צדד ד' 1. איילון חברה בליטח בע"מ

2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

לפני תביעת פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע בתאונה שארעה במהלך עבודתו.

כללי:

1. התובע, יליד 19.9.1973, נפגע בתאונה ביום 15.7.07 במהלך עבודתו אצל מעסיקתו, חברת י.ר אבוטבול בע"מ (להלן – המעסיקה). לפי תיאור התובע, התאונה ארעה בעת שעבד בשירות המעסיקה כפועל אחזקה במפעל במתחם בתי הזיקוק בחיפה. התובע עסק באותה עת בשפיכת חומר המצוי בשקים אל תוך משפך המונח על פילטר. לצורך כך עמד על הפילטר בגובה של 2-3 מטרים. נהג כלי רכב מסוג מעמיס טלסקופי אליו היו מחוברות שקיות החומר הנ"ל, החל להוריד את המשפך ותוך כדי כך פגע הבפילטר עליו עמד התובע, התובע איבד שיווי משקל, נפל ונפגע.

2. התביעה הוגשה במקור בשתי עילות חילופיות של תאונת דרכים ותאונת עבודה. במהלך בירור התיק הוסכם בין כל הצדדים כי התאונה הינה תאונת דרכים, ועל כך אין עוד מחלוקת.

3. המחלוקת שנותרה הינה בשאלת הנזק ובשאלת הגורם הנושא בחבות בגינו. המחלוקת בשאלה האחרונה הינה בין הנתבעת 2, קרנית (להלן – קרנית), לבין הנתבעת 4, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן – הפניקס), והיא ממוקדת בשאלה האם יש לראות את הרכב ממנו נפגע התובע כאילו היה מבוטח ביטוח חובה תקף בעת האירוע, אם לאו. במסגרת ההליך הוגשו מספר הודעות לצדדים שלישיים ורביעיים, הנסבות, בתמצית, על מחלוקת בשאלה מי נושא באחריות להיעדר ביטוח חובה לכלי (ככל שייקבע כי לא היה לו ביטוח חובה), וכן מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי של החבות האמורה (ככל שקיימת). על מחלוקות אלה יפורט בהמשך.

4. בשלב הראשון, ומשהוכרע כאמור בשלב מוקדם יותר כי האירוע מהווה תאונת דרכים, אדרש למחלוקת בשאלת הנזק שנגרם לתובע.

הנזק לתובע:

הפגיעה והנכות:

5. על-פי הראיות שהוגשו, ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים רמב"ם. בבית החולים אובחן כי התובע סובל ממספר שברים במרפק יד ימין. בבית החולים נערך שחזור וידו של התובע הושמה בגבס. בבדיקת CT שנערכה לתובע מספר ימים לאחר הפגיעה אובחנו שברים בראש הרדיוס, בפרוצסוס הקורונויד בקונדיל הלטראלי, ופרגמנטים חופשיים באזור הפגיעה.

6. ביום 15.8.07 עבר התובע ניתוח בבית חולים רמב"ם במהלכו הוצאו פרגמנטים והוחלף ראש הרדיוס על-ידי הכנסת פרוטזה מתכתית. התובע היה מאושפז למשך שישה ימים.

7. לאחר הניתוח היה התובע במעקב רפואי, עבר טיפולי פיזיוטרפייה ונזקק לתקופת החלמה ממושכת.

8. התובע הגיש תביעה לקבלת גמלת נכות מעבודה מהמל"ל. לתובע הוכרו נכויות זמניות בשיעור משתנה עד ליום 31.8.08. החל מיום 18.9.08 הוכרה נכותו כצמיתה והועמדה על-ידי ועדה רפואית של המל"ל על שיעור של 19%. נכות זו מורכבת מנכות של 10% לפי תקנה 41(5)(ב) לתקנות המל"ל, בגין מצב של לאחר שבר פרק המרפק אשר התרפא עם שינוי זווית או הוצאת ראש הרדיוס ללא הגבלה בתנועות, ונכות של 10% לפי תקנה 41(7)(ב)(3) בגין הגבלת התנועה במרפק. נכות זו מהווה לענייננו נכות על-פי דין המחייבת בהליך דנן.

הנכות התפקודית:

9. התובע טוען כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על 30%, וזאת בשים לב לפגיעה הקשה בידו, להיותו עובד כפיים ולעובדה כי מדובר ביד ימין שהיא ידו הדומיננטית. הנתבעים טוענים, מנגד, כי נכותו התפקודית של התובע מזערית, וזאת נוכח טיבה של הנכות, שמחציתה הינה בגין הפגיעה האנטומית, ומשעולה מהראיות שהתובע שב לעבודה ושכרו לא נפגע.

10. על מנת להעריך את ההשפעה התפקודית של הנכות שנגרמה לתובע בתאונה, יש לבחון את מכלול נסיבותיו של התובע ואת קורותיו לפני ואחרי התאונה כפי שהוכחו בפני.

11. לפי העולה מתצהירו של התובע, התובע עלה לישראל בשנת 2000 עם משפחתו. לטענתו, הוא בעל הכשרה של חשמלאי. בישראל עבד בעבודות כפיים שונות ובכלל זה כעובד אחזקה, מסגרות, עבודה במאפייה ועוד. עיון בדו"ח דיווח מעסיקים של המל"ל, אשר הוגש כראיה (נ/1), מעלה כי במהלך השנים, ועד לתאונה, החליף התובע מספר מקומות עבודה ומעסיקים, כאשר בחלק ממקומות העבודה הוא עבד משך כשנה וחצי או שנה, ובחלק מהמקומות עבד תקופות קצרות של חודשים בודדים.

12. בשירות המעסיקה עבד התובע החל מפברואר 2007 ועד ליום התאונה. שכרו הממוצע לתקופה האמורה לפי תלושי השכר שהוצגו על-ידו (לא כולל חודש אפריל 07, שהינו על-פניו חריג כלפי מטה במס' ימי העבודה), עמד על סך 4,335 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 5,235 ₪.

13. לאחר התאונה היה התובע כאמור בתקופת אי-כושר ממושכת וכן נקבעו לו נכויות זמניות במל"ל. לפי הראיות שהציג התובע, החל ממאי 2011 הוא הועסק בחברה בשם מ.א.ה בע"מ למשך כחצי שנה, ושכרו הממוצע לאות התקופה עמד על סך 4,234 ₪. לאחר מכן עבד התובע למשך שלושה חודשים במאפיית ברמן בשכר ממוצע של 5,562 ₪, ולאחר מכן עבד זמן קצר במאפייה נוספת בשכר של כ- 4,663.

14. התמונה העולה מהראיות היא כי מתכונת העבודה של התובע לפני ואחרי התאונה, איננה מתאפיינת ביציבות יתר, תוך שהתובע מחליף מעת לעת מקומות עבודה. מאפיין זה קיים גם בתקופה שקדמה לתאונה וללא קשר אליה, כפי שעולה מדו"ח המל"ל. אף שכרו של התובע בעבודתו לאחר התאונה, הוא ככלל בשיעור דומה לשכרו ערב התאונה. טענות התובע כי פוטר ממקומות העבודה בהם השתלב לאחר התאונה, בשל מגבלותיו התפקודיות ביד, לא נתמכו בראיות אובייקטיביות או עדויות כלשהן, וכאמור לעיל חוסר יציבות תעסוקתית ארוכת טווח אפיינה את התובע גם בתקופות קודמות לפני התאונה. יצויין כי לפי מסמכי המל"ל, אשר הוגשו ללא הסתייגות, התובע הופנה תחילה למחלקת שיקום במל"ל לצורך שיקום מקצועי, ברם נמצא כי אין מניעה שיחזור לעבודתו והתהליך הופסק. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת התובע כי הנכות התפקודית שנגרמה לו הינה בשיעור 30%.

15. עם זאת, לתובע נותרה נכות אורתופדית בידו הדומיננטית שיש לה השלכה תפקודית. חלק מהנכות הינה בגין השבר עצמו, ברם אינני רואה לקבל במלואה את טענת הנתבעות כי מדובר בנכות אנטומית גרידא חסרת כל היבט תפקודי, וזאת נוכח עדותו של התובע, המגובה במסמכים הרפואיים ובמסמכי ועדות המל"ל, כי הפגיעה מסבה לו כאב והדבר מגביל אותו. התובע הינו כאמור עובד כפיים, מתכונת העסקתו איננה קבועה והוא לא נהנה מיציבות תעסוקתית לאורך השנים, נתון שאף אותו יש להביא בחשבון לעניין הערכת השפעת הנכות על תפקודו וכושר השתכרותו.

16. בנתונים שלעיל ובשקלולם, סבורני כי יש לקבוע שנכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 15%. שיעור זה מבטא לטעמי בנסיבות אף את שיעור הירידה בכושר ההשתכרות של התובע.

ראשי הנזק:

אובדן שכר לעבר:

17. התובע טוען כי משך כ- 4 שנים תמימות לאחר התאונה הוא לא הצליח להשתלב בשוק העבודה בשל מגבלותיו עקב התאונה, ומאחר ששום מעסיק לא היה מעונין להעסיקו בנתוניו. לפיכך הוא מבקש כי ייפסק לו פיצוי בגין אובדן שכר מלא לתקופה האמורה. לאחר מכן מבקש התובע כי ייפסק לו פיצוי בגין אבדן שכר חלקי לפי נכותו התפקודית.

18. אין בידי לקבל טענות התובע. כפי שפורט לעיל, התובע נפגע קשות בידו בתאונה, ובגין כך היה בתקופת התאוששות והחלמה ממושכת. עם זאת, לאחר תקופת החלמה של מספר חודשים, התייצב מצבו של התובע, ונכותו במל"ל נקבעה כנכות צמיתה בשיעור של 19%. אין בפני כל נתונים מהימנים שיש בהם לתמוך בטענת התובע כי בשל נכותו זו נמנע ממנו כליל לעבוד בעבודה כלשהי, והדבר איננו סביר נוכח נתוני הפגיעה. נזכיר כי בסופו של יום חזר התובע לעבוד, הוא עבד בעבודות פיזיות והשתכר בהן שכר ברמה דומה לרמת שכרו ערב התאונה. בנתונים אלה, וככל שהתובע לא עבד משך שלוש שנים לאחר שנקבעה נכותו הצמיתה, כטענתו, אין הדבר מתיישב עם חובתו לפעול באופן סביר להקטנת נזקיו.

19. לנוכח הנתונים הקיימים, אני רואה לפסוק לתובע הפסד שכר לעבר לפי התקופות שיפורטו להלן.

פיצוי בגין אובדן שכר מלא:

20. התובע הציג אישורי מחלה לתקופה של עד 30.4.08, בסה"כ 9.5 חודשים. בתקופה זו הכיר המל"ל לתובע בנכות זמנית של 100% (עד יום 10.12.07), לאחריה נכות זמנית של 50% (עד יום 31.1.08) ולאחר מכן נכות זמנית של 40% (עד יום 30.4.08). בשים לב לאישורי המחלה שצורפו, ולנוכח נתוניו של התובע – עבודתו בעבודות פיזיות והפגיעה בידו הדומיננטית, סבורני כי יש להכיר לתובע בנכות תפקודית מלאה, בהקשר של פגיעה בכושר ההשתכרות, לכל התקופה האמורה.

כמפורט לעיל, בסיס השכר של התובע עובר לתאונה עמד על סך 5,235 ₪ להיום.

סה"כ הפיצוי בגין תקופה זו עומד, איפוא, על 5,235 X9.5 = 49,732 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 57,000 ₪ (מעוגל).

פיצוי בגין אובדן שכר חלקי:

21. לתקופה שלאחר המועד שלעיל לא הוצגו אישורי מחלה נוספים מטעם התובע. עם זאת, המל"ל קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 30% לתקופה הנ"ל החל מיום 1.5.08 ועד יום 31.8.08. סבורני כי בנתוניו של התובע ועבודתו, כפי שצויינו לעיל, יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע לתקופה האמורה עמדה על 50%.

הפיצוי בגין תקופה זו עומד, איפוא, על 5,235 X50%X4 = 10,470, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 12,000 ₪.

21. החל מיום 18.9.08 נכותו של התובע הינה צמיתה. נכותו התפקודית עומדת כאמור על 15%. התובע טוען כי לא עבד כלל עד למאי 2011, ולתקופה שלאחר מכן הוגשו תלושי שכר המצביעים על מקומות עבודה מתחלפים. מהראיות עולה כי חלק מהתקופה התובע לא עבד כלל, ואילו התקופות בהן הוא עובד אינן מתאפיינות ביציבות תעסוקתית, וסביר כי מגבלתו התפקודית הקשתה על יכולתו להשתלב ולהתמיד בעבודה. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין אובדן שכר חלקי לעבר לתקופה הנ"ל לפי שיעור נכותו התפקודית. סה"כ הפיצוי לתקופה הנ"ל הוא: 5,235X15%X76 = 59,679, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 62,000 ₪ (מעוגל).

22. סה"כ הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר עומד על 131,000 ₪ (מעוגל).

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

23. התובע טוען כי יש לערוך את חישוב הפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו לעתיד לפי בסיס השתכרות של שכר ממוצע במשק. אינני רואה כל יסוד לקבוע כאמור. בעת הפגיעה היה התובע כבן 34 שנים, לאחר מספר שנות עבודה בארץ וכאשר מאפייני עבודתו ידועים. כפי שכבר צויין ולפי העולה מדו"ח המל"ל, בשנים שקדמו לתאונה החליף התובע מספר מקומות עבודה. בחלק ממקומות העבודה בעבר השתכר התובע שכר גבוה מזה שהשתכר ערב התאונה; כך, בשנת 2002 עבד התובע משך 12 חודשים רצופים בחברת שטראוס גרופ בע"מ, ולפי דו"ח המל"ל עמד שכרו השנתי על סך 67,829 ₪, קרי 5,652 ₪ לחודש. החל ממאי 2005 ועד יוני 2006 עבד התובע בחברת תובל פרסונל בע"מ, ועל-פי תלושי המשכורת שצירף עמד שכרו הממוצע אותה עת על סך 4,792 ₪. עם זאת, בחלק מהשנים עבד התובע חודשים ספורים במקומות עבודה משתנים, בעבור שכר נמוך, ובחלק מהתקופות אף לא עבד כלל כעולה מדו"ח הרציפות במל"ל (נ/1).

24. בשים לב למכלול הנתונים שלעיל, העובדה כי היו תקופות בהן הרוויח התובע שכר גבוה מזה שהרוויח ערב התאונה, לעומת תקופות אחרות בהן הרוויח שיעור דומה או פחות, כמו גם חוסר היציבות התעסוקתית, סבורני כי יש להעמיד את בסיס שכרו לעתיד בשיעור קרוב לבסיס השכר לעבר, ולקבוע אותו לפי 5,500 ₪ נטו להיום.

בנתוניו של התובע, ובפרט חוסר היציבות התעסוקתית המאפיינת אותו, ותפקודיות הנכות, תעשה הערכת ההפסד לעתיד על בסיס השכר שלעיל, שיעור נכותו התפקודית ומקדם ההיוון הרלוונטי עד לגיל 67, ובסה"כ: 5,500X15%X215.0790 = 177,000 ₪ (מעוגל).

הפסד פנסיה:

25. החל מיום 1.1.08 עומד בתוקפו צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957. הצו מחייב כל מעסיק לבטח עובדיו בביטוח פנסיוני, על-פי שיעורי ההפרשות הקבועים בו. לענייננו, לשנות הפסד השכר לעבר של התובע, השיעור הממוצע על הפרשות החובה של המעסיק לפנסיה עפ"י הצו עומד על כ- 6.7%. בהתאם לכך, וכנגזרת מאובדן ההכנסה שנקבע לעיל, יש לחשב את הפסד הפנסיה בגין אובדן שכר לעבר, ובסה"כ - 9,000 ₪ (מעוגל).

26. אשר לאובדן הפנסיה לעתיד, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה החל מיום 1.1.14 על-פי הצו האמור הוא 12%, ובהתאם לכך יש לגזור את הפסד השכר לפנסיה על בסיס הפסד השכר לעתיד, בסך 21,000 ₪ (מעוגל) (השוו: ת.א 16951-04-10 ע.מ.מ ואח' נ' ע.מ.ר ואח' (פורסם במאגרים)).

27. סה"כ הפיצוי בגין הפסד פנסיה – 30,000 ₪.

עזרת צד ג':

28. התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך 123,000 ₪ ובגין עזרת צד ג' לעתיד בסך 200,000 ₪. אין לקבל טענות התובע בדבר היקף העזרה לה הוא נזקק בעבר ויזדקק בעתיד, שהינן מוגזמות ביותר. התובע לא הציג ראיות או עדויות בדבר העזרה לה נזקק בעבר, הסכומים הנזכרים אינם הולמים את חומר הראיות הקיים ואת נתוני הפגיעה.

29. עם זאת, בשים לב למהות הפגיעה, תקופת אי-הכושר הממושכת והמגבלה התפקודית, סביר כי התובע נזקק לעזרה מוגברת בביצוע חלק מפעולות היום-יום בתקופת ההחלמה, לרבות על-ידי קרובי משפחה, כפי שהעיד. כמו-כן, סביר כי עקב המגבלה בידו יזדקק התובע לעזרה נקודתית בחלק ממטלות משק הבית הדורשות הפעלת מאמץ מיוחד. בשים לב למכלול שיקולים אלה, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין עזרת צד ג', בסך 25,000 ₪.

הוצאות:

30. התובע צירף קבלות ספורות בגין הוצאו נסיעה, תרופות ואביזרים רפואיים. הוא מבקש כי ייפסק לו פיצוי בסך 20,000 לעבר ובסך 70,000 לעתיד. הסכומים המבוקשים הינם מופרזים ואינם מעוגנים בחומר הראיות. כמו-כן, מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו מהמל"ל.

31. עם זאת, בנתוני הפגיעה סביר כי לתובע נגרמו הוצאות עודפות שאינן מכוסות על-ידי המל"ל. בנסיבות העניין אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי מתון בגין הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪.

כאב וסבל:

32. בשים לב לגילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית וימי האשפוז, הפיצוי בגין כאב וסבל לפי חוק הפלת"ד הוא בסך 39,752 ₪.

סיכום הפיצוי:

33. סה"כ הפיצוי הוא כדלקמן:

בגין הפסד שכר לעבר – 131,000 ₪

בגין הפסד שכר לעתיד - 177,000 ₪

בגין הפסד פנסיה – 30,000 ₪.

בגין עזרת צד ג' –25,000 ש"ח

בגין הוצאות – 5,000 ₪.

בגין כאב וסבל – 39,752 ₪

סה"כ: 408,000 ₪ (מעוגל).

34. מסכום זה יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמל"ל עקב התאונה, כדלקמן: דמי פגיעה בסך 13,162 ₪ (לאחר שיערוך להיום); 11,740 ₪ (לאחר שיערוך להיום), תשלומים חד-פעמיים בסך 61,475 (לאחר שיערוך), ובסה"כ – 86,000 ₪.

35. יתרת הפיצוי לתשלום עומדת על סך 322,000 ₪ (מעוגל).

המחלוקת במישור החבות:

על הנפשות הפועלות:

36. אין חולק כי לרכב ממנו נפגע התובע לא היתה תעודת ביטוח חובה משולמת בעת התאונה.

37. לפיכך, הגיש התובע את תביעתו לפי חוק הפלת"ד כנגד קרנית. לאחר שקרנית טענה בכתב הגנתה בין היתר כי הפניקס היא הנושאת בחבות לפי החוק שכן הסיבה לכך שלא הוצאה תעודת ביטוח חובה לרכב נעוצה ברשלנותה או ברשלנות סוכן הביטוח מטעמה, תיקן התובע את התביעה תוך הוספת הפניקס כנתבעת נוספת בעילה לפי חוק הפלת"ד.

38. קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד המעסיקה, בעלת הרכב, ונגד עובד המעסיקה שנהג בו בעת האירוע. המעסיקה הגישה הודעה לצד ג' נגד מי ששימש כסוכן הביטוח שלה, מר יעקב חבר (להלן – הסוכן), בטענה לרשלנות של הסוכן בטיפול בהוצאת הביטוח. הסוכן מצידו הגיש הודעת צד ד' נגד מי שביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן – איילון), ונגד הפניקס. הפניקס הגישה אף היא הודעה לצדדי ד' נגד הסוכן ונגד איילון.

39. במוקד המחלוקת בין הצדדים השונים ניצבת שאלה עובדתית באשר לנסיבות בשלהן לא הוצאה תעודת ביטוח חובה לרכב הנדון. המחלוקת בעניין זה התעוררה הן במישור שבין קרנית להפניקס, בתור נתבעות חלופיות בתביעת התובע, והן במישור היחסים שבין יתר הצדדים שלעיל. לעניין האחרון מתמקדת המחלוקת בין הסוכן לבין איילון, אשר ביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית, וזאת נוכח טענת איילון כי מקור המחדל לתשלום תעודת הביטוח הוא במעסיקה עצמה, ואילו הסוכן בחר "לקחת על עצמו" את האחריות בניסיון לגונן על לקוחתו (המעסיקה), מצד אחד, ולהיבנות מהכיסוי הביטוחי שיש לו באיילון, מצד שני.

40. אדרש לפיכך תחילה לשאלה העובדתית בדבר נסיבות אי-הוצאת תעודת ביטוח חובה משולמת לרכב, ולאחר מכן, ובהתאם לתשתית במישור העובדתי, ייבחנו טענות הצדדים במערכות היחסים ביניהם במישורים השונים.

נסיבות אי-הוצאת תעודת ביטוח חובה משולמת לרכב:

41. מהראיות שהוצגו עולים הנתונים הבאים, שאינם שנויים במחלוקת.

42. המעסיקה רכשה את הרכב בפברואר 2006. לאחר רכישתו, היא העבירה למשרד הסוכן צילום של רישיון הרכב על מנת שהסוכן יטפל בהוצאת הביטוחים לרכב. עובדת של הסוכן, בשם רוני (להלן – רוני), העבירה להפניקס צילום של הרישיון בליווי טופס הצעה לעריכת ביטוח ציוד מכני הנדסי (להלן – צמ"ה), דהינו ביטוח רכוש. ביטוח כאמור אכן הוצא לרכב. באותה עת לא הונפקו, ואין כל ראיות כי התבקשו, ביטוחי צד ג' וחובה לרכב הנ"ל.

43. ביום 13.9.06 נערך לרכב ביטוח צד ג' בהפניקס, באמצעות משרדו של הסוכן, תוך שהפרמיה משולמת בהוראת קבע מחשבון המעסיקה.

44. מהראיות שהוגשו בהליך עולה כי באותו מועד (13.9.06) הוכנה במחשבי הפניקס גם תעודת ביטוח חובה עבור הרכב הנ"ל (נספח ה' לתצהיר הסוכן). אין מחלוקת כי תעודה זו לא שולמה מעולם. להלן תכונה תעודה זו - תעודת החובה הלא משולמת.

45. יצויין כי בדיעבד הסתבר שבשני המסמכים הנ"ל (ביטוח צד ג' ששולם, ותעודת החובה הלא משולמת), נרשם מספר הרישוי של הרכב אופן שגוי. מקור השגיאה הוא בהקלדה של מס' הסמל של בעל הכלי במקום מספר הרישוי.

46. ביום 15.7.07 אירעה כאמור התאונה נשוא התביעה.

47. ביום 17.10.07 שולם להפניקס, באמצעות משרד הסוכן, עבור הארכת ביטוח צד ג' לרכב הנ"ל, וכן עבור ביטוח חובה, והונפקה תעודת ביטוח חובה. יוער כי אף בשלב זה הביטוחים נושאים את מס' הרכב השגוי כפי שצויין לעיל.

48. ביום 7.11.07 נערך שינוי במספרי הרכב בפוליסות, כך שהוא תוקן למספר הרכב הנכון.

49. תמצית עיקרי הדברים עד פה היא איפוא כדלקמן;

המועד הראשון בו שולמה והוצאה תעודת ביטוח חובה תקפה לרכב נשוא דיוננו הוא יום 17.10.07, כשנה וחצי לאחר רכישתו על-ידי המעסיקה, וכשלושה חודשים לאחר אירוע התאונה. מהראיות שלעיל עולה כי ביום 13.9.06, עובר לתאונה ואגב חידוש ביטוח צד ג' לרכב הנ"ל, הועלתה - במישור ההתנהלות שבין משרד הסוכן לבין הפניקס - סוגיית ביטוח החובה לרכב. הדבר נלמד מכך שבמחשבי הפניקס נמצאה תעודת חובה שנערכה באותו מועד עבור הרכב, אלא שתעודה זו לא שולמה מעולם.

50. הסיבה לכך שתעודת החובה לא שולמה עובר לתאונה, שנויה במחלוקת בין הצדדים. בעניין זה העידו אחד מבעלי המעסיקה, מר רחמים אבוטבול (להלן אבוטבול), עדה מטעם הפניקס, סוכן הביטוח ורוני.

51. גרסת אבוטבול לעניין זה היתה, בתמצית, כדלקמן: המעסיקה נהגה לשלם עבור ביטוחי חובה של רכביה באמצעות כרטיס אשראי, שפרטיו היו מצויים אצל סוכן הביטוח. הסוכן הוא שטיפל בעצמו בכל נושא הביטוחים ובתשלומם, תוך שהמעסיקה הסתמכה עליו באופן מלא בעניין זה. מדובר במי ששימש כסוכן הביטוח של המעסיקה מיום היווסדה, ובמשך כ- 15 שנים עד האירוע. לאחר רכישת הכלי נשוא דיוננו בפברואר 2006, אבוטבול ביקש ממשרד הסוכן לפעול להוצאת הביטוחים המתאימים ולצורך כך העביר צילום של רישיון הרכב, כמקובל בשגרת העבודה מול הסוכן. על הסוכן היה לדאוג לעריכת הביטוחים לרבות ביטוח חובה, ולשלם עבור האחרון באמצעות כרטיס האשראי של המעסיקה אשר פרטיו היו אצלו דרך קבע לשימוש לפי הנדרש, אך הסוכן התרשל ולא עשה כן. אבוטבול הכחיש כי קיבל לידיו את תעודה החובה הלא משולמת לצורך תשלומה בבנק. על דבר אי-הוצאת הביטוח נודע לו לראשונה לטענתו לאחר התאונה.

52. גרסתו של סוכן הביטוח תומכת בעקרון בגרסת המעסיקה. עמדת הסוכן, כפי שהוצגה עוד בשלב מוקדם לאחר הגשת התביעה בפני מבטחתו בביטוח אחריות מקצועית (איילון), היתה, כי אי-תשלום תעודת החובה מקורו בתקלה כלשהי שארעה במשרדו, אשר היה מופקד באופן שוטף על טיפול בנושאים הביטוחיים של המעסיקה (נספח יב' לתצהיר הסוכן). הסוכן בעדותו ציין כי הוא לא טיפל אישית בנושא הסדרת ותשלום הביטוחים, אלא הדבר נעשה על-ידי רוני שטיפלה בביטוחים של המעסיקה (עמ' 92, ש' 28). עדות הסוכן נסבה על אופן ההתנהלות הכללית במשרד ומול המעסיקה בפרט. לפי עדותו, משרדו טיפל בכל נושא הביטוחים של המעסיקה, ובכלל זה הוצאה והארכה של פוליסות ביטוח מתאימות לרכביה. לדברי הסוכן, אבוטבול לא היה מתעסק בענייני ביטוחים, "וסמך עלי בעיניים עצומות" (עמ' 83, ש' 6-11; עמ' 86, ש' 19-24). עוד העיד הסוכן, כי ביטוחי החובה של רכבי המעסיקה שולמו על-ידי סוכנות הביטוח בכרטיס אשראי שפרטיו היו רשומים בסוכנות, וכי לא היה צורך בקבלת אישור של אבוטבול לפני כל תשלום. הסוכן ציין כי תעודת החובה הלא משולמת שהוכנה ביום 13.9.06, נערכה ככל הנראה לאחר שרוני שמה לך לכך שלא קיים ביטוח חובה לרכב הנ"ל, אף שפרטיו הועברו למשרד הסוכן וממנו להפניקס עוד בפברואר 2006. הסוכן העיד לעניין זה כי אין הוא יודע מה היו הנסיבות המדוייקות שבגינן לא בוצע תשלום הפוליסה, והוא מניח כי מדובר בטעות של רוני, וכך גם לגבי אי-עריכת ביטוח חובה מלכתחילה עם העברת רישיון הרכב על-ידי המעסיקה בפברואר 2006 (סעיפים 15 – 22 לתצהיר הסוכן; עמ' 87, ש' 13-14, 25-28).

53. מטעם הפניקס העידה ליאת ויקסבאום, המשמשת כראש צוות במדור אלמנטרי בהפניקס. עדה זו לא כיהנה בתפקידה בעת הרלוונטית להתרחשות נשוא דיוננו. עדותה התייחסה למסמכים הקיימים אצל הפניקס בקשר לביטוחים שנערכו לרכב הנדון כפי שצויינו לעיל, וכן באופן כללי לתהליכי העבודה הנהוגים בהפניקס אל מול סוכני ביטוח ובממשק ביניהם. לפי עדותה, לכלי צמ"ה לא ניתן להפיק תעודות ביטוח חובה במשרדי סוכני הביטוח, אלא הדבר נעשה על-ידי חתמי הפניקס. כמו-כן, בתקופה הרלוונטית לא ניתן היה להנפיק תעודת חובה בלבד לכלי צמ"ה, אלא רק יחד עם ביטוח צד ג' וביטוח צמ"ה. התשלום עבור ביטוח חובה לרכבי צמ"ה כאמור נעשה באמצעות פרטי כרטיס אשראי במסגרת התקשרות טלפונית מול הפניקס, או שהסוכן מדפיס את התעודה שהוכנה במשרדו ודואג לתשלומה בדרך אחרת.

54. איילון העידה מטעמה את רוני, שכזכור היתה עובדת במשרדו של סוכן הביטוח בעת הרלוונטית, וכן את החוקר שמואל שטיינר שחקר מטעם איילון את הסוכן ואת רוני (להלן – החוקר). לפי גרסתה של רוני בתצהיר העדות הראשית שלה, זכור לה "חד משמעית" כי לאחר שתעודת החובה של הרכב הופקה בהפניקס בספטמבר 2006, היא התקשרה לאבוטבול ושאלה אם לשלם אותה בכרטיס אשראי, אלא שאבוטבול העדיף לשלם את התעודה בעצמו. מכיוון שמדובר היה בצורך בכיסוי מיידי, היא השאירה את התעודה במשרד (בידי הסוכן, או בתיבת הדואר), על מנת שאבוטבול יקח אותה. עוד צויין בתצהיר רוני, כי במצב דברים מעין זה, במידה שהתעודה לא היתה נלקחת מהסוכנות, היא היתה שולחת אותה ללקוח בדואר. רוני הוסיפה וציינה, כי לאחר השיחה עם אבוטבול היא רשמה מזכר בו העלתה על הכתב את הדברים הנ"ל. לדבריה, כל תיקה של המעסיקה אמור להיות סרוק בתקופה הרלוונטית במחשבי המשרד, ובכלל זה המזכר אותו רשמה. יצויין כבר כעת, כי מזכר כאמור לא נמצא בתיק המעסיקה אצל הסוכן.

55. כעולה בבירור מהמקובץ לעיל, רוני היא "עדת מפתח" בפרשה. היא היחידה שטיפלה בנושא באופן אישי, והטענה לפיה המחדל בתשלום תעודת החובה הוא של המעסיקה עצמה, מבוססת בעיקרה על עדותה. מכאן שיש חשיבות מרכזית למידת המהימנות שניתן לייחס לפרטי עדותה בהקשר זה, לצורך ההכרעה במחלוקת בין הצדדים, ובמידה לא מבוטלת נראה כי על כך יקום או יפול דבר. סופו של יום, לאחר שרוני נחקרה ארוכות בפני, ולאחר בחינת מכלול העדויות והראיות הקיימות, לא שוכנעתי במידה הדרושה בדבר נכונות הגרסה העובדתית כפי שפורטה בתצהירה. טעמי לכך יובאו להלן.

56. ראשית, קיים פער ממשי בין אופן הצגת הדברים בתצהיר רוני לבין גרסתה בחקירתה בבית המשפט. בעוד התצהיר מדבר בלשון נחרצת בדבר זיכרון "חד משמעי" של העדה אודות האירוע הספציפי נשוא דיוננו, דהינו – טיפולה של רוני בפוליסת ביטוח חובה פלונית בחודש ספטמבר 2006, לא זהו הרושם שהותירה עדותה בבית המשפט. במסגרת חקירתה נשאלה רוני מספר פעמים אודות זיכרונה בדבר האירוע הנ"ל. מחלק לא מבוטל מתשובותיה ניכרה התמקדותה בנהלי העבודה הכלליים שנהגו בסוכנות, ובאופן בו סביר בדיעבד לדעתה כי היתה נוהגת לאורם, להבדיל מזיכרון קונקרטי של התרחשות מסויימת. כך, כשנשאלה האם כאשר תוחקרה על-ידי החוקר מטעם איילון היא יכולה היתה לזכור שיחה מסויימת עם אבוטבול בנושא הפוליסה הספציפית, השיבה כך:

"ש. כשבא אליך החוקר של איילון, אומר לך הפוליסה הונפקה ולא שולמה, את הנחת שזה לא שולם כי את פנית אליו, אמרת לו ואמר לך אל תשלמי, זה לא זכרון זו הנחה מתוך צורת עבודה

ת. זה נוהל של עבודה

ש. לא ב- 11/09 (מועד חקירתה ע"י חוקר אילון, ע.ג) את זוכרת את השיחה הספציפית

ת. 11/09?

ש. בשיחה עם החוקר, את זוכרת שיחה שהתקיימה ותועדה לפני 3.3 שנים, את לא יכולה לזכור דבר כזה

ת. לא יכולה לזכור, היה נוהל כזה ועבדנו לפי הנוהל". (ההדגשה הוספה).

ובהמשך:

"ש. את עונה לי תשובה מתוך ידיעה שזה הנוהל והקפדת על הנהלים, לא מתוך זכרון, אני צודק?

ת. גם, כן.

ש. חלק מהדברים שהדגמת לגבי אבוטבול, ענית מתוך זה זאת יודעת שזה הנוהל ומקפידה על הנוהל

ת. כן.

ובהמשך:

"ש. אני אומרת טעות כזאת יחד עם הטעות שבכלל המספר של הרישוי של הרכב לא נכון, לא נותן לך אפשרות לשכוח את המקרה הספציפי הזה

ת. זה היה הנוהל, אני מניחה שכן, הייתי מתקשרת. זה לא שאני זוכרת משהו ספציפי של שעה או יום, או מה שהיה בשיחה, התנהלתי כמו שצריך היה להתנהל.

ש. אבל את השיחה הזאת את כן זוכרת כמו שציינת בגלל שהיה עם הכלי הזה את הטעויות

כ. כן". (ההדגשה הוספה).

בשלבים שונים של עדותה, אמנם ציינה רוני כי היא זוכרת את האירוע הספציפי (ר' למשל עמ' 115, ש' 10-11; עמ' 134, ש' 22-23), ברם הדברים לא הוצגו כך באופן עקבי ומשכנע, והרושם שנותר הוא שדברי העדה מתבססים בעיקרם על "זיכרון נוהלי", ועל הנחתה שכך היתה פועלת – במבחן הנסיבות כפי שהוצגו לה ולפי שורת ההיגיון בדיעבד – ולא בזיכרון מהימן של ההתרחשות הקונקרטית בה עסקינן.

57. יצויין כי העדה העידה שהיא טיפלה במהלך עבודתה השוטפת באלפי מקרים של הוצאת תעודות ביטוח רכוש וחובה לרכבים, ובכלל זה כאלה שנמסרו על-ידה ללקוחות ולא שולמו באשראי (עמ' 119, ש' 29). העדה נשאלה לראשונה אודות תעודת הביטוח הספציפית בשנת 2009 (בעת שנחקרה על-ידי חוקר איילון), קרי, כשלוש שנים לאחר ההתרחשות נשוא דיוננו. בנסיבות אלה, ההנחה בדבר זיכרון ברור של העדה אודות אופן טיפולה בתעודה מסויימת במהלך העבודה השגרתית, אינני ברורה מאליה כלל ועיקר. ואכן, בכל הנוגע לפרטים אחרים בקשר לביטוח הרכב נשוא ענייננו, לא היה לעדה זיכרון כלשהו, וזאת בניגוד מובהק לטענה דבר זיכרון ברור בדבר שיחה שקיימה עם אבוטבול סביב תשלום התעודה הלא משולמת בספטמבר 2006. כך, בכל הנוגע לנסיבות לאי-עריכת ביטוח חובה וצד ג' לרכב מלכתחילה בפברואר 2006, לא זכרה העדה דבר, ולא ידעה לומר מה התרחש באותו עניין (עמ' 117, ש' 21-30; עמ' 125, ש' 13). נזכיר כי מדובר באותו רכב, ובתוך תקופת זמן קצרה. גם את נסיבות גילוי הטעות ברישום מספר הרישוי של הרכב הנ"ל בנובמבר 2007, לא זכרה רוני (עמ' 128, ש' 23-32). גם את נסיבות הוצאת ביטוח החובה עבור אותו הרכב ביום 17.10.07 - כאשר נזכיר כי מדובר בתעודת החובה הראשונה ששולמה באמצעות הסוכנות בגין הרכב וזאת לאחר כשנה וחצי שהוא נטול ביטוח חובה - לא זכרה רוני (סעיף 9 לתצהיר). הפרופוזיציה שהועלתה ע"י חלק מהצדדים כי מדובר היה במקרה חריג שנחרט בזיכרון העדה בשל התקלה שהתגלתה ברישום מספר הרכב, ומכאן הזיכרון לגבי טיפולה בתעודה הלא משולמת, איננה משכנעת כלל ועיקר; ראשית, וכאמור לעיל, בחקירתה העידה רוני כי נסיבות גילוי הטעות הנ"ל עצמה אינן זכורות לה (עמ' 128, ש' 23-32), ושנית, הטעות במספר התגלתה ותוקנה רק בנובמבר 2007, מעל לשנה לאחר ההתרחשות נשוא דיוננו.

58. הרושם מעדותה של רוני כפי שצוין לעיל, אף מתעצם מעיון בתמליל הקלטת חקירתה על-ידי החוקר מטעם איילון, שהוגש על-ידי סוכן הביטוח (לאחר שהקלטת החקירה הועברה לצדדים ע"י איילון במהלך שמיעת הראיות). מעיון בתמליל עולה כי האופן בו הוצגו הדברים מלכתחילה על-ידי רוני בשיחתה עם החוקר, שונה מאופן הצגתם בתצהירה ובתצהיר החוקר. בעת השיחה עם החוקר, ואגב השיחה השוטפת בין הצדדים, ציינה תחילה רוני כי היא איננה זוכרת את פרטי ההתרחשות בנושא אי-תשלום תעודת החובה. משהוצגו לרוני העובדות לפיהן תעודת החובה הונפקה במחשבי הפניקס אך לא שולמה ונותרה "פתוחה", ומוקדה בפניה טענה כי אפשר שתעודה לא הועברה על-ידה ללקוח, תגובתה הראשונה היתה כדלקמן:

"רוני: עמדה פתוח?

חוקר: היא עמדה במצב פתוח

רוני: ואם.. שהיא לא משולמת, היא פתוחה

חוקר: אבל איך זה שלא משכתם אותה והעברת את זה ללקוח?

רוני: קודם כל אני לא זוכרת שהיה דבר כזה. כי אני ... הפיקו אותה, זה בטח חובה ... בין אם זה חידוש ובין אם זה חדש, עקב שהוספתי.

חוקר: זה יכול להיות ששלחת לו והוא לא שילם את זה?

רוני: יכול להיות. (עמ' 7-8 לתצהיר).

תשובה ראשונית וספונטנית זו איננה מתיישבת עם הצגת הדברים בתצהיר, בדבר זיכרון "חד משמעי" של רוני אודות שיחה שניהלה עם אבוטבול בקשר לתעודה הלא משולמת, בה ביקש אבוטבול לשלם את התעודה בעצמו, ובדבר הותרת התעודה במשרד על מנת שיבוא לקחת אותה.

בהמשך השיחה עם החוקר מציינת רוני כי התעודה לא שולמה שכן אבוטבול לא בא לקחת אותה, ברם אופן הצגת הדברים והתפתחות הגרסה בשיחה מול החוקר, מתיישבים יותר עם הסקת מסקנה בעניין זה ע"י רוני, להבדיל מידיעה או זיכרון קונקרטי (עמ' 10 לתמליל). כך, מששבה ועומתה רוני בשיחה עם האפשרות כי התעודה לא נשלחה למבוטח, השיבה: "מה פתאום... במערכת סרוק, למה זה לא שולם? האם זה נשלח אליו בדואר? האם זה הגיע? האם הוא הגיע למשרד לקחת את התעודה לשלם אותה? עצמאית" (עמ' 10 לתמליל) ובהמשך - "אין דבר כזה מה, זה עבר לו דרך, או בדואר זה נשלח אליו או שהוא בא לקחת את זה" (עמ' 13 לתמליל). משנשאלה רוני האם היו מצבים מעין אלה שאבוטבול היה לוקח בעצמו תעודות לשלם, השיבה:

"כן... אחר כך, כשהיה אחר כך בשנים בסוף, לקראת 2007-2008 כבר היינו משלמים כמעט הכל בכרטיס אשראי. אז הוא פשוט לא שילם אותה זה הכל". (עמ' 10).

אין בתיאוריה של רוני לחוקר בשלב זה תיאור קונקרטי כלשהו של חילופי דברים שהיו בינה לבין אבוטבול אגב התעודה נשוא דיוננו, וגם לא תיאור ממוקד של האופן בו הועברה התעודה באותה עת, להבדיל מהסקת מסקנה מצידה כי אבוטבול לא שילם את התעודה. רק בסופה של השיחה עם החוקר, ובמסגרת מה שנחזה להיות ניסוח משותף עם החוקר של ההודעה עליה חתמה רוני בפניו, ממוקדת טענה בדבר אופן התרחשות הדברים. תיאור זה שונה מהרושם המתקבל מהתיאור הראשוני והספונטני בתחילה השיחה, בטרם מוקדה בפני רוני הטענה בדבר התקלה שארעה על-ידי מאן דהוא בתשלום התעודה, כמו-גם מהרושם מעדותה בבית המשפט כפי שצויין לעיל.

59. האמור לעיל חל גם ביחס לטענת רוני בתצהירה כי רשמה מזכר בכתב ידה בו צויינה ההשתלשלות שלעיל אל מול המעסיקה. גם בהקשר זה, הרי שבעוד שבתצהיר צויין קונקרטית רישום של מזכר כאמור ביחס לתעודה הלא משולמת, בדבריה של רוני במהלך עדותה בפני הושם על-ידה הדגש על צורת העבודה הכללית שלה מול המעסיקה (עמ' 120, 24-27; עמ' 130, ש' 28-31), כאשר לדבריה: "עם עמי מאוד דייקנו בפרטים והיה צריך להיות מזכר" (עמ' 129, ש' 22, ההדגשה הוספה)

עיון בתמליל השיחה בין רוני לחוקר מעלה כי גם במסגרתה הדגישה רוני את מתכונת עבודתה הכללית, לפיה, לדבריה, נהגה לערוך רישומים ביחס למגעיה מול המעסיקה, וזאת בעיקר על רקע אירוע אחר בו התעוררה בעיה מול המעסיקה ביחס להיעדר כיסוי ביטוחי. מכאן הנחתה וסברתה, כי גם במקרה דנן אמור להיות רישום כאמור (עמ' 11 לתמליל). משנשאלה רוני קונקרטית אם אמור להיות רישום כלשהו אודות מסירת התעודה הלא משולמת לאבוטבול, תשובתה היתה: "יכול להיות שיש שם איזה שהו, את תעודת החובה, את הצילום של החובה עצמה, יכול להיות, אני לא זוכרת אם רשמתי על זה, אבל אני מניחה שכן, שרשמתי שתעודת החובה ניתנה לאבוטבול לתשלום" (עמ' 55 לתמליל, ההדגשות הוספו). בולט אף השוני בתיאור בהקשר זה לעומת התיאור הקונקרטי והממוקד שנתנה רוני אודות רישום שערכה במקרה אחר בו ביקש אבוטבול לדבריה שלא לבטח רכב מסויים בביטוח צד ג', ובדיעבד, לאחר שארעה תאונה, העלה כנגדה טענות בקשר לכך (עמ' 48 לתמליל).

60. לא שוכנעתי, בשים לב לכל המפורט לעיל, כי ניתן להתבסס על גרסתה של רוני בתצהירה כי רשמה מזכר אודות שיחה שקיימה עם אבוטבול בקשר להעברת התעודה הלא משולמת לידיו, לצורך קביעת ממצא כי אכן כך עשתה. למותר לציין, כי עצם העובדה שלא נמצא מזכר כאמור, כשלעצמה, איננה מלמדת דבר, שכן היא מתיישבת היטב עם האפשרות שהביטוח לא שולם בשל תקלה ומחדל בטיפול מצד הסוכנות, ולפיכך גם לא בוצע בזמן אמת כל רישום בעניין.

61. כפי שצויין לעיל, התרשמותי מעדותה של רוני ומניתוח הראיות הוא כי העדה העידה אודות האופן בו סביר לדעתה, בדיעבד, שהיתה מתנהלת בנסיבות המקרה כפי שהוצגו לה, בשים לב לרוטינת עבודתה, להבדיל מזיכרון ממשי אודות שארע. נוכח זאת, אין בידי לקבל את גרסת רוני כבסיס מהימן דיו לקביעת ממצא עובדתי לפיו המעסיקה ביקשה לשלם בעצמה את תעודת החובה לרכב, התעודה הושארה עבורה במשרד על מנת שתיקח אותה ותדאג בעצמה לתשלום, דבר אותו לא עשתה, כנטען על-ידי איילון.

62. יצויין כי לראיות אודות נהלי העבודה הרגילים בממשק שבין סוכנות הביטוח ללקוח, עשוי ככלל להיות משקל ראייתי נסיבתי במקרים מתאימים. ברם בעניינו לא כך הדבר. כפי שעולה בבירור מהראיות, נוהלי העבודה בסוכנות הביטוח בענייננו היו רחוקים מלהוות ערובה להתנהלות תקינה בפועל בהתאם להם. די עם נזכיר את העובדה, שאינה שנויה במחלוקת ובה הודתה אף רוני, כי באותה תקופה היא מעלה בכספי הלקוחות של המשרד, ובשל כך פוטרה על-ידי הסוכן מעבודתה (עמ' 113, ש' 8-16; עמ' 135, ש' 4-8). זאת ועוד, הטיפול בביטוח הרכב נשוא דיוננו היה מלכתחילה רצוף בטעויות ובכשלים מצד סוכנות הביטוח, החל מאי-עריכת ביטוח חובה וביטוח צד ג' לרכב בפברואר 2006 (דבר שהן לפי עדות הסוכן, והן לפי עדות רוני, היה אמור להתבצע על-ידי הסוכנות לאחר שהמעסיקה העבירה להם את רישיון הרכב), המשך בעובדה כי אף כשנערכו הביטוחים הדבר נעשה באיחור תוך שנותרו תקופות "לא מכוסות" בתווך (כך, למשל, ביטוח צד ג' לרכב שהוצא ביום 13.9.06, חודש באמצעות הסוכנות רק ביום 17.10.07), וכלה בציון השגוי של מספר הרישוי בפוליסות מבלי שהסוכנות היתה ערה לכך עד לנובמבר 2007. במצב דברים זה, הישענות על "נהלי העבודה" בסוכנות, לצורך קביעת ממצא לחובתה של המעסיקה דווקא, בהיעדר ראיות מהימנות ישירות לאשר ארע, איננה אפשרית ואיננה סבירה.

63. יצויין כי סוכן הביטוח טען בין היתר, כי לא ניתן לקבל את עדותה של רוני שכן כל תעודות החובה של רכבי המעסיקה ובעליה שולמו באמצעות כרטיס אשראי בלבד. טענה זו לא הוכחה בצורה מספקת, אף לא לאחר שלסוכן הותר להציג ראיות נוספות לעניין ביטוחי החובה שנערכו לרכבי המעסיקה. הראיות שהוצגו מלמדות אמנם על תשלום של ביטוחי חובה לרכבים של המעסיקה ובעליה באמצעות בכרטיס אשראי, לרבות ביטוח חובה של כלי אחר של המעסיקה שנערך יום לפני הפקת תעודת החובה הבלתי משולמת נשוא ענייננו, ואשר שולם באמצעות כרטיס האשראי של המעסיקה. אך לא הוצגה תמונה המאפשרת לקבוע כי כלל ביטוחי החובה שולמו רק בכרטיס אשראי; לא הוצגו ראיות המכסות את כל רצף השנים עובר לאירוע, ואף לא תעודות רציפות ביחס לרכבים המסויימים לגביהם הוצגו ראיות על תשלום באמצעות כרטיס אשראי בשנים נתונות, נתונים שאמורים להיות בידיו של הסוכן. המסקנה הסבירה היא, לפיכך, שלא היתה מתכונת קשיחה לתשלום תעודות החובה של הרכבים, אלא התשלום נעשה לעיתים באשראי ולעיתים באמצעים אחרים. בעניין זה עדיפה עלי עדות רוני באשר לנוהל העבודה הכללי לפיו פעלה מול המבטחת (אשר כלל לטענתה את שני סוגי התשלומים), על-פני עדות סוכן הביטוח, שאין חולק כי הוא עצמו לא עסק בתשלומים ולא טיפל אישית בנושא זה ברמה השוטפת. אולם אין בכך כדי לשנות את המסקנה לעניין המחלוקת העובדתית מה נעשה במקרה הקונקרטי ומה מקור התקלה שארעה, כפי שפורטה לעיל.

64. איילון טוענת להתנהלות "מחשידה" של הסוכן, בכך שלאחר שב"כ התובע פנה אליו באפריל 2008 בבקשה לקבלת פרטים בדבר הכיסוי הביטוחי של הרכב, התמהמה בתשובתו וזו ניתנה רק באוקטובר 2008, ובה נרשם כי לרכב לא היה ביטוח חובה תקף במועד התאונה. משנשאל על כך הסוכן בחקירתו, ציין כי עסק בחיפוש ובירור נושא תעודת החובה של הרכב (עמ' 102, ש' 10-11). כן ציין הסוכן כי לאחר שהבין כי קיימת בעיה של היעדר כיסוי ביטוחי, פנה לייעוץ אצל עו"ד מטעם לשכת סוכני הביטוח, וזאת בטרם פנה לאיילון. תשובת הסוכן בהקשר זה אכן מעוררת תמיהה, שכן קשה לקבל את ההסבר כי נזקק למספר חודשים לצורך חיפוש אחר תעודת הביטוח של הרכב, ובפרט נוכח עדותה של רוני, אשר עסקה בטיפול בהוצאת תעודות ביטוח למעסיקה במשרדו של הסוכן, כי הסוכן לא פנה אליה בעניין זה וכי לא ידעה על אירוע התאונה עד לפניית חוקר איילון אליה. אולם אין בכך כדי להוות תמיכה ראייתית מספקת לתרחיש לו טוענת איילון, קרי – קנוניה שנרקמה בין הסוכן לבין המעסיקה כמפורט לעיל. במידה רבה של סבירות, הדבר יכול להתיישב גם עם הבנתו של הסוכן באותה עת כי הוא נקלע לבעיה עקב תקלה שארעה במשרדו בטיפול בנושא ביטוח הרכב, כי הדבר עלול לחשוף אותו לטענות ותביעות משפטיות, ומכאן ההתמהמהות במענה לב"כ התובע כמו-גם גם ההתייעצות שקיים עם עו"ד מטעם ארגון סוכני הביטוח, צעד טבעי כשלעצמו. לא נעלם מעיני אף כי קיימת סתירה בין עדות אבוטבול לפיה הוא הודיע לסוכן על התאונה מיד ביום התרחשותה (עמ' 62, ש' 24-25), בעד שהסוכן בעדותו עמד על כך כי נמסר לו על התאונה רק כשהתקבל מכתב ב"כ התובע באפריל 2008 (עמ' 102, ש' 4-5), סתירה שנותרה בעינה, ברם אינני סבורה כי די בכך כדי להטות את הכף הראייתית להוכחת טענת איילון.

65. סיכומם של דברים עד כה; מהראיות שהוצגו עולה כי במסגרת השירות המקצועי שהעניקה סוכנות הביטוח למעסיקה, ובהתאם למתווה שנהג בין הצדדים ביחסים ביניהם, סוכנות הביטוח טיפלה בעריכת ביטוחים לרכב נשוא דיוננו בחודש ספטמבר 2006, עובר לתאונה; בעקבות פניית הסוכנות להפניקס (ובד בבד עם הנפקת פוליסת צד ג' לרכב), הפיקה הפניקס באותו מועד תעודת חובה עבור הרכב, אך זו לא שולמה. הטענה כי מקור המחדל הוא במעסיקה, אשר ביקשה מהסוכן לקבל לידיה את התעודה על מנת לשלמה עצמאית אך לא טרחה לבצע התשלום, כמו גם הטענה כי נערך מזכר בעניין בסוכנות "שנעלם" בהמשך, לא הוכחו במידה הדרושה. במכלול הראיות שהוצגו, ולנוכח האמור, המסקנה הסבירה ביותר העולה מהראיות היא כי אי-התשלום מקורו בכשל בטיפול סוכנות הביטוח, אשר לא דאגה להשלמת הטיפול בהסדרת ביטוח החובה לרכב, לביצוע התשלום וליידוע הלקוח.

66. על רקע המפורט לעיל, אפנה כעת לבחינת גזרות המחלוקת בין הצדדים השונים שבפני.

המחלוקת בין הנתבעות – קרנית מול הפניקס:

67. לטענת קרנית, על-אף העובדה שלרכב לא היתה תעודת ביטוח משולמת בעת האירוע, יש לראות את הפניקס כמבטחת של השימוש ברכב. זאת, לפי הטענה, בהיות סוכן הביטוח שלוחה של הפניקס לעניין קבלת דמי הביטוח (סעיף 34 לחוק חוזה ביטוח), ומאחר שאמצעי התשלום נמסר לסוכן על-ידי המעסיקה, כך שיש לראות את דמי הביטוח כאילו שולמו להפניקס. כן טוענת קרנית כי הפניקס מושתקת מלכפור בקיום ביטוח נוכח המצג שהציג הסוכן בעניין זה אל מול לקוחתו – המעסיקה.

68. ענייננו בביטוח חובה לרכב, וביחס לסוג ביטוח זה נקבע לא אחת כי הוא נכנס לתוקפו עם תשלום תעודת הביטוח והחתמת התעודה בחותמת הבנק. כך עולה מהפסיקה שדנה בנושא, מהנוהג הקיים בתחום ואף מהוראות הדין (ביחס לתקופה נשוא דיוננו - סעיף 3 לתוספת לתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודת ביטוח), התש"ל – 197). לעניין זה נפסק כי "לפי טיבו של הביטוח הזה, לפי נוהג שהשתרש, ולפי הדין, לא נכרת חוזה הביטוח לפני תשלום דמי הביטוח" (ע"א 4504/11 המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח' נ' דוד מור ואח' (פורסם במאגרים) (2014). כפי שצויין בפסיקה הנ"ל, יתרונה של קביעה זו בין היתר בפשטותה ובהירותה, במניעת אפשרויות לשימוש לרעה מצד מבוטחים ובצורך בהתדיינות משפטית באשר לתוקף הביטוח.

69. בענייננו, אין חולק כי אין בנמצא תעודת ביטוח חובה משולמת הנושאת את חותמת הבנק. טענת קרנית בדבר תשלום לחברת הביטוח, או לסוכן הביטוח המהווה לעניין זה שלוחה של חברת הביטוח, ומכאן שיש לראות את התעודה כמשולמת, איננה יכולה להתקבל בנסיבות ענייננו.

אשר לחברת הביטוח עצמה, לא הוצגו כל ראיות שיש בהן כדי ללמד על כך שבמסגרת פניית הסוכן להפניקס בספטמבר 2006 התבקש תשלום הביטוח בכרטיס אשראי, ואף-על-פי-כן לא שולמה התעודה. אף אין זה סביר להניח שכך ארע, בהיעדר כל אינדיקציה ראייתית לדבר, ומשאין בנמצא סיבה הגיונית מסתברת לאי-ביצוע תשלום כאמור במידה והיה מתבקש.

גם הטענה בדבר תשלום לסוכן איננה יכולה להתקבל. טענת קרנית בעניין זה הינה כי לסוכן היתה הרשאה כללית פתוחה לעשות שימוש בכרטיס האשראי של הלקוח לצורך תשלום עבור ביטוחיו, ככל הנדרש, וזאת בהתבסס על עדות הסוכן. אף אם אניח כי מסירת פרטי כרטיס אשראי כאמור לסוכן די בה כדי להקים ביטוח חובה מקום בו לא שולמה הפוליסה על-ידו, על דרך קונסטרוקציית השליחות מן הדין של הסוכן, בענייננו לא הוכחה עובדתית הרשאה כאמור. כפי שכבר צויין לעיל, בעניין זה – הנוגע למתכונת העבודה הכללית של סוכנות הביטוח מול המעסיקה – אני מעדיפה את עדותה של רוני על-פני עדותו של הסוכן אשר כלל לא היה מעורב, לפי עדותו שלו, בטיפול השוטף בתשלומי הביטוחים. רוני העידה בעניין זה, כי בטרם ביצוע תשלום בכרטיס האשראי של המעסיקה שפרטיו היו רשומים בסוכנות, היא היתה מבקשת אישור ספציפי של המעסיקה לשימוש בכרטיסה. עדות זו משתלבת היטב עם הדברים שמסר אבוטבול בחקירתו הנגדית, לפיהם ההחלטה אם להשתמש בכרטיס האשראי או בדרך תשלום אחרת עבור ביטוחים, היתה מתקבלת על-ידו לאחר פניה בעניין מרוני, בשים לב בין היתר לעומס התשלומים בכרטיס האשראי (עמ' 64, ש' 21-23), ללמדנו על מתכונת של אינטראקציה ספציפית שנהגה בינו לבין רוני עובר לתשלום בכרטיס האשראי. בענייננו, אין כל גרסה עובדתית מהימנה המלמדת על כך שנאמר לרוני ע"י המעסיקה לעשות שימוש בכרטיס האשראי לצורך תשלום ביטוח החובה של הרכב נשוא דיוננו, ואף על פי כן היא לא עשתה זאת. אשר על כן, דין הטענה בדבר תשלום דמי הביטוח לידי הסוכן, להידחות. גם את טענתה הכללית של קרנית בדבר היות הפניקס "מושתקת" מלהתכחש לקיומו של ביטוח חובה, נוכח מצג הסוכן בפני הלקוח בדבר הסדרת על סוגיית הביטוחים לרכב, אין לקבל. טענה זו מתייחסת למחדליו של הסוכן לדאוג להוצאת ביטוח חובה לרכב, ומיקומה המתאים הוא במערכת היחסים בין המבוטח לסוכן ולמבטחת, ולא בגזרה שבין קרנית למבטחת בשאלת קיומו של ביטוח חובה תקף.

70. המסקנה היא כי דין התביעה נגד קרנית להתקבל, ודין התביעה נגד הפניקס להידחות.

71. לאור האמור, אין אף צורך לדון בהודעה לצד ג' שהגישה הפניקס כנתבעת נגד הסוכן בטענה כי התרשל והפר את חובת האמון כלפיה. יוער כי לא היה מקום אף לקבלה לגופה, שכן אף בהנחה שנקבל את כל טענות הפניקס לעניין מחדלי הסוכן כלפיה, לא ביססה הפניקס את חוליית הקשר הסיבתי בין התנהלות זו לנזק הרלוונטי, שהינה מתחייבת לביסוס עילת תביעתה נגד הסוכן הן לפי דיני השליחות והן לפי דיני הנזיקין. הנזק הנטען בענייננו הוא חיוב הפיצויים לתובע שנפגע בתאונת דרכים. לא נטען, לא כל שכן הוכח, כי במידה שהסוכן לא היה מתרשל ופועל כנדרש בטיפול בתעודה הלא משולמת, לא היתה הפניקס מבטחת את השימוש ברכב הפוגע בביטוח חובה. אף אין כל סבירות בתרחיש כאמור, בשים לב למהות הביטוח ולעובדה כי בהמשך הנפיקה הפניקס ביטוח חובה לרכב. משכך, וככל שהסוכן לא היה מתרשל, היתה הפניקס ממילא חבה בתשלום הפיצויים לתובע. הנזק להפניקס בשל התרשלות הסוכן בענייננו הוא לכל היותר דמי ביטוח החובה שלא שולמו, ברם לא זה הנזק בגינו הוגשה ההודעה.

ההודעה לצד ג' נגד המעסיקה והנהג:

72. קרנית שלחה הודעת צד ג' נגד המעסיקה ונגד העובד מטעמה שנהג ברכב בעת התאונה (הנתבע 1).

72. אשר למעסיקה; המעסיקה הינה בעלת הרכב ומתירת השימוש בו, ומכוח סעיף 9 לחוק הפלת"ד לקרנית עילת חזרה נגדה. המעסיקה בסיכומיה לא טענה ולו טענה אחת לעניין זה וכנגד עילת החזרה של קרנית כנגדה. לפיכך, דין ההודעה לצד ג' כנגד המעסיקה כבעלת הרכב ומתירת השימוש בו - להתקבל.

73. אשר לנהג; הנהג הוא עובד של המעסיקה והשתמש ברכב מכוח עבודתו בשירותה. הנהג לא זומן לעדות על-ידי מי מהצדדים, וקרנית בסיכומיה כמעט ולא התייחסה לחבותו לגופה. חבות הנהג מול קרנית מותנית בהיעדר אשם מצידו בהקשר של ידיעתו אודות היעדר ביטוח חובה לרכב, כאשר הנטל להוכחת תנאים אלה רובץ על קרנית. בנסיבות של שימוש שגרתי ברכב במסגרת יחסי עבודה, ומשלא הונח כל בסיס עובדתי לידיעת הנהג אודות היעדר הביטוח, אין מקום להסיק אשם כלשהו של הנהג בהקשר האמור, ודין ההודעה לצד ג' כנגדו להידחות.

המעסיקה מול סוכן הביטוח והפניקס:

74. בראשית ההליך הגישה המעסיקה הודעה לצד ג' נגד סוכן הביטוח, בטענה כי הסוכן התרשל כלפיה בטיפולו בנושא ביטוח החובה של הרכב. לאחר מכן ביקשה המעסיקה לתקן את הודעתה ולהפכה להודעה לצד ד' נגד הסוכן ונגד הפניקס, בקשה שנדחתה בהחלטת אחד המותבים הקודמים שדן בתיק (החלטת כב' השופט בולוס מיום 30.9.09). לאחר מכן ביקשה המעסיקה אורכה להגשת הודעה לצד ד' נגד הסוכן ונגד הפניקס, אליה צירפה נוסח של הודעה כאמור. אלא שמעיון בתיק עולה שלא ניתנה החלטה בבקשה האמורה, והיא נותרה תלויה ועומדת ללא החלטה (ר' פרוטוקול מיום 8.12.09). אף אחד מהצדדים הרלוונטיים – למעט הפניקס – לא התייחס כלל לעניין זה ולא טען בדבר הצורך בהגשת הודעת צד ד' על-ידי המעסיקה, ובפועל התנהלו הצדדים הנ"ל וטענו לגופן של המחלוקות המהותיות ביניהם בגזרה האמורה, תוך שפרשו בפני בית המשפט תמונה ראייתית רחבה בקשר לכך. בנסיבות אלה, ומשגזרת המחלוקת הותוותה על-ידי התנהלותם הדיונית בפועל של אותם צדדים, יש להכריע בהתאם לכך.

75. ולגופם של דברים. סוגיית אחריותו הנזיקית של סוכן הביטוח כלפי המעסיקה בגין אי-עריכת ביטוח החובה לרכב, נגזרת מההכרעה העובדתית שלעיל. כפי שכבר הוזכר, הסוכן לא חלק מלכתחילה על אחריותו הנ"ל. הטענה להיעדר חבות הועלתה על-ידי איילון, המבטחת שלו בביטוח אחריות מקצועית, שאת טענותיה במישור העובדתי דחיתי. כמפורט לעיל, המסקנה העובדתית הסבירה יותר במסכת הראייתית שהוצגה הינה כי מקור הכשל בעריכת ביטוח החובה לרכב הוא בסוכן הביטוח.

76. אין חולק כי סוכן הביטוח חב חובת זהירות מושגית ללקוחותיו בתחום השירות המקצועי הניתן להם על-ידו. בענייננו מדובר ביחסי עבודה ארוכים ונמשכים בין הסוכן ללקוח, משך כ- 15 שנים. כפי שעולה מעדויות כל הנפשות המעורבות הרלוונטיות - אבוטבול, הסוכן ורוני – המעסיקה הסתמכה בכל הנוגע לטיפול השוטף בתיק הביטוח שלה, ובכלל זה עריכת ביטוחי רכב, על הסוכן, אשר ריכז וטיפל עבורה בנושאים אלה, ובכלל זה בהוצאת הביטוחים הנדרשים ומעקב וטיפול בחידושם (עדות חבר עמ' 83, ש' 6-10, עמ' 86, ש' 19-24; עדות רוני, עמ' 116, ש' 30). בנסיבות אלה, הסוכן חב חובת זהירות קונקרטית כלפי המעסיקה בקשר להוצאת ביטוח חובה לרכב. כפי שצויין לעיל, מהראיות עולה כי הסוכן החל בטיפול בנושא בספטמבר 2006, אך חדל מלמצות ולהשלים הטיפול כמתחייב בכך שלא דאג לתשלום הפוליסה וליידוע המעסיקה בדבר הצורך בתשלום עבורה. המסקנה היא כי הסוכן לא נהג כסוכן זהיר וסביר בנסיבות העניין, ובכך התרשל, דבר שגרם נזק למעסיקה שביטויו בחיובה בהודעת קרנית נגדה.

77. אשר על כן, דין טענות המעסיקה נגד הסוכן להתקבל, ועל האחרון לשפות אותה בגין הסכומים בהם חוייבה כלפי קרנית. למותר לציין, כי מעמד הסוכן כשלוח של הפניקס בגזרת היחסים מול המבוטח (המעסיקה), איננה גורעת בדרך כלשהי מאחריותו האישית בנזיקין (סעיף 16 לפקודת הנזיקין).

78. אציין כי אף אחד מהצדדים הרלוונטיים (הסוכן מצד אחד, ואיילון מצד שני) לא טען בסיכומיו לאשם תורם מצד המעסיקה, ולפיכך אין אני נדרשת לדון בכך. אעיר בהקשר זה, מעבר לנדרש, כי אף שסבורני כי במצב הרגיל יש בוודאי מקום לשקול הטלת אשם תורם על בעל רכב שלא הוצא לו ביטוח חובה, גם כאשר נמצא אשם מצד סוכן הביטוח שהיה מופקד על כך, הרי שבענייננו נראה כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שיש להביאן בחשבון. זאת, בשים לב למערכת היחסים הארוכה והכוללת בין המעסיקה לסוכן הביטוח המקרינה על מידת ההסתמכות על הסוכן, מחד גיסא, ובהתחשב במהות הרכב בו מדובר – שהינו כלי צמ"ה שלפי העדויות השימוש בו הוא בתחום המפעל בלבד ולא נעשה בו שימוש בכביש, מאידך גיסא. אולם כאמור אין מקום להכריע בכך משהטענה לא הועלתה בסיכומים.

79. אשר לטענות המעסיקה בסיכומיה לעניין אחריותה השילוחית של הפניקס למחדלי הסוכן; כפי שטענה הפניקס בסיכומיה (סעיף 7 לסיכומים), וכפי שעולה מהפירוט לעיל, הודעת צד ג' של המעסיקה כלל לא הוגשה נגדה (אלא נגד הסוכן בלבד). הבקשה להגיש הודעה לצד ד' נגד הפניקס, לא אושרה, וממילא לא הוגש בה כתב הגנה. נוכח זאת, לא ניתן דיונית לחייב את הפניקס בחבות כלשהי מול המעסיקה.

הסוכן מול הפניקס:

80. הסוכן הגיש הודעה לצד ד' נגד הפניקס, בטענה כי התרשלה בנושא הנפקת ביטוח החובה של הרכב, וכן בטענה כי היא נושאת באחריות שילוחית למעשיו.

81. יצויין כי הסוכן לא פירט בסיכומיו טענות נגד הפניקס, אך ציין כי הוא עומד על טענותיו נגדה תוך שהפנה לעניין זה לסיכומי קרנית בהם נטען למעמדה ואחריותה של הפניקס הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית למעשי הסוכן.

82. באשר לטענה לאחריות נזיקית עצמאית של הפניקס, סבורני כי לא הונחה תשתית לכך. אין כל ראיה המלמדת על כך שבמסגרת הפניה הראשונית להפניקס בפברואר 2006, התבקשה הנפקת ביטוח חובה לרכב, והמסמך היחיד הקיים בעניין זה מצביע על הצעה לביטוח רכוש בלבד (ביטוח צמ"ה), שאכן נערך. כפי שפורט לעיל, גם לא הוכח כי בתקשורת בין סוכנות הביטוח להפניקס בחודש ספטמבר 2006 (במסגרתה התבקשה, נערכה ושולמה פוליסת צד ג' לרכב, והופקה תעודת ביטוח החובה הלא משולמת), התבקש תשלום של תעודת החובה הנ"ל באמצעות כרטיס האשראי ישירות מול המבטחת, וממילא לא הוכח כי תשלום כאמור לא בוצע בשל מחדל של האחרונה. משכך, אין הפניקס נושאת באחריות נזיקית בגין אי-התשלום באותו מועד, הוא המועד הרלוונטי לתאונה בה נפגע התובע. אף אין לטעמי לקבוע אחריות נזיקית עצמאית של הפניקס בגין אי-התראה בפני הסוכן על כך שהתעודה הנ"ל לא שולמה. מעדות העדה מטעם הפניקס עולה כי הפניקס איננה מקיימת מעקב שוטף ייזום אחר ביטוחים שהתבקשו אך לא שולמו. גם הסוכן העיד כי מתכונת העבודה היתה שהפניקס איננה מקיימת מעקב מולו על תעודות ביטוח לא משולמות, אלא הדבר מצוי באחריותו שלו (עמ' 102, ש' 21-24). בממשק העבודה בין חברת הביטוח לסוכן, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי חובה על המבטחת לערוך מעקב אקטיבי שוטף מטעמה אחרי תשלום הביטוחים שהתבקשו על-ידי הסוכן עבור לקוחותיו, וכי אי-ביצוע מעקב כאמור מהווה סטיה מסטנדרט התנהגות סביר בנסיבות. עם זאת, כמובן, ככל שפעולת הסוכן בהקשר זה באה בגדר זיקת השליחות הסטטוטורית הקבועה בחוק חוזה ביטוח, תהיה חברת הביטוח אחראית בגין מחדלי הסוכן, וזאת מכוח אחריותה השילוחית מכוח הדין, ולכך אדרש להלן.

83. אשר לאחריות שילוחית של הפניקס למעשי הסוכן; הפניקס לא כפרה בכך שהסוכן פעל בענייננו בגדר שלוח שלה (סעיף 10 עמ' 18 לסיכומי הפניקס). משכך, הפניקס נושאת באחריות שילוחית למעשיו של הסוכן, לרבות לעוולה נזיקית שביצע במסגרת השליחות (סעיף 14 לפקודת הנזיקין). ביחסים מול המעסיקה, חבים הן הסוכן והן הפניקס באחריות משותפת, ואחריותם היא ביחד ולחוד (סעיפים 11 ו- 84 לפקודת הנזיקין). בענייננו, לא הגישה כאמור המעסיקה תביעה נגד הפניקס, אלא נגד הסוכן בלבד, אולם סבורני כי אין מניעה עקרונית לדון באחריות הפניקס על דרך של תביעת השתתפות מצד הסוכן. בתביעה כזו תקבע חלוקת האחריות "על-פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק" (סעיף 84(ב) לפקודה). במצב בו מדובר בחבות משותפת של מזיק ושל מי שאחריותו היא אחריות שילוחית בלבד, מתעורר לכאורה קושי מושגי בחלוקה, שהרי האחריות השילוחית איננה מבוססת אשם, וחלקו של המזיק עשוי להגיע לכדי 100% (ראו: ע"א 267/58 לקריץ ואח' נ' שפיר ואח', פ"ד יג 1250, 1253). עם זאת, סבורני כי בסיטואציה המסויימת בה עסקינן, עת מדובר באחריות שילוחית של חברת ביטוח למחדליו של סוכן מטעמה, יש מקום להטיל חלק מהאחריות על חברת הביטוח, במסגרת החלוקה בינה לבין הסוכן, וזאת בהלימה לשיקולי המדיניות העומדים בבסיס זיקת השליחות הסטטוטורית שקבע המחוקק בכגון דא. אלו כוללים בין היתר את ההנחה כי בידי חברת הביטוח, נוכח מעמדה וכוחה היחסי, היכולת העקרונית לפקח על פעילותם התקינה והמקצועית של הסוכנים מטעמה ולוודא כי היא בוחרת סוכנים מהימנים, ומכאן הטלת האחריות עליה למעשיהם בגזרות מסווימות (ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים ואח', פ"ד מה(2) 812). בהינתן הראציונל האמור, והשיקול של תימרוץ חברות הביטוח לפעול בהתאם באופן שיתרום לפעילותם התקינה של סוכני הביטוח ובכך לקידום אינטרס ציבורי חשוב, סבורני כי אין לשחרר את הפניקס כליל מכל חבות במישור החלוקה הפנימית.

84. לאור האמור, ומשברי כי אחריותו של הסוכן היא הישירה והעיקרית, סבורני כי יש לקבוע שהסוכן יישא ב- 80% מהנזק, והפניקס ב- 20% ממנו.

הסוכן מול איילון:

85. נותר לדון במישור היחסים בין הסוכן לאיילון, אשר ביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית.

86. בתחילת ההליך העניקה אילון כיסוי ביטוחי לסוכן והוא יוצג על-ידה. בהמשך, וככל הנראה לאחר גביית הודעת רוני על-ידי החוקר מטעם איילון, הודיעה איילון לסוכן כי היא איננה מכירה בכיסוי הביטוחי בגין האירוע. הנימוקים הנזכרים בהודעת איילון לסוכן לשלילת הכיסוי הם: אי-התקיימות מקרה ביטוח, מסירת עובדות כוזבות ו/או העלמת מידע בכוונת מרמה והפרת החובה לסייע למבטחת בבירור החבות.

87. ההכרעה במישור היחסים שבין הסוכן לאיילון נגזרת אף היא מההכרעה במחלוקת העובדתית שנדונה לעיל, בדבר נסיבות אי-עריכת ביטוח החובה לרכב עובר לתאונה.

88. בבסיס עמדת איילון מול הסוכן ניצבת סברתה כי הסוכן "לקח על עצמו" חבות של לקוחתו – המעסיקה. לפי החשד והטענה, המעסיקה הינה לקוח מרכזי של הסוכן, והלה – ברצונו להטיב עם לקוחתו ולהמשיך את ההתקשרות המסחרית ביניהם – הודה באחריות למחדל אי-עריכת הביטוח, על-אף שהאחריות לו רובצת על המעסיקה, ותוך שהוא "מעלים" מסמך שיש בו כדי להוכיח את אחריות המעסיקה (הוא המזכר שנטען כי נרשם על-ידי רוני). כפי שעולה מהראיות, חשדה של איילון כלפי הסוכן התעורר עוד בשלב מוקדם של החקירה שערך החוקר מטעמה. זאת, בשל עצם העובדה כי הסוכן הודה באחריות לכשל בהוצאת הביטוח, ובלשונו האוטנטית של החוקר בשיחתו עם רוני: "... יעקב, אתה מתנדב אוטומטית לקחת על עצמך אשמה? מה זה אנחנו מתנדבים בע"מ?" (עמ' 34 לתמליל). לאחר השיחה עם רוני סברה איילון כי חשדות אלה אוששו והודיעה על הסרת הכיסוי הביטוחי.

89. כפי שפורט לעיל בהרחבה, חשדות איילון לא הוכחו כדבעי בהליך זה, ואין צוקך לחזור על הדברים. למותר לציין, כי לעובדה שהסוכן "לקח אחריות" על המחדל בנושא ביטוח הרכב, עשוי להיות הסבר תמים שמקורו בהבנה כנה של הסוכן כי משרדו כשל בטיפול בעניין, הסבר שסבירותו בוודאי לא פחותה מההסבר "המפליל" לו טענה איילון. ההסבר "המפליל" הנ"ל, המבוסס על עדותה של רוני, לא הוכח בפני, לא ברמת מאזן ההסתברות הרגיל הנדרש במשפט האזרחי, בוודאי שלא בעצמה הנדרשת להוכחת טענה של קנוניה ומרמה, היא מהות הטענה שהועלתה ע"י איילון נגד הסוכן. אשר על כן, יש לדחות את טענת איילון בדבר אי-התקיימות מקרה הביטוח ובדבר מסירת מידע כוזב מצד המבוטח כבסיס להיעדר חבות ביטוחית שלה כלפיו.

90. אשר לטענה בדבר חוסר שיתוף פעולה; זו מתבססת במידה רבה על הטענה הקודמת, שכן לפי היגיון הטענה הסוכן התחמק מלשתף פעולה עם איילון במגמה למנוע את גילוי מצב הדברים לאשורו. אין חולק כי מלכתחילה הסוכן נפגש עם נציגי איילון, מסר גרסה ואף אפשר לעיין ברישומים ובמסמכים בתיק הלקוחה (נספח יב' לתצהיר חבר). טענת איילון מתמקדת באירוע שהתרחש בסיום חקירתה של רוני על-ידי החוקר מטעמה. לטענת החוקר, הוא ביקש להגיע לסוכן פעם נוספת מיד לאחר חקירתה של רוני, ולאחר ששמע ממנה את גרסתה, לרבות טענתה כי נהגה לעשות רישומים בזמן אמת ביחס לביטוחים של המעסיקה. החוקר העיד לעניין זה, כי הסוכן סירב לבקשתו להיפגש איתו במשרד, טען כי עליו לצאת מהמשרד וסירב לבקשתו להמתין זמן קצר. החוקר ציין כי הוא הגיע למשרד לאחר שהסוכן כבר יצא ממנו, אך הפקידה של הסוכן, לפיו הוראותיו, לא הסכימה להדפיס לו את תיק הלקוחה.

91. דין טענות איילון להידחות. לא הוכח בענייננו חוסר שיתוף פעולה של הסוכן עם מבטחתו, לא כל שכן כזה שיש בו כדי להצדיק שלילת החבות הביטוחית של האחרונה לפי סעיף 24 או 25 לחוק חוזה ביטוח.

92. על אשר ארע בין חוקר איילון לבין הסוכן, ניתן ללמוד מתמליל ההקלטה של שיחת החוקר עם רוני, שהוגש על-ידי הסוכן, בה מתועדת גם שיחת הטלפון בין החוקר לבין הסוכן. לפי העולה מהתמליל, החוקר ציין באזני הסוכן כי הוא סיים לחקור את רוני ומבקש להגיע אליו בתוך זמן קצר. הסוכן ציין כי הדבר לא אפשרי מבחינתו. התגובה של החוקר היתה תקיפה, תוך השמעת איום מיידי לאי-מתן כיסוי ביטוחי. לאחר מכן המשיך החוקר בשיחתו עם רוני, ואו אז התקשר הסוכן אליו ושוב הועלה "האיום" האמור מצד החוקר.

עולה מהראיות ומהעדויות, כי החוקר לא תיאם עם הסוכן מראש כי יגיע למשרדו באותו יום (לאחר שכבר היה אצלו בפגישה קודמת), אלא ההתראה בעניין זה ניתנה "מהרגע להרגע" תוך דרישה מהסוכן לשנות מתוכניותיו ולהישאר במשרד לצורך פגישה עם החוקר. החוקר גם לא ציין באזני הסוכן את הדחיפות שנוצרה בעריכת ביקור מיידי, למעט ציון העובדה כי החוקר יידרש להגיע פעם נוספת מתל אביב לקריות, דבר שבוודאי לא מצדיק התאמה מיידית של לוח-הזמנים של המבוטח כלפיו. השיחה עלתה מהר מאוד על פסים "מאיימים" מצד החוקר, ובכך באו חילופי הדברים הקצרים אל סיומם.

בתמונה הכוללת, אין חולק כי הסוכן נפגש עם חוקר איילון לפגישה ממושכת במועד קודם, שיתף עמו פעולה (עדות החוקר, עמ' 158, ש' 4), פרש בפניו את החומר המצוי במחשביו (עדות הסוכן, 109, ש'15-17), ואף לא סירב לפגישה נוספת, אלא רק לשינוי "מרגע לרגע" של תוכניותיו בשל דרישה פתאומית מצד החוקר. מדובר בהתנהלות סבירה לחלוטין מצד מבוטח, אשר איננו חייב להיענות מיידית לכל דרישה של המבטח (בהיעדר טעם מבורר המצדיק דחיפות מיוחדת), ואשר זכאי לזמן סביר לצורך התארגנות ולמילוי דרישות המבטח. הדבר נלמד מהוראת סעיף 23(ב) לחוק חוזה ביטוח, המחייבת את המבוטח למסור למבטח "בתוך זמן סביר" לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הנדרשים לבירור החבות, ואף מתחייב בנורמות התנהלות בתום-לב בביצוע חוזה הביטוח המחייבות את שני הצדדים לו.

זאת ועוד, כפי שעולה מהעדויות ומהתמליל, להתנהלות חוקר איילון היתה תרומה לא מבוטלת לכך שהפגישה בה חפץ לא נערכה, הן בשל כך שלא דאג לתאום מראש בתוך זמן סביר של הגעה למשרדו של הסוכן, והן בשל סגנון הדיבור התוקפני בו בחר לנקוט כלפי הסוכן, באופן שהביא את הדברים "לידי פיצוץ" כבר בשלב מוקדם של השיחה בין השניים.

אשר לסירוב להדפיס את תיק הלקוח בעת שהגיע החוקר למשרד הסוכן, הסוכן הסביר בעניין זה כי התנגד עקרונית שיוצאו הדפסות ויימסרו שלא בנוכחותו (עמ' 110, ש' 6-8). לנוכח העובדה שעוד לפני כן ניתנה לחוקר גישה למחשב, ושלאחר מכן הודפס במלואו החומר והועבר לחוקר, אין לראות בכך משום הכשלה של בירור החבות. יצויין כי החשד שהעלה החוקר בעדותו, לפיו בזמן שחלף עד להדפסת החומר נעשו שינויים בתיק הלקוח "והועלמו" ראיות, נטען ללא כל ביסוס ראייתי מינימאלי, והוא איננו נראה סביר בשים לב לעובדה כי באותה עת כבר חלפו חודשים ארוכים מאז הודיע הסוכן לראשונה לאיילון על האירוע, לעובדה כי בפגישה המקורית בין הסוכן לחוקר ניתנה לאחרון גישה לתיק הלקוחה הממוחשב, ולעובדה כי באותה עת כלל לא היה ידוע לסוכן אודות הטענה בדבר מזכר שנערך על-ידי רוני.

93. אשר על כן, דין טענות איילון כנגד הכיסוי הביטוחי להידחות.

סיכומם של דברים:

94. התביעה נגד קרנית מתקבלת, באופן שקרנית תשלם לתובע סך 322,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 13% ובצירוף מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

95. התביעה נגד הפניקס נדחית. בשים לב לצירופה של הפניקס בהודעה לצד ד' וחיובה החלקי במסגרת זאת, אינני עושה צו להוצאות בגין דחית התביעה נגדה.

96. ההודעה לצד ג' שהגישה קרנית נגד המעסיקה מתקבלת. המעסיקה תשפה את קרנית בגין כל סכום אותו חוייבה לשלם לתובע לפי פס"ד זה. כן תישא המעסיקה בהוצאות קרנית בסך 15,000 ₪. ההודעה לצד ג' נגד הנהג נדחית, ללא צו להוצאות. התשלום לקרנית יייעשה לא יאוחר מ- 30 ימים מיום התשלום על-ידה לתובע.

97. הסוכן ישפה את המעסיקה בגין כל סכום אותו חוייבה לשלם לקרנית לפי פס"ד זה. כן יישא הסוכן בהוצאות המעסיקה בהליך בסך 15,000 ₪. התשלום למעסיקה ייעשה לא יאוחר מתוך 30 ימים מיום התשלום על-ידה לקרנית.

98. הודעות הסוכן נגד איילון והפניקס מתקבלות, תוך חיובן ביחד ולחוד לשפות את הסוכן בגין כל סכום אותו חוייב לשלם למעסיקה לפי פס"ד זה. כן יישאו איילון והפניקס ביחד ולחוד בהוצאות הסוכן בסך 15,000 ש"ח. בחלוקה הפנימית תישא איילון ב- 80% מהחיובים שלעיל, והפניקס ב- 20% מהם. התשלום לסוכן ייעשה לא יאוחר מתוך 30 ימים מיום התשלום על-ידו למעסיקה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ה, 03 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.