1. בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בתיק דנן ביום 18.11.2014 על ידי כבוד השופט ורבנר ז"ל, בהעדר הנתבעת, משלא התייצבה לדיון ההוכחות. כן בקשה הנתבעת לעכב את ביצוע החלטת כבוד השופט ורבנר ז"ל מיום 9.2.2015, במסגרתה נדחתה בקשתה לביטול פסק הדין.

2. במסגרת התיק דנן התנהלו שתי תביעות שאוחדו. האחת - תביעתן של התובעות (להלן "התובעת") בתיק 18768-11-12, על סך של 3,533 ₪ והשניה - תביעה שהוגשה על ידי הנתבעת בתיק 58537-11-12, במסגרתה עתרה לחייב את התובעת בסך של 35,000 ₪, בגין הפרות של ההסכמים בין הצדדים.

במסגרת פסק הדין, שניתן כאמור במעמד צד אחד, חויבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,533 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 23.8.2012 (יום פתיחת תיק ההוצל"פ כנגדה) ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף, חויבה הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,750 ₪ וכן, את אגרות המשפט. במסגרת פסק הדין, נמחקה גם תביעתה של הנתבעת בת.א. 58537-11-12 (אשר הדיון בה אוחד עם הדיון בתיק 18768-11-12) והיא חויבה לשלם לתובעת הוצאות בסך של 1,300 ₪. בקשה לביטול פסק הדין, שהוגשה על ידי הנתבעת ביום 22.12.2014 נדחתה על ידי כבוד השופט ורבנר ז"ל בהחלטתו מיום 9.2.2015.

3. הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הוגשה ביום 1.3.2015 והיא הובאה בפני בתוקף תפקידי כשופט תורן. הנתבעת טענה, כי לא קבלה העתק מתגובת התובעת לבקשה לביטול פסק הדין ולא נתבקשה להגיש תשובה לתגובה. לטענתה בית המשפט טענה בהחלטתו מיום 9.2.2015. היא עתרה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד לסיום הליכים העומדים לרשותה על פי חוק (עד לסיום הליכי הערעור, כאמור בכותרת בקשתה). לטענתה, לא יגרם נזק כלשהו לתובעת, בעוד שלנתבעת יגרם נזק בלתי הפיך.

4. בהחלטתי מיום 15.3.2015 הורתי על העברת הבקשה לתגובת התובעת בתוך 10 ימים וניתנה לנתבעת זכות תשובה לתגובה בתוך 5 ימים לאחר מכן, כאשר ימי הפגרה ימנו במניין הימים. עוד הורתי, כי עד להכרעה בבקשה, יעוכב ביצועו של פסק הדין.

5. ביום 10.3.2015 הגישה ב"כ התובעת בקשה להארכת מועד להגשת התגובה. בהחלטתי מאותו יום נדחתה הבקשה.

6. ביום 15.3.2015 הוגשה על ידי הנתבעת בקשה ליתן החלטה בהעדר בבקשה לעיכוב ביצוע. הנתבעת טענה כי במועד ההוכחות נפלה למשכב עקב מזג האוויר באותם ימים ולכן, לא יכלה להגיע לדיון. בנוסף, העלתה טענה לא ברורה לפיה ההחלטה מיום 9.2.2015 "ניתנה רטרו". הנתבעת טענה, כי התובעת לא הגיבה לבקשה לביטול פסק הדין וכי בית המשפט לא הפעיל שיקול דעת. עוד טענה, כי קיימים לה סיכויים טובים בערעור. הנתבעת עתרה, אפוא, להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.

בד בבד, ביום 15.3.2015, הוגשה גם תגובת התובעת לבקשה. במצב דברים זה, דחיתי את הבקשה ליתן החלטה בהעדר. במקביל, הורתי לתובעת להמציא העתק מהתגובה לידי הנתבעת וחזרתי על ההחלטה המתירה לנתבעת להגיש תשובה לתגובה בתוך 5 ימים לאחר מכן.

במסגרת תגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע, טענה התובעת, כי המועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטה בבקשה לביטול פסק דין הינו 30 ימים וכי נכון לאותו מועד חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 9.2.2015. לפיכך, יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע מטעם זה. בנוסף, טענה התובעת כי הכלל הוא שאין מעכבים ביצועו של פסק דין המחייב בתשלום כספים, אם ניתן להבטיח את השבת הכספים למערער למקרה שיזכה בערעור. נטען, כי הנתבעת לא התייחסה בבקשה לסיכויי הערעור ולא העלתה טענה שיש בה כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין. מנגד, טענה התובעת, ככל שהנתבעת לא תשלם את סכום פסק הדין וככל שידחה ערעורה, קיים חשש כבד מאד, כי לא תשא בתשלום פסק הדין וההוצאות שיפסקו לה. התובעת הצביעה על כך שהנתבעת בחרה שלא לקבל ייצוג משפטי, למרות שהומלץ בפניה לא אחת לעשות כן וכי היא עשתה שמוש לרעה בהליכי המשפט. עוד הוסיפה התובעת, כי תגובתה לבקשה לביטול פסק הדין נשלחה לנתבעת בדואר רשום עם אישור מסירה ונמסרה לידיה ביום 1.3.2015. עוד ציינה התובעת, כי פסק הדין ניתן לאחר דחייה של דיון הוכחות קודם, נוכח התנהלות הנתבעת. התובעת עתרה, אפוא לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

7. ביום 25.3.2015 הגישה הנתבעת בקשה שכותרתה "בקשה לביזיון החלטות בית המשפט לפי הפקודה של המשיבות וליתן החלטה לעיכוב ביצוע פסה"ד בהעדר". בהחלטתי מאותו יום דחיתי את הבקשה, תוך שהבהרתי כי אין בה משום עילה לדיון לפי פקודת ביזיון בית המשפט. עוד הבהרתי, כי אין מקום להתעלם מתגובת הנתבעות שהוגשה ביום 15.3.2015. בנוסף, ציינתי כי על פי הודעת התובעת מיום 23.3.2015, התגובה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נשלחה לנתבעת ועל פי אישור מאתר דואר ישראל שצורף להודעה, דבר הדואר הגיע ליחידת הדואר המרכזית בקרית מוצקין ביום 19.3.2015 לצורך מסירתו. משמע - התובעת פעלה למסירת התגובה לידי הנתבעת ועתה, דבר הדואר ממתין לה בדואר או אמור להמסר לידיה על ידי פקיד הדואר בימים אלה. במסגרת החלטה זו התרתי לנתבעת להגיש את תשובתה לתגובה עד ליום 13.4.2015, נוכח פגרת הפסח (בכך למעשה הוארך המועד להגשת תשובתה של הנתבעת). עוד הבהרתי, כי על פי ההחלטה מיום 1.3.2015 עוכב פסק הדין, עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע.

8. הנתבעת הגישה בסופו של דבר את תשובתה לתגובה רק ביום 15.4.2015. הנתבעת העלתה בתשובתה טענות משולחת רסן כנגד בית המשפט והצד שכנגד ומוטב היה שתמנע מלעשות כן (הנתבעת אף לא טרחה להגיש תצהיר שיתמוך באילו מטענותיה העובדתיות שהועלו לראשונה בתשובה לתגובה). טיעונה של הנתבעת אינו בהיר בחלקו, היא העלתה טענות בלתי סדורות, התייחסה לסעיפי התגובה, אולם לא תמיד ברור הקשר בין תשובתה לסעיף מסויים לבין תוכן אותו סעיף בתגובת התובעת. כאמור, חרף העובדה שהועלו בתשובה לתגובה שלל טענות עובדתיות, הן לא נתמכו בתצהיר.

מכל מקום, במסגרת תשובתה של הנתבעת לתגובה טענה הנתבעת כי על נשיא בית המשפט למנות שופט חוקר לבדוק מה הקשר בין השופט ורבנר ז"ל לבין ב"כ התובעת עו"ד שני אניס וולנר ומה הקרבה ביניהם אם ישנה כזאת, היא העלתה תהיה באשר לשיחה פרטית שנערכה כביכול עם הנ"ל ותהתה מדוע לא פסל עצמו מלדון בתיק (אעיר, כי לא מצאתי בתיק בקשה בזמן אמת לפסילה או טענה אחרת בעניין). עוד העלתה הנתבעת טענה בדבר מחיקת דברים מהפרוטוקול וכי לא ניתן ל"מלווה" (ככל הנראה מדובר במר לנקרי שלווה אותה במשפט) להעיד למרות שהיה מוכן לכך. הנתבעת עתרה להורות לתובעת להפקיד סך של 100,000 ₪ בגין ההפרות מצידן ולחילופין, להורות על השבת כל הכספים שגבתה שלא כדין. בהמשך, הפנתה הנתבעת לכתב התביעה שהגישה בתיק 58537-11-12 וטענה בדבר הפרותיה של התובעת. לטענתה, במועד בו הקפיאה את המנוי לאחר תיאום עם התובעת והחזרת הממירים, הובטח לה שתהיה פטורה מלשלם על המנוי שהוקפא משום שאינה מחוברת לכבלים, לטלפון ולאינטרנט. למרות זאת, גבו ממנה תשלומים. היא טענה, כי היא מאמינה שיש לה סיכויים טובים לזכות בבקשת רשות ערעור/ערעור לפי העניין "מבלי להכנס לפרטים"(כך במקור) . הנתבעת טענה, כי באה עם האמת שלה וכי אם היתה צריכה לשקר, היתה מסתייעת בשירותיו של עו"ד. היא העלתה טענה בדבר קונספירציה של התובעת. עוד העלתה טענה בדבר התנהלותה של התובעת, שלא הגישה כתב הגנה במועד וכי משהוגשה בקשה למתן פסק דין, לאחר שהתיק היה אצל כבוד השופט לבנוני, נעלם התיק ונמצא לאחר שבועיים אצל כבוד הרשמת. לטענתה, עד היום לא ראתה גילוי מסמכים. נטען, כי התובעת יוצגה תחילה על ידי מי שהתחזה להיות עו"ד וננזף על ידי השופט לבנוני. נטען, כי ביום 29.10.2014 הוגשו שתי בקשות לזימון עדים, שיש להם חלק בתביעה והיה ברור שעל התובעת להביאם לדיון, "את הסיכום המבקשת מותירה לדמיון" (כך במקור - א.ר.). הבקשה השניה נוגעת לצירוף תצהיר לפי בקשת כבוד השופט ורבנר, וניתנה החלטה לפיה העניין ידון בדיון. בהמשך, טענה הנתבעת, היא הגישה את הבקשה לביטול פסק הדין ביום 22.12.2014 וכי הזמן לערעור מוסמס ובוזבז עקב ההחלטה שקבעה לתגובת התובעת עד ליום 8.2.2015 ולעיון ליום 9.2.2015. הנתבעת העלתה תמיהה מדוע לא זומן מר לנקרי כדין בכתובתה שלה (אעיר בעניין זה, כי למקרא מסמכי התיק עולה כי אותו מר לנקרי נכח בדיון שקדם לדיון ההוכחות וכי הוא זומן במהלך הדיון, בפניו). עוד נטען, כי כבוד השופט ורבנר ז"ל הוציא את מר לנקרי מהאולם, על לא עוול בכפו ו"בסוף הדיון בקשו לחזור לאולם וביקשו בתרגיל מסריח בוא נתחיל מחדש וצווה לקלדנית למחוק את כל הפרוטוקול של הדיון והיכתיב לקלדנית מזיכרונו, מבלי להותיר כל טענה מהותית, זה שיבוש הליכי משפט, והעלמת ראיות (טענות מהותיות משפטיות) ובידוי ראיות, וזאת לאחר שהתבקש לתעד הדיון" (כך במקור - א.ר.). הנתבעת טענה, כי ביום 25.5.2014 הגישה תשובה לתגובה (לא ברור לאיזו בקשה הכוונה) ותהתה האם כבוד השופט ורבנר ז"ל קרא אותה. היא המשיכה וטענה בדבר שיחה פרטית שנהל כבוד השופט ורבנר ז"ל עם "המשיבות שהן שכירות של המשיבה" (כך במקור - א.ר.). הנתבעת הכחישה את טענת התובעת לפיה תגובתה לבקשה לביטול פסק הדין נמסרה לידיה ביום 1.3.2015 (אף שהיא עצמה אשרה זאת לאחר מכן בסעיף 32 לתשובתה לתגובה ולמעשה אין חולק כי התגובה לבקשה לביטול פסק הדין הומצאה לידיה ביום 1.3.2015). היא הוסיפה, כי "כולנו נהיינו טכנאים בהוט תחזוקה היא בת שעתיים שלוש. בזמנו היו הרבה תקלות או היו מבקשים מהלקוחות להוציא שקע להמתין 5 דקות ולהחזיר, עוד תטען כי כל קיבוץ אין פקסים, מצו"ב נ.1. ביום 12.3.15" (כך במקור - א.ר.).

הנתבעת טענה, כי נפלה למשכב עקב מזג האוויר, ימים ספורים לפני הדיון, ולא חשה בטוב ביום הדיון. חרף זאת, השתדלה להגיע לדיון, ושוב לא חשה בטוב, עקב מזג האוויר הסוער. היא נאלצה לשוב לרופא המשפחה לקבלת טיפול ושבה לביתה ובית המשפט נתן פסק דין נגדה בהעדר. היא הוסיפה, כי הגישה בקשה לביטול פסק הדין, אולם בקשתה נדחתה כמו כל הבקשות שלה בתיק. בהמשך, טענה הנתבעת כי אין פסול בכך שקבלה סיוע מקרוב משפחה. אם היתה רוצה עצות משפטיות בטח שלא היתה בוחרת ב"משיבות" (לא ברור האם הכוונה לתובעת או לב"כ) "שהרקורד שלהם כנראה הוא לא מהמשובחים, וכנראה הן שיכורות מפסה"ד, עד כדי חרדה לערעור, שאם לא כן ותביעתן איתנה כסלע יצוק, והמשיבות יודעות את מצבן היטב, אולי יזכו בפס"ד אחר טוב יותר. שיתכבדו ויגשו לערעור, ואם לא נכון עובדתית תביעתן לא תחזיק מים" (כך במקור - א.ר.). עוד טענה, כי היא אינה זקוקה לעצות אחיתופל מהתובעת והוסיפה, כי מר לנקרי היה בחוץ וגם כשהוחזר מיד, הוא בן זוגה ואישיות נפרדת וזכאי לקבל הזמנה לדין, מה גם שהתצהיר שלו היה במקום עדותו בביהמ"ש.

עוד טענה הנתבעת, כי "השופט (הכוונה כנראה לכבוד השופט ורבנר ז"ל - א.ר.) קרובם הנחמד של המשיבות (כך במקור) הינו בעל השכלה פורמלית במשפטים, אך לא ידוע על היותו נביא, כך עולה מפסק - הדין השגוי, וכך עולה מהבקשה לביטול פסה"ד". נטען, כי לו היה קורא השופט את תצהירו של מר לנקרי, היה מבין שהנ"ל קיים את ההחלטה והגיש תצהיר במקום עדות בבית המשפט, ולא קבל כל מינוי לטעון במקום הנתבעת. הנתבעת חזרה וטענה כי נמחקו דברים מהפרוטוקול וכי טורפדה האפשרות לזימון עדים על ידה.

הנתבעת טענה, כי האישור הרפואי שהגישה אותנטי, לא היה לה מה להסתיר וכי היא אינה מתוחכמת כפי שהתובעת מנסה להציגה.

עוד טענה הנתבעת, כי זכות הערעור הינה זכות בסיסית לאדם הרואה עצמו נפגע מבית המשפט. לטענתה, יש להעתר לבקשתה וכי מה שהושג שלא כדין אינו קביל. נטען, כי היא בטוחה שסיכויי הערעור שלה טובים וכי תזכה בערעור ובשתי התביעות. לטענתה, דחיית הבקשה תסייע לתובעת ותגרום נזק תודעתי בציבור ולתחושת החמצה ויגרום לה לנזק כלכלי בלתי הפיך. בנוסף, נטען כי הנתבעת עלולה לאבד אמונה בבית המשפט והדבר יביא לסגירת שערי בית המשפט בפניה, דבר המנוגד לערכי הדמוקרטיה ולחופש האדם וחירותו.

הנתבעת עתרה, אפוא, לקבל את הבקשה, להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין ולאפשר לה לממש זכותה לזכות בתביעתה הצודקת. נטען, כי הכל יודעים מה מעוללת הוט בכרטיסי אשראי של זקנים וחסרי אמצעים שאין מי שיגן עליהם ועל דילים למנוייה בעושק וגניבת כספים מחשבונם, גניבת דעת, במרמה ובחוסר תום לב. עוד טענה, כי הושת על הוט (או מנהלה) קנס של 1.5 מיליון ₪ בועדת הכנסת.

דיון והכרעה

9. אקדים ואבהיר, כי הבקשה היחידה המצריכה הכרעה בפני, הינה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט ורבנר ז"ל ביום 18.11.2014. באשר להחלטה מיום 9.2.2015, הרי שאין היא טומנת בחובה סעד כלשהו שניתן לעכב. בנוסף, אינני משמש ערכאת ערעור והדרך להשיג על פסק הדין או החלטה שניתנו בתיק זה, הינה בהגשת ערעור (או בקשה למתן רשות ערעור, לפי העניין), לבית המשפט המחוזי וניכר כי הנתבעת מודעת לכך היטב. לפיכך, תעסוק ההכרעה אך במישור הצר של הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

10. הלכה היא, כי עצם הגשת ערעור אינה מצדיקה, כשלעצמה, את עיכוב ביצועו של פסק הדין עליו מערערים, שכן זוכה על פי פסק דין, זכאי לממש את זכייתו וליהנות מפירותיה (ראה בש"א 4403/94 ויצמן ואח' נגד מסודי דאודי (14.8.1994)). על המבקש לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור. בנוסף, הלכה היא שבמקום שמדובר בחיוב כספי על המבקש את עיכוב הביצוע לשכנע שאם לא יינתן הצו יהיה זה קשה או בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה בערעור (ראה ע"א 8777/07 עזבון המנוח דורון רווה נגד אלעד רווה (29.4.2008) וע"א 7057/06 חצרי א.ב. אשדוד בע"מ נגד החברה הלאומית של חברי מועדון כפרי אשדוד בע"מ (22.11.2006)).

בכל הנוגע לערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין, להבדיל מערכאת הערעור, הרי שבעת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע, היא מתמקדת ברכיב השני של הנזק האפשרי ומאזן הנוחות ועליה לנקוט באיפוק ובריסון עצמי בהערכת סיכויי הערעור.

ככלל, נטיית בתי המשפט שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו חיוב כספי, מאחר ולרב אין מדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, אלא במקרים חריגים (ראה ע"א 1564/06 בן זאב ואח' נגד בן עמי (20.7.2006)). אחד החריגים נוגע למצב שבו הסכום בו חוייב בעל הדין בפסק הדין הוא סכום נכבד, אשר עלול לפגוע במצבו הכלכלי באופן אנוש, ואשר יגרום לו לנזק כה כבד, עד שאף אם יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב עוד את המצב לקדמותו (ע"א 6146/00 עיריית ת"א נגד בצלאל).

11. טרם דיון לגופה של בקשה, ראוי לעמוד על טענתה המקדמית של התובעת לפיה, ממילא חלף המועד להגשת הערעור על פסק הדין או על ההחלטה שניתנה בקשה לביטול פסק הדין. במדה והמועדים להגשת הערעור אכן חלפו, הרי שהבקשה לעיכוב ביצוע תיאורטית ודינה להדחות.

12. תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת, כי "המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה)".

תקנה 398א(ב) קובעת כי "מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי הענין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה".

נמצא, כי כאשר מוגשת בקשה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד (ההחלטה הראשונה), יחל מירוץ הזמן לעניין הגשת ערעור על ההחלטה הראשונה, ממועד ההחלטה השנייה (שהיא ההחלטה בבקשת הביטול) ולא ממועד ההחלטה הראשונה. תכליתה של תקנה 398א הנ"ל היא למנוע את הצורך להגיש הן בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, והן ערעור על אותה ההחלטה (או לחלופין - בקשה להארכת מועד להגשת ערעור). התקנה הנ"ל קובעת הסדר של הארכת מועד סטטוטורית, לפיה המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין, יימנה מיום מתן ההכרעה בבקשת הביטול. הסדר זה נועד להוביל ליעילות דיונית ולחיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי (ראה בש"מ 7415/11 דניאל וגנר נגד מדינת ישראל (27.2.2012)). תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבעל דין המבקשת להשיג על החלטה שניתנה במעמד שצד אחד, למצות את כל האפשרויות הדיוניות העומדות בפניו, ללא צורך בכפל הליכים ובלא שיידרש "לשריין" מראש את זכויותיו על דרך של הגשת בקשה מוקדמת להארכת מועד לנקיטת הליך (ראה ע"א 7341/98 רשות הנמלים והרכבות בישראל נגד סנדיד, פ"ד נ"ד(1) 875 וע"א 1747/04‏‏ אנואר אלפי נגד יעקב לב (30.5.2004).

13. בענייננו, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה על ידי הנתבעת ביום 22.12.2014. החלטה בבקשה לביטול פסק הדין ניתנה ביום 9.2.2015 ועל פי אישור המסירה המצוי בתיק, היא הומצאה לידי הנתבעת ביום 16.2.2015.

לפיכך, המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (45 ימים) חלף ביום 2.4.2015 (טרם פגרת בתי המשפט). בדומה, המועד האחרון להגשת בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה מיום 9.2.2015 בבקשה לביטול פסק הדין (30 ימים), חלף ביום 18.3.2015.

עד כה לא הגישה המערערת אם ערעור על פסק הדין ואם בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה מיום 9.2.2015, אשר דחתה את בקשתה לביטול פסק הדין, אף שהמועדים לכך בתקנות חלפו. די בכך כדי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

14. למעלה מן הצורך, לגופה של בקשה, בזהירות הראויה, אני סבור כי התובעת לא העלתה בטיעוניה טענות שיש בהן להצביע על סיכויי ערעור גבוהים, בכל המישורים, ככל שהיה מוגש ערעור. אעיר, כי האישור הרפואי שצורף לבקשה לביטול פסק הדין, ניתן ביום 7.12.2014, הוא הוצא באופן רטרואקטיבי (למשך 20 ימים לאחור) ולא צורפו מסמכים רפואיים אחרים שיבססו את הטענה לפיה הנתבעת אכן לא יכלה להתייצב לדיון ההוכחות (כאמור, גם לא צורף תצהיר לאימות הטענות). ראוי להזכיר גם, כי חרף העובדה שמר לנקרי, בן זוגה של הנתבעת, שהוצג על ידה כמי שבקיא בפרטי המחלוקת בין הצדדים, זומן כדין (בפניו) במהלך הדיון שהתקיים בפני כבוד השופט ורבנר ז"ל ביום 16.9.2014, לא התייצב לדיון ההוכחות. אוסיף עוד, כי תביעתה של הנתבעת לא נדחתה מפאת אי התייצבותה, אלא נמחקה, על כל המשמעות הדיונית הנובעת מכך.

באשר למאזן הנוחות - מדובר בפסק דין כספי גרידא, ולא הוכח קושי בהשבת המצב לקדמותו, באמצעות גביית כספים מהתובעת, במדה וישונה פסק הדין לאחר ביצוע התשלום. למעשה, הנתבעת לא התייחסה לכך כלל בבקשתה. מדובר בחיוב כספי לא גבוה ולא הוכח בפני, ולו לכאורה, כי הוא עלול לפגוע במצבה הכלכלי של הנתבעת באופן אנוש או לגרום לה לנזק כה כבד, עד שאף אם יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב עוד את המצב לקדמותו. אינני סבור, אפוא, כי הנתבעת עמדה בנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

15. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט ורבנר ז"ל ביום 18.11.2014.

16. אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

בנוסף, המזכירות תיצור קשר טלפוני עם הנתבעת, תמסור לה תוכן החלטה זו ותתאם העברתה לידיה בפקס (תוך תיעוד מתאים בתיק), בנוסף למשלוח בדואר רשום.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ה, 19 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.