1. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של נשיאת והובלת נשק (סעיף 144(ב) לחוק העונשין), מעשה פזיזות ורשלנות (סעיף 338 לחוק), הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק), שיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק), ואי ציות לרמזור (תקנה 22 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961).

ביום 18.3.13 הגיע נאשם 1 להסדר טיעון עם המאשימה, במסגרתו הודה בעובדות כתב אישום מתוקן ובעבירות של נשיאה והובלת נשק ומעשה פזיזות ורשלנות. לפיכך יש לדון כעת בעניינו של נאשם 2 בלבד.

2. לפי הנטען בכתב האישום שהו שני הנאשמים ביום 12.10.12 בשעות הלילה, ביחד עם אדם נוסף בשם מנזר עאבדין, בחתונה בשכונת בית חנינה בירושלים. סמוך לשעה 23:30 עזבו הנאשמים ועאבדין את מקום החתונה ברכב בבעלותו של נאשם 2, ביודעם כי בתא המטען של הרכב נמצא רובה. נאשם 1 נהג ברכב במהירות גבוהה בדרך שועפאט, לכיוון צומת הגבעה הצרפתית, תוך שהוא עובר באור אדום במספר צמתים. צוות של מתנדבים במשטרה, אשר הבחין ברכב חוצה במהירות צמתים באור אדום, החל דולק אחריו. בצומת דרך ענאתא ביצע נהג הרכב פניית פרסה חדה כשבכיוון נסיעתו רמזור אדום, והחל לנסוע חזרה לכיוון שכונת בית חנינה. בזמן ביצוע פניית הפרסה צעק המתנדב יזדי לעבר נאשם 1, שנהג עם חלון פתוח – "עצור משטרה", אולם נאשם 1 המשיך בנסיעה מהירה, לרחוב צדדי ולאחר מכן חזר לדרך שועפאט, תוך שהוא חוצה צמתים נוספים באור אדום. בעקבות האמור התמקמה ניידת משטרה בצומת הרחובות דרך חיזמה ודרך בית חנינה, וחסמה שני נתיבים בכיוון נסיעת הרכב, אולם הרכב המשיך בנסיעה מהירה, תוך חציית רמזור אדום ועקיפת הניידת מצד שמאל. כחמישים מטרים לפני צומת "גן עדן" האט נאשם 1 את נסיעתו, ואחד מנוסעי הרכב זרק תיק, ובו רובה, לעבר צידי הדרך. זמן קצר לאחר מכן עצר נאשם 1 את הרכב בכיכר "גן עדן", ושלושת הנוסעים ברחו מהרכב.

3. בתשובתו כפר נאשם 2 בכל המיוחס לו בכתב האישום. לטענתו, הוא לא היה מעורב באירוע הנסיעה נשוא כתב האישום, ובזמן התרחשותו שהה בביתו הנמצא בואדי ג'וז. לטענתו, זמן מה לפני האירוע הוא החנה את רכבו בצד הדרך לאחר שהתגלתה בו תקלה (אין מחלוקת כי הרכב שהשתתף באירוע ונתפס שייך לנאשם 2), ורק למחרת כאשר חזר למקום, גילה שרכבו נגנב ולא נמצא במקום בו השאירו.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 19.3.13 ביקש נאשם 2 לתקן את תשובתו לכתב האישום, בעקבות הגעתו של נאשם 1 להסדר עם המאשימה. לטענתו של נאשם 2, הוא חשש מנאשם 1 ולא רצה להפלילו. בהתאם לגרסתו החדשה, הוא אכן היה מעורב באירוע והיה אחד מנוסעי הרכב, אולם לא היה ידוע לו על הנשק שנמצא ברכב עד לשלב שבו החל המרדף המשטרתי, כשבאותו שלב לא היה ביכולתו לשלוט על הרכב שכן נאשם 1 הוא שנהג בו (במהירות רבה). לטענתו, הוא לא נכח בחתונה, אלא הגיע למקום החתונה מביתו רק בכדי לאסוף את נאשם 1, לאחר שהלה התקשר אליו וביקש ממנו להגיע כדי להסיעו לביתו. כאשר הגיע עם רכבו לנקודת האיסוף (במקום החתונה), לקח ממנו נאשם 1 את הרכב למספר דקות וטען כי הוא צריך לקחת חפץ כלשהו הקשור לחתונה. לאחר מספר דקות חזר נאשם 1 עם הנוסע השלישי (עאבדין), שאותו נאשם 2 לא הכיר קודם לכן. נאשם 2 התיישב במושב הקדמי, נאשם 1 נהג ברכב ועאבדין ישב מאחור. בשלב מסוים במהלך המרדף שהתפתח ביקש נאשם 2 מנאשם 1 שנהג לעצור את הרכב או להאט את מהירותו, אולם הלה לא הקשיב לו. בשלב מסוים הורה נאשם 1 לעאבדין (שישב מאחור) לפתוח את תא המטען מתוך הרכב, ולזרוק החוצה את הנשק שהיה בו. לטענת נאשם 2, היתה זו הפעם הראשונה בה נודע לו כי ברכב נמצא נשק.

4. המאשימה הגישה תיק מוצגים ובו הודעות הנאשמים במשטרה, תקליטורים המתעדים את תרגילי החקירה והעימותים שנערכו בין הנאשמים, הודעות, מזכרים ודוחות פעולה של השוטרים והמתנדבים שהיו מעורבים באירוע, וכן צילומים של הנשק ושל הרכב שנתפסו, בתוספת דוחות מעבדה בעניינם. יש לציין כי המאשימה לא תימללה את העימותים ואת תרגיל החקירה בין שני הנאשמים.

בנוסף לכך העידו בפני בית המשפט עאבדין ונאשם 2. נגד עאבדין הוגש כתב אישום נפרד, שגם בו הושג הסדר טיעון, במסגרתו הסכימו הצדדים על עונש של ששה חודשי עבודות שירות (במועד עדותו של עאבדין טרם ניתן פסק הדין בהליך זה).

5. לטענת המאשימה יש להעדיף את גרסתו של עאבדין על פני גרסתו של נאשם 2, אשר מהווה עדות כבושה הסותרת לחלוטין את הגרסה השקרית והמפורטת שאותה הציג במשטרה (שלפיה הוא כלל לא היה מעורב באירוע משום שכבו נגנב). לטענת המאשימה, אין לקבל את הסברו של נאשם 2 לפיו נאשם 1 הפחיד אותו והורה לו לשקר, בין השאר משום שבתרגילי החקירה ובעימותים ניתן היה לראות כי נאשם 2 פועל באקטיביות כדי לתאם גרסאות ואינו נראה חושש מנאשם 1. גם בריחתו של נאשם 2 מהרכב לאחר עצירתו מחזקת את המסקנה כי הוא ידע על הימצאות הנשק ברכב כבר מתחילת הנסיעה. המאשימה הפנתה לפס"ד ויצמן (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187 (2002)), ממנו ניתן ללמוד לטענתה כי התנהגותו של נאשם 2 באירוע עולה לכדי שותפות בעבירה, שכן אדם היושב בנסיבות מעין אלו ברכב חייב לעשות הכל כדי לנתק עצמו מהאירוע, דבר שלא נעשה על ידי הנאשם. זאת במיוחד לנוכח העובדה כי נאשם 2 הינו בעליו של הרכב, דבר המטיל עליו אחריות מוגברת. לאור האמור טענה המאשימה כי יש להרשיע את נאשם 2 בכל העבירות המיוחסות לו מכוח דין ביצוע בצוותא, ולחילופין כי יש לקבוע, על פי הראיות הקיימות, כי הוא ידע על קיומו של הנשק ברכב כבר בתחילת הנסיעה ולכן יכול היה לצפות את המרדף.

בסיכומיו ביקש הסנגור לאבחן את המקרה שלפנינו מפס"ד וייצמן, שעניינו בעבירה אחרת ובנסיבות עובדתיות שונות. לטענת הסנגור, נאשם 1 ניצל את הכרותו עם נאשם 2 והצליח בעורמה להכניס את הנשק לרכב מבלי שנאשם 2 ידע על כך. בניגוד לנאשמים האחרים בפרשה, לא נמצאה ראיה הקושרת את נאשם 2 לנשק (כגון טביעות אצבעות). המרדף שהתפתח במהלך הנסיעה לא היה צפוי מראש, והוא נבע מהחלטה חפוזה של נאשם 1, שלא שיתף בה את הנוסעים האחרים, וזאת מתוך אינטרס לברוח מהמשטרה מבלי שייתפס כשהוא מחזיק בנשק שלא כדין. נאשם 2 נקלע אפוא לסיטואציה בה לא היתה לו שליטה על הרכב ועל נאשם 1, הנהג. האירוע התרחש בפרק זמן קצר ביותר, והמהירות שבה נסע נאשם 1 מנעה מנאשם 2 לנקוט בפעולה אקטיבית על מנת להביא להאטת הנסיעה או לעצירת הרכב. לטענת נאשם 2, הוא צעק לנאשם 1 לעצור אך הלה לא שעה להפצרותיו. בנסיבות אלו, לא היתה משמעות או השפעה להיותו של נאשם 2 בעליו של הרכב. נאשם 1 הפחיד את נאשם 2 וכן את העד עאבדין, כפי שעלה מעדותו של האחרון ומחששו להעיד כנגד נאשם 2. כתוצאה מחשש זה ומהוראותיו של נאשם 1, נאלץ נאשם 2 להציג במשטרה גרסה שקרית, ואף להגיש תלונת שווא בדבר גניבת רכבו. נוכחותו של נאשם 2 במקום ביצוע העבירה היתה מקרית ולא תרמה דבר למבצע העיקרי. לחילופין, גם אם ניתן לומר כי נוכחותו של נאשם 2 תרמה תרומה כלשהי לביצוע העבירה על ידי נאשם 1, עדיין אין מקום להרשיע את נאשם 2 ולו בסיוע, נוכח העובדה שהוא לא היה מודע לכך שנסיעתו ברכב יחד עם נאשם 1 מחזקת את האחרון בביצוע העבירות. בעניין זה אחרון זה הפנה הסנגור לפס"ד מגיס (ע"פ 4800/11 מגיס נ' מדינת ישראל (31.1.13)), שעסק בנסיבות דומות במידת מה למקרה שלפנינו ושבמסגרתו זיכה בית המשפט העליון את המערער מעבירת הסיוע שבה הורשע, לאחר שקבע כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש.

6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את המצב המשפטי ואת הראיות שבתיק, הגעתי למסקנה כי יש להרשיע את נאשם 2 (כמבצע בצוותא) בעבירות של הובלת נשק, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט, ובסיוע לעבירות "אגב נהיגה" בהן הואשם (נהיגה בפזיזות ואי ציות לרמזור).

7. סעיף 144(ב) בו הואשם נאשם 2 קובע לאמור: "הנושא או מוביל נשק בלא רשות על פי דין לנשיאתו או הובלתו, דינו – מאסר עשר שנים." מאחר שאין מחלוקת כי הרכב נמצא בבעלותו של נאשם 2, אשר נסע בו בשעה שהיה בו נשק (שעבורו לא היה לו רישיון), הרי שהיסוד העובדתי הנדרש בעבירה זו מתקיים בענייננו. בעניין זה ניתן להפנות אל פסק הדין בע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל (2007), שבו אישר בית המשפט העליון את הרשעתו של המערער, שנסע ביחד עם בעל הרכב, בעבירה של הובלה ונשיאת נשק (ראו פיסקה 18 לדוגמא). במקרה שלפנינו, נאשם 2 הוא גם בעל הרכב, ולא רק נוסע בו, ועל כן יש לקבוע, מכוח קל וחומר, כי הוא מילא אחר היסוד העובדתי של העבירה. נראה כי גם הסנגור אינו טוען כנגד מסקנה זו, ולפיכך התמקדה המחלוקת בעניינה של עבירה זו בשאלת קיומו של היסוד הנפשי, כלומר בשאלת מודעותו של נאשם 2 להימצאותו של הנשק בתא המטען, עוד לפני תחילת הנסיעה. מעדותו של נאשם 2 עולה, מעבר לספק סביר, כי הוא אכן היה מודע להימצאותו של הנשק כבר בתחילת הנסיעה.

בהקשר זה יש להביא בחשבון, כנתון מוקדם, את עובדת היותו של נאשם 2 בעלי הרכב, דבר המטיל עליו אחריות מוגברת ומקים לכאורה הנחה כי הוא מודע לכל המתרחש בו (ובכלל זאת להימצאותו של הנשק). הנחה זו מתחזקת מאוד בנסיבות העניין, נוכח העובדה כי נאשם 2 הוא שהביא בעצמו את הרכב למקום החתונה, ולאחר מכן נכח בו (כנוסע) במהלך הנסיעה. נאשם 2 יכול היה לסתור או להחליש הנחה זו, אולם ההסבר שסיפק להימצאותו של הנשק ברכב אינו אמין ואינו משכנע, ולמעשה יש בו כדי לחזק עוד יותר את ההנחה נגדו. לפי גרסתו של נאשם 2, הנשק הוכנס לרכב לאחר שהוא הגיע עם רכבו מביתו למקום החתונה, יצא ממנו והעביר אותו לנאשם 1, שלקח אותו מנאשם 2 למספר דקות כדי להביא חפץ או דבר מה הקשור לחתונה. נאשם 2 המתין (כך לטענתו) במשך מספר דקות במקום, עד שכעבור כ-6-5 דקות חזר נאשם 1 עם הרכב ועם העד עאבדין, והשלושה נסעו ברכב לבתיהם (כשנאשם 2, שהוא בעל הרכב כזכור, נוסע במושב שלצד הנהג), עד שהחל המרדף המשטרתי.

גרסה עובדתית זו אינה אמינה ואין בה כדי לסתור את ההנחה כי נאשם 2 ידע על הימצאות הנשק ברכב, והיא דווקא מחזקת הנחה זו. ראשית, עצם הטענה כי נאשם 2 נזעק עם רכבו מביתו בואדי ג'וז למקום החתונה בבית חנינה, אך ורק כדי לשמש נהג פרטי ולהסיע את חברו נאשם 1 לביתו, אינה נשמעת אמינה על פניה. שנית, אין הגיון בגרסת הנאשם לפיה הוא הסכים להעביר את המכונית לידיו של נאשם 1, על מנת שהלה יסע (בלעדיו) להביא חפץ כלשהו הקשור לחתונה. יתרה מכך, נאשם 2 אף העיד כי הוא חשב שהחפץ המדובר שאותו נסע נאשם 1 להביא הוא משקה קולה (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון). אם כוונתו של נאשם 1 היתה להביא באמצעות הרכב חפץ תמים הקשור לחתונה, כפי שטוען כעת נאשם 2, הרי שלא היה צורך להשאיר אותו לכאורה לבדו במקום, כשהוא ממתין לחזרתו של נאשם 1, והוא יכול היה להישאר ברכבו, אף בתור נהג. כמו כן נשאלת השאלה, מדוע צריך היה נאשם 1 לקחת את הרכב למספר דקות, אם הדברים שאותם (לטענת נאשם 2) הוא נסע להביא "קשורים במסיבה", ולכן צריכים לכאורה להימצא בה (ולא במרחק של מספר דקות נסיעה).

סתירות ברורות אלו מחלישות את טענתו של נאשם 2 לפיה הנשק הוכנס לרכב במהלך פרק הזמן שבו הוא לכאורה העביר אותו לנאשם 1, והן מחזקות את המסקנה כי הוא היה מעורב, או לכל הפחות ידע על הכנסתו של הנשק לרכב, עוד בטרם החלה הנסיעה ממקום החתונה. נאשם 2 הינו בעליו של הרכב ועל כן יש להניח כי ידע על המתרחש בו, ובנוסף הוא שנהג ברכב והוא שהביאו מביתו למקום החתונה, וכן נכח בו במהלך הנסיעה. ניסיונו של נאשם 2 להסביר כיצד הגיע הנשק לרכבו אינו מעורר אמון ואין לקבלו. בנוסף לכך יש לציין כי עדותו של נאשם 2 היתה בלתי מהימנה באופן כללי (ולא רק באשר לשאלת הדרך שבה הגיע הנשק לרכב), בין השאר משום שהיא סתרה לחלוטין את הגרסה הכוזבת המפורטת שהציג במשטרה. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי הוא ידע על הימצאותו של הנשק ברכבו. לאור האמור יש לקבוע כי הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי של עבירת הובלת הנשק תקיימו בעניינו של נאשם 2, ויש להרשיעו בה.

8. עתה יש לדון בעבירות הנוספות שבהן הואשם נאשם 2. יצוין כי בכל הנוגע לעבירות "אגב התנועה" שבהן מואשם נאשם 2 (אי ציות לרמזור ומעשה פזיזות ורשלנות), ובניגוד לעבירת הובלת הנשק שנדונה לעיל, יש לקבוע ממצאים עובדתיים השנויים במחלוקת בין הצדדים, אשר נוגעים להתנהגותו של נאשם 2 במהלך הנסיעה. השאלה העיקרית נוגעת למידת השליטה של נאשם 2 ברכב בעת נהיגתו הפרועה של נאשם 1, ובאשר לנכונות טענתו לפיה הוא ביקש מנאשם 1 להאט או לעצור במהלך הנסיעה המהירה.

עיון בראיות שלפנינו מקשה על קביעת ממצאים ברורים ביחס לשאלות אלו, כלומר ביחס להתנהגות הנוסעים במהלך הנסיעה. זאת, משום שהשוטרים והמתנדבים לא היו עדים להתנהגות הנוסעים במהלך הנסיעה, ואילו עדויותיהם של נוסעי הרכב (נאשם 2 ועאבדין) סותרות זו את זו, סותרות בנקודות מסוימות את הודעות השוטרים והמתנדבים, וכן סותרות בעליל את הגרסאות הקודמות שהציגו בעת חקירותיהם במשטרה. באופן כללי יש לומר כי שתי העדויות הותירו רושם שלילי ובלתי משכנע.

9. עאבדין העיד כעד תביעה. עדותו היתה לא אמינה, ועלה ממנה ניסיון ברור להרחיק עצמו ממעורבות באירוע. מעדות זו (עמ' 31-22 לפרוטוקול) עולה כי עאבדין נכח בחתונה, ובסיומה הגיעו אליה שני הנאשמים. השלושה נכנסו לרכבו של נאשם 2 והחלו לנסוע לבתיהם (עאבדין טען כי הוא לא הכיר את נאשם 2 קודם לכן). לגרסת עאבדין, הוא התיישב במושב הקדמי, וזאת לאחר שנאשם 1 הראה לו את הרובה שהיה בתא המטען.

אין לתת אמון בגרסתו זו של עאבדין ביחס להשתלשלות האירועים. ראשית, ובדומה לנאשם 2, גם עד זה שינה את גרסתו בבית המשפט לאחר שמסר במשטרה גרסה כוזבת, שלפיה הוא לא ידע כי קיים נשק ברכב, אף כי קודם לכן ראה את נאשם 1 יורה ברובה במהלך החתונה. שנית, עדותו של עאבדין היתה מבולבלת ומהוססת, ובמהלכה הוא ניסה להתחמק ממתן תשובות על שאלות בטענה כי הוא לא זוכר או אינו יודע (ראו לדוגמא עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 29-21). שלישית, עדותו של עאבדין סותרת בבירור את המזכרים והדוחות שהגישו השוטרים, וזאת בנקודה מהותית הנוגעת למקום מושבו ברכב. עאבדין טען כאמור כי הוא ישב במושב הקדמי שלצד הנהג, אולם מדוחות המשטרה עולה בבירור כי הוא ישב במושב האחורי של הרכב, ואז נתפס לאחר שהרכב נעצר (ראו ת/11 ו-ת/17). בעקבות המרדף שניהלו השוטרים והמתנדבים, המתואר בדוחות אלו, נתפס עאבדין, ולמעשה לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא ישב במושב האחורי, ולא הקדמי. ברי כי גרסתו בעניין זה של עאבדין נועדה להרחיק אותו מפעולת השלכת הנשק שנעשתה מהמושב האחורי, אולם מאחר שהיא סותרת בצורה כה גלויה את דוחות המשטרה מזמן אמת, הרי שהיא מחלישה את עדותו כולה, ואין מקום לבודד ולהפריד ממנה את החלק הנקודתי הנוגע למיקום ברכב.

יתרה מכך: עדותו של עאבדין אינה מצביעה למעשה על מעורבות של נאשם 2, הן באשר לנהיגה הפרועה והמסוכנת, והן באשר להובלת הנשק בתא המטען וידיעתו של נאשם 2 על כך (אם כי בעניין זה אין צורך בעדותו של עאבדין, וניתן כאמור להסתפק בעדותו של נאשם 2 עצמו על מנת לבסס את הרשעתו בעבירה של הובלת נשק). בעדותו לא מתייחס עאבדין כלל להתנהגותו של נאשם 2 במהלך הנהיגה הפרועה של נאשם 1 (והוא אף לא נשאל על כך), ולא ניתן לשלול ממנה כי נאשם 2 אמנם ביקש מנאשם 1 להאט או לעצור, כפי שנטען על ידו. יצוין כי גם באשר לשאלת מעורבותו של נאשם 2 בהבאתו של הרובה לתא המטען וידיעתו של נאשם 2 על כך, לא קיימת התייחסות מיוחדת של עאבדין בעדותו, והוא אינו מציג גרסה ברורה שיש בה כדי להסביר כיצד הגיע הנשק לתא המטען (לדוגמא עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 15). למעשה, התייחסותו היחידה של עאבדין הנוגעת למעורבות אסורה של נאשם 2 באירוע נוגעת לכך שהאחרון ישב לכאורה במושב האחורי והשליך ממנו את הנשק לאחר שהוציא אותו מתא המטען. אולם בנקודה זו סותרת עדותו של עאבדין את דוחות המשטרה, והיא נובעת בבירור מניסיון של עאבדין להרחיק עצמו ממעורבות באירוע, כאמור לעיל. לאור האמור, אין לקבל את עדותו של עאבדין, ואין לומר כי היא מצביעה על מעורבות פעילה של נאשם 2.

10. המאשימה הציגה ראיות נוספות, המחזקות לכאורה את אשמתו של נאשם 2. בין השאר הציגה המאשימה את דוחות הפעולה של המתנדבים והשוטרים (נספחים ת/10 – ת/11, ת/17), אך אלו אינם מעידים כאמור באופן ישיר על התנהגותו של נאשם 2 במהלך הנסיעה. מראיות נוספות אלו עולה כי נאשם 2 נמלט מהרכב שעצר (עניין שאין עליו למעשה מחלוקת). כשלעצמה, בריחה זו מהשוטרים שדלקו אחריו עולה לכדי הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט, עבירות שבהן הואשם נאשם 2 בכתב האישום, ועל כן יש להרשיעו בהן. מדובר בשתי עבירות המנוסחות בצורה כמעט גורפת ומתייחסות לכל מעשה שיש בו כדי להפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו ו/או לשבש את מהלכי המשפט, וגם הפרשנות שניתנה להן בפסיקת בתי המשפט הינה רחבה בהתאם (ראו יעקב קדמי, על הדין בפלילים, חלק שלישי, עמ' 1573 ו-1657).

הימלטותו של נאשם 2 מחזקת גם את ההנחה בדבר מעורבותו בעבירות האחרות שנעשו (הובלת נשק, מעשה פזיזות ורשלנות, ואי ציות לרמזור), שכן לכאורה לא היתה לו סיבה לברוח אם אמנם נהג כשורה במהלך האירוע. אולם, לאחר שהתלבטתי בדבר, הגעתי למסקנה כי אין בעצם בריחתו של נאשם 2 כדי לקבוע, מעבר לספק סביר, כי הוא נטל חלק בנהיגה הפרועה (כלומר – לא התנגד לה), מקום בו הראיות האחרות הקיימות (ובעיקר עדויותיהם של נאשם 2 ועאבדין) אינן מצביעות בבירור על התנהגות מעין זו. מדובר באירוע מהיר, מסעיר ודרמטי, ואין לשלול את המסקנה כי בריחתו של נאשם 2 מהשוטרים לא נבעה מהחלטה רציונאלית אלא מאינסטיקנט רגעי ואף מוטעה (לעניין אי הסתמכות על הבריחה כראיה המספיקה לצורך הרשעה ראו גם פרשת מגיס, פיסקה 21). לפיכך יש בהימלטותו של נאשם 2 כדי להביא להרשעתו בעבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט, אולם אין בה – נוכח חולשת הראיות האחרות – כדי להביא להרשעתו כמבצע בצוותא בעבירות הנוספות.

11. המאשימה טענה כי יש להרשיע את נאשם 2 בעבירות אלו מכוח דיני השותפות, שכן אדם היושב ברכב בנסיבות הנדונות בכתב האישום, חייב לעשות הכל כדי לנתק את עצמו מהאירוע, במיוחד כאשר מדובר בבעל הרכב, דבר המטיל עליו אחריות מוגברת. המאשימה הפנתה בעניין זה לפסד הדין בפרשת וייצמן, שעסק גם הוא באירוע שבו בוצעו העבירות הנטענות על ידי נוסעים ברכב שאינם נהגים. אולם, העבירות שבהן הואשמו הנובעים באותה פרשה אינן עבירות מובהקות של נהיגה מסוג "עשה", המבוצעות (בעיקרן) על ידי הנהג, אלא עבירות מחדליות של הפקרה לאחר פגיעה ואי דיווח, ואלו נעשות בעקבות התאונה ולאחריה, ונוגעות במהותן לכלל הנוסעים ברכב. מסיבה זו הדיון בפס"ד וייצמן נוגע בעיקרו לשאלות שונות מבענייננו, ונראה כי אין מקום לגזור ממנו גזירה שווה. יצוין גם כי בניגוד לענייננו, נקבעו באותה פרשה ממצאים עובדתיים ברורים ביחס להתנהגותם של הנוסעים במהלך הנסיעה ואחריה: נקבע כי הנוסעים שתקו ואף עודדו את הנהג להמשיך לנסוע הרחק ממקום התאונה, ולאחר מכן המשיכו בשגרת יומם מבלי לדווח לאיש על מעורבותם בתאונה, תוך שהם מקיימים ביניהם פגישת התייעצות בנוגע לתאונה. במקרה שלפנינו לעומת זאת, מדובר כאמור בעבירות שבוצעו לכאורה בעת הנהיגה ובמהלך הנסיעה בלבד, ולא ניתן לקבוע ממצאים מובהקים ביחס להתנהגותו של נאשם 2 בפרק זמן זה, כאשר אין לשלול את האפשרות כי לא היתה לו אפשרות לשלוט על נהיגתו של נאשם 1, ואף כי הוא ביקש ממנו להאט או לעצור.

12. יצוין, כי בפרשת ימיני וסימון (ה"פ (ת-א) 40238/08 מדינת ישראל נ' סימון) זיכה בית המשפט המחוזי את הנוסע (ימיני) שישב לצד הנהג מכל העבירות שבוצעו אגב הנהיגה שבהן הורשע הנהג (הריגה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, נהיגה בשכרות, אי ציות לרמזור אדום ופניית פרסה אסורה). זאת, לאחר שנדחתה טענת המאשימה (שהועלתה גם במקרה שלפנינו) לפיה היה על הנוסע לצפות כי הימלטות ברכב עלולה ליצור סיכון חמור לחיי אדם כתוצאה מנהיגה מסוכנת, ולאחר שנקבע גם כי לא היתה לנוסע שליטה על הרכב. המדינה לא ערערה על פסק דין זה, והדיון בערעור בפני בית המשפט העליון (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל) עסק בעניין אחר - הרשעתו של הנוסע בביצוע של עבירת ההפקרה. יצוין כי בית המשפט העליון אמנם קיבל באותו מקרה את הערעור שהגיש הנוסע, וקבע כי אין מדובר בביצוע בצוותא של עבירת ההפקרה אלא בסיוע בלבד. אולם בעניינו ממילא אין מדובר כאמור בעבירה של הפקרה, אלא בעבירות שבוצעו אגב נהיגה, שמהן כאמור זוכה הנוסע באותה פרשה. בנוסף, גם במקרה שלפנינו, בדומה לפרשת ימיני וסימון, לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר ובהתאם לראיות הקיימות כי לנאשם 2 היתה שליטה על הרכב בעת הנסיעה, או כי הוא יכול היה לצפות כי הנסיעה תתפתח להימלטות שתחייב נהיגה פרועה.

13. אולם, בניגוד לפרשת ימיני וסימון ולפרשת מגיס (אליה היפנה הסנגור) קיימת במקרה שלפנינו נסיבה משמעותית נוספת המטה את הכף לחובתו של נאשם 2, ונוגעת כאמור לעובדה כי הוא בעליו של הרכב. כפי שצוין לעיל, עובדה זו מטילה על נאשם 2 אחריות מוגברת, ומקימה מעין הנחה לכאורית שלפיה היתה לו שליטה מסוימת על הרכב בעת הנהיגה (גם אם הוא לא נהג בו בעצמו). אולם, נוכח חולשת הראיות האחרות, לא ניתן ללמוד מעצם הבעלות ברכב כי נאשם 2 יכול היה מבחינה אפקטיבית להורות לנאשם 1 הנהג כיצד לפעול, ולא ניתן כאמור לשלול מעבר לכל ספק ובהתאם לראיות הקיימות את האפשרות כי הוא ביקש או הורה לנאשם 1 לעצור או להאט את הרכב והלה לא הקשיב לו. לפיכך, בנסיבות אלו אין די בעובדת הבעלות כשלעצמה כדי לקבוע, מעבר לספק סביר, כי נאשם 2 ביצע בצוותא עם נאשם 1 את העבירות אגב הנהיגה המיוחסות לו בכתב האישום.

יחד עם זאת, די בנסיבת הבעלות, בצירוף הנסיבות האחרות שהוכחו (ושלמעשה אין עליהן מחלוקת), כדי לבסס את מעורבותו של נאשם 2 בעבירות אלו בדרך של סיוע. ברי כי נאשם 2 העמיד את רכבו לצורך הנסיעה הפרועה, ואפילו לגרסתו שלו הוא הביא את הרכב במיוחד מביתו אל מקום החתונה. יתרה מכך, נאשם 2 אף פינה את מקומו כנהג והתיר לנאשם 1 לנהוג ברכב שבבעלותו, וכן הצטרף כנוסע, כלומר העמיד את עצמו, הן כבעל הרכב והן כנוסע, לצידו של נאשם 1 הנהג. מעשים אלו מהווים סיוע, שכן הם הופנו כלפי עבירות בעלות ייעוד מוחשי, והם נעשו לפני ביצוע העבירות העיקריות ואף במהלכן. בנוסף, לא יכולה להיות מחלוקת כי מעשים אלו אפשרו לנאשם 1 להגשים את העבירות העיקריות שביצע במהלך הנהיגה, ולבטח הקלו על ביצוען. קו הגבול שבין מעשים המהווים ביצוע בצוותא לבין מעשים המהווים סיוע אינו תמיד חד וברור, אולם נראה כי במקרה זה מדובר במעשים אשר הם בעיקרם ובמהותם חיצוניים לעבירות, כך שאין הם עולים לכדי ביצוע בצוותא. לפיכך יש לקבוע כי היסוד העובדתי הנדרש ביחס לסיוע בעבירות אגב הנהיגה שבהן הואשם נאשם 2, אמנם מתקיים בעניינו.

14. בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירות הסיוע, בפסיקה נקבע כי לעיתים עצם הנוכחות בזירות האירוע עשויה להצביע על שיתוף פעולה בביצוע העבירה, ולכן גם על מחשבתו הפלילית של האדם הנוכח. בעניין אחרון זה יש להבחין בין נוכחות שהיא על פניה סתמית ומקרית, לבין נוכחות שאינה כזו (ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 693, עמ' 698 (1989)). כאשר לנוכחותו של אדם במקום ביצוע העבירה מתווספות נסיבות השוללות את אופייה הסתמי והמקרי של הנוכחות, מתגבשת הנחה לכאורה כי הוא היה שותף בביצוע העבירה, ומשלא הביא אותו אדם ראיות המפריכות את ההנחה או מחלישות מעוצמתה, ניתן להרשיעו על בסיסה. אולם, כאשר נוכחותו של אדם במקום ביצוע העבירה הינה מקרית, יהיה צורך להראות, מעבר לכך שנוכחותו תרמה למבצע העבירה העיקרי, כי התגבשה בו המודעות הנדרש לצורך הרשעתו בשיתוף פעולה בביצוע העבירה (ראו סעיף 19 לפס"ד מגיס, וההפניות שם).

במקרה שלפנינו, ובניגוד לפס"ד מגיס עליו ביקש הסנגור להסתמך, ברי כי נוכחותו של נאשם 2 במקום ביצוע העבירה (ברכב) לא היתה סתמית ומקרית אלא מכוונת ומתוכננת. נאשם 2 הינו בעלי הרכב, וגם לגרסתו שלו הוא הביא במיוחד את הרכב מביתו אל מקום החתונה, לבקשתו של נאשם 1, על מנת להסיעו לביתו. נאשם 2 הסכים כי נאשם 1 ינהג ברכב, כשהוא יושב לצידו. מכאן, שגם אם נאמץ את ההסבר שניסה נאשם 2 להציג בדבר השתלשלות העניינים והימצאותו ברכב, יש בו כדי להעיד על נוכחות מתוכננת ולא מקרית, המגבשת את ההנחה לכאורה כי הוא היה שותף בביצוע העבירה. בכך (ובניגוד לפרשת מגיס), מתקיים השלב הראשון הנדרש בהוכחת היסוד הנפשי, קרי, הימצאות שאינה מקרית במקום העבירה.

עתה יש לבחון האם הראיות וההסברים שסיפק הנאשם מפריכים או מחלישים הנחה זו. במקרה שלפנינו, לא רק שההסברים שסיפק נאשם 2 אינם מחלישים את ההנחה נגדו, אלא הם דווקא מחזקים אותה, כפי שכבר פורט בהרחבה בסעיף 7 לעיל. ההסברים שסיפק בעניין זה נאשם 2 מחזקים אפוא את ההנחה כי הוא נקלע לזירת האירוע (הרכב) באופן מכוון ומתוכנן, ומכאן יש להסיק כי גם מבחינה תודעתית הוא שיתף פעולה בביצוע העבירות. על כן יש לקבוע כי גם היסוד העובדתי וגם הנפשי, הנדרשים לצורך גיבוש עבירות הסיוע, התקיימו בענייננו, ועל כן יש להרשיע את נאשם 2 בסיוע לעבירות אלו.

תוצאה

15. לאור כל האמור יש להרשיע את נאשם 2 בהובלת נשק, בהכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו ובשיבוש מהלכי משפט, וכן בעבירות של סיוע למעשה פזיזות ורשלנות ואי ציות לרמזור.

ניתנה היום, כ' באייר התשע"ג , 30 באפריל 2013, במעמד הצדדים.