1. ביום 4.5.14 הורשעו הנאשמים בעבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים, ובעבירה של קבלת דבר במרמה, הכול כמפורט בהכרעת הדין. בהמשך לכך, הוגשו ראיות לעונש. נשמעו טענות הצדדים, בכתב ובעל פה. עתה, הגיעה העת להכריע בטענות אלה. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה, אדון בעתירת הנאשם לבטל את הרשעתו. בהקדמת המאוחר אציין, כי הגעתי למסקנה כי יש לדחות בקשה זו. בהמשך לכך, אדון בעונשים אשר יש להטיל על הנאשמים. אחרי כן, אדון גם בטענות הצדדים ביחס למניעת כהונתו של הנאשם כדירקטור, נוכח הרשעתו בדין.

ביטול הרשעה

2. הכלל הרחב הוא, כי אדם אשר נקבע לגביו שביצע עבירה, דינו להיות מורשע בביצועה. הימנעות מהרשעה הינו חריג לכלל. הפעלת הסמכות שלא להרשיע מותנית בשני תנאים עיקריים: ראשית, סוג העבירה אשר מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה, ובהם שיקולי הלימה והרתעה. שנית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה ובלתי מידתית בשיקום הנאשם (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337 (1997)). לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יסודות אלה אינם מתקיימים במקרה זה. אעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

3. אשר ליסוד הראשון. בעבירות בהן הורשע הנאשם, בנסיבות ביצוען, יש יסוד מהותי של חומרה. הנאשם היה צד להסדר כובל. מדובר בעבירה אשר טמון בה מעצם טיבה יסוד מהותי של פגיעה בתחרות החופשית (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת רמזורים (14.7.05), בפסקה 13). בהקשר זה פסק בית המשפט העליון, כי "תחרות כזו מבטיחה לצרכן כי מבין היצע המוצרים בשוק, הוא יוכל לבחור ולרכוש את המוצר האיכותי ביותר, במחיר הזול ביותר ..... תחרות חופשית מהווה גם תנאי הכרחי לקיומו של משק יעיל ובריא, ואף לצמיחה כלכלית" (שם).

באותה פרשה קבע בית המשפט העליון גם, כי ערך התחרות החופשית הינו "ערך מרכזי בשיטתנו הכלכלית, החברתית והמשפטית", וכי "דיני ההגבלים העסקיים מבטאים הכרה זו". בהקשר זה, יש ממש בטענת המאשימה, כי מדיניות הענישה שנקבעה בעבירות הגבלים עסקיים היא כי נקודת המוצא הינה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וכן קנס כספי משמעותי (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776 (2006) בפסקה 191 לפסק הדין; ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (4.9.07), בפסקה 73 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה)). ממדיניות זו משתמע בבירור כי מדובר בעבירות אשר על פי טיבן, חומרתן אינה מתיישבת ככלל עם הימנעות מהרשעה או עם ביטול הרשעה.

4. במקרה הנוכחי, הנאשם היה צד פעיל בגיבוש ההסדר, הכול כמפורט בהכרעת הדין. הוא גם נטל חלק בביצועו בפועל של ההסדר במסגרת ההתמחרות ולאחריה. המדובר בהסדר אשר שלל חופש פעולה ממשי במסגרת ההתמחרות, ממנו נהנו הנאשמים טרם גיבושו. ההסדר השמיט את הבסיס לקיומה של תחרות חופשית והוגנת בין הצדדים לו. הוא פגע פגיעה של ממש בתכליתו של חוק ההגבלים העסקיים. הוא אף נעשה ממניע של בצע כסף. אין בקביעה שבהכרעת הדין, כי הנאשם פעל על מנת שהתמורה הכספית תדווח, וכי ישולם בגינה מס, כדי לגרוע מכך באופן משמעותי. הלכה למעשה, שולם לנאשם, כחלק מן הקבוצה שנטלה חלק בהסדר, סכום כסף משמעותי בגין חלקו בביצוע ההסדר. יש לתת בהקשר זה את הדעת גם לפוטנציאל הרווח לקבוצה על פי ההסדר (כ – 150,000 דולר). אף בוצעו פעולות גבייה לשם קבלת הסכום המוסכם, תוך התמקחות על הסכום לו זכאים חברי הקבוצה, ובהם הנאשם. כעולה מהכרעת הדין, פעולות אלה בוצעו, בין היתר, מטעם הנאשם.

5. הנאשמים טוענים, כי אין מדובר במקרה "קלאסי" של הגבל עסקי, וכי מדובר בנסיבות חריגות ביחס למקרים שהובאו עד כה לבית המשפט בגין חוק ההגבלים העסקיים. לא שוכנעתי מטענה זו. גיבושו של הסדר כובל יכול וייעשה במגוון רחב עד מאד של דרכים והקשרים. המקרה הנוכחי נופל בבירור לגדרי החוק ותכליתו. אין בהקשר הספציפי בו גובש ההסדר, או בתכניו, כדי לגרוע מטיבו כהסדר כובל, או מן הפוטנציאל הטמון בו לפגיעה בתחרות.

6. הנאשמים מעלים טענות שונות גם ביחס לפער בין הליך ההתמחרות שנוהל במקרה זה ובין הליכי מכרז רגילים (ראו פסקה 52 ואילך לטיעונים בכתב שהוגשו מטעמם לעניין העונש). אין בטענות אלה, אשר עלו בעיקרן אף בשלב הכרעת הדין, כדי לגרוע באופן ממשי מן הקביעה שבהכרעת הדין, לפיה היה מדובר בהליך אשר התחרות החופשית וההוגנת עומדת בבסיסו. אין בהן גם כדי לגרוע מקביעה נוספת בהכרעת הדין, והיא כי התיאום שגובש בין הצדדים בפגישה קודם ההתמחרות השמיט את הבסיס לקיומה של תחרות חופשית והוגנת בין הצדדים לו. יוצא, כי אין בידי לייחס לטענות האמורות משקל רב לזכות הנאשם.

7. לכל אלה יש להוסיף, כי המדובר בעבירה אשר הסיכון לחשיפתה אינו רב. מעצם טיבו של העניין, הצדדים להסדר כובל הם שותפי סוד. גילוי מעורבותם בהסדר עלול לפגוע, בראש ובראשונה, בהם. יש להם תמריץ חזק שלא לחשוף את קיומו של ההסדר. לכך מצטרף התמריץ הממוני לבצע את העבירה בתיק הנוכחי. נתונים אלה מעצימים את החשיבות של הרשעה בעבירות אלה, כחלק מתג המחיר הנדרש על מנת שמבצעים פוטנציאליים יראו לנגד עיניהם לא רק את התועלת הצפויה ממעשה העבירה. בהקשר זה יש משקל לכך, שמדובר בעבירה אינסטרומנטלית, אשר בוצעה כפועל יוצא של שיקול דעת ומחשבה, להבדיל מדחף רגעי.

8. זאת ועוד. הנאשם הסתיר את דבר ההסדר מן המפרקים אשר ביצעו את ההתמחרות נשוא כתב האישום. הסתרה זו הייתה חלק שלוב והכרחי במיזם העברייני. היא עומדת ביסוד ההרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה. בלא הסתרה כאמור, לא ניתן היה להוציא את המיזם העברייני לפועל. בתוך כך, טמון בה יסוד מהותי של חוסר יושר, כעולה מהשתלשלות העניינים במקרה זה: זמן קצר לאחר שהנאשם ושותפיו להסדר סיכמו את ההסדר בבית קפה סמוך למשרדו של המפרק, הם ניגשו למשרד האמור לשם ביצוע ההתמחרות, בלא לשתפו, ולו ברמז, בהסדר האסור שגיבשו זה עתה. הם עשו כן בידיעה, שמדובר במפרק המקפיד, קלה כחמורה, על הלכות התמחרות, ובכלל זה על אי קשר בין המתחרים. יש בכך כדי ללמד על חוסר יושר, הגובל בזלזול בזולת, ואף במוסד הפירוק, המתנהל תחת פיקוחו של בית המשפט.

9. הנאשם מעלה בטיעוניו את שיקול חלוף הזמן מאז בוצעו המעשים נשוא כתב האישום, ומאז החלה החקירה בעניינו, כשיקול התומך בהימנעות מהרשעה. בשיקול זה אדון בהרחבה בהמשך, במסגרת הדיון בגזר הדין. אציין עתה, כי הגעתי למסקנה כי שיקול זה מצדיק בנסיבות העניין מיתון של העונש שיוטל על הנאשם. עם זאת, אין בו כדי לגרוע מחומרת העבירות, עליה עמדתי, במידה העשויה להצדיק הימנעות מהרשעה. אף אין בו כדי לאיין את תכליות הענישה במקרה זה.

10. אשר ליסוד השני שנקבע בהלכת כתב. מן החומר שבפניי לא עולה פגיעה חמורה או בלתי מידתית בשיקום נאשם, במידה העשויה להצדיק ביטול הרשעה. אכן, יש יסוד להניח כי שמו הטוב של הנאשם ייפגע כתוצאה מן ההרשעה. הדברים אמורים במיוחד בשים לב לתפקידים הציבוריים שמילא, כעולה מן החומר שבפניי. הם אמורים גם בשים לב לכך, שלעשייתו ולתפקידיו של הנאשם היה הד ציבורי ממשי. בה בעת, יש בהיבטים אלה דווקא כדי להעצים את חומרת העבירה שביצע הנאשם, וכפועל יוצא מכך, להעצים את האינטרס בהרשעתו. יוצא, כי בראייה כוללת, אין בהיבטים אלה כדי לסייע לנאשם.

11. צודקת המדינה בטענתה, כי לא עולה מן החומר שבפניי תשתית המצביעה על פגיעה כלכלית משמעותית בנאשם כתוצאה מהרשעתו. נכונה גם טענתה, כי גם לאחר ההרשעה, אין מניעה שהנאשם יוכל להמשיך ולעסוק בעסקיו הפרטיים. אף מבחינה זו, לא מתקיים במקרה זה היסוד השני של הלכת כתב.

12. גם פסילתו של הנאשם מכהונה כדירקטור על פי חוק החברות (וראו על כך להלן, בראש הפרק השלישי של החלטה זו), אינה מהווה נימוק ממשי לביטול הרשעה, ולו ביחס לעבירה של קבלת דבר במרמה, ככפי שעתר הנאשם (לחלופין). בהקשר קרוב נפסק, כי "לא ניתן להימנע מהרשעה רק על מנת שהמשיבים יוכלו לעסוק במקצוע המציב משוכות אתיות למבקשים לעסוק בו. משוכות אלה נועדו להגן על הציבור ולשמור על צביונו של המקצוע וטוהר מידותיו. קיומן של משוכות כאלה אינו נימוק לאי הרשעה ..." (ע"פ (באר שבע) 7147/05 מדינת ישראל נ' זיס (31.5.06); פסק דין זה אושר על ידי בית המשפט העליון (רע"פ 6137/06 זיס נ' מדינת ישראל (26.7.06)). הדברים יפים, בשינויים המחויבים, גם למקרה הנוכחי. בתוך כך, יפים למקרה זה גם הדברים שנאמרו בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשה אחרת (רע"פ 5838/04 קופפרברג נ' מדינת ישראל (5.5.05)), שם נפסק כי "לעבירות שביצע המבקש נודעת חומרה יתרה דווקא בשל העובדה שהוא מכהן בתפקידים ציבוריים, המחייבים הקפדה יתירה על שמירת החוק".

13. עמדתי לעיל על כך, שהעבירה של קבלת דבר במרמה הייתה, בנסיבותיו של מקרה זה, שלובה בעבירה של צד להסדר כובל. יש מידה לא מבוטלת של מלאכותיות בניסיון להפריד ביניהן, לרבות לעניין ההימנעות מהרשעה. לא למותר לשוב ולהזכיר, כי בעבירה של קבלת דבר במרמה היה, בנסיבות העניין, יסוד משמעותי של חומרה. מן הראוי להוסיף עוד, כי לעיצומו של עניין, החלטתי לקצר במידת מה את תקופת הפסילה האמורה, ולהעמידה על פרק זמן של 3.5 שנים. יש בכך כדי למתן במידה מסוימת את הפגיעה בנאשם. אף מנקודת מבט זו, אין בעניין זה כדי להביא לביטול ההרשעה.

14. אשר לאפשרות כי תישלל מן הנאשם האפשרות להמשיך לעסוק כרואה חשבון, הרי שלא הונחה לגבי עניין זה תשתית קונקרטית דייה. אוסיף, כי ניתן להניח, כי אם וככל שעניין זה יובא בפני הגורם המוסמך, יישקלו כל השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה נסיבותיו של המקרה. הדברים אמורים בין אם יורשע הנאשם, בין אם תבוטל הרשעתו. יש להוסיף עוד, כי אין מדובר בעיסוק יחיד של הנאשם, שהוא איש עסקים מנוסה. יוצא, כי גם בעניין זה אין כדי להצביע על נימוק של ממש להימנעות מהרשעה.

15. אכן, יש ובית המשפט נמנע מהרשעה מקום בו הוא מבקש להימנע מתיוג שלילי של אדם, העלול לפגוע פגיעה חסרת תקנה, וחסרת פרופורציה, בעתידו של אדם וביכולתו להשתלב כאדם נורמטיבי בחברה (ראו למשל רע"פ 658/01 כהן נ' מדינת ישראל (11.10.01); ע"פ 9090/00 שניידמן נ' מדינת ישראל (22.2.01)). המקרה שבפניי שונה בתכלית. עסקינן באדם עתיר זכויות והישגים, אשר ניתן להתרשם, מן הראיות שלו עצמו לעונש, ובלא למעט מן האפקט של ההליך הפלילי ושל ההרשעה עליו, כי מעמדו החברתי, ומצבו התעסוקתי והכלכלי, לא נפגעו באורח אנוש כתוצאה מהרשעתו. אין מקרה זה דומה למקרים הנזכרים, במידה המאפשרת לגזור מהם גזירה שווה לענייננו.

16. הובא בפניי חומר הנוגע למצבו הבריאותי של הנאשם (נספח ה', כרך ראיות לעונש). אף כי אין מדובר בעניין של מה בכך, כל שניתן להסיק מן החומר הוא שמדובר במצב רפואי שהצדיק התערבות ניתוחית לפני מספר שנים, ומטופל תרופתית אף היום. לא הוצגה חוות דעת רפואית עדכנית, המלמדת על מצבו הרפואי של הנאשם כיום. זאת ועוד. תמונת עיסוקיו הכללית של הנאשם מלמדת כי מדובר באדם פעיל ונמרץ, המעורב בפעילויות בתחומי עשייה שונים ומגוונים, בתפקידים בעלי חשיבות. ניתן להתרשם, כי מצבו הבריאותי אינו משפיע באופן משמעותי על פעילויות אלה. ממילא, הוא אינו מסייע באופן משמעותי לטענה כי יש לבטל את הרשעתו של הנאשם.

17. התוצאה של כל האמור היא, כי על פי אמות המידה הצריכות לעניין, אין עילה לבטל את הרשעתו של הנאשם בדין. לנוכח הותרתה של הרשעת הנאשם על כנה, אדון עתה בטענות הצדדים לעניין העונש המתאים, אותו יש לגזור על הנאשמים. אחרי כן, אדון בטענות הצדדים בשאלת פסילתו של הנאשם מכהונה כדירקטור בחברות ציבוריות.

גזר הדין

18. מתחם הענישה. נוכח הוראות תיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין), מתכונת הדיון בגזר הדין תיעשה בהתאם לסימן א'1 לחוק. צודק בא כוח הנאשמים בטענתו, כי גם בעקבות התיקון האמור, הענישה היא לעולם אינדיווידואלית. אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהעקרונות המנחים בקביעת העונש המתאים, כמו גם האופן בו נשקלים שיקולי הענישה השונים, והשלבים בהם הם נשקלים, נקבעו בתיקון האמור באופן מפורט. החוק חל על העניין שבפניי, ומשכך אפעל על פי הוראותיו.

19. הנאשמים הורשעו בשתי עבירות, כנזכר לעיל. עם זאת, מקובלת עליי, בנסיבות עניין זה, עמדת שני הצדדים, כי יש לראות בשתי העבירות אירוע עונשי אחד (ראו סעיף 40יג(א) לחוק העונשין). הטעם לכך הוא, כי קיימת זיקה עניינית הדוקה בין גיבוש ההסדר בין הצדדים לו, ובין מצג השווא שהוצג למפרק, המתבטא בהסתרת ההסדר האמור ממנו. המדובר בשני שלבים של מיזם עברייני אחד, הכרוכים אחד בשני עניינית, אשר אף היו סמוכים האחד לשני במישור הזמן.

20. כעולה מדבריי לעיל, הערך החברתי המוגן (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין) בעבירה על חוק ההגבלים העסקיים הוא הערך של תחרות חופשית (עניין אריאל הנ"ל). הערך החברתי המוגן בעבירה של קבלת דבר במרמה הוא "חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה" (ע"פ 752/90 ברזל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 539 (1992), בעמוד 564).

21. אשר למידת הפגיעה בערך החברתי המוגן. יש ממש בטענת המאשימה כי מדובר בהסדר כובל הנוגע לעניין שהוא בגרעין הקשה של עבירות הגבלים עסקיים (מחיר, רווח). יש גם ממש בטענתה, כי בהסדר שגיבשו הצדדים היה פוטנציאל ממשי לפגיעה בתחרות, שכן היה בהסדר כדי לשלול את חופש הפעולה הניכר שהיה לנאשמים, עובר לגיבושו, בהעלאת המחיר המוצע במסגרת ההתמחרות. הלכה למעשה, גם יושם ההסדר על ידי הנאשמים, הן במהלך ההתמחרות, הן בגביית התמורה המוסכמת. בכך אף נפגע מוסד ההתמחרות פגיעה מהותית. מנגד, בסופו של דבר לא פגע ההסדר בפועל באינטרס הנושים להשיא את התמורה שתתקבל עבור הנכס. גם לכך יש לתת משקל.

22. בכל הנוגע לעבירה של קבלת דבר במרמה, הייתה במקרה זה פגיעה ממשית ברצון החופשי של המפרקים ובחופש הפעולה שלהם. המפרקים ניהלו, בלא יודעין, התמחרות שהייתה נגועה בבסיסה בהסכמה אסורה בין המתחרים כביכול. הם הכריזו על זוכה. הם אף פנו לקבל אישור של בית משפט להתמחרות האמורה. הם לא היו עושים כן, אילו ידעו על מצב הדברים לאשורו. פגיעה זו בערך המוגן מתחדדת נוכח העובדה, שהמפרקים שימשו הלכה למעשה כידו הארוכה של בית המשפט.

23. אשר למדיניות הענישה הנהוגה (סעיף 40ג(א) הנ"ל), הרי שלא הובאו נתונים ממשיים על רמת ענישה במקרים דומים, הן ביחס לתשתית העובדתית, הן ביחס לרקע הדיוני (הכרעת דין מנומקת אל מול ענישה לאחר הודאה). מכל מקום, לעניין זה נפסק כי אין לזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג (ראו דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (5.6.13) בפסקה 9).

24. הובא בפניי (מא/1) גזר הדין שניתן בעניינו של מר פרימוביץ, שותפו של הנאשם למיזם העברייני, ובו הוטלו על מר פרימוביץ חודשיים מאסר בעבודות שירות; קנס בסך של 200,000 ₪; ומאסר מותנה של שלושה חודשים. עונש זה הוטל על פי הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בעניינו של מר פרימוביץ (מא/2), בגדרו תוקן כתב האישום כנגד פרימוביץ.

25. יש ממש בטענת המאשימה, כי קיים הבדל מהותי בין מר פרימוביץ, אשר הודה באשמה וחסך זמן שיפוטי יקר, ובין הנאשמים, אשר בחרו לנהל הליך לא קצר. ברור, כי עמידה של הנאשמים על זכותם החוקית לניהול הליך, אינה מהווה נימוק להחמיר בעונשם. בה בעת, בנסיבות האמורות לא נזקף לזכות הנאשמים נימוק משמעותי אשר עמד לזכותו של מר פרימוביץ אשר בחר להודות. בשל כך, לא ניתן לגזור גזירה שווה במקרה הנוכחי מן העונש שהוטל על מר פרימוביץ (ראו ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2) 433 (1999); ראו גם ע"פ 9449/01 יוספברג נ' מדינת ישראל (4.2.02); ע"פ 7721/11 זובידאת נ' מדינת ישראל (6.7.12)). לכך יש להוסיף, כי קיים הבדל מושגי בין מתחם הענישה על פי תיקון 113, ובין טווח הענישה הנקבע בגדריו של הסדר טיעון (ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (30.9.13)). לכך יש להוסיף, כי מר פרימוביץ לא הואשם, וגם לא הורשע, בעבירה של קבלת דבר במרמה. לזכותו של מר פרימוביץ עמדו גם שיקולים לקולא, אשר אינם רלוונטיים לנאשם, ובכלל זה מצב בריאותי ומשפחתי של בתו ומשפחתה ושל אביו^[1].

26. חרף כל האמור, יש במקרה הנוכחי משקל לעונש שנגזר על מר פרימוביץ. בע"פ 7086/06 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ (31.5.07), פסק בית המשפט העליון בהקשר קרוב כי

"...לאור החשיבות הנעוצה בשמירה על רמה כללית של אחידות בענישה כלפי מי שביצעו את אותה עבירה באותן הנסיבות ובאותו המועד, הנובעת הן מטעמים הקשורים בתחושת הצדק בקרב הציבור ואצל העבריין עצמו, הן מסיבות הקשורות במהות העבירה ובשיקולי הענישה הנדרשים, אין זה ראוי, ככלל, לנתק לחלוטין בין העונשים ולהשית על הנאשמים שלא הודו עונש החורג באופן משמעותי מזה שנגזר במסגרת הסדר הטיעון (בפסקה 17).

באותה פרשה נפסק עוד, כי "בהתעלם משיקולים נוספים, יש טעם בטענה שיש לראות בעונשים שנגזרו במסגרת הסדר טיעון כנקודת מוצא לעונשים שנגזרו על מי שלא נקשר בהסדר כאמור .... במיוחד כשמדובר בצדדים לביצועה של אותה העבירה, כשמידת החריגה מן העונש בהסדר הטיעון תיגזר, בין שאר השיקולים, גם על פי מידת ההמתקה בעונשו של הצד להסדר בעקבות נכונותו להיקשר בו, על כל היתרונות הנודעים להיקשרות בהסדר טיעון".

27. ברוח דומה, פסק בית המשפט העליון בפרשה אחרת, כי מידת הפער בענישה בין שני מקרים אשר באחד מהם מדובר במי שהודה במסגרת הסדר טיעון, ובשני במי שהורשע לאחר שמיעת הוכחות, צריך שתעמוד ביחס סביר לשיקולים, המצדיקים את ההבחנה ביניהם (עניין זובידאת הנ"ל, פסקה 10). יוצא, כי גזר הדין בעניינו של מר פרימוביץ הוא נתון בעל משקל בהליך הנוכחי^[2].

28. מעבר לכך, מקובלת עליי גישתה העקרונית של המאשימה, אותה הזכרתי לעיל, לפיה נקודת המוצא העונשית בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים הינה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וכן קנס כספי משמעותי. כמוסבר, לעמדה זו עוגן מוצק בפסיקת בית המשפט העליון. מדיניות זו הוסברה, בעניין לימור, הן בשיקולי הרתעה, הן בצורך לספק "מגמול הולם לחומרה המיוחסת לעבירות בתחום ההגבלים העסקיים" (בפסקה 73 שם). לא למותר להעיר, כי מדיניות זו נקבעה במועדים הקרובים לביצוע העבירות נשוא ההתדיינות שבפניי. במצב זה, לא ניתן לייחס משקל יתר לגזרי דין מאותה תקופה, אשר נזכרו בטיעון מטעם הנאשמים כמצביעים על הסתפקות בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות במקרים חמורים במידה ניכרת מזה שבפניי (למשל ת"פ 377/04 מ"י נ' ירון וול (19.12.07)).

29. מקובלת עליי גם הגישה הכללית שביטאה המאשימה, לעניין החמרה בעבירות כלכליות, ובהן עבירות על חוק ההגבלים העסקיים (ראו ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.13), בפסקה 22). לעניין זה פסק בית המשפט העליון בפרשה אחרת (ע"פ 9788/03 מדינת ישראל נ' גולן פ"ד נח(3) 245 (2004)), כי על מדיניות הענישה בעבירות כלכליות לשקף "את הסכנה הגדולה הרובצת לפיתחה של העבריינות הכלכלית המתוחכמת, את היקף הקרבנות העלולים להיפגע ממנה, את הקושי והמורכבות שבאיתורה ואת ההוקעה הברורה של יסודות השחיתות וניצול עמדות הכוח, השליטה והמידע הכרוכים בביצועה".

30. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. הדברים בעניין בורוביץ' סבו על עבירות על חוק ההגבלים העסקיים שעניינן תיאום מחירים וחלוקת שוק בין ספקים מתחרים. הם אינם חלים במישרין על המקרה הנוכחי. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח הפער העובדתי בין המקרה שנדון באותה פרשה, ובין המקרה הנוכחי. הוא הדין בעניין לימור, שם נדון הסדר כובל שנמשך כשש שנים ביחס למחירי ירקות קפואים, שיעורי ההנחה שיינתנו, וחלוקת שוק. המקרה שבפניי גם אינו דומה בנתוניו לעניין גולן, שם סב פסק הדין על מעשים של הפרת נאמנות בשימוש בכספי הזולת תוך ניצול כוח המשרה (משיכת כספים במרמה מחשבונות בנק של לקוחות שנפטרו, תוך ביצוע זיופים של צווי ירושה).

31. בחינת נתוני המקרה שבפניי, בראי השיקולים המפורטים בסעיף 40ט' לחוק העונשין, מעלה תמונה של חומרה לא מבוטלת. יש ממש בטענה, כי ההסדר שנקשר בין הצדדים משקף מידה של תחכום ותכנון. אלה באים לידי ביטוי בהסכמת הצדדים על תמורה מדורגת לנאשם ולשותפיו, העומדת ביחס הפוך למחיר שישולם עבור הנכס נשוא ההתמחרות, כך שיהיה לנאשמים תמריץ להביא לזכייה של מר פרימוביץ בנכס במחיר הנמוך ביותר. בה בעת, מדובר בהסדר שגובש תוך זמן קצר, והדבר מצא את ביטויו בכפילות במדרגות שנקבעו. הדבר אף הוביל לאי בהירות בהמשך.

32. על חלקו המשמעותי של הנאשם בביצוע העבירות עמדתי בהכרעת הדין, ובדיון לעיל בסוגיית ביטול ההרשעה. ניתן בצומת הנוכחית להסתפק בהפניה לדברים, בלא לשוב ולפרטם. הם עומדים בעינם גם נוכח עדותו של מר פרימוביץ על כך, שהיוזמה לפגישה בה גובש ההסדר הייתה שלו. כמוסבר לעיל, המניע לביצוע העבירה היה בצע כסף גרידא, שלא על רקע מצוקה כלשהי. סכום הכסף בו היה מדובר היה משמעותי. לנאשם הייתה שליטה מלאה על מעשיו. הוא היה יכול להימנע ללא קושי מביצוע העבירות. הוא היה מודע לטיבו של ההסדר שנקשר. הוא גם היה מודע למהותיותה של הסתרת ההסדר, נוכח ידיעתו על כך שהמפרק הקפיד על איסור מגע בין המתחרים.

33. נוכח כל אלה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם ביחס לנאשם עומד על הטווח שבין 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, ובין מאסר בין כותלי הכלא לפרק זמן של 6 חודשים, והכל בצירוף קנס בהיקף של 100,000 ₪ - 200,000 ₪. בכל הנוגע לנאשמת, היא חברת אפיקי אס.אי.ג'י (ישראל) נכסים בע"מ, טווח העונש ההולם, בהתחשב בגובה התמורה שהועברה לה על פי החומר שבפניי, עומד על 300,000 – 500,000 ₪ (ראו בהקשר זה סעיף 63 לחוק העונשין).

34. העונש המתאים. על רקע זה, יש לפנות לקביעת העונש המתאים לנאשמים בנסיבות העבירה (סעיף 40א לחוק העונשין). בהקשר זה יש להביא בחשבון את שיקולי ההרתעה, עליהם עמד בית המשפט העליון בפסיקתו (סעיף 40ז לחוק העונשין). בעניין לימור צוין, בהקשר זה, כי קנס לבדו, ולו בשיעור גבוה, עלול שלא להניא את מי ששוקל להיקשר בהסדר כובל מביצוע המעשה, וזאת נוכח ההשוואה של תוחלת הרווח מן המעשה, אל מול תוחלת העונש בגינו (פסקה 72 לפסק הדין). צוין גם, כי אף מאסר בעבודות שירות עלול, בחלק גדול מן המקרים, שלא להגשים את תכלית ההרתעה בתחום ההגבלים העסקיים, שכן הדבר עלול להיתפס כ"עסקה משתלמת". על רקע זה ציין בית המשפט העליון כי יעילותו של עונש המאסר ממש בכגון דא "נעוצה בהשלכות הקשות, שפעמים רבות אינן ניתנות לכימות כספי, המלוות נאשם שהיה עד כה 'בעל בעמיו', בעקבות עונש המאסר שהוטל עליו" (בפסקה 73 לפסק הדין).

35. מנגד, יש להביא, לזכותו של הנאשם, מספר שיקולים. כך, יש להביא בחשבון את גילו של הנאשם, יליד 1945. מדובר באדם לא צעיר, הקרוב לגיל 70. יש לכך משקל, הגם שלא מכריע. יש להביא בחשבון נטילה של אחריות מצד הנאשם. הנאשם התפטר מאחד מתפקידיו (ראש הדירקטוריון של חברת מודוס סלקטיב מקבוצת הבנק הבינלאומי הראשון (נספח א'10 לכרך הראיות לעונש מטעם הנאשמים), בעקבות הגשת כתב האישום. נוכח האמור בסעיפים 66(ז), 75 לטיעונים בכתב מטעם הנאשם, שם צוין כי הנאשם הביע חרטה כנה ועמוקה ובושה על מעשיו, אני זוקף לזכותו את נטילת האחריות מצדו, הגם שבטיעוני בא כוחו, ובדברים שהעלה הנאשם על הכתב, עניין זה לא התבהר לחלוטין.

36. יש להביא בחשבון את פגיעתו של ההליך הפלילי בנאשם, הן על רקע גילו, הן על רקע מעמדו המקצועי והישגיו הרבים. ניתן היה להתרשם מכך באופן בלתי אמצעי, עת התקשה הנאשם עד מאד לומר את דברו לבית המשפט בשלב הטיעונים לעונש נוכח התרגשותו הרבה, והסתפק בהעלאת הדברים עלי כתב ובקריאתם על ידי בא כוחו. אכן, ניתן להתרשם מן העדים שהעידו בשלב העונש, וממכתבים שהציג הנאשם, כי מעמדו הציבורי לא נהרס לחלוטין, וכי הוא עדיין זוכה להערכה. עם זאת, הרשעה בעבירות הנדונות אינה יכולה שלא להותיר חותם של פגיעה משמעותית בשמו הטוב של אדם בעל מוניטין מפואר כזה של הנאשם. בהקשר זה יש יסוד מוצק להניח גם, כי עונש מאסר בפועל יפגע בנאשם פגיעה מהותית.

37. יש להביא בחשבון מידה של שיתוף הפעולה שבא מצדו של הנאשם, הן בחקירותיו, הן באופן ניהולו של ההליך הפלילי (סעיף 40יא(6) לחוק). עם זאת, משקלו של שיקול זה בנסיבות העניין אינו רב, הן נוכח קביעות ביקורתיות ביחס לעדות הנאשם, אשר מצאו את ביטוין בהכרעת הדין, הן נוכח העובדה שמרכז הכובד של שיקול זה בחוק סב על שיתופי פעולה אקטיביים ואינטנסיביים עם רשויות האכיפה. לא זה המקרה שבפניי.

38. יש לייחס משקל משמעותי, לזכות הנאשם, לתפקודו החיובי ולתרומתו הרבה לחברה. הדברים אמורים בתפקידים ציבוריים חשובים ונכבדים שנטל על עצמו, ובהם נציב מס הכנסה, אותם ביצע במסירות ובהצלחה רבים (ראו, בין היתר, נספחים ב', ג', ד' לכרך ראיות לעונש מטעם הנאשמים; ראו גם עדויותיהם של מר ויקטור מדינה ושל ד"ר יהושוע רוזנצווייג, עו"ד). חלק ניכר מפועלו של הנאשם, אשר עמד בראשן של מספר ועדות בעלות חשיבות (ראו נספח ד' לכרך הראיות לעונש מטעם הנאשם), ושימש בתפקידים רמים במועצת רואי החשבון ובלשכת רואי החשבון, נעשה שלא על מנת לקבל שכר. גם לכך יש משקל לזכותו. מדובר בקורות חיים מרשימים ויוצאי דופן לחיוב, הן במישור ההישגים המקצועיים, הן במישור הערך החברתי של המעשים. מן המסמכים שהוגשו, עולה גם תרומה שהרים הנאשם למוסדות תרבות בישראל (ראו נספח א'5, א'6, א'8, א'9). גם לכך יש לייחס משקל.

39. אכן, בעבירות מן הסוג הנדון תופעה שכיחה היא כי נאשמים הם אנשים נורמטיביים. יש בכך כדי להפחית מן המשקל אשר יש לייחס לתפקודו התקין של נאשם. היותו של נאשם אדם נורמטיבי אף נוטה להעצים את חומרת הסטייה מן השורה בביצוע עבירות על החוק (ראו ע"פ 267/13 לוי נ' מדינת ישראל (23.6.13), בפסקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק ארז). בה בעת, אין בשיקולים אלה כדי לאיין את פועלו החיובי של אדם העומד לדין. נתון זה הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו. מן הראוי לתת לו את המשקל ההולם, על פי נסיבות העניין. הדבר אף מתחייב במפורש מהוראת סעיף 40יא(7) לחוק העונשין.

40. עוד יש להביא לזכות הנאשם את חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה (סעיף 40יא(10) לחוק העונשין). ממועד ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום עברו כשש שנים. ממועד הגשתה של התלונה שהביאה לפתיחה בחקירה, ועד להגשת כתב האישום, עברו כארבע שנים. חלק משמעותי מתקופה זו, כשנתיים וחצי, היה הנאשם תחת עננה של חקירה פלילית. מדובר בפרקי זמן משמעותיים. לפחות מאז הגשת התלונה, לא ניתן להתרשם מקיומו של הסבר סביר לפרק הזמן האמור, במיוחד נוכח היקפו המוגבל של החומר בתיק זה (יחסית לסוג זה של תיקים). ההסברים שניתנו לחלוף הזמן נוגעים בעיקרם לפעולות שנדרשו בשל הזהירות בפתיחת חקירה המונעת על ידי תלונה של שותף לשעבר המצוי בסכסוך עסקי עם הנאשם, ובשל פרשיות נוספות שנחקרו באותה עת על ידי רשות החקירה, ומשאביה המוגבלים. קשה לראות בנימוקים אלה טעם מניח את הדעת למשך הזמן הניכר בו מדובר. במצב זה, יש בחלוף הזמן כדי לכרסם בשיקולי הענישה, ובכלל זה בשיקול ההרתעה (ראו ע"פ 125/74 מירום החברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד ל(1) 57 (1976)). עם זאת, הנימוקים שניתנו מסבירים חלק מחלוף הזמן. על רקע טיבם של המעשים בהם מדובר, אף לא מדובר בפרק זמן כזה, המאיין את שיקולי הענישה, או נוטל מהם את עיקר טעמם.

41. הוצגו מסמכים בנוגע למצבו הבריאותי של הנאשם. עמדתי לעיל על כך, שאין מדובר בנתונים בעלי משקל רב לעניין ביטול הרשעה. הדברים אמורים גם ביחס לקביעת העונש המתאים. בהקשר זה אוסיף, כי הנאשם אף נמצא מתאים לביצוע עבודות שירות.

42. בכל הנוגע לענישה הכספית, אני מביא בחשבון את המניע הכספי לביצוע העבירות, את היקף טובת ההנאה של כל אחד מהנאשמים, ואת היקף טובת ההנאה הפוטנציאלית בגדרי ההסדר הכובל. אני מביא בחשבון גם, כי אין כל טענה למצוקה או קושי כלכלי מצד מי מן הנאשמים.

43. התוצאה המצרפית של כל האמור אינה מאפשרת לאמץ במלואה את עמדתו העונשית של מי מהצדדים. עמדת המאשימה היא, כי יש להשית על הנאשם עונש מאסר של ששה חודשים, אשר חלקו ירוצה בעבודות שירות וחלקו מאחורי סורג ובריח. בכל הנוגע לרכיב המאסר לריצוי ממש, עמדה זו מחמירה מדי. היא אינה נותנת משקל מספיק לשיקול חלוף הזמן במקרה זה. היא אינה נותנת משקל מספיק לרמת הענישה המוסכמת שננקטה בעניינו של מר פרימוביץ. היא אינה נותנת משקל מספיק גם לפועלו יוצא הדופן של הנאשם, עליו עמדתי לעיל. אני סבור, לנוכח מכלול שיקולי הענישה, כי התוצאה העונשית של הטלת מאסר בפועל, הכוללת מרכיב של מאסר בין כותלי הכלא, אינה מידתית במקרה זה, הגם שמדובר במקרה גבולי, נוכח חומרת ההתנהגות ומדיניות הענישה עליה עמדתי.

44. בה בעת, אין בידי לקבל גם את עמדת הנאשם לעניין העונש המתאים. עמדת הנאשם היא, כי יש להסתפק בעונש ברף הנמוך לשיטתו, היינו מאסר על תנאי וקנס כספי. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם טווח הענישה הנגזר מן השיקולים עליהם עמדתי. היא אינה קרובה למתן משקל נאות לחומרת העבירות, עליה עמדתי לעיל.

45. בסופם של דברים, העונש המתאים במקרה זה הינו מאסר בדרך של עבודות שירות, אך לתקופה ארוכה באופן משמעותי מזו שהוטלה בעניינו של מר פרימוביץ. הטעמים העיקריים להבחנה בין המקרים נוגעים (א) לאופן המוסכם בו הסתיים ההליך בעניינו של מר פרימוביץ, בלא ניהול הוכחות, ו – (ב) לעובדה שמר פרימוביץ לא הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה. לעונש האמור יש להוסיף קנס כספי משמעותי, אשר יהיה בו כדי לשלול את טובת ההנאה שהופקה בגין מעשה העבירה, ואף להרתיע, הרתעה אישית וכללית, מפני מעשים דומים בעתיד. נוכח כל האמור, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

1. מאסר בפועל של ששה חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לתוכנית שהוכנה על ידי הממונה על עבודות השירות.
2. קנס בסך של 150,000 ₪.
3. מאסר על תנאי של ארבעה חודשים, אשר ירוצה בפועל אם יבצע הנאשם אחת מן העבירות בהן הורשע, במשך פרק זמן של 24 חודשים שתחילתו ביום גזר דין זה.

על הנאשמת, אני מטיל קנס בסך של 400,000 ₪, המשקף אף הוא את הצורך לשלול את טובת ההנאה שהופקה בגין מעשה העבירה, ולהרתיע, הרתעה אישית וכללית, מפני מעשים דומים בעתיד. כמו כן, תחתום הנאשמת על התחייבות על סך של 300,000 ₪, להימנע מביצוע אחת מן העבירות בהן הורשעה, וזאת למשך 24 חודשים מיום גזר דין זה.

פסילה מכהונה כדירקטור

46. נוכח החלטתי שלא לבטל את הרשעתו של הנאשם, יש להידרש לנושא כהונתו של הנאשם כדירקטור בחברות ציבוריות (כיום מכהן הנאשם כדירקטור בחברת אל על בע"מ (כהונה העתידה להסתיים ביום 28.2.16), ובחברת מדיגוס בע"מ; ראו נספחים א'1, א'2 לכרך ראיות לעונש שהגיש הנאשם). סעיף 226(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן – חוק החברות) קובע, כי לא ימונה לכהונת דירקטור בחברה ציבורית אדם שהורשע, בין היתר, בעבירה של קבלת דבר במרמה, אלא אם חלפו חמש שנים מיום פסק הדין בו הורשע. סעיף קטן (ב) של הוראה זו קובע כי בית משפט רשאי לקבוע, במועד ההרשעה או לאחריה, לבקשתו של אדם המעוניין להתמנות לדירקטור, כי על אף הרשעתו בעבירות כאמור בסעיף קטן (א), ובשים לב בין היתר, לנסיבות שבהן נעברה העבירה, כי אינו מנוע מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית, או לקצר את התקופה שבה אותו אדם מנוע מכהונה כאמור. הוראות אלה חלות על מצב של דירקטור מכהן, דוגמת הנאשם, מכוח הוראת סעיף 232 לחוק החברות. לטענת הנאשם, יש להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 226(ב) הנ"ל.

47. סמכות זו, בגרסה קודמת (אשר התייחסה במפורש אך לאפשרות של ביטול המניעות מכהונה) נדונה בע"א 619/05 נמרודי נ' מדינת ישראל (6.9.10). אותה פרשה סבה על השאלה הספציפית האם ניתן למנות את הפסלות מכהונה ממועד הקודם ליום ההרשעה, והוא המועד בו התפטר הנאשם פורמלית מתפקידיו. דעת הרוב השיבה על שאלה זו בחיוב. מדעת הרוב ניתן ללמוד על קיומו של שיקול דעת רחב למדי לעניין זה. עולה גם, כי לפי גישת אחד משופטי הרוב (כב' השופט א' לוי), יש ביסוד הסמכות לא רק טעם מניעתי, שעניינו הגנה על ציבור המשקיעים, כי אם גם טעם הרתעתי.

48. בפרשה נוספת (ע"פ 4783/09 שולשטיין נ' רשות ההגבלים העסקיים (16.9.10)), נדונה שאלה קרובה, הנוגעת להוראת סעיף 226(א)(3) (דאז) לחוק החברות. הוראה זו הקנתה לבית המשפט סמכות לקבוע הגבלת אדם מכהונה לדירקטור, אם הורשע בעבירה "אשר בית משפט קבע כי מפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לשמש כדירקטור בחברה ציבורית". בית המשפט עמד לעניין זה על שני סוגי שיקולים עיקריים, והם "... הגנה על הציבור ועל האינטרס הציבורי בכך שנושאי התפקידים בחברות ציבוריות יהיו אנשים הראויים לכך מבחינת כישוריהם, נסיונם ותכונותיהם הרלוונטיות. השיקול השני הינו הפגיעה בחופש העיסוק של הנאשם המורשע, מעצם חסימת דרכו לכהונת דירקטור בחברה ציבורית משך חמש שנים". כן עמד בית המשפט על שיקולים הנוגעים לחומרת העבירה, טיבה ונסיבות ביצועה, ובהם קיומו של דופי מוסרי; קשר בין הרשעה בעבירה ובין מסקנה בדבר היעדר כישורים לשמש בתפקיד; המניע לביצוע העבירה (טובת המבצע או טובת החברה); תוצאות העבירה; משך ביצועה; מידת התחכום או התכנון שהצריכה (בפסקה 37). בית המשפט הטעים את הצורך להישמר מהפעלת הסמכות כאמצעי עונשי. הוא עמד גם על שיקולים של מסר ציבורי העולה מן ההחלטה על הימנעות מפסילה (בפסקה 41). ניתן משקל ניכר גם להתמשכות ההליכים בעניינו של הנאשם (שם). עקרונות אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם בהקשר שבפניי^[3].

49. יישומם של הדברים למקרה הנוכחי מלמד על תמונה מעורבת. בעבירות שביצע הנאשם קיים פסול מוסרי ממשי, כמתואר לעיל. במעשים דבק חוסר יושר. הם אף מבטאים חוסר יכולת לעמוד בפיתוי של תגמול כספי מהיר, אשר כנגדו עומדים סיכויים נמוכים להיתפס בכף. יש לזכור גם, כי נקודת המוצא של הדין היא פסלות לתקופה של חמש שנים. הפעלת שיקול הדעת, לה חותר הנאשם, הינה חריג לכלל. אף שיקולים הנוגעים לאמון הציבור בטוהר המידות של בעלי תפקידים בחברות ציבוריות, תומכים בהימנעות מקיצור או איון הפסלות. הוא הדין בשיקולים הנוגעים לדוגמא האישית לה ניתן לצפות מדירקטור, הנמצא בעמדה של אחריות ופיקוח. הרשעתו של הנאשם בעבירות נשוא תיק זה מקשות על גילויה של דוגמא אישית כאמור, הן כלפי עובדי החברה בה הוא עשוי לשמש כדירקטור, הן כלפי מנהליה, הן כלפי בעלי מניותיה. אשר לשיקולי הרתעה, הרי שגם אלה תומכים בהימנעות מקיצור או איון הפסלות. עם זאת, משקלם בהקשר הנדון מוגבל, שכן קיימת חפיפה לא מבוטלת בין שיקולי הרתעה ובין שיקולי ענישה, וכבר עמדתי על כך שתכליתו של סעיף 226 לחוק החברות אינה תכלית עונשית.

50. בה בעת, התמונה הכוללת המצטיירת מן החומר שבפניי היא, כי הנאשם הוא אדם עתיר הישגים וכישורים. עולה גם, כי התנהלותו כרואה חשבון, כנציב מס הכנסה וכמנהל, התאפיינה ברמה גבוהה של מסירות, יושר ואינטגריטי. ניתן להבין את המקרה הנוכחי ככישלון חד פעמי, אשר אינו מאפיין את התנהלותו הכוללת של הנאשם, הגם שמדובר בכישלון ממשי ומהותי. יש לזכור, כי תקופת הפסלות הסטטוטורית המרבית חלה על שורה ארוכה של עבירות, היכולות להתבצע במגוון רחב של דרכים ורמות חומרה. יש בכך שיקול ממשי התומך בהפעלת שיקול דעת פרטני, על מנת להתאים את הפסלות ואת היקפה לנסיבותיו של המקרה המסוים. יש לזכור בהקשר זה גם, כי עניינו של ההליך בעבירות שבוצעו לפני כשמונה שנים. הליכי החקירה בעניינו של הנאשם התמשכו פרק זמן ניכר, כארבע שנים.

51. אכן, מעמדו והישגיו של הנאשם נוטים להגביר את האמון שניתן בו, ואשר אותו הפר. עם זאת, אין בנמצא טענה קונקרטית של המאשימה, לפיה הגנה על ציבור המשקיעים בחברות הנוגעות בדבר או בכלל, מחייבת הרחקה של הנאשם למשך חמש שנים תמימות מכהונה כדירקטור.

52. לשיקולים אלה יש לצרף את מעמדה החוקתי של הזכות לחופש עיסוק. מנגד, הפגיעה בחופש העיסוק של הנאשם כתוצאה מהפעלתה של הוראת סעיף 226 הנ"ל אינה בעוצמה גבוהה, בשים לב לעיסוקיו האחרים.

53. התוצאה המאוזנת המתקבלת ממכלול השיקולים היא כי יש לקצר במידה מתונה את תקופת הפסלות מכהונה, ולהעמידה על פרק זמן של 3.5 שנים, אשר תחילתו ביום גזר דין זה.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ה, 07 אוקטובר 2014, בנוכחות הצדדים.

1. מנגד, לא עמדו לזכותו טענות בדבר תרומה יוצאת דופן לחברה, בשונה מעניינו של הנאשם. לעניין זה אדרש בהמשך. ↑

2. לא נעלמו מעיני טענות ב"כ הנאשמים המפנות לעדותו של מר פרימוביץ, לפיה הודה במיוחס לו משיקולים פרקטיים, כאלה ואחרים, להבדיל מנטילת אחריות למעשיו. המשקל שניתן לייחס לטענות אלה אינו רב, בהינתן העובדה שבגזר הדין בעניינו של מר פרימוביץ, אשר הוגש כראייה במסגרת הטיעונים לעונש (מא/2), ניתן משקל, לטובתו של מר פרימוביץ, לכך שנטל אחריות למעשים בהם הודה. ↑

3. בעניין זה נקבע כי העבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים אשר נדונה באותה פרשה נופלת לגדר הוראת הסל האמורה. על רקע זה, יש יסוד לקבוע כי אף העבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים בה הורשע הנאשם נופלת לגדר הוראת הסל בנוסחה הנוכחי (סעיף 226(א'1) לחוק העונשין), הגם שנסיבות המקרים שונות בתכלית. ניתן למצוא בכך עוגן נוסף לעצם פסילתו של הנאשם מכהונת דירקטור. איני מאריך בעניין זה, שכן עיקר טענות המאשימה בעניין זה באו כמענה לטענות הנאשם, ולא כעתירה, העומדת לעצמה, להפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 226(א'1) לחוק. ↑