי אבטלה הינן טענות לגופם של דברים ואינן מצדיקות סילוק על הסף או קביעה כי לא קיימת עילת תביעה. בנוסף,ייתכן כי גם אם הטענות יתבררו כנכונות לא יהיה בהן די לדחיית התביעה, אלא רק לקביעת רשלנות תורמת של התובעת.

7. אשר לטענת השיהוי, על אף שממועד מחיקת התביעה בבית הדין האזורי לעבודה ועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-4 שנים,הרי כדי שטענת השיהוי תתקבל על הטוען להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה (ראו: 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים)

טענת השיהוי היא בעיקרה טענה מהותית שמקומה ב-ד' אמותיו של הדיון העיקרי ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף. בנסיבות המקרה שלפני לא ניתן לקבוע במסגרת המצומצמת של בקשה זו, כי באי הגשת התביעה מיד לאחר מחיקת ההליך בבית הדין לעבודה, יש כדי להוות שיהוי ,עד כדי ויתור על זכותה של התובעת, או כי הנתבע שינה את מצבו לרעה כתוצאה מהתנהלות זו. הנטל הוא כאמור על הנתבע להראות בדרך של הבאת ראיות כיצד נוצר השיהוי וכיצד נגרם נזק ראייתי בגינו שהביא לשינוי מצבו של הנתבע לרעה.

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.

הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון בסוף ההליך ובהתאם לתוצאותיו.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.