לפני בקשה מטעם הנתבעים להורות לתובע ליתן תצהירי גילוי מסמכים כלליים וספציפיים וכן להשיב על שאלון.

הרקע לתובענה

התובענה שבפני הינה תביעת לשון הרע, אשר הגיש התובע- משיב כנגד הנתבעים- מבקשים בגין כתבה שפורסמה באתר NRG.

כאמור בכתב התביעה, הנתבעים פרסמו באתר האינטרנט אשר בבעלות הנתבעת 1, כתבה ולפיה המשיב- המוכר לציבור הישראלי, בהיותו שחקן, מנחה טלויזיה ועיתונאי, תקף צלמים שניסו לצלם אותו ואת רעייתו, הגב' יונית לוי, בעת ששהו בהופעה של להקת "הרד הוט צ'ילי פפרז" אשר התקיימה בפארק הירקון.

לטענת התובע, פרסום זה אשר איננו אמת, גרם לפגיעה בשמו הטוב ולנזקים ממוניים שונים ולפיכך, יש לחייב את הנתבעים בתשלום 200,000 ₪ בגינו.

ביום 27/2/13 הגישו הנתבעים בקשה לחיוב התובע במתן תצהירי גילוי מסמכים כלליים וספציפיים. לאחר מס' ימים, העביר המשיב את תצהירו, אלא שלטענת המבקשים זה אינו עונה כראוי לדרישתם ומכאן בקשתם זו.

טענות המבקשים בתמצית

באשר לסעיפים בדרישת גילוי המסמכים אשר עניינם הנזק הכלכלי שנגרם למשיב, טוענים המבקשים כי מכיוון שטען בכתב התביעה לנזקים כאלה, אין הוא יכול לפטרם בטענת אי רלבנטיות.

כן, טוענים המבקשים כי תגובת המשיב לפיה הפנייה אשר מפורטת בסעיף 2(ה) לא נעשתה אליו- מהווה מענה מתחמק.

באשר לסעיף 2(ו) למכתב נספח א' לכתב התביעה מציינים המבקשים כי הואיל והמשיב טוען בכתב תביעתו לפרסומי המשך אשר פורסמו על רקע הפרסום וגרמו לנזקים נוספים הרי שבמידה ופרסומים אלה אכן קיימים , עומדת להם זכות העיון בהם.

באשר לשאלון- טוענים המבקשים כי יש להורות למשיב לענות על השאלות המבוקשות בשאלון באופן ראוי, שכן ענה עליהם במידה שאינה מספקת .

טענות המשיב, בתמצית

לשיטת המשיב, המענה על השאלון נעשה באופן מספק וראוי, אלא שעמדתו לפיה לא תקף את הצלם, אינה עולה בקנה אחד עם עמדת המבקשים.

באשר לדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים, מטעים המשיב כי המבקשים לא הבהירו מדוע דו"חות התובע למס הכנסה, טפסי 106, דיווחים ותלושי שכרו הינם רלוונטיים עבורם, שכן מדובר במסמכים אישיים וסודיים.

באשר לסעיף 2(ה) לבקשה, טוען המשיב כי אין תביעתו נשענת על פרסומה של הגב' בראון ברשת ה"פייסבוק", ומשכך והואיל ולו ולרעייתו אף אין חשבון פייסבוק, תמוהה בקשתם של המבקשים בעניין זה.

באשר לשאלות המבוקשות, משיב המשיב כי נתן מענה ראוי ומלא לשאלות שנתבקשו.

תשובת המבקשים

באשר לגילוי המסמכים שבים וטוענים המבקשים כי המשיב הבהיר כי "במסגרת הבאת ראיותיו [הוא] יוכיח את הפגיעה בו". משכך, עליו לגלות מסמכים אלה כבר בשלב זה.

באשר לסעיף 2(ו) למכתב שעניינו פרסומי ההמשך הנזכרים בסעיף 32 לכתב התביעה, טוענים המבקשים כי בהעדר טענות המשיב בעניין זה, הרי שיש לקבל את בקשתם ולהורות לו לגלות את המסמכים.

בכל האמור לשאלון חוזרים המבקשים וטוענים כי תשובותיו של המשיב לשאלון מתחמקות ומתפלמסות ולפיכך יש להורות לו ליתן מענה ראוי.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה, על כל מרכיביה, סבורני כי דינה להתקבל בחלקה.

תקנה 120 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, קובעת כי בית המשפט לא יתן צו למסירת שאלון או גילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא אם כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או לחסוך הוצאות.

באשר לגילוי המסמכים, ברע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת היישוב- חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1), 515, 515-522, קבע בית המשפט כי : "הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור. לפיכך, הכלל הוא שרשאי בעל דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" ובין שהם "מזיקים".

יחד עם זאת, משלוח השאלונים נועד לייעל את ההליך ולא לסרבלו. גם אם השאלות הינן רלוונטיות למחלוקת, לא תמיד יחייב בית המשפט את המשיבים להשיב, כך למשל במצב של שאלות מכבידות או מקום בו עומדת למשיבים טענת חיסיון (ר' רע"א 4217/96 כל אל ערב בע"מ נ' אלסינארה בע"מ, פ"ד נ(1), 437, 439-440 (1996).

ולגופו של עניין-

סעיפים 2(א), 2(ב), 2(ג), 2(ד) למכתב נספח א'- עניינם של מסמכים אלה הינם במצבו הכלכלי של התובע- דו"חות שנתיים למס הכנסה, טפסי 106, שוברי דיווח למס הכנסה לתקופה בה טרם הוגש הדו"ח וכן תלושי שכר של התובע.

אמנם, מצאתי כי אכן יש צדק בדברי התובע כי מסמכים אלה בעלי אופי אישי, אשר יש וחשיפתם תוביל במידת מה לפגיעה בפרטיותו. יחד עם זאת, בתביעתו כולל התובע רכיב של נזק כלכלי, אשר לכאורה נגרם כתוצאה מן הפרסום. על מנת שיוכל התובע להוכיח טענה זו בדבר נזק, יהא עליו לחשוף מסמכים המעידים על כך ואין מקום כי אלה יובאו לראשונה בשעת הגשת תצהירי עדותו הראשית.

יתירה מזו, מדובר במסמכים אשר מצויים בחזקתו הבלעדית של התובע ויש בהם כדי לסייע לנתבעים בקו הגנתם, היה ואלה יוכיחו כי לא נגרם כל נזק.

ברע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין, דן בית המשפט באיזון שבין זכותו של בעל דין לפרטיות למתן האפשרות לבעל הדין שכנגד להתגונן מפני תביעתו וקבע בהאי לישנא:

"כיצד אם כן ראוי כי תשפיע הזכות לפרטיות על מערך שיקוליו של בית המשפט בבוחנו בקשה למתן צו לגילוי מסמכים?

לשיטתי, וכשם שקבע אף בית המשפט המחוזי, המיקום בו נכנסת הזכות לפרטיות לדיון שבפנינו הינו בבחינת מידת ההכבדה שמכביד הגילוי על מי שממנו נדרש הוא. טרם אבחן את יישום אמירה זו על המקרה דנן, רואה אני להוסיף מספר מילים על הזכות לפרטיות.

טענות הנשענות על הזכות לפרטיות חוזרות ועולות מימים ימימה בפני בית משפט זה בהקשרים שונים ותוך התנגשות בערכים ואינטרסים מגוונים. כך למשל, נבחנו טענות באשר להתנגשות בין זכות זו ובין הזכות להפגין (בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456 (1994) (להלן: ענין דיין)), בין זכות זו ובין עיקרון פומביות הדיון (בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח(1), 529 (2003)) ובהקשרים רבים נוספים. ככלל, אין מחלוקת, במיוחד מאז עיגונה של הזכות לפרטיות בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על חשיבותה של הזכות ועל החובה ליתן לה משקל אף בפרשנות הוראות חוק שונות שיש בהן כדי לפגוע בפרטיותו של אדם. יחד עם זאת, צוין גם פעמים רבות כי היקפה של זכות זו אינו נקי מספקות וכי אין מדובר בערך מוחלט אלא בזכות יחסית אשר יש לאזנה כנגד עקרונות יסוד אחרים המשתקפים בשיטת משפטנו, ובהם האינטרס והערך החברתי של עשיית הצדק במסגרתם של הליכים משפטיים (ראו למשל, ענין דיין הנ"ל; ע"א 1211/96 עו"ד יורם ל. כהן מפרק נ' נשיונל קונסלטנטס פ"ד נב(1) 481, 499-500 (1998); בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית ([פורסם בנבו], 20.6.2005) (להלן: ענין פלוני))..."

ובהמשך- "טענות הנשענות על הזכות לפרטיות נידונו בבית משפט זה אף בהקשרים הקרובים לענייננו אנו, היינו, בהקשר של הליכי גילוי מסמכים. כעקרון, נקבע כי אין בחוק הגנת הפרטיות כדי למנוע בהכרח גילוי מסמכים וזאת בהתבסס על סעיף 32 לחוק המקנה לבית המשפט סמכות להתיר שימוש כראיה אף בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות ובהתבסס על סעיף 35 הקובע כי הוראות החוק לא יגרעו מהוראות דין אחר, ובכלל כך אף תקנות סדר הדין האזרחי המסדירות את ענין הגילוי (ראו למשל, ענין פלוני הנ"ל; גורן בעמודים 208-207; ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563 (1988)). הבחנה נוספת שנערכה בפסיקה הינה בין מי שהינו צד להליך, ובפרט התובע, ובין מי שהינו זר להליך. ככלל, נקבע כי תובע אינו יכול להישמע בטענה לפיה זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף לפני הנתבע ראיות שהן רלוונטיות לביסוס הגנתו, היינו, כי אין לקבל ככלל את השימוש בטענת הפרטיות כ"חרב"....

אם כך, מה מכל אלו עלינו להסיק באשר לענין שבפנינו?

פועל יוצא מן הדברים האמורים הינו כי במאזן בין זכות הפרטיות של תובע ובין זכותו של נתבע לנהל הגנתו והאינטרס החברתי בעשיית צדק, תגבר דרך כלל זכותו של האחרון (ראו, ענין אפרופים הנ"ל; ענין פלוני הנ"ל בפסקה 14 לפסק הדין). ואולם, כאמור, זכותו זו של הנתבע אף היא אינה זכות מוחלטת אלא כפופה היא למבחנים שקבעו הפסיקה והדין, היינו, מבחן הרלוונטיות ומבחן ההכבדה, וכך חוזרים אנו למסגרת אשר התוויתי בראשית הדיון."

במקרה דנן, ניתן לקבוע כי המסמכים הנוגעים למצבו הכלכלי של המשיב עובר לפרסום האמור, רלוונטיים לצורך בחינת הנזק שנגרם, במידה ונגרם, נוכח הפרסום. כך, על מנת לבחון האם אכן נגרמה למשיב פגיעה כלכלית עקב הפרסום, יש להסתייע בהצהרותיו אודות הכנסותיו בשנתיים שקדמו לפרסום ולהשוותם לאלה שלאחריו.

יחד עם זאת, על מנת להקטין את הפגיעה במשיב, הריני מורה למבקשים שלא לעשות במסמכים כל שימוש מלבד לצורך תביעה זו ולא לחושפם למי שאינו צד לתביעה. למותר לציין כי אם יודיע המשיב כי הוא עותר לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק- תתייתר בקשת המבקשים.

סעיף 2(ה)- הואיל והמשיב ציין כי אין ברשותו וברשות רעייתו חשבון פייסבוק וכי הפנייה לא נעשתה למי מהם- איני מוצאת לנכון להורות לו להשיב על דרישה זו.

סעיף 2(ו)- היה ומבקש המשיב לבסס תביעתו אף על פרסומים נוספים, ככל שאלה קיימים, הרי שעליו להמציאם לידי המבקשים ואין בהפנייתם לחיפוש הפרסומים ברשת האינטרנט כדי להוות מענה ראוי. לפיכך, הריני מורה על המצאתם לידי המבקשים.

מענה לשאלון-

שאלות 2,4- אינני סבורה כי יש להורות למשיב לענות על שאלה זו ודי בהפנייתו לכתב התביעה. היה וסבורים המבקשים כי התשובה אינה מספקת, יהא באפשרותם לחקרו בעניין זה בחקירתו הנגדית.

שאלה 6- המשיב השיב כי לא ניסה למנוע את צילומו ולפיכך אין מקום להורות כי יענה על שאלה זו.

שאלות 10-14- מאחר והמשיב ענה בשאלה 5 כי לא ניסה למנוע את צילומו, הרי שאין עליו לענות האם אחרים ניסו לעזור לו בכך.

שאלה 28- הואיל ובתגובתו לבקשה ענה המשיב כי לא פצע את הצלם, יענה על כך בתצהיר.

שאלה 30- המשיב יענה אך על חלקה הראשון של שאלה זו, שכן אין מוטלת על המשיב החובה לענות מי הם האנשים אשר בינם ובין הצלם התקיים המגע, ככל שאכן התקיים.

שאלה 31-32- מאחר והמשיב השיב על כך בתגובתו, הריני מורה ליתן תשובתו בתצהיר.

שאלה 33- המשיב יענה אך על חלקה הראשון בתצהיר.

שאלות 34-35- במידה והמשיב יענה על שאלה 33 בחיוב- יענה אף על שאלה 34 בלבד. במידה והתשובה לשאלה 33 תיענה בשלילה- אין עליו להשיב לשאלות אלה.

שאלה 43- המשיב סיפק מענה ראוי לשאלה זו.

שאלות 44, 45, 46- אינני מורה למשיב לענות על שאלות אלה.

שאלה 47, 48, 49 - אינני מורה למשיב לענות על שאלה זו בשנית, שכן השיב כי אין הדבר ידוע לו.

שאלה 51- הואיל והמשיב כולל בתביעתו נזקים אשר נגרמו לכאורה כתוצאה מן הפרסום- הריני מורה לו להשיב על שאלה זו.

שאלות 52-53- המשיב ישיב על שאלות אלה.

שאלות 54-55- אינני מורה למשיב לענות על שאלה זו, שכן כתב כי אינו יודע על כך.

שאלה 56 (ד)- אינני מורה למשיב לענות על כך.

שאלה 57- המשיב יענה על שאלה זו, ככל שקיים מענה. במידה ואיננו יודע- יענה זאת במפורש.

אשר על כן, הריני מורה למשיב לענות על השאלות ולהעביר לעיון המבקשים את המסמכים בתוך 30 יום.

מאחר והבקשה נתקבלה בחלקה, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.