לפני שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף, האחת מטעם המשיב 1 והאחרת מטעם המשיבים 2-3.

עניינה של המרצת הפתיחה הינה עתירתם של המבקשים כי בית המשפט יצהיר כי המסמך שנחתם בין המבקש לבין מי מן המשיבים ביום 2.1.2008 (להלן בהחלטה זו : "ההסכם")

במסגרת הבקשות לסילוק על הסף, טענו המשיבים כי אין מקום לניהולו של הליך זה בשל העדר יריבות בין המשיבים לבין המבקשת, קיומן של סתירות בין הסעד המבוקש לבין דרך התנהלות המבקשים וטענותיהם בהמרצת הפתיחה, כמו גם העדר סמכות עניינית שעה שההליך ראוי היה כי יתברר (ככל שיש צורך לבררו), בבית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בהמרצת הפתיחה, בבקשות ובתגובות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי, להתקבל, ודין יתר טענות המשיבים להידחות. טעמיי להלן.

דחייה על הסף

לטענת המשיב 1, יש מקום להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת העדר יריבות בין המשיב לבין המבקשת, כמו גם מכוח הסתירה העובדתית הבאה לידי ביטוי בטענות המבקשים ובין אותן טענות לבין הסעד לו הם עותרים.

אקדים ואציין כי בחינת סילוקה של תביעה, או כל הליך המוגש לבית המשפט, נעשית בזהירות רבה.

גם מקום בו קיים סיכוי, ולו קטן, כי העותר/התובע, יוכל להוכיח טענותיו, על בית המשפט לאפשר לו להביא טיעוניו באופן מלא, וההכרעה, ראוי כי תתקבל עם סיומו של ההליך, ולא בתחילתו.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 788/76 ויטוריו חסון נ' פרברים בע"מ ואח' פ"ד לא(2) 667 וכן ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנא נגה(שיווק) 1981 בע"מ ואח' (טרם פורסם)).

בתיק זה שבפני אכן מתבקשת הצהרה בדבר בטלותו של הסכם אשר המבקשת אינה צד לו. עם זאת שאלת הקניית זכויותיה , מהותן והיקפן, ביחס לאותו מסמך, היא נושא המשלב בחובו אלמנטים משפטיים ועובדתיים גם יחד. המקום לדון בהן, אינו במסגרת של בקשה מקדמית לסילוק על הסף.

באופן דומה אני מוצאת להתייחס לטענותיו הנוספות של המשיב 1 ביחס לסעד המבוקש אל מול הנטען בכתבי הטענות. עצם העובדה כי המשיב 1 עצמו מצא להתייחס בבקשתו לנתונים עובדתיים כאלה ואחרים, היא המלמדת כי בפועל, המקום להכריע בטענות אלו, אינו בשלב הנוכחי.

סעד הצהרתי

לא יכול להיות חולק כי לבית משפט השלום סמכות לדון בהליך, גם מקום בו מתבקש במסגרתו סעד הצהרתי. כמו כן יש צדק בדברי ב"כ המשיבים על פיהן הסמכות העניינית נקבעת על פי מבחן הסעד.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן עו"ד נ' דן ארליך (טרם פורסם)).

לשיטת המבקש, שעה שלא ניתן לכמת את שווי הסעד, יש להורות על העברת ההליך לדיון בפני בית המשפט המחוזי, כמי שיש בידו סמכות שיורית. (בעניין זה ראה סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט).

אין בידי לקבל טענותיו אלו של המשיב 1, שעה שהמסמך עצמו נוקב בסכום של 180,000 דולר ארה"ב כתמורה הנקובה לכאורה לצורך וביחס למילוי כלל חיובי הצדדים.

אני מודעת לטענות העולות מכוח המרצת הפתיחה כמו גם הבקשות לסילוק על הסף, בדבר המשמעות הכלכלית של המסמך, או השלכותיו, ואולם אלו טעונות הוכחה, ובשלב הנוכחי "שוויו" של המסמך, הוא זה הנקוב בו.

שעה שעל פי סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט, נתונה לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעות כספיות עד לסך של 2,500,000 ₪, אין מקום להורות כי הסמכות לדון בתביעה, אינה נתונה לבית משפט זה.

סמכות עניינית

השאלה המהותית ביותר אליה נדרשתי במסגרת בקשה זו, הינה שאלת הסמכות העניינית מכוח מהותו של המסמך, והסעד המבוקש.

לשיטת המשיבים (בעיקר המשיבים 2-3) עסקינן במסמך אשר מגדיר זכויות במקרקעין (בעלות ולא שימוש), כמו גם כולל בחובו הצהרה בדבר בעלות במניות.

נוכח כך, ונוכח הוראות חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), נתונה הסמכות לבית המשפט המחוזי.

מצאתי לחלק את טיעוני המשיבים בעניין זה לשניים :

א. האם מדובר למעשה בתביעה שמשמעותה שאלת בעלות במקרקעין;

ב. האם משמעות ההצהרה הינה בעלות במניות, ומכאן שעליה להתברר בבית המשפט המחוזי.

בעלות במקרקעין

ההסכם נשוא המרצת הפתיחה, אינו חוזה מכר מקרקעין, והוא אף אינו מזכיר, ולו ברמז, את העובדה כי משמעותו העברת זכויות קנייניות במקרקעין.

בפועל, ובזהירות המתבקשת נוכח השלב בו מצוי ההליך כמו גם תוכנו של המסמך עצמו, אציין כי מדובר לכאורה בהסכם לסיום שותפות בשתי חברות ( "כינור דוד" ו- "סדר אירועים"), ותוך התייחסות אף לרכושן של אותן חברות, הצורך בהתחשבנות כספית ביחס אליהן מול המבקש וכיוצא באלה.

זאת ועוד, לכאורה, המקרקעין נשוא התייחסות המשיבים, אינם בבעלות ישירה של מי מן הצדדים, אלא של החברות הנזכרות בהסכם.

לסעד המבוקש אין כל נגיעה לבעלות במקרקעין, והמבקשים אינם עותרים לביצוע שינוי כלשהו במצבת הזכויות במקרקעין. למעלה מכך, לתוצאת ההליך (תהא אשר תהא) לא תהיה השלכה ישירה על זהות בעל הזכויות במקרקעין.

בעניין זה אני סבורה שיש לאבחן בין מקרה שבו מדובר בהסכם להעברת מניות בתאגיד אשר כל מהותו הן זכויות במקרקעין (כדוגמת מה שקרוי "חברות גוש חלקה" או איגוד מקרקעין כהגדרת מונח זה בחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) התשכ"ג 1963), לבין מקרה בו לתאגיד יש, בין היתר, זכויות במקרקעין.

יכול, ומקום בו היה מדובר בחברה אשר כלל זהותה מוגדרת מכוח היותה בעלים של נכס מקרקעין, היה מקום לקרוא לתוך המסמך את התוכן המהותי, ולראות בסוגיה ככזו הבאה לבחון שאלת זכויות במקרקעין.

(בעניין זה ראה ע"א 476/88 אשרתר נ' נפתלי פ"ד מה(2) 749, וכן ת"א (ראשון לציון) 6659/01 קידר נ' בר (טרם פורסם)).

עם זאת, ההסכם נשוא המרצת הפתיחה אינו מלמד, לכאורה, כי אלו הם פני הדברים, וממילא עוסק בשתי חברות ובפעילות כוללת, כאשר בהמרצת הפתיחה נטען כי פעילות זו החלה כפעילות של אולם אירועים.

נוכח כך, איני מוצאת לקבל את טענות המשיבים על פיהן, מדובר בתביעה שעניינה בעלות במקרקעין.

ויודגש, גם אם להכרעה בתיק שבפני תהא השלכה על שאלת הבעלות בתאגידים ומכאן גם בעקיפין, במקרקעין אלו ואחרים, אין בכך כדי לאיין את מסקנתי דלעיל, נוכח הטעמים שנמנו.

בעלות והעברת מניות

הוסיפו המשיבים 2-3 וטענו כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, מכוח העובדה כי עניינו של ההסכם הוא בעלות במניות.

המשיבים לא פירטו מהו סעיף החוק עליו הם נסמכים בטענתם זו, ודומה היה כי טענותיהם בעניין זה הינן כלליות מאוד וקשורות קשר הדוק לשאלת הזכויות במקרקעין.

עם זאת וככל שהדבר נוגע להוראות סימן ב1' לחוק בתי המשפט, דומה שאין מנוס מהעברת הדיון לבית המשפט המחוזי.

לכאורה, ההסכם נשוא המרצת הפתיחה עניינו פירוק שותפות בין צדדים, כאשר עיקרה של אותה שותפות באה לידי ביטוי באחזקה של מניות בחברות שונות. נוכח כך, יש לכאורה לראות את ההליך ככזה הנכנס תחת מסגרת הוראת סעיף 42ב(3) לחוק בתי המשפט.

במסגרת סעיף 42ב'(א) לחוק בתי המשפט נקבע כי "עניין כלכלי", הוא כל אחד מהעניינים המפורטים בסעיף ולרבות, בס"ק (3) :

" עניין אזרחי בקשר לזכויות או לחובות של בעלי מניות בחברה ככאלה, המוסדרים בתקנון החברה או בחוזה אחר".

נוכח הוראותיו של סעיף זה, כמו גם העובדה כי לכאורה בסעד ההצהרתי יש כדי להשליך במישרין על בעלותם של המבקשים והמשיבים גם יחד, במניות התאגידים, דומה כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.

עיון בהוראות סעיף 42ה' לחוק בתי המשפט נקבע כי עניינים כלכליים כמשמעותם בסעיף 42ב', שבסמכות בית משפט מחוזי שהוקמה בו מחלקה כלכלית, לא יידונו אלא בפני שופט המחלקה הכלכלית.

מתוך שכך, על מנת שהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי תוקנה סמכות בלעדית לדון בתביעה שבפני, נדרשים למעשה שניים:

האחד, כי הסמכות המקומית תהא מוקנית לבית המשפט באותו מחוז;

האחר, כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי (בסייגים הנקובים בהוראות החוק).

בכפוף לשני הסייגים שנמנו לעיל, מקום בו הסמכות העניינית והמקומית נתונה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, יידונו עניינים כלכליים בפני שופט של המחלקה הכלכלית בלבד.

עיון בדברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 59) (סמכות בעניינים כלכליים) התש"ע 2010 יש בו כדי לחזק מסקנתי זו כאשר נקבע בהם בין היתר :

" על פי המוצע תהא המחלקה הכלכלית בעלת הרכב קבוע של שופטים מקצועיים, והיא תרכז את כל ההליכים הפליליים והאזרחיים הנועצים בדין הכלכלי, ביחס לחברות פרטיות וציבוריות כאחד. כן יידונו לפני המחלקה האמורה....... והכל שעה שהליכים אלה יגיעו לבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו על פי כללי הסמכות המקומית.

(ראה עמוד 358 לדברי ההסבר, ההדגשה אינה במקור ה.ס.)

עיון בדברי ההסבר של ההצעה לתיקון החוק מלמדת כי המטרה שעמדה לכאורה בבסיס התיקון הייתה להבטיח כי עניינים המוגדרים כעניין כלכלי הנדונים בבית המשפט המחוזי מכוח הוראת סעיף 40 לחוק בתי המשפט, יובאו בפני שופטים אשר הוכשרו לכך באופן פרטני.

נוכח כך , ומקום בו לא קיים היום בית משפט "כלכלי" במחוז מרכז, היה מקום להותיר את ההליך דנן בבית משפט השלום.

ואולם, אין אני יכולה להתעלם הוראות סעיף 51(א1) לחוק בתי המשפט, במסגרתו נקבע כי על אף מהוראות סף קטן (א)(2) ו-(3), בית משפט שלום לא ידון בעניין כלכלי כמשמעותו בסעיף 42ב' , אלא במקרים החריגים הנקובים באותו סעיף ואשר אינם רלוונטיים לתיק שבפני.

מקום בו מצא המחוקק להורות, מפורשות, כי אין לבית משפט השלום סמכות לדון בסוגיות הנקובות במסגרת סעיף 42ב', לא ניתן להורות על הותרתו של ההליך דנן בפני, אלא שיש להורות על העברתו לדיון בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר

ממכלול הטעמים שנמנו לעיל, ובהתאם לסמכותי על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, אני מורה בזאת על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי, במחוז מרכז.

איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לצדדים ואף תוודא העברת התיק לבית המשט המחוזי.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ג, 2 בדצמבר 2012, בהעדר הצדדים.