1. בפניי תביעה כספית לסך 63,480 ₪ אשר הוגשה מטעם התובעת, תושבת העיר רעננה, כנגד עירית רעננה. במקור הוגשה התביעה גם כנגד פקח העיריה אריה יואב מילר (להלן: "הפקח") ואולם במהלך הישיבה המקדמית ובהסכמת הצדדים נמחקה התביעה כנגדו.

כתבי הטענות

2. בכתב התביעה נטען בתמצית כדלקמן:

א. בתאריך 11/1/12 נטל הפקח את פרטי זהותו של בן זוגה של התובעת, מאחר שלטענתו הלה לא אסף את צואת כלבו.

ב. למרות זאת ומטעמיה הגישה הנתבעת כתב אישום כנגד התובעת, שבו טענה כי התובעת היא זו שהשאירה צואת כלב ברשות הרבים מבלי לאסוף אותה.

ג. על מנת להתגונן מפני טענות הדו"ח שכרה התובעת את שירותיו של עו"ד בעלות של 3,480 ₪.

ד. בתאריך 15/3/12 התקיים דיון הקראה בבית המשפט לעניינים מקומיים, שבמהלכו כפרה התובעת (הנאשמת) בהאשמת הנתבעת (המאשימה). בתאריך 17/5/12 התקיים דיון הוכחות.

ה. במהלך הדיון טענה ב"כ התובעת, עו"ד מיכל סער, טענות עובדתיות ביודעה שאינן נכונות ולפיהן בעלה של התובעת סירב להזדהות ורק מסר את שם משפחתו. מאידך העיד הפקח כי הבעל מסר את פרטיו המלאים.

ו. עם תום פרשת ההוכחות טען ב"כ התובעת כי אין להשיב לאשמה ובית המשפט קיבל את הטענה ובפסק דין חמור מתח ביקורת חריפה על הנתבעת. לבקשת ב"כ התובעת הטיל בית המשפט הוצאות על הנתבעת בסך של 1,000 ₪. הוצאות אלה נגבו רק לאחר נקיטת הליכי גבייה בהוצאה לפועל.

ז. בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעת מכוח עוולות הנגישה והרשלנות בנזיקין.

ח. נזקי התובעת מסתכמים בסך של 63,480 ₪ וכוללים את עלות שכר טרחתו של ב"כ התובעת בהליך הפלילי, בזבוז זמן והפסד ימי עבודה בסך של 10,000 ₪ ועגמת נפש בסך של 50,000 ₪.

3. בכתב ההגנה טענה הנתבעת בתמצית כדלקמן:

א. התובעת היא בעלים של כלב. בעלה יעקב כשדי טייל עמו ביום 17/1/12 והפקח הבחין כי לא אסף את צואת הכלב בניגוד להוראות חוקי העזר של הנתבעת.

ב. הפקח ביקש את פרטיו של מר כשדי ונמסרו לו שם המשפחה והכתובת. כאשר הגיע הפקח למחלקה הווטרינרית מצא כי הבעלים של הכלב לפי הכתובת שנמסרה היא התובעת. הפקח מילא מתוך טעות את הדו"ח על שמה של התובעת.

ג. התובעת ובעלה לא פנו מראש אל הנתבעת כדי להעמידה על טעותה, אלא שהתובעת ביקשה להישפט. כל ניסיונות התובעת העירונית לשוחח עם התובעת במעמד דיון ההקראה עלו בתוהו. התובעת כפרה בדיון באישום וטענה לאליבי. רק בדיון ההוכחות הוברר לב"כ הנתבעת כי מי שטייל בפועל עם הכלב הוא הבעל, שאז הועלתה הטענה שיש מקום להמשיך בהליכים כנגד התובעת בשל הפרשנות המשפטית למונחים "בעלות והחזקת כלב".

ד. בית המשפט לעניינים מקומיים לא קיבל בפסק דינו את פרשנותה של הנתבעת ופסק כי לא היה מקום לשלוח את ברירת הקנס על שם התובעת על אף בעלותה על הכלב, אלא על שם בעלה.

ה. בדיון טען ב"כ התובעת ארוכות כי יש לחייב את הנתבעת בהוצאות ובית המשפט לעניינים מקומיים חייב את הנתבעת בהוצאות בסך של 1,000 ₪, שזהו סכום גבוה ביחס להליכים מסוג זה.

ו. התביעה היא עבור כפל הוצאות וכל כולה ניסיון ציני לסחוט כספי ציבור בעילת שווא.

ז. הנתבעת מפנה לפרשה קודמת שבה התנהלה התובעת מול עיריית רמת השרון בגין עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים. באותו עניין זוכתה התובעת בבית המשפט לעניינים מקומיים בהיעדר התייצבותו של הפקח ואולם לא נקבעו לה הוצאות ועל כן ניהלה שתי תובענות אזרחיות כנגד העירייה בגין הוצאותיה, אשר נדחו לבסוף בפסק דין מנומק של בית משפט השלום בהרצליה.

העדויות

4. בדיון שהתקיים בפניי העידו התובעת בעצמה, הפקח והתובעת העירונית עו"ד מיכל סער.

5. בעדותה טענה התובעת, בין היתר, כי לאחר קבלת הדו"ח סרה למחלקה הווטרינרית וטענה שלא ביצעה את העבירה, שאז הוצגה בפניה תמונה של בעלה המטייל עם הכלב (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 18 - 29). התובעת העידה כי לא ראתה לנכון לשלם את הקנס, שכן בעלה הוא שביצע את העבירה (עמ' 4 ש' 30 - עמ' 5 ש' 5). התובעת אישרה כי בעלה שילם בסופו של דבר קנס מופחת עבור ביצוע העבירה נשוא כתב האישום (עמ' 7 ש' 12 - 14).

6. הפקח העיד כי בעקבות המקרה הוא הודרך או הסיק שלהבא יש לרשום דו"ח כנגד מבצע העבירה בלבד (עמ' 8 ש' 27 - עמ' 9 ש' 7). הוברר כי לאחר מועד ביצוע העבירה צילם הפקח את בעלה של התובעת המטייל עם הכלב לצורך ההליך המשפטי בבית המשפט לעניינים מקומיים (עמ' 10 ש' 1 - 14). עוד העיד הפקח כי בתום לב טעה ורשם את הדו"ח על שם הבעל ולא על שם התובעת וכי בתום לב שינה את סעיף העבירה מסעיף 7(ד) לסעיף 7(ג) או להיפך על גבי הדו"ח עצמו (עמ' 11 ש' 1 - 12).

7. התובעת העירונית העידה כי עוד לפני מועד דיון ההוכחות הבינה שלטענת התובעת לא היא ביצעה את העבירה, שאז הוחלט לבחון שאלה משפטית באשר לאפשרות חיובו של בעל הכלב בעבירה שבוצעה על ידי אחר (עמ' 13 ש' 13 - 26 ; עמ' 14 ש' 5 - 19). ע"פ עדותה, במידה שהתובעת הייתה פונה אל התביעה העירונית בשלב שלאחר קבלת הדו"ח ומסבירה כי בעלה ביצע את העבירה, אפשר שהייתה מבוצעת הסבה של הדו"ח על שם הבעל (עמ' 13 ש' 27 - עמ' 14 ש' 4). בתשובה לשאלות ב"כ התובעת, העידה עו"ד סער בעניין שינוי סעיף העבירה בדו"ח עצמו, כי לא ניתנה הוראה לפקח לשנות את הסעיף וכי ממילא המדובר בשני סעיפים דומים הקשורים בעבירות דומות לעניין צואת כלב (עמ' 15 ש' 3 - 17). עו"ד סער הוסיפה כי לאחר קבלת פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ניתנה הנחיה מתאימה כיצד יש לרשום דו"חות (עמ' 16 ש' 21 - 27).

דיון והכרעה

עוולת הנגישה

8. סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 מגדיר את עוולת הנגישה:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

9. במקרה דנן ולאחר שמיעת העדויות, סבורני כי לא הוכח שהנתבעת פעלה בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת נגד התובעת. הפקח כתב בתום לב דו"ח כנגד בעליו הרשום של הכלב ולאחר שהתגלתה הטעות, בשלב שבו התגלתה, החליטה התביעה העירונית לבחון סוגיה משפטית באופן לגיטימי לחלוטין.

10. התרשמתי מעדותה של התובעת העירונית, כי אילו פנתה התובעת אל התביעה העירונית בשלב שלאחר קבלת הדו"ח, סביר להניח כי הדו"ח היה מוסב על שם בעלה.

11. לא נעלם ממני כי בהכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים (חע"ק 26995-03-12) נקבע שהפקח שינה במכוון את סעיף העבירה מ- 7(ד) ל- 7(ג) ואולם לא היה בשינוי זה משום הרעת מצבה של התובעת וסביר בעיניי כי נעשה בתום לב. אני דוחה בהקשר זה את טענותיו של ב"כ התובעת שהמדובר בזיוף.

12. למעלה מן הנדרש, סבורני כי לא היה בהליך שנוהל בבית המשפט לעניינים מקומיים כדי לחבל באשראי של התובעת או בשמה הטוב או כדי לסכן את חירותה. יש לזכור כי ההליך עסק בעבירה הקשורה באי איסוף של צואת כלב ולא יותר מכך.

13. לאור האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבעת על בסיס עוולת הנגישה בנזיקין.

עוולת הרשלנות

14. אין למעשה חולק כי הפקח ערך את הדו"ח כנגד התובעת עקב טעות.

15. התובעת פנתה ע"פ עדותה למחלקה הווטרינרית של הנתבעת והוצגה בפניה תמונת בעלה המטייל עם הכלב. אין חולק כי התובעת לא פנתה אל התביעה העירונית על מנת להסב את הדו"ח ממנה אל בעלה שעבר את העבירה ותחת זו ביכרה לשכור שירותיו של עו"ד ולהתמודד עם כתב האישום בבית המשפט לעניינים מקומיים.

16. כפי שכבר קבעתי לעיל, התרשמתי מעדותה של התובעת העירונית, כי אילו פנתה התובעת אל התביעה העירונית בשלב שלאחר קבלת הדו"ח, סביר להניח כי הדו"ח היה מוסב על שם הבעל ובכך היו מסתיימים כל ההליכים כנגד התובעת.

17. נמצא אפוא, שאפילו ניתן לומר כי הייתה התרשלות בפעולתו של הפקח אשר רשם את הדו"ח על שם בעלת הכלב ולא על שם הבעל מבצע העבירה, הרי שבקלות יחסית יכולה הייתה התובעת למנוע את כל השלכותיה של הטעות. הימנעותה של התובעת מפנייה אל התביעה העירונית, ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הפקח בעת מילוי הדו"ח לבין התוצאה של ניהול ההליכים המשפטיים בבית המשפט לעניינים מקומיים. למצער ניתן לומר כי הימנעות זו מהווה אשם תורם של התובעת בשיעור גבוה ביותר.

בהקשר זה יש לציין, כי בתי המשפט לעניינים מקומיים עמוסים מאד בדיונים בעבירות קנס וברירת משפט ומעודדים התנהלות ישירה בין התביעה העירונית לבין הנאשמים. כפועל יוצא, שיעור גבוה מאד של הדו"חות אינו מגיע להידיינות בבתי המשפט ואין לעודד נאשמים לנהל את עניינם בבית המשפט ולא לפנות אל התביעה העירונית, מקום שבו הם יודעים ויכולים להוכיח בוודאות כי לא עברו את העבירה נשוא הדו"ח.

18. החלטתה של התביעה העירונית, לאחר דיון ההקראה, לדבוק בהליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים בניסיון לבחון שאלה משפטית - האפשרות לחייב בעלים של כלב בקשר לעבירה אשר בוצעה על ידי מי מטעמו המטייל עם הכלב - אינה מהווה לטעמי התרשלות. המדובר בפעולה לגיטימית של התביעה העירונית, אשר העלתה טענה משפטית שלא נתקבלה ועל כך הושתו עליה הוצאות שכבר שולמו.

19. אשר על כן אני דוחה את תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת על בסיס עוולת הרשלנות.

נזקי התובעת

20. יחד עם זאת, מעבר לנדרש, סבורני כי אפילו היו מתקיימים במקרה זה כל רכיביה של עוולת הרשלנות, עדיין לא ניתן היה לחייב את הנתבעת בפיצוי.

21. ביחס לראש הנזק הנטען עבור שכר טרחתו של ב"כ התובעת בבית המשפט לעניינים מקומיים, דעתי כדעת התובעת, כי עצם פסיקת הוצאות לטובת נאשם לפי סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 אינה מונעת באופן אוטומטי תביעת פיצוי נוסף בהליך אזרחי.

22. ברע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' חגי יוסף, פ"ד נו(5) 403 קבע בית המשפט העליון כדלקמן (ההדגשה אינה במקור):

"לנוכח מתכונתו המיוחדת והמקוצרת של ההליך אין כל יסוד לומר כי די בקיומו של הליך לפי סעיף 80 כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו. כעניין שבעיקרון ניתן לומר, שקיום הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין איננו מעמיד לרשות הנאשם את ההזדמנות הראויה - המועמדת לרשותו בהליך של תובענה אזרחית - לבירור שלם ומקיף של זכאותו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב האשמתו ומעצרו, ובכך נשמט בסיס הרציונל עליו מבוססת הדוקטרינה לקיומו של השתק פלוגתא ... אין משמעות הדבר, כי הכרעה שנפלה בהליך לפי סעיף 80 לא תוכל בשום מקרה להקים השתק פלוגתא בתובענה אזרחית שתוגש מטעם הנאשם. כאשר בהליך לפי סעיף 80 אין הנאשם מגביל את עצמו לחומר המצוי בתיק אלא גם מביא ראיות להוכחת חבות המדינה - ותביעתו האזרחית נסמכת על אותה תשתית נטענת - מתקבל על הדעת שיהיה בידי המדינה לטעון כי הכרעת בית המשפט הפלילי הקימה השתק פלוגתא. אך דומה כי גם במקרה כזה תוכל המדינה להעלות את טענתה לא על סף הדיון בתובענה האזרחית, אלא רק במסגרת בירורה לגופה, תוך שתידרש להתייחסות קונקרטית למהות המימצא שנקבע על יסוד הראיות שהובאו על-ידי הנאשם לפני בית המשפט הפלילי בהשוואה לראיות שהובאו על-ידו להוכחת תביעתו האזרחית".

23. בענייננו טען ב"כ הנאשמת להוצאותיה לאחר הכרעת הדין (פרוטוקול הדיון צורף כנספח 4 לכתב התביעה). במסגרת טענותיו ציין כי "הנאשמת באה עם עורך דין לדיונים בבית המשפט" (עמ' 7 ש' 28 - 29) וכי "זה המקום שיש להטיל על המאשימה הוצאות" (עמ' 8 ש' 4). יצוין כי ב"כ הנאשמת הוא גם ב"כ התובעת בהליך זה.

24. נמצא שהתובעת טענה, בין במפורש ובין במשתמע, להוצאות שנגרמו לה עבור שכר טרחת בא כוחה בהליך בבית המשפט לעניינים מקומיים. מכל מקום, לא הייתה שום מניעה כי ב"כ התובעת יעלה את סוגית שכר טרחתו במסגרת הטיעון להוצאות. בית המשפט לעניינים מקומיים שקל את הדברים וקבע כי על המאשימה לשלם את הוצאות הנאשמת בסך של 1,000 ₪. אין חולק כי סך זה כבר שולם.

25. נמצא אפוא כי המדובר באותם המקרים, אשר לפי פסיקת בית המשפט העליון שצוטטה לעיל, מקימה הכרעת בית המשפט הפלילי השתק פלוגתא. לפיכך אין לשמוע את טענותיה של התובעת במסגרת הליך זה ביחס להוצאות שכר טרחת בא כוחה בבית המשפט לעניינים מקומיים.

26. ראש נזק נוסף אשר נטען בכתב התביעה הוא "בזבוז זמן והפסד ימי עבודה" בסך של 10,000 ₪. התובעת לא הגישה שום ראיה ביחס לראש נזק זה. לא הוכח כי התובעת היא אישה עובדת, מהי עבודתה, מהו שכרה ומהו אבדן השכר אשר נגרם בעטיים של ניהול ההליכים המשפטיים.

ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי ראש נזק זה הוכח מעצם העובדה שהתובעת לא נחקרה בגינו במסגרת חקירתה הנגדית. טענה זו חסרת בסיס. הנטל להוכיח נזק מוטל על התובעת אשר אפילו לא ביצעה ניסיון להרימו.

27. ראש הנזק השלישי והאחרון אשר נטען בכתב התביעה הוא עבור עגמת נפש, אשר הוערך, לא פחות ולא יותר, בסך של 50,000 ₪. במהלך עדותה של התובעת לא ניתנה התייחסות לעגמת הנפש ואולם במענה לשאלות בית המשפט טענה התובעת לחששות בזמן הדיון הראשון בבית המשפט לעניינים מקומיים ובהמשך לחרדה גדולה שהיא חשה ביחס לכל ישיבה בבית משפט.

28. לא התרשמתי כי אכן זהו המצב - לא בהתנהלותה של התובעת במהלך הדיון בפניי ואף לא באופן כללי בהתנהלותה של התובעת בבתי המשפט כפי שהוצגה בפניי.

רשימת המסמכים שהוצגו על ידי הנתבעת כוללת בין היתר את החלטת בית משפט השלום בכפר סבא בעניין ת.א. 6090/07 חניתה כשדי נ' עירית רמת השרון ואת פסק הדין של בית משפט השלום בהרצליה בעניין ת.א. 781-06-08 חניתה כשדי נ' עירית רמת השרון.

בחינת ההחלטה ופסק הדין מעלה כי גם בעבר ראתה התובעת לנכון להגיש תביעה אזרחית לאחר שעירית רמת השרון חזרה בה מאישום כנגדה בעבירת השלכת אשפה, עקב אי התייצבותו של פקח העיריה לעדות.

ההליכים בתיק שבפניי הם בבחינת הפעם השנייה שבה בוחרת התובעת להתנהל באופן דומה ולמצער ניתן לומר כי אין זו התנהלות המאפיינת אדם החרד מפני ישיבות בבתי משפט.

29. לאור האמור לעיל לא מצאתי עילה לחיוב הנתבעת בהוצאות התובעת ואף לא מצאתי שהוכח נזק כלשהוא. נדמה כי לא היה מקום להגיש את כתב התביעה, והגשתו על סך של 63,480 ₪ לא הייתה בבחינת מעשה סביר. לא יעלה על הדעת כי כל אדם אשר יזוכה מאישומים פעוטים יחסית של עבירות קנס או ברירת משפט יגיש לאחר מכן תביעה אזרחית להוצאות ולנזק. התובעת עשתה כן זו הפעם השנייה ופעמיים ללא בסיס של ממש.

30. אני מורה אפוא על דחיית התביעה. התובעת תשלם לנתבעת, בתוך 30 יום מהיום, את הוצאות ההליך בסך של 6,500 ₪.

ניתן היום, י' שבט תשע"ד, 11 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.