1. לפניי בקשת נושה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל כנגד החייב.

2. על הבקשה חתמה המבקשת 2 בלבד וכן צירפה לבקשה תצהיר, בו נאמר כי המצוין בבקשה הוא אמת. הבקשה מבוססת על פסק דין חלוט, בה נטען כי "החייב חייב לי סכום של 320,794 ₪ לפי פסק דין חלוט".

3. החייב מתנגד לבקשה וטוען, כי אמנם ניתן בזמנו כנגדו פסק דין חלוט אולם מסכום פסק הדין יש לקזז סכומים כספיים ששילם בעבר על פי הוראות בית המשפט או מכוח חבות אחרת שרבצה עליו לשלם סכומים אלה. באשר ליתרת החוב, טען החייב בדיון שהתקיים כי מחצית בלבד הוא חב למבקשת 2, ואילו לגבי המחצית השנייה אין הוא חב דבר למבקש 1, שכן לחייב תביעות כספיות מוכחות כנגד המבקש 1 העולות על הסכום שאותו נותר חייב למבקש 1 על פי פסק הדין החלוט.

4. פסק הדין החלוט ניתן במסגרת ע"א 11344/07 בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: צ' סגל, מ' דרורי, י' נועם) מיום 4.1.09. (להלן: פסק הדין החלוט). גם בר"ע שהגיש החייב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה על ידי בית המשפט העליון. על פי פסק הדין החלוט, חויב החייב לשלם למנוחה, אסתר אסרף ז"ל, סכום של 170,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.6.97, הוצאות משפט בשתי הערכאות (בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי) וכן 15% שכ"ט עו"ד מתוך הסכום של 170,000 ₪ כאמור לעיל, בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

5. לאחר מכן נפטרה המנוחה אסתר אסרף ז"ל. בבית המשפט לענייני משפחה התנהלו הליכים שונים באשר למתן צו הירושה. בעקבות אותם הליכים, דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענת היורשים בדבר הסתלקותם מירושת אמם ובסופו של דבר קבע כי היורשים הם המבקשים שלפניי. על פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (ראה: ת"ע 4520/09 אסרף ואח' נ' האפוטרופוס הכללי ירושלים, פסק דין מיום 1.2.11, כב' השופט ש' אלבז), וצו הירושה שניתן בעקבות כך, עולה כי לכל אחד מהמבקשים שלפניי מחצית מעזבון המנוחה.

6. לאור זאת, טוען החייב כי הוא חב כלפי כל אחד מהמבקשים שלפניי, לחוד, אך ורק מחצית החיוב שהוטל עליו על פי פסק הדין החלוט. לטענה זו לא היה בפי המבקשים תשובה של ממש. טענתו של החייב אכן מתיישבת עם פסק הדין והחלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה.

7. החייב גם טוען, כי יש לקזז מהחיוב שנקבע בפסק הדין החלוט את הסכומים ששילם בעבר. במסגרת ההתנגדות שהגיש למתן ההתראה לפשיטת רגל פרט החייב סכומים אלה כדלקמן: תשלום בסך של 185,294 ₪ לבית באייר; סך של 53,700 ₪ למשרד הבריאות; וסך של 12,803 ₪ (נומינלי) עבור מטפלת שטיפלה במנוחה בערוב ימיה. במכתב ששלח בא כוח החייב ביום 26.7.11 פרט את דרך החישוב הנכונה. אני מקבל את טענת החייב בעניין זה ומורה כי יש לקזז מסכום החוב את הסכומים שפורטו על ידו. מדובר בסכומי כסף ששולמו לבית באייר ומשרד הבריאות על פי פסקי דין חלוטים והסכום ששולם למטפלת היה על פי המלצת בית המשפט המחוזי.

8. בהתנגדותו בכתב טען החייב, כי יש לקזז את התשלומים האמורים מחלקה של המבקשת 2 ועל כן אין הוא חב יותר דבר למבקשת 2, מאחר וגובה הקיזוז עולה על גובה מחצית החוב, כאמור לעיל. לגבי יתרת הקיזוז טוען החייב, כי יש לקזז סכום זה מחלקו של המבקש 1, ואילו את יתרת החוב יש לקזז מתביעה שהגיש החייב כנגד המבקש 1, המתנהלת בבית משפט השלום בירושלים. מדובר בתביעה כספית של החייב כנגד המבקש 1 בסכום של 471,578 ₪.

9. אין לקבל טענה זו של החייב ונראה כי גם בעת הדיון שהתקיים חזר בו החייב מטענה זו, זאת כפי העולה מפרוטוקול הדיון. דרך החישוב הנכונה היא, כי יש לקזז את התשלומים שביצע החייב מכלל החוב, כאשר יתרת החוב על פי פסק הדין החלוט מתחלקת בחלקים שווים בין המבקשים, שהם היורשים בחלקים שווים של עזבון המנוחה אסתר אסרף ז"ל.

10. עוד יש לקבל את טענת החייב כפי שהועלתה בסעיף 20 להתנגדות למתן צו הכינוס לגבי סכומי כסף שיש להפחית מהחוב, שעה שמדובר בערבון בסכום של 7,000 ₪ שהפקידו בזמנו המבקשים בגזברות בית המשפט והוחזר להם על ידי הגזברות.

11. בסופו של דבר, יש לקזז מפסק הדין החלוט סך של 251,797 ₪ ועל כן יתרת החוב כלפי שני המבקשים כיום היא כ-216,000 ₪. מכאן עולה, כי החייב חב לכל אחד מהמבקשים מחצית מסכום זה, היינו סך של 108,000 ₪. יוער, כי במהלך הדיון הביע החייב נכונות לשלם למבקשת 2 את חלקה, ואילו לגבי המבקש 1 טען החייב כי מאחר והגיש כנגדו תביעה כאמור בסכום העולה על יתרת החוב, אין הוא חב כלפיו דבר. בא כוח המבקשים התנגד להסדר שהציע החייב ודרש תשלום מיידי של כל הסכום, ולחילופין הסכים שהחייב יפקיד אצל בא כוח המבקשים בנאמנות את מחצית הסכום, ואילו המחצית השנייה תשולם מיידית למבקשת 2. החייב התנגד לכך והיה מוכן לשלם אך ורק למבקשת 2 את חלקה.

12. החייב טוען כאמור, כי הגיש תביעה כנגד המבקש 1 על סכום נומינלי של כ-472,000 ₪ במסגרת ת"א 7301/09. בהקשר זה מפנה החייב להוראות סעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, וכן לרע"א 1332/05 רוזנצוויג נ' בנק לאומי לישראל. החייב טוען, כי מאחר ויש לו "תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד... ושלא היה בידו לעוררן בתובענה שניתן בה פסק הדין" הרי המשמעות היא כי בשלב זה לא רובץ עליו חיוב כלשהו כלפי המבקש 1 .

13. החייב מוסיף וטוען, כי מאחר וההליך הקודם התנהל על ידי המנוחה אסתר אסרף ז"ל כנגדו, הרי שלא יכול היה לעורר באותו עניין את טענותיו כנגד המבקש 1. אולם לטענת החייב המצב העובדתי השתנה עתה. עקב פטירת המנוחה הפך להיות המבקש 1 נושה כנגדו במחצית החוב שנפסק בפסק הדין החלוט, ועל כן עתה רשאי החייב להעלות את טענות הקיזוז או התביעה שכנגד, כאמור לעיל. עיון בכתב התביעה שהגיש החייב כנגד המבקש 1 מלמד כי החייב טוען שהעביר למבקש 1 כספים, אותם הכספים בהם חויב במסגרת פסק הדין החלוט. בפסק הדין החלוט נקבע כי החייב היה מנוע מלהעביר כספים אלה למבקש 1 שכן הוא החזיק בהם לטובת המנוחה. עולה השאלה מדוע לא הגיש החייב הודעת צד ג' כנגד המבקש 1 במסגרת התביעה שהגישה נגדו המנוחה, היינו האם אין מדובר בתביעה שהחייב היה יכול לעוררה כבבר במסגרת התביעה בה ניתן כנגדו פסק הדין החלוט. אם כך הם פני הדברים, התוצאה היא כי יש לדחות את טענות החייב ביחס לחובו כלפי המבקש 1, הנובע מפסק הדין החלוט. לעניין זה טוען החייב כי עמדתו הייתה שהוא היה רשאי להעביר את הכספים למבקש 1, ועל כן לא הגיש הודעת צד ג' כנגד המבקש 1. עתה, לאחר שניתן פסק הדין החלוט, קמה לו עילת התביעה כנגד המבקש 1. אין חולק כי מדובר במחלוקת אמתית בין החייב למבקש 1, מחלוקת שראויה להתברר. במסגרת הדיון שלפני נראה לי כי יהיה זה בלתי ראוי לדחות את טענות החייב מהטעם כי יכול היה להגיש תביעתו קודם לכן במסגרת התביעה שהגישה המנוחה כנגדו. החלטה שכזו תגרום לחייב נזק כבד, מה עוד שאינני סבור כי טענות החייב לעניין מועד היווצרות העילה כנגד המבקש 1, נטולות יסוד. מכאן שלא ראיתי מקום לדחות את טענת החייב בנימוק כי מדובר בתביעה כנגד המבקש 1 אותה ניתן היה להגיש במסגרת התביעה בה התקבל פסק הדין החלוט כנגד החייב

14. באשר לתביעה עצמה שהגיש החייב כנגד המבקש 1 - מדובר בתביעה לסכום כספי קצוב העולה על הסכום שהחייב חב למבקש 1 על פי פסק הדין החלוט.

15. במסגרת רע"א 1332/05 שאוזכרה לעיל, דן בית המשפט העליון בפרשנות שיש ליתן לסייג הקבוע בסעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל. בית המשפט העליון קבע, כי יש לבחון את אותה תביעה שכנגד ולקבוע האם קיים סיכוי שהחייב יזכה בתביעתו זו כנגד הנושה, שהרי הבקשה למתן התראה לפשיטת רגל מבוססת על פסק דין חלוט. לפיכך, על בית המשפט להגיע למסקנה כי מדובר בדרישה מסוימת מבחינת משקלה וסיכוייה להתקבל (ראה סעיף 12 לפסק הדין). עוד קובע בית המשפט העליון, כי החייב אינו נדרש להוכיח כי הדיון בתביעה שהגיש נגד הנושה מוכרח להסתיים בהצלחתו, וכי הערכת סיכויי תביעת החייב נתונה לשיקול דעת בית המשפט הדן בהתנגדות להתראה. בית המשפט העליון מוסיף ומבהיר, כי בית המשפט הדן בהתראה ייתן את החלטתו בעניין ההתנגדות על יסוד תצהירים שהוגשו לפניו לעניין החוב הנגדי, ועל בסיס חקירות המצהירים, אם הדבר דרוש. בענייננו, המבקש 1 לא נתן תצהיר כלשהו, לא הגיב כלל לטענותיו של החייב בדבר התביעה שהגיש החייב כנגדו, או בדבר סיכויי הצלחתה. לעומת זאת, החייב הגיש תצהיר ובא כוח הנושים בחר שלא לחקור אותו על תצהירו. אינני סבור, כי מדובר בטענות חסרות בסיס של החייב כלפי המבקש 1.

16. סבורני, כי במצב זה של הדברים, וטרם ניתנה הכרעה על ידי בית משפט השלום בתביעה שהגיש החייב כנגד המבקש 1, יש לקבוע כי החייב "הניח את דעתו של בית המשפט" כי יש לו "תביעה שכנגד" או "קיזוז" או "דרישה שכנגד", ועל כן מתקיים הסייג שנקבע בסעיף 5(6) לפקודה, דהיינו: החייב לא ביצע מעשה פשיטת רגל כנגד המבקש 1. מאחר וכך הם פני הדברים, אינני סבור כי יש מקום להורות לחייב להפקיד בנאמנות את חלקו של המבקש 1 בחוב הקיים על פי פסק הדין החלוט ויש להמתין לתוצאות התביעה של החייב נ גד מבקש 1.

17. באשר לחוב כלפי המבקשת 2, אני מורה לחייב לשלם לה את חלקה בסך של 108,000 ₪ עד ליום 10.3.13. במידה ולא יעשה כן, יינתן צו כינוס נכסים כנגד החייב.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ג, 28 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.