התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד, 16.10.71, תושב הרשות הפלסטינאית, נפגע באירוע מיום 04.04.12, במהלך עבודתו כטפסן, עת נפל מגג מבנה באתר בנייה בו עבד (להלן: "התאונה"). ביום התאונה התובע היה בן 40.47 שנים וכיום בן 45.74 שנים.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי.

הצדדים

1. נפתלי ניסן ובניו בע"מ עוסקת בעבודות בניין ופיתוח, היא הבעלים של טרקטור עם זרוע – טלסקופ (להלן: "הנתבעת 1 או "הטרקטור"), שימשה כקבלן ראשי ומזמינת העבודה לביצוע בתי קרקע בישוב "שומריה" (להלן: האתר").

2. מנורה חברה לביטוח בע"מ ביטחה את הטרקטור בביטוח חובה (להלן: "הנתבעת 2").

3. א. שומרי הנגב בע"מ הייתה מעסיקתו של התובע בזמן התאונה ומי שחתמה, עם הנתבעת 1, על הסכם לביצוע עבודות שלד באתר (להלן: "הנתבעת 3").

4. הנתבעת 1 כפרה בחבותה וכן שלחה הודעה מטעמה לצדדים השלישיים 1-2.

5. התביעה כנגד צד שלישי 2 נדחתה בהסכמת שולחת ההודעה.

פסק דין חלקי

6. בתחילת ההליך, חלקו הצדדים באשר לנסיבות אירוע התאונה. התובע והנתבעות 1 ו-3 (יכונו להלן: "הנתבעות") טענו כי התאונה מהווה "בתאונת דרכים" ואילו הנתבעת 2 טענה שאין מדובר בתאונת דרכים.

7. ביום 21.06.15 ניתן פס"ד חלקי בתיק זה, ע"י כב' השופט הולצמן, לפיו התאונה נשוא התביעה אינה מהווה תאונת דרכים וכתוצאה מכך נדחתה התביעה כנגד הנתבעת 2 (להלן: "פסק הדין החלקי").

במסגרת פסק הדין החלקי נקבע כממצא עובדתי כי התאונה התרחשה עקב איבוד שיווי משקלו של התובע לאחר שעמד על טפסנות של מעקה הגג, כשהוא עם הגב אל הטרקטור, כאשר חבילת הברזלים הייתה תלויה על זרוע – הטלסקופ, שהייתה במצב סטטי, אז התובע משך את הברזלים לכיוונו, תוך הפעלת כוח, וכתוצאה מכך, הברזלים פגעו בו, התובע איבד את שיווי משקלו ונפל ארצה (פסקה 15 ו – 21 לפסק הדין החלקי).

ראיות והסדרים דיוניים

8. הצדדים הגישו את ראיותיהם באופן הבא:

א. התובע הגיש תצהיר מטעמו; תצהיר של מר אימן שרחה ותיק מוצגים הכולל 65 עמודים.

הנתבעת 1 הגישה תיק מוצגים הכולל 44 עמודים.

הנתבעת 3 הגישה תצהיר של מנהל הנתבעת 3, מר חאלד דרוויש וכן תיק מוצגים הכולל 109 עמודים.

במסגרת דיון מיום 23.01.17 הסכימו הצדדים שתיקי המוצגים שהוגשו מטעמם ישמשו כראיה בהליך.

ב. במסגרת "הודעה משותפת מטעם הצדדים" הסכימו הצדדים כי התיק יוכרע לאחר שיוגשו סיכומים בכתב, על בסיס הראיות שהוגשו בתיק, וללא חקירות ראשיות ונגדיות וכי העדר חקירות נגדיות של העדים – לא יבוא לחובת מי מבעלי הדין. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ביום 22.03.17.

ג. במסגרת דיון מיום 18.06.17 הצדדים הגיעו להסכמה, כך שלאחר שביהמ"ש ידון בשאלת אחריותו התורמת של התובע, ככל שקיימת, יתרת אחריות, תחולק בין הנתבעות 1 ו – 3 באופן הבא:

הנתבעת מס' 1 – 37.5%;

הנתבעת מס' 3 - 62.5%;

9. הסכמה זו אושרה ע"י בית המשפט וקיבלה תוקף של החלטת בית משפט (עמ' 37 לפרוטוקול).

טענות התובע

10. לטענת התובע, הנתבעות אחראיות לתאונה משום שלא התקינו אמצעי מיגון מסביב לגג ולא שמרו על כללי בטיחות נאותים בעבודה. בהקשר זה נטען כי מעקה הגג לא היה מגודר ולא היו פיגומים מסביב לבניין עליהם ניתן היה לעמוד. עוד נטען, כי לא סופק לו ציוד מתאים לעבודה בגובה לרבות רתמה וכי עצם העלאת ברזלים לגג באמצעות טרקטור, חלף מנוף, נעשה משיקולים של חיסכון. לאור האמור, נטען כי הנתבעות אחראיות לקרות התאונה משום שלא וידאו שיטת עבודה בטוחה.

טענות התובע 2

11. התובע 2, המוסד לביטוח לאומי, הצטרף לתביעת התובע וטוען לשיבוב, בגין התגמולים ששולמו לתובע בעבר ואלו שישולמו בעתיד, בסכום כולל של 271,768 ₪ (למען שלמות התמונה יצויין כי המוסד לביטוח לאומי הגיש את התביעה בשלב מאוחר, בחלוף כחמש שנים לאחר הגשת התביעה).

טענות הנתבעת 1

12. הנתבעת 1 טוענת כי אין לה כל אחריות לתאונה. לשיטתה, יש להטיל את האחריות לתאונה על הנתבעת 3 שהינה מעסיקתו של התובע. הנתבעת 1 מיקדה את טענותיה בכך שיש להטיל על התובע 1 אשם תורם בשיעור גבוה שעה שפעל באופן רשלני ולשיטתה יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור שלא יפחת מ- 50%.

טענות הנתבעת 3

13. הנתבעת 3 טוענת שלא התרשלה וכי עשתה כל אשר לאל ידה כדי להבטיח את בטיחות העבודה באתר. הנתבעת 3 מדגישה כי מסביב למשטח הגג היה טפסנות בגובה כ – 110 ס"מ ששימש גם כמעקה, בכך לטענתה מילאה את חובתה להבטיח תנאי עבודה הולמים למניעת נפילת עובדים אולם אין בכך כדי למנוע את כלל הנפילות, שעה שהתובע התרשל, כאשר עמד מיוזמתו על המעקה ומשך את חבילת הברזלים כשהוא לא קשור וחשוף לנפילה, בניגוד לנהלים ולהוראות הבטיחות שהונהגו באתר. בדומה לנתבעת 2, גם הנתבעת 3 טענה כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי ולשיטתה בשיעור של 100%.

נסיבות התאונה, האחריות ואשם תורם

14. למעלה מן הצורך ועל אף שהצדדים הגיעו להסדר דיוני בשאלת החבות, אדון בתמצית בשאלת החבות. כאמור, התובע טוען כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפיו במישורים הבאים: לא התקינו אמצעי מיגון מסביב לגג; לא סופק לו ציוד מתאים לעבודה בגובה כגון רתמה; לא שמרו על כללי בטיחות נאותים בעבודה עת העלו ברזל לגג באמצעות טרקטור במקום מנוף המיועד לכך.

15. במסגרת פסק הדין החלקי נקבע כממצא עובדתי כי התובע נפגע מנפילה עת עמד על הטפסנות של מעקה הגג, כאשר משך את חבילת הברזלים שפגעו בגופו הוא נפל. בתחילת ההליך הוגשה תמונה שסומנה נ/1 של בית קרקע בפרויקט. על דרך הכלל בתיקים דומים בהם נפגעים עובדים מנפילות, יש משמעות מכרעת באיזה גובה עמד הנפגע. במקרה דנן, לאור פסק הדין החלקי אין מחלוקת כי התובע עבד על גג של בית קרקע במהלך ביצוע עבודת טפסנות, ללא אמצעי מיגון כלשהם, ובכלל זה ללא רתמת קשירה. עצם העבודה בגובה מעל 2 מטר על גג כרוכה מעצם טיבה בסיכון לנפילה ופציעה, כפי שאירע במקרה זה. הדבר נלמד מתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז – 2007 האוסרות להעסיק עובד בעבודה בגובה מעל 2 מטר, מבלי שהוא מאובטח במערכת מתאימה של רתמת גוף לבלימת נפילה (תקנה 7). הוראת דין זו מהווה מקור להטלת חבות נזיקית עצמאית במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה, וניתן ללמוד ממנה על סטנדרט הזהירות הראוי במאפייני הסיכון המדובר, לעניין עוולת הרשלנות.

אין חולק כי בעת הפגיעה התובע לא היה מאובטח באמצעות רתמת מגן מפני נפילה מגובה. טענת הנתבעות כי הונהגו אמצעי בטיחות באתר לא נתמכה בראיות קונקרטיות (תמונות, טופסי הדרכת עובד וכיוצ"ב), והמסקנה הסבירה יותר העולה מהראיות היא כי לא הונהגו בפרויקט אמצעי בטיחות מספקים וראויים.

16. היוצא מכל האמור, כי התובע נפגע עקב איבוד שיווי משקלו לאחר שעמד על מעקה הגג ומשך את חבילת הברזלים מהטרקטור, אשר פגעו בו, איבד את שיווי משקלו ונפל. התובע לא היה מוגן באמצעי מיגון כלשהם, לא סופקה לו הדרכה מתאימה באשר לסיכונים ואמצעי הבטיחות שיש לנקוט בעבודה, ולפיכך המסקנה כי הנתבעות חבות בנזיקין כלפי התובע.

אשם תורם – המסגרת הנורמטיבית

17. בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו ובכלל זה על המעביד להנהיג שיטת עבודה וסביבת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות הכרוכות בעבודתם.

המעביד נדרש למלא אחר הוראות הדין בנוגע לאמצעי בטיחות שיש להתקין (תקנות בטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי, תשנ"ז -1997; תקנות בטיחות בעבודה (עבודות בנייה, תשמ"ח -1988)), להדרכות שיש להעביר לעובדים (תקנות בטיחות בעבודה (מסירת מידע והדרכות עובדים, תשנ"ט 1999)) ולפקח כי העובדים אכן מקיימים את הוראות הבטיחות (תקנות בטיחות בעבודה (עבודות בגובה), תשס"ז -2007).

18. בשורה ארוכה של פסק דין נקבע כי בתאונות עבודה יש להקפיד עם המעביד ולצמצם בייחוס הטלת אשם תורם על העובד. עם זאת, גם על העובד מוטלת חובה להיזהר בבואו לבצע את עבודתו והוא נדרש למלא אחר כללי הזהירות ולהשתמש בציוד הבטיחות שסיפק לו המעביד. במקרה בו נמצא כי תרומת העובד לקרות התאונה בולטת וברורה יש לחייבו ברשלנות תורמת. כך נקבע במסגרת ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו (פורסם בנבו):

"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד".

ברבות השנים, הלכה זו השתרשה במשפט הישראלי ונקבע כי: "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [פורסם בנבו]). בהקשר זה נקבע כי המבחן המקובל לבחינת אשמו התורם של העובד הוא "מידת האשמה", כלומר, בחינת האשמה המוסרית של העובד ושל המעביד ולהציב את מעשי הרשלנות של המזיק (המעביד) והניזוק (העובד), זה מול זה, כדי להעריך את מידתם ומשקלם (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם [פורסם בנבו]).

כך, למשל, בע"א 1008/93 נקבע אשם תורם בשיעור 30% לעובד מנוסה שנפגע בעבודתו ליד מכונת חיתוך שלא הייתה מגודרת לבטח; בע"א 655/80 נקבע אשם תורם בשיעור 30% למנוח שהיה עובד מנוסה ובצע עבודות הריסה באתר בניה מבלי שהמתין לנוכחות נציג הבעלים או מנהל עבודה; בע"א 819/77 נקבע אשם תורם בשיעור 40% למנוח שהיה אחראי על ענייני החשמל והאחזקה אצל מעבידתו, ידע אודות ליקויים בחיבור למקור הזרם החשמלי, ידע אודות אזהרת מפקח העבודה והיה ער לסכנות שבהפעלת מקדחה חשמלית ממנה נפגע בסופו של דבר; בע"א 662/89 נקבע אשם תורם בשיעור 25% לעובד ותיק ששימש ראש צוות חשמלאים ונפגע עקב הפעלת מכונה שהייתה מוכרת לו ולגבי השימוש בה הוזהר בעבר; בע"א 417/86 נקבע אשם תורם בשיעור שליש מהנזק לניזוק שהיה ממונה על סדרי העבודה במטבח בו החליק על כתם שמן; בע"א 453/72 אושרה בבית המשפט העליון קביעה של אשם תורם בשיעור 25% למנוח שהיה עובד מיומן ומנוסה; בע"א 110/80 אישר בית המשפט העליון אשם תורם בשיעור של 30% למנופאי מנוסה שהרים מנוף בשיטה רשלנית; בת.א. (חי) 280/95 קבע בית המשפט המחוזי אשם תורם בשיעור 30% למנהל תחזוקה שנפגע בעת שימוש בדיסק ידני; בע"א (ת"א) 2993/04 אישר בית המשפט המחוזי אשם תורם בשיעור של 55% לעובד מנוסה שקפץ בחוסר זהירות מרכב עם משא כבד על גבו; בע"א 12675/07 נקבע אשם תורם בשיעור של 50% לעובד שנפל מגג מבנה שעליו עבד לאחר שלא היה קשור למערכת בטיחות שסופקה לו.

19. במקרה הנוכחי מצאתי כי התנהלותו של התובע הייתה רשלנית ותרמה תרומה משמעותית לקרות התאונה, בהתאם לממצאים עובדתיים שנקבעו במסגרת פסק הדין החלקי עולה כי התובע סיכן את עצמו במספר פעולות שהעיקריות ביניהן, כי העמיד את עצמו במקום מסוכן, בקצה הגג, על לוחות עץ (טפסנות) כשהוא עם הגב אל הטרקטור; הפעיל כוח רב, מעבר לנדרש, לצורך משיכת חבילת הברזלים שהייתה תלויה על זרוע הטלסקופ, לא יצר קשר עין עם נהג הטרקטור ולא הסתכל לכיוונו, וגם לא נעזר באופן נכון בשלושה עובדים נוספים שהיו על הגג באותו זמן.

נוכח האמור, מדובר בתאונה שהתרחשה משני גורמים נפרדים. מצד אחד, הנתבעות 1 ו- 3 לא סיפקו לתובע ציוד בטיחות מתאים לעבודה בגובה, מצד שני, התובע הוא האשם בכך שהעמיד עצמו על טפסנות של מעקה הגג כשהוא עם הגב אל הטרקטור תוך שהוא מפעיל כוח, ואילו לא היה פועל כך היה מונע את התאונה. לפיכך מצאתי לנכון, בנסיבות העניין שלפני, לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%.

הנכות הרפואית

20. לבית המשפט הוגשו שתי חוות דעת ע"י שני מומחים שונים בתחום האורתופדיה.

ד"ר דוד גורן הגיש חוות דעת מטעם התובע בה קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה כדלקמן:

• 20% לפי סעיף 49 (2) (ו) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), בגין הגבלת התנועות במפרק הסובטלרי הימני.
• 5% לפי סעיף 48 (3) (א) מותאם במחציתו, בגין הגבלה קלה בתנועות הקרסול הימני.
• 5% לפי סעיף 75 (1) (א) - (ב) בגין צלקת בעקב.

בהתאם לאמור, נכותו המשוקללת של התובע עומדת על 27.8%.

21. פרופ' דן עטר הגיש חוות דעת מטעם הנתבעת 1 בה קבע לתובע נכות זהה בגין הגבלת התנועות במפרק הסובטלרי ובגין ההגבלה בתנועות הקרסול, אולם ביחס לצלקת פרופ' עטר קבע כי לשיטתו הצלקת אינה מקנה נכות.

22. בהתאם לאמור לעיל, מוסכם, כי נכותו המשוקללת של התובע בתחום האורתופדיה, עומדת על 24%.

בשים לב לאמור, המחלוקת בין הצדדים באשר לנכות הרפואית מצומצמת מאוד ונוגעת אך ורק ביחס לנכות בגין הצלקת (5% או 0%). בהקשר זה יצויין כי גם המומחה מטעם הנתבעת 1 אינו חולק על עצם קיומה של צלקת, אלא על שיעור הנכות שיש לקבוע בגינה.

הצדדים ויתרו על חקירת המומחים הרפואיים.

לנוכח האמור, אני מקבל ומאמץ את מסקנותיהם וממצאיהם של שני המומחים מטעם הצדדים, לגבי הנכות האורתופדית שעומדת על 24%. בשאלת הנכות בגין הצלקת אדון במסגרת הנכות התפקודית.

הנכות התפקודית

23. התובע טוען כי נכותו התפקודית עולה בשיעור ניכר על נכותו הרפואית ויש להעמידה בשיעור של 50%, מנגד טוענות הנתבעות כי הנכות התפקודית נמוכה באופן ניכר מהנכות הרפואית.

ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית. הנכות התפקודית נקבעת על-ידי בית המשפט. היא מבטאת את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בכל תחומי החיים. אמנם אין לקבוע חזקה של זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. עם זאת, הנכות הרפואית משמשת "מקור השראה" להערכת הנכות התפקודית [ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (10.1.2015), פסקה 6].

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והתרשמתי מיכולותיו של התובע, אשר חזר לבצע עבודות בנין בחלוף כחודשיים לאחר התאונה, בהתחשב בכך שמסקנותיהם של המומחים מטעם הצדדים זהות, למעט הנכות בגין הצלקת, בשים לב להלכה הפסוקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, מצאתי לנכון להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע לפי נכות בשיעור של 24%.

באשר לצלקת, כידוע, על דרך הכלל נכות בגין צלקת אינה תפקודית, בוודאי במקרה דנן על רקע מיקומה של הצלקת (בעקב) ולפיכך אתחשב בצלקת שנותרה בגופו של התובע, בעיקר במסגרת ראש הנזק הדן ב"כאב וסבל".

כאב וסבל

24. ב"כ התובע עותר לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל לפי נכות רפואית בשיעור של 28% על פי שילוש התוצאה מהנוסחה המקובלת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מנגד, הנתבעות טוענות כי יש לפסוק פיצוי לפי כפל הנוסחה הנ"ל בסכום גלובאלי של 50,000 ₪.

בעניין אופן חישוב הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני, אני מפנה לדברי כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 180/88 יצחק עוזרי נ' ראובן שרופי ואח' (פורסם בנבו):

"... שבתביעות לפי פקודת הנזיקין יש לקבוע את שיעור הפיצויים על נזק לא ממוני בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי הנידון בפני בית המשפט, כשבית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל בנסבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שעור הנכות, הטפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסיבות הרלונטיות האחרות. המדובר בפיצויים בדרך אמדן בהתחשב בנסבות המיוחדות של המקרה, הבאים לענות על הנזק הלא ממוני שנגרם בפועל. לא כן הדבר בקביעת שעור הנזק הלא ממוני בתביעה לפי חוק הפיצויים. בתביעה על פי חוק זה, קבעו התקנות דרך מכנית לקביעת שיעור הפיצויים שאין לסטות ממנה, בכפוף לשיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי תקנה 2(ב) לתקנות ".

הבאתי בחשבון, בין היתר, כי לתובע נותרה נכות רפואית משמעותית, לכל הפחות, בשיעור של 24% לצמיתות, התובע אושפז למשך 8 ימים לסירוגין, הניתוחים שנאלץ לעבור כתוצאה מהתאונה, תקופות אי הכושר הזמניות, ההגבלה בעבודה, הצלקת בעקב וכן יתר הטענות הנוספות שהובאו על ידי הצדדים.

בשים לב לכל המפורט לעיל ולרבות הפסיקה הרלוונטית, סבור אני כי נכון יהיה להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין הנזק שאיננו ממוני על סכום של 140,000 ₪ נכון להיום, ובקביעת סכום הפיצוי כבר לקחתי בחשבון שסכום זה כולל גם את הריבית המגיעה ממועד היווצרות עילת התביעה.

בסיס השכר

25. כאמור, התובע תושב הרשות הפלסטינאית (חברון) ובזמן התאונה עבד בישראל באמצעות אישורי כניסה לישראל שהונפקו לו ומכאן שיש צורך ללבן את סוגיית בסיס השכר.

מדו"ח רציפות בעבודה שהוגש עולה כדלקמן:

בשנת 2011 (שנה לפני התאונה) השתכר סך של 17,070 ₪ (עבד במשך 5 חודשים) - בממוצע לכל חודש כ- 3,414 ₪ (ברוטו).

בשנת 2012 (שנת התאונה) השתכר סך של 39,205 ₪ (עבד במשך 10 חודשים) - בממוצע לכל חודש כ – 3,920 ₪ (ברוטו).

בשנת 2013 (שנה לאחר התאונה) השתכר סך של 54,547 ₪ (עבד במשך 12 חודשים) - בממוצע לכל חודש כ – 4,545 ₪ (ברוטו).

בשנת 2014 עבד התובע 11 חודשים במקום עבודה אחד ושני חודשים במקום עבודה שני, השתכר סך של 49,979 ₪ - בממוצע לכל חודש כ – 4,165 ₪ (ברוטו).

במסגרת תצהירו טען התובע כי השתכר בממוצע בסך של 4,500 ₪ לחודש בערכי קרן (סעיף 6 א לתצהירו וכן סעיף 4 א לתחשיבו). במסגרת קדם המשפט נשאל ביחס לכושר השתכרותו בשנת 2016 והשיב כי בחודש אוקטובר 2016 השתכר סך של 6,000 ₪ לחודש ואילו בחודש נובמבר 2016 השתכר בסך של 7,500 ₪ לחודש. במסגרת סיכומי ב"כ התובע הועלתה טענה כי שכרו של התובע גבוה מהמצוין בתלושי השכר שהוגשו.

מנגד, הנתבעת 1 טוענת כי התובע אינו יכול לטעון לבסיס שכר שונה ממה שטען בתצהירו, קרי, 4,500 ₪ לחודש וזאת רק ביחס להפסד שכר לעבר. באשר להפסד שכר לעתיד, הנתבעת 1 טענה כי עסקינן בעובד שטחים ועל פי ההלכה הפסוקה יש לחשב ולהעמיד את בסיס שכרו החודשי על סכום של 2,000 ₪ לחודש תוך הפנייה בעניין זה לע"א 8288/00 קרנית נ' סכסך [פורסם בנבו] (סעיף 8 לסיכומיה). הנתבעת 3 טענה כי על אף ההלכה הנוהגת באשר ל'עובד שטחים' היא תעמיד את בסיס שכרו של התובע על סך של 3,000 ₪ לעתיד (סעיף 2-3 לסיכומיה).

בשורה של פסקי דין נקבע כי חישוב אובדן כושר השתכרות לעתיד לתושב שטחים שלא הוכחה יכולת השתכרותו ולא הוכחו סיכוייו לקבל אישור עבודה בישראל ייעשה לפי השכר הממוצע בשטחים העומד על סך של 2,000 ₪. הכלל המנחה הוא שיש לפסוק בסיס שכר ממוצע הנוהג בשטחים וזאת בהעדר ראיות אחרות (ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]).

בעניין שהובא לבית משפט העליון נדון עניינו של קטין תושב שטחים שמרבית בני משפחתו אקדמאים ומשכילים לאחר שבית משפט קמא חרג מההלכה המנחה והעמיד את בסיס השכר על סך של 3,000 ₪. במסגרת הערעור מציין כב' השופט עמית כי לא היה מקום לחרוג מבסיס השכר על אף שמרבית בני משפחתו של הקטין אקדמאים ומשכילים והיה צריך להעמיד את בסיס השכר על סך של 2,000 ₪ לחודש (ע"א 7113/10 מוחמד עלושי נ' יוסף מסרי [פורסם בנבו]).

חריג לכלל זה מצוי בתושב מזרח ירושלים הצפוי להשתלב בשוק העבודה בישראל לגביו נקבע פיצוי בשיעור השכר הממוצע הנוהג בישראל (ת"א [מחוזי ירושלים] 7125/05 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]).

סבורני כי במקרה שלפני, יש מקום לחרוג מפסיקת פיצוי לפי בסיס השכר הממוצע בשטחים וזאת לאחר שהונחו ראיות לעניין יכולת השתכרות בפועל. במה דברים אמורים:

א. מדובר בתובע כבן 45 וניתן לעמוד על יכולת השתכרותו;

ב. לתובע היו אישורי כניסה לישראל לסירוגין (במשך מספר שנים);

ג. בשנים האחרונות (לפני התאונה ולאחריה) התובע עבד בישראל, אם כי לא באופן רציף, נתון שיש בו כדי ללמד על יכולת לעבוד ולהתפרנס בישראל;

ד. מתלושי השכר שהוגשו עולה כי התובע עבד בישראל בין השנים 2015 – 2011.

ה. מתוך 27 שנות עבודה (מגיל 18 ועד גיל 45) עולה שהוא עבד בישראל כשלוש וחצי שנים בלבד.

26. בהתחשב בנתונים אלו, אשר מציגים יכולת השתכרות בפועל בתחום מדינת ישראל, בהתחשב בעדותו של התובע, אשר העיד במסגרת קדם המשפט, כי החל לעבוד בישראל בגיל 22-23 וכי היו חודשים שלא היו לו אישורי כניסה לישראל ברצף (פרו' מיום 23.01.17 עמ' 28-29), בהתחשב בחוסר הוודאות לגבי קבלת היתרי כניסה לישראל בעתיד, בהתחשב בגילו של התובע כיום (45 שנים), בהתחשב בכך ששכרו בשנה שקדמה לתאונה עמד על סך של כ- 3,400 ₪ בממוצע לחודש בערכי קרן, בהתחשב בכך ששכרו בשנה שלאחר התאונה עלה, נראה לי ראוי ונכון להעמיד את בסיס השכר, לצורך חישוב הפסד השתכרות לעתיד, על 150% מהשכר המקובל בשטחים, היינו על סך של 3,000 ₪ לחודש (לאחר תוספת שיערוך למועד מתן פסק הדין).

יודגש כי עסקינן בתושב שטחים שהוכיח יכולת השתכרות בפועל בישראל, להבדיל מעובד שטחים שלא עבד בישראל ואין לו היתר כניסה לישראל.

הפסד השתכרות לעבר

27. כאמור התאונה התרחשה ביום 04.04.12. המומחה מטעם הנתבעות לא קבע לתובע נכויות זמניות ואילו המומחה מטעם התובע קבע לו נכויות זמניות כדלקמן:

- 100% למשך 3 חודשים מיום התאונה;

- 50% למשך 3 חודשים נוספים;

- 30% למשך 4 חודשים.

במוסד לביטוח לאומי אושרו דמי פגיעה מלאים למשך חודשיים מיום 04.04.12 ועד ליום 04.06.12. מדו"ח רציפות בעבודה עולה כי התובע שב לעבודתו בחלוף כחודשיים, קרי, במהלך חודש יוני 2012. לאחר תקופה זו, מתוך 61 חודשים עד היום, לטענת ב"כ התובע 8 חודשים הוא לא עבד כלל כתוצאה מהתאונה, בין אפריל 2015 ועד ליוני 2015 ובין אוקטובר 2015 ועד לפברואר 2016, זאת כשלוש שנים לאחר התאונה. יצוין כי באותם שמונה חודשים נכותו של התובע הייתה כבר מגובשת, והתובע הוכיח יכולת חזרה לעבודה מלאה לפני אותם חודשים וגם לאחריהם ולא הוצגו אישורי אי כושר המתייחסים לחודשים אלה.

המדובר בנזק מיוחד והתובע לא הרים במידה המספקת את הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין המצב הרפואי בעקבות התאונה, לבין כך שלא עבד במשך 8 חודשים (מתוך 61 חודשים). יחד עם האמור, בשים לב לכך שמדובר בתושב שטחים והקשיים הכרוכים בהוכחת רכיב זה, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי חלקי גלובאלי ביחס לתקופה זו.

מכאן שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין שתי תקופות כדלקמן:

תקופה ראשונה – פיצוי מלא למשך חודשיים לפי השכר שהרוויח עובר לתאונה ובסה"כ (במעוגל) סכום זה עומד על 8,000 ₪, לאחר תוספת שיערוך למועד מתן פסק הדין.

תקופה שניה – פיצוי חלקי (יחסי) למשך 8 חודשים ובסה"כ 5,000 ₪ (במעוגל), לאחר תוספת שיערוך למועד מתן פסק הדין.

לפיכך, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק של הפסד השתכרות לעבר, סך של 13,000 ₪, כאשר סכום זה נכון למועד פסק הדין.

הפסד השתכרות לעתיד

28. בהתחשב בנכותו הרפואי העומדת לכל הפחות בשיעור של 24%, בהתחשב בנכותו התפקודית אותה מצאתי לקבוע בשיעור של 24%, בהתחשב בכך שהתובע שב לעבודתו לאחר תקופת אי כושר קצרה יחסית, בהתחשב בכך שבחודשים שלאחר התאונה שכרו השביח, הנני קובע את הפסד השתכרות לעתיד לפי התחשיב הבא:

135,691 = 188.46 (מקדם היוון) X 24% X 3,000 ₪ בחודש

לפיכך, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי, לפי חישוב אריתמטי בשכר של 3,000 ₪ בחודש (לאחר תוספת הצמדה) בכפל שיעור הנכות התפקודית (24%), בכפל מקדם היוון 188.46 ובסה"כ נכון למועד מתן פסק הדין 136,000 ₪ (במעוגל).

הפסד פנסיה

29. יש לפצות את התובע בגין הפרשות המעביד, כמתחייב מצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה החובה, לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז - 1957, אשר נכון למועד מתן פסק הדין הועמדו בשיעור של 12.5% מהשכר.

בהתאם להלכה הפסוקה מצאתי לפסוק לתובע סך של 19,000 ₪ במעוגל (12.5% מהסכומים שנפסקו בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד).

עזרת הזולת

30. בהתחשב בסוג הפגיעה, בתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע, בעובדה כי התובע לא קיבל עזרה מקצועית בשכר מצאתי לפסוק לתובע, בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, סך של 20,000 ₪ על דרך של אומדנא.

אם קיבל התובע או יקבל בעתיד עזרה נוספת, ואינני קובע מסמרות בעניין זה, הרי שעזרה זו איננה חורגת מעזרה מקובלת בין בני משפחה וראה ע"א 327/81 - אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח' (פורסם בנבו).

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

31. מתוך התחשבות בכך שהתובע לא הוכיח את נזקיו המלאים בראשי נזק אלה, מצאתי לפסוק סכום גלובאלי לעבר ולעתיד, בסך של 15,000 ₪.

32. מכל האמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצוי בסכומים המפורטים להלן:

א. כאב וסבל 140,000 ₪

ב. הפסד השתכרות לעבר 13,000 ₪

ג. הפסד השתכרות לעתיד (במעוגל) 136,000 ₪

ד. הפסד פנסיה 19,000 ₪

ה. עזרת הזולת 20,000 ₪

ו. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 15,000 ₪

סה"כ 343,000 ₪

ז. הפחתה בגין אשם תורם בשיעור של 25% 85,750 ₪ -

סה"כ נזק בהפחתת אשם תורם 257,250 ₪

ח. הפחתת תקבולי מל"ל לפי הסכמת הצדדים 271,861 ₪ -

סה"כ 14,611 ₪ -

סוף דבר

33. על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נבלעת בתקבולי המל"ל. כיוון שמדובר גם בתביעה נגד צד שלישי שאינו המעביד, התובע זכאי ל – 25% מהנזק, ביחס לחבות היחסית שחלה על הנתבעת 1, בהתאם להסדר הדיוני לפי התחשיב הבא:

24,117 = 37.5% X 25% X 257,250 ₪ סה"כ נזק

לפיכך ביחס לתביעת התובע נקבע כדלקמן:

א. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 24,117 ₪.

ב. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%.

ג. אני מחייב את הנבעת 1 לשלם לתובע הוצאות משפט (כולל אגרת משפט) בסך כולל של 4,000 ש"ח.

ד. אני דוחה את התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת 3 (המעביד).

ה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 3 הוצאות שכר טרחת עו"ד בגין ניהול ההליך בסך של 5,850 ₪.

33. ביחס לתביעת התובע 2 נקבע כדלקמן:

א. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע 2 סך של 72,352 ₪, לפי התחשיב הבא:

72,352 = 37.5% X 75% X 257,250 ₪ שיעור הנזק

ב. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע 2 שכ"ט עו"ד בסך של 5,850 ₪ וזאת בהתחשב בכך שהתובע 2 הצטרף לתביעה בשלב מאוחר ביותר לאחר שהתיק היה מוכן ובשל לניהול.

34. כל הסכומים שנפסקו הינם נכונים למועד מתן פסק הדין וישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הסכומים שנפסקו, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

35. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ז, 12 יולי 2017, בהעדר הצדדים.