1. הונחה בפניי תובענה לנזקי גוף של התובע כנגד הנתבעת. נטען על ידי התובע כי בשל העובדה שנמסר לאימוץ בגיל 7 (בשנת 1980), ולא מוקדם יותר, נגרמו לו נזקים ואלו אף הוסבו לו בשל המשפחה הספציפית שנבחרה לאמצו בגיל 7 כאמור. לטענת ב"כ הנתבעת דין התובענה להתיישן. עילת התובענה נולדה בשנת 1980. לנוכח העובדה שבשעה שהתהוותה היה התובע קטין התביעה התיישנה, לכל היותר, בהגיעו לגיל 25 בשנת 1998. משהוגשה התביעה בשנת 07' דינה, איפוא, להתיישן מכל מקום.

2. הכרעתי בבקשה האמורה בהחלטתי מיום 28.10.12. רשמתי שם כי ב"כ התובע, בניסיונו להדוף את טענת ההתיישנות, נסמך אך על טענה אחת, על פיה טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה. בהחלטתי מיום 11.7.12 הוריתי לב"כ הצדדים להגיש טיעונים משלימים בעניין זה. רשמתי שם כי יש להידרש "לטענת ב"כ התובע שבגדר התנגדותה של הנתבעת בתחילת הדברים בשאלת האגרה היא אף נכנסה לגופם של דברים, ולא טענה טענת התיישנות וב"כ הנתבעת חולקת על כך" (סעיף 1). בהחלטתי ציינתי כי הונחו בפניי אך טענות ב"כ התובע. ציינתי שם כי ללא כל קשר לשאלה האם היה מקום להעלות טענת ההתיישנות במסגרת ההליכים לעניין תשלום האגרה, הרי הוגש כתב תביעה, בגין אותה עילה, על ידי התובע ב-ת.א. 9877/04, בעקבותיו הגישה הנתבעת כתב הגנה מפורט. ציינתי כי לא זו בלבד שהנתבעת לא טענה בכתב הגנה זה כל טענת התיישנות, אלא אף התגדרה בסעיף 2 בטענות מקדמיות אחרות לדחייה על הסף, שנפקדה מהם טענת ההתיישנות. זו הייתה הסיבה לדחיית העתירה לדחות התביעה על הסף.

3. החלטתי הנ"ל הותקפה בבקשת רשות ערעור שהוכרעה בהחלטתו מיום 11.12.12 של כב' השופט ד"ר מנחם רניאל. השופט רניאל קיבל את בקשת רשות הערעור. מהחלטתו עולה כי נהיר ששגיתי בכך שסבור הייתי שב"כ הנתבעת לא הגישה טיעון משלים. כך, משום טעות כנראה בתיוק, שטיבה לא הוברר לי. נהיר לחלוטין, איפוא, כי דין החלטתי היה להתבטל משעה שהתעלמתי מן הטיעון המשלים האמור. השופט רניאל הורה, איפוא, לחזור ולערוך מאזן שיקוליי כאשר הטיעון המשלים האמור מונח לנגד עיניי. אכן עשיתי כך. אף עיינתי בנימוקי בקשת רשות הערעור של הנתבעת. מהחלטתו של השופט רניאל למדתי כי הגם שהתובע נדרש ליתן תשובה לבקשת רשות הערעור הוא לא עשה כן. ממילא לא עמדה בפניי התייחסות עניינית שלו למרות הזדמנות שניתנה לו, וממילא אין לו להלין אלא על עצמו. לנוכח כל אלו ערכתי מחדש מאזן שיקוליי. בהחלטתי מיום 28.10.12 קבעתי כי "מול טיעון חד-משמעי ומוחץ" של ב"כ התובע, לא זכיתי לכל התייחסות מטעם הנתבעת. כאמור ברי שבכך שגיתי. עתה, משכל השיקולים מונחים לנגד עיניי נהיר לי שלא מדובר בסוגיה שניתן להגדירה כחד-משמעית ומוחצת. השיקולים מושכים לכאן ולכאן. בסופה של דרך, ולאחר ששקלתי השיקולים לכאן ולכאן, החלטתי להיענות לעתירת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות. להלן אביא שיקוליי ונימוקיי.

4. ב"כ התובע טען, כזכור, בישיבת קדם משפט שבפניי שבגדר טיעונה של הנתבעת בשאלת האגרה, בפתח ההליכים שבפניי, לא העלתה הנתבעת את טענת ההתיישנות אף שנכנסה לגופם של דברים. הוא הוסיף וטען זאת תוך שהוא מפנה אותי לתגובת ב"כ הנתבעת מיום 1.2.07, ולפרקים "מעשה בי-דין" ו"הנזק הנתבע בענייננו", באותה בקשה.

עיינתי בתגובה האמורה וראיתי לדחות את טענת ב"כ התובע. בניגוד לנטען על ידו ב"כ הנתבעת, שם, לא טענה כל טענות לגופם של דברים אלא מיקדה מעייניה אך לשאלות של כימות כתב התביעה, ענייני הפטור מן האגרה, וכל כיוצא באלה. ממילא, התשתית העובדתית הנטענת על ידי ב"כ התובע אינה נכונה.

זאת ועוד: כב' השופטת שטרסברג-כהן, ב-ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, דנה בסוגיה דומה והיא ביארה כי לנוכח מהותו של הליך הבקשה למתן פטור מאגרה, הרי "די באופיו ובמהותו של ההליך כמבואר לעיל, כדי לקבוע כי אין בו הזדמנות ראשונה להעלאת טענת התיישנות" (סעיף 3). משמע, אילו אמור הייתי להכריע בבקשה לאורו של ההליך לעניין פטור מתשלום אגרה, בגלגולה של התביעה בפניי, ידו של התובע הייתה על התחתונה.

5. מורכבים יותר הם פני הדברים לעניינה של התביעה שקדמה לתיק זה. אכן, ההליך שבפניי הוא גלגולו השני של הליך קודם שהוגש על ידי התובע כנגד הנתבעת לבית משפט זה ב-ת.א. 9877/04 (להלן – "ההליך הקודם"). טרם שאדרש לדיון והכרעה, לאורו של ההליך הקודם, ראוי להרחיב לעניין התשתית הנורמטיבית הצריכה לפנים.

6. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מורה אותנו כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". שאלת המפתח היא מה היא אותה "הזדמנות ראשונה"?

עניין זה נדון על ידי כב' השופט בך ב-ע"א 630/90 שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5) 365. מפסק הדין נלמד, תוך הבאת דברים מספרו של זוסמן סדרי הדין האזרחי, כי לשאלה זו לא ניתן עדיין מענה ברור בפסיקה. מכל מקום נלמד ש"לא כל נתבע, שהעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, יצא ידי חובתו". כך, "שכן לו רצה המחוקק בהסדר זה, היה קובע זאת מפורשות ולא היה נוקט לשון ה'הזדמנות הראשונה'. ניסוח זה מלמד שייתכנו מקרים, בהם הנתבע יעלה טענת ההתיישנות בכתב הגנתו אך עדיין ייחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות". כללם של דברים, כך מסכם השופט בך, "לגופו של עניין לא הייתי קובע נוסחה גורפת, כללית, שתכסה את כל המצבים, אלא בודק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה הייתה מהות הדיון הראשון שהתקיים אשר, במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט עמדה כלשהי ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו אם לאו" (סעיף 6).

7. אין צריך לעמוד על הרציונאל העומד ביסוד מוסד ההתיישנות. הדברים באו לידי ביטוי עדכני בפסק דינו של כב' השופט עמית ב-ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל (במאגרי "נבו"). הוא הורה אותנו כי –

"30. הפסיקה ומלומדי המשפט עמדו על מספר טעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, ואעמוד עליהם בתמצית:

א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.

ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.

ג. ההנחה היא כי תובע אשר 'ישן על זכויותיו' תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.

ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.

ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה."

8. ואולם נהיר כי לא סגי למקד מבטי אך לעניין סוגיית ההתיישנות, מבלי לעמת אותה עם זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, והשלכתה של זכות זו על דיני ההתיישנות. סוגיה זו נדונה בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ב-ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פד נח(4) 769. וכך היא הורתה אותנו –

"16. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע:

'אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה'.

הוראה זו נועדה '...למנוע הליכי סרק, בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו, יבוזבז זמן שיפוטי יקר, ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות המייתרת את התביעה כולה' (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ (להלן – פרשת רוז'נסקי [2]), בעמ' 370; רע"א 4286/01 גיל נ' ירדן [3]). למונח "הזדמנות ראשונה" בהקשר של העלאתה של טענת התיישנות לא ניתן מענה ברור בפסיקה (פרשת רוז'נסקי [2], בעמ' 370; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [32], בעמ' 272; רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) (להלן – פרשת אסורנס ג'נרל דה פרנס [4]), בעמ' 718). הקושי ביישום מונח זה מתייחס בדרך-כלל לשלבים שונים של דיונים הקודמים בזמן להגשת כתבי-הטענות, אולם בכל מקרה, על המבקש להשמיע טענת התיישנות להעלותה לכל המאוחר בכתב-טענותיו. ישנם מצבים שבהם נדרש בעל-דין להעלות טענת התיישנות עוד בהליכים הקודמים להגשת כתב-הטענות, ואם ניתנת לו הזדמנות לעשות כן והוא מחמיץ אותה, תאבד זכותו להעלותה (ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון [5], בעמ' 528; ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן [6], בעמ' 469; ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [7]). עם השנים הלכה ונשתרשה התפיסה המשפטית בדבר חשיבותה של זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, ובדבר השלכתה של זכות זו על דין ההתיישנות. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על הראויה להגנה כזכות יסוד אף שטרם מצאה את ביטויה החקוק עלי חוק יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית-המשפט בפני תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פריסתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, דווקא בכיוון הרחבה של משמעות מונח זה באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי-הטענות, שבהם ניתנה הזדמנות לבעל-דין להעלות טענת התיישנות, ואם לא ניצל אותה יחמיץ את המועד להעלותה (השווה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים [8], בעמ' 445-444). וכך יש קשר גומלין בין הרחבת ההכרה בזכות בעל-דין לפנות לבית-המשפט ולשטוח בפניו את תביעתו ואת טיעוניו לבין הצרת תחום פריסתו של מוסד ההתיישנות. הצרה זו מביאה מצדה פרשנות מרחיבה למונח 'הזדמנות ראשונה' לצורך העלאת טענת ההתיישנות (פרשת רוז'נסקי [2], בעמ' 368; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [9], בעמ' 679-678)".

משמע, שעה שעל בית המשפט ליתן דעתו לעניין פרשנותה ותחום התפרסותה של "ההזדמנות הראשונה", לעניין דיני ההתיישנות, שומה עליו לעשות כן לאור העיקרון בדבר זכות הגישה לערכאות, כזכות-על בעלת חשיבות עליונה.

משכל אלו בצקלוני אדרש לשיקולים לכאן ולכאן, לאורו של ההליך הקודם. אקדים ואציין, כאמור, כי בהליך הקודם הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת. בגדרו לא טענה הנתבעת טענת התיישנות, הגם שטענה טענות-סף אחרות. ועל שום מה לא נשמע ההליך הקודם? על פי הטיעון המשלים מטעם ב"כ הנתבעת אני למד כי ביום 21.12.06 הורתה כב' הרשמת פומרנץ על מחיקת ההליך הקודם ללא צו להוצאות, מחמת אי תשלום אגרה. משמע, החלטתה של הרשמת ניתנה לאחר שהוגש כתב ההגנה בהליך הקודם.

9. ב"כ הנתבעת טוענת, בטיעונה המשלים, לעניינו של ההליך הקודם כי מחיקתו עקב אי תשלום אגרה, רק מלמדת כי התובע לא הצליח לחצות את דלת הכניסה לבית המשפט וכאילו לא הגיש תביעתו כלל, ולכן ממילא לא היה כל מקום, ולבטח כל חובה, להעלות טענה מקדמית כלשהי, לרבות טענת ההתיישנות.

נקל לי להדוף טענה זו. ראש לכל, משום שטענה זו היא בבחינת חוכמה בדיעבד. ומה היה דין, לשיטתה של הנתבעת, אילו התביעה לא הייתה נמחקת מפאת אי תשלום אגרה? היכולה הייתה הנתבעת לנחש, שעה שהגישה כתב הגנתה וניסחה אותו כפי שניסחה מבלי לטעון לטענת התיישנות, מעשה נבואה, שהתובע יתרשל ולא ישלם אגרה? ואם אכן הנתבעת סבורה הייתה כי כל עוד לא חצה התובע את דלת הכניסה, על שום מה לא עתרה לפטור אותה מלהגיש כתב הגנה? ומשעה שראתה להגיש כתב הגנה, מה מנע ממנה שלא לטעון את טענת ההתיישנות? והרי מכלול הנתונים הצריכים לעניין טענה זו גלויים לנגד עיניה, מכתב התביעה בהליך הקודם, כשם שמכתב התביעה שבפניי?

10. בבקשת רשות הערעור טוענת ב"כ הנתבעת כי אין כל הוראה סטוטורית המצביעה על כך כי ניתן להרחיב את המונח "ההזדמנות הראשונה", כאילו הוא כולל הליכים משפטיים קודמים בין בעלי הדין (סעיף 13). היא מציינת כי לא בכדי לא הצביע ב"כ התובע, ולו על פסק דין אחד, התומך בטענתו כאילו אי העלאת טענת ההתיישנות בהליך הקודם, משמעה החמצת ההזדמנות הראשונה לטעון טענת התיישנות בהליך מאוחר יותר (סעיף 14). ועל כל אלו מטעימה ב"כ הנתבעת כי קבלת הטענה יכולה להביא למצבים לא סבירים. "כך למשל, אם בוחר נתבע שלא להעלות טענת התיישנות בתביעה שהוגשה 8 שנים לאחר האירועים הנטענים בה (מאחר שעדיין יש בידו מסמכים, עדים שזוכרים את האירוע, או מטעם אחר), הרי שאם תביעה זו מטעם כלשהו תימחק, הנתבע לא יוכל להעלות טענת התיישנות, גם אם היא תוגש מחדש עשרות שנים לאחר האירועים", באופן ש"עילת התביעה לא תתיישן לעולם" (סעיף 16).

11. טיעון שובה-לב לכאורה זה, רק כשלעצמו, אף הוא אינו משכנע. והרי, כאמור, מפרשת רוז'נסקי הנ"ל נלמד כי משעה שהמחוקק לא קבע מפורשות, מה היא נקודת הזמן הנאותה לטעון טענת "ההזדמנות הראשונה", לא ניתן לשלול מיניה וביה, כי היא לא כוללת, בנסיבות מסוימות, אף עניינו של הליך קודם. ובהמשך, כאמור, סיכם השופט בך כי "לא הייתי קובע נוסחה גורפת, כללית, שתכסה את כל המצבים, אלא בודק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות". לאורו של שיקול זה, קרוב לוודאי שהמקרה ההיפוטטי שהביאה ב"כ הנתבעת מעלה, היה בבחינת שיקול רב-ערך לא לחסום את הדרך לטעון טענת התיישנות.

12. דומה, איפוא, שהנתון המכריע את הכף לחובת התובע ולזכות הנתבעת נעוץ במתחייב מפסק דינו של כב' השופט ויתקון, ב-ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון, פ"ד כח(2) 527. בפרשה שם נדונה סוגיה של תיקון כתב תביעה. תיקון זה התבקש לנוכח רצונו של התובע שם לתקן כתב תביעתו כדי להגדיל את סכום התביעה. במקרה זה, כך נקבע, אף "אם תוקן כתב התביעה על ידי החלפת בעל דין או על ידי הוספתו, רואים לעניין ההתיישנות את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן... כתב תביעה אינו ניתן לתיקון אלא ברשות, ובתתו רשות ישקול בית המשפט את עניין ההתיישנות, ואילו לאחר תיקון כתב תביעה ניתן להגיש כתב הגנה מתוקן בלי נטילת רשות. אין כאן שוויון בין התובע והנתבע" (עמ' 529).

על סמכו של פסק דין זה טוענת ב"כ הנתבעת, בבקשת רשות הערעור, כי "אם במקרה של תיקון כתב תביעה במסגרת אותה תובענה, רשאי נתבע להעלות טענת התיישנות בכתב הגנה מתוקן (גם אם לא העלה אותה בכתב ההגנה המקורי), קל וחומר שנתבע רשאי להעלות טענת התיישנות בתביעה חדשה, גם אם לא העלה אותה בתביעה קודמת" (סעיף 15).

13. הגם שבדעתי להסכים לתוצאה, חוששני שאין בדעתי להסכים להנמקה, שהרי אני שופט את מהלכי העניינים מזווית-מבט אחרת, הנעוצה במחדליו של התובע. אכן, התובע שבפניי רשאי היה לשלם אגרה, באופן שההליך הקודם היה נשאר על כנו. דומה שאז, קרוב לוודאי, הייתה הנתבעת "נעולה" בכתב הגנתה שם, ולא הייתה מוּתרת להעלות טענת התיישנות. אכן, התובע בפרשת טויטו הנ"ל רשאי היה להגיש מלכתחילה כתב תביעה נאות, אם לעניין סכום התביעה ואם לעניין צירוף בעלי דין. דומה שאז, קרוב לוודאי, לא ניתן היה לטעון להתיישנותה של התביעה ההיא. שני התובעים חדלו-כאשר-חדלו. ממילא, רק בעטיים, הם שמטו תחת ידיהם את היתרון הדיוני שעמד לזכותם, אלמלא מחדליהם-שלהם.

משמע, כך הילוך מחשבתי ומסקנתי: מלכתחילה מעניק הדין יתרון לתובע, שהגם שהתרשל מלכתחילה והגיש תביעתו בהליך הקודם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, חרף זאת ייסלח לו מחדלו, ככל שהנתבע גם לא יטען טענת התיישנות, וגם לא יטען אותה "בהזדמנות הראשונה". ואולם מידת סבלנות זו של הדין פוקעת, מקום שהתובע מוסיף ומתרשל, וכתוצאה מכך הוא מוצא עצמו "מאבד" את ההליך הקודם, ונאלץ להגיש תביעה חדשה.

ובנדוננו: מלכתחילה, לנוכח קטינותו של התובע בתקופה הרלוונטית, הוארכה תקופת ההתיישנות עד שיגיע לגיל 25. חרף זאת הוא הגיש את ההליך הקודם, ועוד בשיהוי נכבד של שש שנים(!) נוספות. וחרף זאת, לא הייתה טענת ההתיישנות נשמעת אילו, לפחות בהזדמנות הזו, לא היה התובע ממשיך ומתרשל באי תשלום אגרה וממיט על עצמו את סופו של ההליך הקודם, בעטיו. כך, לטעמי, נוצר האיזון הנכון בין הרציונאלים החשובים של מוסד ההתיישנות, לבין זכות הגישה לערכאות. מן הטעם האמור, בסופה של דרך, הנתבעת מגיעה אל המבוקש.

14. בשולי הדברים: שקלתי את הנתון שטיעונה של הנתבעת, הזוכה בסופה של דרך לאימוץ על ידי, נזכר לראשונה בבקשת רשות הערעור, ולא בהליכים שבפניי. ואולם, מנגד, שקלתי את הנתון שאף טיעונו של התובע, בו הוא נסמך על עניינו של ההליך הקודם, בא זכרו לראשונה רק בטיעון המשלים שלו בפניי, לכאורה תוך סטייה ממה שנטען עד אז, אף ממה שנטען בישיבת קדם המשפט בפניי ביום 11.7.12.

15. לנוכח כל אלו הנני דוחה על הסף את תביעת התובע מפאת התיישנות. הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיה הנאמנות של ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

16. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ג, 28 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא