לפנינו תובענות, 17 במספר, שהוגשו על-ידי עובדים כנגד מעסיקתם, חברת אור-ים עיבוד שבבי בע"מ. במסגרת תביעותיהם עתרו התובעים לזכויות שונות בקשר לתקופת עבודתם ולסיומה: לרבות שכר עבודה, זכויות סוציאליות שונות, פיצויי פיטורים, ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

מרבית התובעים, אך לא כולם, הגישו את תביעתם גם כנגד בעל המניות היחיד בנתבעת – מר רון איל, ועתרו להרים את מסך ההתאגדות, כך שייוחסו לו חיובי הנתבעת כלפיהם.

יוער כי אחד מנציגי הציבור שנטל חלק במותב ששמע את ההוכחות בתיק – סיים כהונתו ואינו יכול עוד אף לחתום על פסקי דין בתיקים שנטל חלק בדיון בהם, ועל כן פסק דין זה ניתן במותב חסר.

1. להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:
   1. הנתבעת מס' 1, אור-ים עיבוד שבבי בע"מ, מאוגדת כחברה פרטית (להלן: "הנתבעת") ועוסקת בתחום עיבוד שבבי.
   2. הנתבע מס' 2, מר רון איל, הינו בעל המניות היחיד^[1] בנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבע"), ועל פי נתוני רשם החברות שצירפו התובעים, הוא גם הדירקטור היחיד בנתבעת.

כאמור, מרבית התובעים, אך לא כולם, הגישו את תביעתם גם כנגד הנתבע.

• 1. על פי טענות הנתבע בתצהירו, אשר לא נסתרו, הנתבעת הוקמה על-ידו בשלהי שנת 2010^[2], לצורך רכישת פעילות של חברה אחרת לעיבוד שבבי – חברת מוניטין טכנולוגיה עדינה בע"מ - אשר "הגיעה לסוף דרכה הכלכלית", עקב הפסדים.
  2. התובעים הועסקו על ידי הנתבעת, בתקופות שונות, במפעל הנתבעת במגדל העמק.
  3. מרבית התובעים פוטרו על-ידי הנתבעת, ומתוך אלו שפוטרו רובם פוטרו במהלך חודש אוגוסט 2012, עת נסגרו שערו שערי המפעל.

בכל המקרים שבהם פוטרו תובעים, נעשו פיטוריהם לאלתר, ומבלי שקוים להם שימוע כלשהו.

לטענת הנתבעת, עילת הפיטורים היא קשיים כספיים אליהם נקלעה, ודומה כי אין על כך מחלוקת.

• 1. לתובעים נמסרו תלושי שכר עבור החודשים יולי-אוגוסט 2012. אומנם הנתבע טען כי הנתבעת שילמה את משכורות חודשים יולי-אוגוסט 2012 באופן חלקי. ברם- מטענות הנתבעים במהלך ההליכים, עלה כי משכורות אלו לא שולמו כלל.
  2. חלק מהתובעים הגישו בבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לפירוקה של הנתבעת [פר"ק 1263-11-13]. הליך זה "נסגר", בכפוף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים שם, במהלך דיון שנערך ביום 15.09.14.

בלב הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של החלטה, הוסכם כי לצורך הבטחת זכויות התובעים בהליך שלפנינו, יופקד בקופת בית הדין לעבודה – או בידי צד ג', לפי קביעת בית הדין – סך של 150,000 ₪, על פי המתווה הבא: הנאמנת, עו"ד אלוני ו/או הנתבעים יפעלו להעביר לקופת בית הדין את הכספים המצויים בנאמנות בידי עו"ד אלוני; ואילו היתרה, עד להשלמת סכום הפיקדון לסך של 150,000 ₪ תשולם בידי הנתבע אישית, בתשלומים חודשיים שווים ורצופים של 5,000 ₪ לחודש, החל מיום 01.01.15, ועד שיעמוד סכום הפיקדון על 150,000 ₪. בהתאם, העבירה עו"ד אלוני – לקופת בית הדין סך של 94,956 ₪, ועד לכתיבת שורות אלו העביר הנתבע לקופת בית הדין סך של 35,000 ₪ בלבד. בימים אלו מתנהל בין הצדדים דין ודברים בהקשר זה.

1. נפרט להלן את תמצית טענותיהם המשותפות של התובעים (או של מרביתם) -
   1. התובעים טענו, כי על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה והתוכנה, שהרחיב את הסכם העבודה הכללי, שמספרו 7032/2003, מיום 10.07.03 (להלן: "צו ההרחבה בענף המתכת", או "צו ההרחבה הענפי").
   2. חלק מן התובעים טענו, כי על הנתבעת לשלם להם פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, על יסוד הטענה כי פיטוריהם היו ללא שימוע ו"בניגוד לחקיקת מגן".
   3. מרבית התובעים טענו, כי יש להרים את מסך ההתאגדות, במובן זה שנקבע, כי כל חיוב שיושת על הנתבעת במסגרת פסק דין זה, יש לייחס גם לנתבע.
   4. התובעים טענו, כי בנוסף על תשלומי השכר המגיעים להם, כפי שיקבע בית הדין במסגרת פסק דין זה, על הנתבעת לשלם להם פיצויי הלנת שכר.
   5. חלק מן התובעים – אלו אשר תבעו פיצויי פיטורים – עתרו כי על פיצויי הפיטורים יתווספו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
2. כדי שלא להאריך שלא לצורך יפורטו טענות הנתבעים בהמשך, בגוף פסק הדין.
3. הפלוגתאות העיקריות אשר עומדות להכרעתנו -
   1. הפלוגתאות המשותפות לכל התביעות או לחלקן –
      1. האם צו ההרחבה בענף המתכת חל על יחסי הצדדים?
      2. האם התובעים הרלבנטיים, זכאים לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין?
      3. האם קיימת עילה להרמת מסך – קרי: לייחס את חיובי הנתבעת לנתבע - בעל המניות, מר רון איל?
   2. אשר לפלוגתאות הפרטניות-

התובעים, העלו תביעות שונות בקשר לתקופת עבודתם ולסיומה. מבנה התביעות איננו זהה לחלוטין. כל התובעים עתרו להפרשי שכר. חלקם עתרו לרכיבים נוספים כגון: פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, תמורת הודעה מוקדמת, ופיצויי פיטורים.

כדי שלא להאריך יתר על המידה, טענותיהם הפרטניות של התובעים, כמו גם עמדת הנתבעים, והפלוגתאות המתעוררות בקשר לטענות הפרטניות, יפורטו בהמשך בפרקים שיעסקו בכל אחד מן התובעים בנפרד.

1. מסכת הראיות והסכמות דיוניות אליהן הגיעו הצדדים -
   1. רוב התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית, למעט: התובעת גב' פרשקובסקי, התובע מר בוטון, התובע מר סבו, התובע מר נמטה, והתובע מר טובול. בנוסף, הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר אייל.
   2. ההסכמות הדיוניות – במסגרת דיון ההוכחות הגיעו הצדדים לכדי הסכמות דיוניות, אשר קיבלו תוקף של החלטה, כדלקמן:
      1. הנתבעים ויתרו על חקירתם הנגדית של התובעים על האמור בתצהיריהם.
      2. הנתבע נחקר בחקירה נגדית על תצהירו.
      3. ניתנה לנתבע האפשרות לתקן את כתב ההגנה, במובן המצומצם של הוספת טענת קיזוז, שתושתת על הטענה שהתובעים או מי מהם קיבל שכר או זכויות נלוות ביתר, דבר אשר יעשה במסגרת סיכומים בכתב וטיעונים משפטיים וחשבונאיים, לאור תלושי השכר של התובעים ודו"חות הנוכחות שלהם.

התובעים קיבלו זכות תגובה לסיכומי הנתבעים.

• • 1. במסגרת הסיכומים בכתב, יפרטו הצדדים את הטענות החשבונאיות והמשפטיות של שניהם, לאור מכלול החומר שבתיק.
  1. מתוקף ההסכמה הדיונית האמורה, נחקר רק מר אייל על תצהירו. הצדדים הגישו מסמכים שונים, לרבות תלושי שכר.

נעיר כבר כעת, כי בתצהירו טען הנתבע, כי התשלומים שפורטו בתלושי החודשים יולי-אוגוסט 2012, היו: "...ככול הנראה 'מכירת חיסול' של החברה, מעין הסכם בע"פ שנעשה בין חלק מעובדי החברה לבין מנהלת החשבונות, תוך ניצול העובדה שאני כבעל המניות שקדתי על ניסיונות להציל את החברה, ולא היה לי את הזמן והשהות לעבור על תלושי השכר, על הסכומים ששולמו, פדיון ימי החופשה, תשלום דמי הבראה וסעיפים חדשים כגון 'הפרשי שכר וכד'.".^[3]

בסעיף 36 לתצהיר הנתבע, אף הוחרפו הטענות, באשר נטען כי מדובר בתלושי שכר "...שנערכו בהזמנה על ידי העובדים תוך שיתוף פעולה של מנהלת החשבונות..".

אלא שהסתייגויות גורפות אלו מתלושי השכר, כמו גם ההאשמות והרמזים בדבר אי סדרים בעריכת התלושים, אינם נתמכים במאומה, ועל כן הם אין בידי בית הדין לקבלם. יש גם לקחת בחשבון בהקשר זה, שהיה בידי הנתבעים לזמן לעדות את מנהלת החשבונות, אולם הם בחרו שלא לעשות כן, והדבר פועל לחובתם.

1. סדר דיוננו יהא כדלקמן: בפתח הדיון - נידרש לשאלת תחולת צו ההרחבה הענפי על יחסי הצדדים. לאחר מכן, נפנה לדון בתביעותיו הפרטניות של כל תובע ותובע. לבסוף נדון בטענות המשותפות: התביעות לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, התביעות לפיצויי הלנת שכר ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, והתביעה להרמת מסך.

דיון והכרעה

האם צו ההרחבה בענף המתכת חל על יחסי הצדדים?

1. התובעים טענו, כי הנתבעת היא חברה שעוסקת בענף המתכת, ולכן חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה הענפי, שהוא כזכור: צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה והתוכנה; אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי, שמספרו: 7032/2003, מיום 10.07.03.^[4]
2. גישת הנתבעת אשר לתחולת הצו הייתה מתחמקת, ובעיקר הדברים היא ביכרה למלא פיה מים.
3. הכרעה -
   1. בצו ההרחבה הענפי נקבע, כי: "...ההוראות המורחבות שבתוספת יחולו על העובדים והמעבידים בישראל בתעשיה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, עד 20 עובדים למפעל, ולמעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוצים ומעבידיהם; וכן למעט עובדים ומעבידים בתחום פיתוח תוכנה בענף האלקטרוניקה."
   2. בהמשך, בפרק א' לצו, פרק ההגדרות, הוגדרו התיבות "מפעל", "מעסיק", ו"עובד", כך: " 'מפעל' או 'מעסיק' – כל מפעל או מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים האלה: מתכת, עיבוד שבבי, חריטה וכרסום...".

"עובד" – כל המועסק כשכיר על ידי המפעל, שמלאו לו 18 שנים, למעט מנהל כללי, חשב, ומנהל כוח אדם;"

• 1. התובעים טענו כי הנתבעת הינה חברה העוסקת בתחום המתכת.^[5] טענה זו לא נסתרה, והיא אף נתמכה בפלט רשם החברות על אודות הנתבעת, משם עולה כי תחום עיסוק הנתבעת הוא עיבוד שבבי ועבודות מתכת.
  2. מעדות הנתבע עולה כי מדובר במפעל שבו מכונות שתכליתן עיבוד שבבי^[6]; וכן שמדובר במפעל יצרני^[7].
  3. אמת, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי, מהו מספר העובדים שהועסקו במפעל. אולם, התרשמותנו הברורה היא כי מדובר במפעל קטן.

יתר על כן: בנספח 12 לסיכומי הנתבעים (חלק ב' לטופס 126 לשנת המס 2011), מפורטים שמותיהם של כ-30 עובדים, כאשר הרשימה כוללת עובדי הנהלה, וכן את שמו של מר ויינשטיין, שעל פי חומר הראיות שימש כמנכ"ל. לצד זאת, הנתבע העיד בפנינו כי במהלך הרבעון הראשון של פעילות החברה הוחלפו 80% מהעובדים.^[8] מצירוף עדותו זו של הנתבע, לכתוב בנספח 12 הנ"ל, ניתן ללמוד במידה הדרושה כי בשנת 2011 לא היו יותר מ-20 "עובדים" בו זמנית.

לאור כל האמור לעיל, וכן לאור גישתה המתחמקת של הנתבעת בהקשר זה, ובנסיבותיהם של התיקים שלפנינו, יש לקבוע כי התנאי שלפיו מדובר במפעל של עד 20 עובדים מתקיים.

• 1. אשר על כן, אנו קובעים כי צו ההרחבה הענפי חל בענייננו.

סע"ש 26357-11-12 - תובע מס' 1 - בלינסון איגור

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –
   1. מר בלינסון עבד בשירות הנתבעת החל מיום 17.08.11^[9], בתפקיד חרט קונבנציונאלי ומנהל ייצור, ועד שפוטר לאלתר ביום 12.08.12^[10], כ-0.99 שנה.
   2. מר בלינסון טען כי שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 10,655 ₪.^[11]
2. להלן נדון ברכיבי התביעה.
3. התביעה להפרשי שכר –
   1. מר בלינסון טען, כי בחודשים יולי-אוגוסט 2012, הנתבעת לא שילמה לו שכר כלל. לפיכך, עתר להפרשי שכר בסך של 14,233 ₪, בהתאם לפירוט כדלקמן:
      1. בעד חודש יולי 2012 – סך של 8,406 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 01.08.11.
      2. בעד חודש אוגוסט 2012 - סך של 5,827 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 01.09.11.
   2. בשולי הדברים נעיר, כי התובעים עתרו לפיצויי הלנת שכר החל משנת 2011, וברי כי מדובר בטעות סופר. עוד נעיר כי טעות זו נגררה גם למרבית התביעות האחרות.
   3. הנתבעת מודה בדבר חובתה לשלם למר בלינסון סכומים אלו (למעט פיצויי הלנה), בכפוף לטענה כי "יתרת החוב כוללת תשלום פדיון ימי חופשה".
   4. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם למר בלינסון סך של 14,233 ₪.

כאמור - במקרה זה, כמו ביתר המקרים, התביעה להלנת שכר תידון במסגרת טענותיהם המשותפות של הצדדים.

לצד זאת, מתלושי השכר שצירף מר בלינסון לתצהירו, ושעליהם הוא מסתמך, אכן עולה כי הסכום שתבע בגין חודש אוגוסט 2012, כולל תשלום בעד פדיון 7 ימי חופשה, בסך של 2,240 ₪.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. מאחר שפוטר לאלתר, עתר מר בלינסון, לתמורת הודעה מוקדמת בגובה של שכר חודש עבודה, לטענתו סך של 10,655 ₪.
   2. הנתבעת טענה, כי מר בלינסון זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,012 ₪ בלבד: 11.8 ימי הודעה מוקדמת (יום אחד לכל חודש עבודה) * 40 ₪ * 8.5 שעות.
   3. הכרעה –

תלושי השכר לחודשים מארס-יוני 2012 מצביעים על כך שהתובע היה עובד במשכורת (חודשי). על פי סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת"), עובד במשכורת זכאי להודעה מוקדמת כדלקמן: במהלך ששת חודשי עבודתו הראשונים – של יום אחד בשל כל חודש עבודה; במהלך התקופה החל בחודש השביעי לעבודתו עד תום שנת עבודתו הראשונה – של 6 ימים בתוספת של יומיים וחצי בשל כל חודש עבודה בתקופה האמורה. לפיכך, בגין תקופת עבודתו זכאי התובע להודעה מוקדמת שאורכה 18.5 ימים קלנדריים [6 ימים בגין מחצית השנה הראשונה + 5 * 2.5 ימים בגין 5 החודשים הנותרים].

כאמור, מתלושי השכר לחודשים מארס-יוני 2012, עולה כי שולם לתובע שכר יסוד חודשי בסך של 10,000 ₪ מגולם, שקול לשכר יסוד ברוטו בסך של למעלה מ-12,000 ₪. לכן, טענת מר בלינסון כי השכר לצורך הודעה מוקדמת צריך שיעמוד על סך של 10,655 ₪ ברוטו, נראית לנו סבירה.

לפיכך, ובשים לב לכך שהצדדים לא ערכו חישובים מתאימים, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם למר בלינסון תמורת הודעה מוקדמת בסך של 6,571 ₪ [18.5 * (10,655/30)], בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצויי פיטורים –
   1. מר בלינסון טען, כי פוטר בסמוך לפני שהשלים שנת עבודה ראשונה, מתוך כוונה של הנתבעת להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים.

על כן, עתר לפיצויי פיטורים בסל של 10,655 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.09.11.

• 1. הנתבעת טענה כי עילת הפיטורים הייתה סגירת שעריו של המפעל, וכי כל העובדים פוטרו באותו היום.
  2. הכרעה –

טענות הנתבעת מקובלות עלינו. מנגד, טענות מר בלינסון שלפיהן מועד פיטוריו נבחר על מנת להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים, לא זו בלבד שלא הוכחו, אלא שהן לא עולות בקנה אחד עם חומר הראיות, אשר מצביע על כך שעילת הפיטורים היתה סגירת שערי המפעל. עילה אשר בעטייה פוטרו מרבית התובעים, באותו מועד בו פוטר מר בלינסון. לכן, התביעות לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים - דינן להידחות.

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה –
   1. לטענת מר בלינסון, על פי פרק ו(1) ל"צו ההרחבה", הנתבעת חייבת הייתה להפריש עבורו 12% משכרו בגין תגמולי מעסיק ופיצויים, וזאת במשך כל תקופת עבודתו; אולם היא לא עשתה כן. על כן, עתר לפיצוי בגובה הפרשות המעסיק בסך של 13,536 ₪, בהתאם לתחשיב הבא:

112,800 ₪ (שכר מבוטח) * 12%, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

בסיכומיו, גרע מר בלינסון מן הסעד שהמבוקש, ועתר לפיצוי בסך של 6,768 ₪ בלבד: 6% מתוך שכר מבוטח בסך של 112,800 ₪.

• 1. הנתבעת טענה, כי על פי "הוראות החוק", יש להפריש בגין התובע החל מתום החודש השישי לעבודתו, ועל השכר הבסיסי בלבד, לא כולל שעות נוספות. משכך, לטענתה, זכאי התובע לפיצוי בסך של 2,589 ₪ בלבד [5.8 חודשים * 40 ₪ * 186 * 6%].
  2. הכרעה –

אין מחלוקת כי הנתבעת הפרה כליל את חובתה להפריש בגין התובע לקרן פנסיה.

בצו הענפי, פרק ו', סעיף ב.1., נקבע כך:

"המעסיק יבטח את עובדיו בקרן פנסיה מקיפה. המעסיק ישלם לקרן פנסיה מקיפה 12% מהשכר המבוטח והעובד 5.5% מהשכר המבוטח. שיעור ההפרשה של המעסיק והעובד יתעדכנו בשיעורים ובמועדים על פי דין. השכר המבוטח יהיה השכר המשולב כהגדרתו בהסכם זה ונוסף על כך שכר עידוד (פרמיות מדודות עד 30% מהשכר)..."

בפרק א' לצו, הוגדר "שכר משולב" כך: "השכר בצירוף התוספות הקבועות המשתלמות לעובד, כדלקמן: תוספת יוקר, תוספת ותק, תוספת מחלקתית ו/או מקצועית ו/או מפעלית קבועה, שיצורפו לשכר המשולב;"

על פי הצו הענפי, חובת הנתבעת להפריש בגין התובע לא סוייגה בדרך כלשהי. לכן, יש לקבל את טענת התובע שלפיה, הוא היה זכאי להפרשות החל ממועד תחילת עבודתו.

טענת מר בלינסון, אשר לשכר המבוטח – לשיטתו 112,800 ₪ - לא נסתרה, ומתלושי השכר ניתן ללמוד כי היא סבירה בהחלט.

על כן, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בסך של 6,768 ₪ [112,800 ₪ * 0.06], בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאמצע תקופת עבודתו ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בסיכומיו, כאמור, זנח מר בלינסון את הטענה לפיצוי בגין אי הפרשה לפיצויי פיטורים. לכן, לא נידרש לטענה זו.

1. התביעה לפדיון חופשה –
   1. מר בלינסון טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, הוא זכאי ל-12 ימי חופשה בשנה. לטענתו, במהלך תקופת עבודתו שילמה לו הנתבעת דמי חופשה בעד יומיים בלבד.

על כן, עתר לפדיון חופשה בסך של 4,262 ₪ בעד 12^[12] ימי חופשה, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, בהתאם לתחשיב הבא: [12 (ימים) * (10,655/30 ₪)]

• 1. הנתבעת טענה, כי כל ימי החופשה שולמו בתלוש אוגוסט 2012, וכלולים בתלוש השכר.
  2. הכרעה –

על פי צו ההרחבה הענפי, עובד זכאי לחופשה שנתית בתשלום מלא, בהתאם לוותק שלו במפעל כדלקמן (מצויינות שנות הוותק הדרושות להכרעתנו):

התובע, לא פירט את טענותיו בהקשר זה. בין היתר, לא ציין האם עבד 5 או 6 ימים בשבוע. על פי נתוני תלושי השכר, התמונה מתאימה יותר ל-5 ימי עבודה בשבוע.

מתבקש כי ימי החופשה שפירטנו בטבלה לעיל, הינם במונחי ימי עבודה. שכן, מסקנה אחרת פירושה שצו ההרחבה גורע מן הזכויות הקוגנטיות על פי חוק חופשה שנתית.

המסקנה היא, כי התובע זכאי ל-10 ימי חופשה לשנה, במונחי ימי עבודה.

הצדדים לא הציגו טענות מפורטות אשר לאורך החופשה לה זכאי התובע בעד תקופת עבודתו. מר בלינסון עבד קצת פחות משנה, לכן בעד תקופת עבודתו הוא זכאי ל-10 ימי חופשה, וכך אנו קובעים. מתלושי השכר עולה, כי במהלך תקופת העבודה שולמו לתובע, דמי חופשה בעד 3 ימים: יום אחד בחודש ינואר 2012, ויומיים נוספים בחודש פברואר 2012.

מהאמור לעיל עולה כי לכאורה, במועד הפסקת עבודתו, היה התובע זכאי לפדיון 7 ימי חופשה. אלא שלעיל, חייבנו את הנתבעת לשלם לתובע, סך של 14,233 ₪, כאשר סכום זה כולל פדיון 7 ימי חופשה שנרשמו בתלוש אוגוסט 2012.

אשר על כן, אין התובע זכאי לתשלומים נוספים בעד פדיון חופשה, ודין טענותיו בהקשר זה להידחות.

סע"ש 26404-11-12 - תובע מס' 2 - מגיצקי ויטלי

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –
   1. מר מגיצקי הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 01.02.11^[13], בתפקיד של עובד ייצור^[14], ועד לפיטוריו לאלתר ביום 12.08.12^[15], כ-1.54 שנים.
   2. הוא טען כי שכרו החודשי הממוצע עומד על סך של 7,250 ₪.
2. להלן נדון ברכיבי תביעתו ונכריע בהם.
3. התביעה להפרשי שכר –
   1. מר מגיצקי טען, כי בחודשים יולי-אוגוסט 2012, הנתבעת לא שילמה לו שכר כלל. לפיכך, עתר להפרשי שכר בסך של 11,081 ₪, בהתאם לפירוט הבא:
      1. בעד חודש יולי 2012 – סך של 8,918 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 01.08.11.
      2. בעד חודש אוגוסט 2012 - סך של 2,163 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 01.09.11.
   2. בסיכומיה, מודה הנתבעת, כי יתרת החובה לתובע בגין שכר עבודה עומדת על סך של 11,081. אולם, לטענתה סכום זה כולל תשלום בעד פדיון חופשה בסך של 3,060 ₪.
   3. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, אנו מחייבים אותה לשלם למר מגיצקי סך של 11,081 ₪.

אשר לטענת הנתבעת שלפיה סכום זה כולל תשלום בעד פדיון חופשה, הרי שטענה זו אינה מדויקת. בהתאם לתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו, עולה כי בחודש יולי 2012 שולם לו סך של 3,060 ₪, שסומנו בתלוש כ"חופשה". אלא שאין מחלוקת שהתובע עבד גם בחודש אוגוסט 2012. משכך, מדובר בדמי חופשה, ולא בפדיון חופשה כפי שטענה הנתבעת. מכל מקום, סכום זה יילקח בחשבון בדוננו בתביעת מר מגיצקי לפדיון חופשה.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. מאחר שפוטר לאלתר, עתר מר מגיצקי לתמורת הודעה מוקדמת בגובה שכר חודש עבודה, לטענתו סך של 7,250 ₪.
   2. הנתבעת מודה כי התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, בסך של 5,437 ₪. לטענתה, עם פיטוריו היה התובע זכאי ל-18 ימי הודעה, בהתאם לשכר הנטען על ידו - 7,250 ₪.
   3. הכרעה –

על פי תלושי השכר, המדובר בעובד בשכר. על פי סעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת, עובד בשכר זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים כדלקמן:

במהלך שנת עבודתו הראשונה- של יום אחד בשל כל חודש עבודה;

במהלך שנת עבודתו השניה – של 14 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה.

על כן, על פי חוק, זכאי התובע להודעה מוקדמת בת 17 ימים.

הסכום בו הודתה הנתבעת סביר, ואף נראה כי מיטיב עם מר מגיצקי. לפיכך, ועל יסוד הודאתה, על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 5,437 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצויי פיטורים –
   1. מר מגיצקי טען, כי נוכח פיטוריו, והעובדה כי לא שולמו לו פיצויי פיטורים, יש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בסך של 10,875 ₪ [= 1.5 שנים * 7,250 ₪], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.09.11.
   2. הנתבעת מודה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 10,875 ₪, כנטען על ידי התובע.
   3. הכרעה - על יסוד הודאתה, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 10,875 ₪.
2. התביעה לפדיון חופשה –
   1. מר מגיצקי טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, בעד תקופת עבודתו הוא זכאי ל-18 ימי חופשה. לטענתו, במהלך תקופת עבודתו שילמה לו הנתבעת דמי חופשה בעד 8 ימים בלבד. על כן, עתר לפדיון 10 ימי חופשה, בסך של 2,416 ₪ [10 ימים * (7,250/30 ₪)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק, בהתאם לתחשיב הבא:.
   2. הנתבעת טענה, כי תלושי השכר לחודשים יולי ואוגוסט 2012 מצביעים, ללא צל של ספק, כי אופן צבירת ימי החופשה היה על פי חוק. היא הוסיפה וטענה כי יתרת ימי החופשה שעמדה לזכות התובע במועד הפסקת עבודתו היתה 5.17 ימים. בהתאם, היא הודתה בטענות התובע באופן חלקי, במובן זה שטענה כי הוא זכאי לפדיון חופשה בסך של 1,213 ₪ בלבד.
   3. הכרעה –

על פי הצו הענפי, זכאי התובע ל-10 ימי חופשה בשנה. הצדדים לא הציגו טענות ותחשיבים מפורטים אשר לשאלת אורך החופשה לה זכאי התובע, בגין תקופת עבודתו. בחישוב גס, בגין תקופת עבודתו זכאי התובע ל-15 ימי החופשה, וכך אנו קובעים.

נזכיר, כי הסכום שתבע התובע במסגרת תביעתו "להפרשי שכר" בגין חודש יולי 2012 – תביעה אותה קיבלנו לעיל - כלל סך של 3,060 ₪, דמי חופשה בעד 8 ימים.

לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון 7 ימי חופשה, במונחי ימי עבודה, בהתאם לתעריף היומי שצויין בתלוש יולי 2012 - 382.50 ₪ ליום – ובסך הכל סך של 2,678 [7 (ימים) * 382.50 ₪ (ליום).

אולם, משעתר התובע לסך של 2,416 ₪ בלבד, לא ייפסק לזכותו סך הגבוה ממנו, ועל הנתבעת לשלם לו סכום זה, בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. דמי הבראה –
   1. מר מגיצקי טען, כי בהתאם ל"צו ההרחבה", הוא זכאי ל-5 ימי הבראה בשנת עבודתו הראשונה, ו-6 ימים בעד השנה השנייה. לטענתו, הנתבעת מעולם לא שילמה לו דמי הבראה.

לכן, עתר לפדיון 8 ימי הבראה, לפי ערך של 365 ₪ ליום הבראה, ובסך הכל 2,920 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

• 1. בסיכומיה, התעלמה הנתבעת מטענות אלו.
  2. הכרעה –

על פי צו ההרחבה הענפי, בעד תקופת עבודתו זכאי התובע ל-8 ימי הבראה – כפי שטען. על פי תלושי השכר שהגיש התובע, במהלך חודש אפריל 2012 שולמו לו דמי הבראה בסך 1,825 ₪, בעד 5 ימי הבראה, ובהתאם נרשם בחשבון ההבראה בתלוש ניצול של 5 ימים. לכן, התובע זכאי לפדיון 3 ימי הבראה בלבד. בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה שנחתם בשנת 2012 (י"פ תשס"ח מס' 5843, עמ' 4494), החל מיום 01.07.12 מחיר יום הבראה עומד על סך של 371 ₪ לכל יום הבראה.

לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פדיון הבראה, בסך של 1,113 ₪, בתוספת ריבית וצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה (כבקשת התובע) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד"מ 26434-11-12 – תובעת מס' 3 – פרשקובסקי אולגה

1. יוער כי תובעת זו לא הגישה תצהיר עדות ראשית, אולם הנתבעים לא ביקשו לתת נפקות כלשהי לעובדה זו, והתייחסו לתביעתה לגופה.
2. העובדות הצריכות להכרעתנו –

גב' פרשקובסקי הועסקה בנתבעת החל מיום 14.05.12.^[16] הנתבע לא חלק על טענתה שלפיה פוטרה על אתר, עם סגירת המפעל ביום 12.08.12. בסך הכל, נמשכה תקופת עבודתה כ-91 ימים.

1. להלן נדון ברכיבי התביעה.
2. התביעה להפרשי שכר -
   1. גב' פרשקובסקי טענה, כי בחודשים יולי-אוגוסט 2012, הנתבעת לא שילמה לה שכר כלל.

לפיכך, עתרה להפרשי שכר בסך של 6,355 ₪, התאם לפירוט הבא:

• • 1. בעד חודש יולי 2012 – סך של 2,300 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר, מיום 01.08.11.
    2. בעד חודש אוגוסט 2012 - סך של 4,055 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 01.09.11.

בסיכומיה, חזרה התובעת על טענות אלו.

• 1. גב' פרשקובסקי הוסיפה וטענה, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, בעד תקופת עבודתה היא זכאית ל-3 ימי חופשה. לטענתה, במהלך תקופת עבודתה הנתבעת כלל לא שילמה לה דמי חופשה. על כן, עתרה לפדיון 3 ימי חופשה, בסך של 405 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, בהתאם לתחשיב הבא: 3 ימים * 4,055/30 ₪ ליום עבודה.
  2. הנתבעת הודתה, כי יתרת חובה בגין שכר עבודה ופדיון חופשה הינה כדלקמן: בעד חודש יולי 2012 – 4,055 ₪ (כולל 2 ימי חופשה), ובגין חודש אוגוסט 2012 – 1,322 ₪ (כולל יום חופשה). הנתבעת הוסיפה, שלאחר תשלום סכומים אלו, אין יתרת חוב בגין דמי חופשה (מובן כי המדובר בפדיון חופשה).
  3. בסיכומי התשובה מטעם התובעים, הודתה גב' פרשקובסקי כי נפלה טעות סופר בנוגע לשכר אוגוסט 2012, והסכום הנכון הוא 1,322 ₪. היא הוסיפה וטענה כי היא: "מודה באופן חישוב דמי החופשה אשר ערך הנתבע בסיכומיו".
  4. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם לגב' פרשקובסקי, סך של 5,377 ₪. בהתאם לטענות הצדדים, סכום זה נועד לסלק גם את התביעה לפדיון חופשה.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. גב' פרשקובסקי טענה כי פוטרה על אתר, ועל כן עתרה לתמורת הודעה מוקדמת בגובה 3 ימי עבודה, ובסך של 690 ₪.
   2. הגנתה של הנתבעת בהקשר זה לא הייתה ברורה כלל ועיקר. בסיכומי הנתבעים נטען באופן סתמי כי : "...יש לדחות את הטענה מהטעמים שפורט (כך במקור – ו.ש.) לעיל.".
   3. הכרעה –

נוכח העובדה כי גב' פרשקובסקי פוטרה לאלתר ביום 12.08.12, הרי שהיא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת. על פי תלושי השכר שהונחו לפנינו, גב' פרשקובסקי היא עובדת בשכר. בהיעדר טענות מצד הנתבעת, אנו מקבלים את עמדת התובעת, שלפיה היא זכאית לשלושה ימי הודעה.

• 1. בהתאם לתלושי השכר, עמד שכרה של התובעת על סך של 23 ₪ לשעה. משכך, על הנתבעת לשלם לגב' פרשקובסקי, תמורת הודעה מוקדמת בסך של 587 ₪ [=23 (₪ לשעה) * 8.5 (שעות) * 3 (ימים)], בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד"מ 26487-11-12 – תובע מס' 4 – מיאסויידוב אלכסנדר

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –

מר מיאסויידוב הועסק בנתבעת החל מיום 21.02.12.^[17] טענת מר מיאסויידוב כי פוטר על אתר ביום 12.08.12 לא נסתרה והיא מקובלת עלינו. משך תקופת עבודתו כ- 5.8 חודשים.

1. התביעה להפרשי שכר -
   1. מר מיאסויידוב טען, כי בחודשים יולי-אוגוסט 2012, הנתבעת לא שילמה לו שכר כלל.

לפיכך, עתר להפרשים בסך של 8,043 ₪, בהתאם לפירוט הבא:

• • 1. בעד חודש יולי 2012 – סך של 6,123 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר, מיום 01.08.11.
    2. בעד חודש אוגוסט 2012 - סך של 1,920 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 01.09.11.
  1. בסיכומים, אישרה הנתבעת קיומו של חוב על סך של 8,043 ₪, כאמור בסיכומי התובע.
  2. על כן, ועל יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם למר מיאסויידוב סך של 8,043 ₪.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. מר מיאסויידוב טען, כי פוטר על אתר, מבלי ששולמה לו תמורת הודעת מוקדמת. על-כן עתר לתמורת הודעה מוקדמת בגובה 6 ימי עבודה^[18], בסך של 1,152 ₪ (192 ₪ ליום * 6 ימים).
   2. הנתבעת מודה בקיומו של חוב בגין תמורת הודעה מוקדמת, בסך של 1,152 ₪, כנטען בסיכומי התובע.
   3. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם למר מיאסויידוב, תמורת הודעה מוקדמת, בסך של 1,152 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד"מ 26923-11-12 – תובע מס' 5 – ליפליאנדצ'יק מירון

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –

מר ליפליאנדצ'יק הועסק בנתבעת החל מחודש יולי 2012^[19], עד לפיטוריו לאלתר ביום 12.08.12.^[20]

1. התביעה להפרשי שכר -
   1. מר ליפליאנדצ'יק טען, כי בחודשים יולי-אוגוסט 2012, הנתבעת לא שילמה לו שכר כלל.

לפיכך, עתר להפרשי שכר בסך של 10,953 ₪, בהתאם לפירוט הבא:

• • 1. בעד חודש יולי 2012 – סך של 8,698 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר, מיום 01.08.11.
    2. בעד חודש אוגוסט 2012 - סך של 2,255 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 01.09.11.
  1. בסיכומים, הודתה הנתבעת בטענות התובע בדבר חוב בסך 10,953 ₪.
  2. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם למר ליפליאנדצ'יק סך של 10,953 ₪, כפי שתבע. נעיר, כי בדומה לתובעים אחרים, הצדדים כינו רכיב תביעה זה "שכר" או "שכר עבודה". אולם, מעיון בתלושי חודשים יולי-אוגוסט 2012, עולה כי הסכום הנתבע – 10,953 ₪ - כולל גם החזר הוצאות נסיעה, רכיב שאינו מהווה שכר עבודה.

ס"ע 36143-02-13 – תובע מס' 6 – גוצול איגור

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –
   1. מר גוצול הועסק בנתבעת החל מיום ^[21]01.02.11, עד לפיטוריו לאלתר ביום 01.08.12^[22], קרי: במשך כשנה וחצי.
   2. בתצהירו ציין מר גוצול, כי פוטר ביום 12.08.12. אולם לאור סעיף 32 לכתב תביעתו, ומכתב הפיטורים שצירף לתצהירו, ככל הנראה מדובר בטעות סופר.
2. התביעה להפרשי שכר/רכיבי שכר שנכללו בתלוש יולי 2012 -
   1. מר גוצול טען, כי בחודש יולי 2012, הנתבעת לא שילמה לו שכר כלל, ונותר חוב ע"ס של 7,447 ₪.

לפיכך, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו שכר עבודה חודשי, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 01.08.11 (מן הסתם כוונתו – 01.08.12), ועד למועד התשלום המלא בפועל.

• 1. הנתבעת, אישרה "יתרת חוב בגין שכ"ע", בסך של 7,447 ₪, כמפורט בסיכומי התובעים.
  2. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם למר גוצול סך של 7,447 ₪, בעד רכיבי השכר שפורטו בתלוש יולי 2012. נעיר, כי סך זה כולל גם תשלום בעד החזר הוצאות נסיעה שאינו מהווה שכר עבודה.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. מר גוצול טען כי פוטר לאלתר, וזאת מבלי שהנתבעת שילמה לו תמורת הודעה מוקדמת. על כן, עתר לחייבה לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,455 ₪, לטענתו שכר חודש עבודה ממוצע.
   2. הנתבעת, הסכימה כי עליה לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת כנתבע.
   3. הכרעה –

נוכח הודאתה, על הנתבעת לשלם למר גוצול תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,455 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצויי פיטורים -
   1. מר גוצול טען, כי חרף פיטוריו, הנתבעת לא שילמה לו פיצויי פיטורים. על כן, טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 5,528 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.09.11.
   2. הנתבעת לא הציגה הגנה ממשית מפני תביעה זו. בסיכומיה היא טענה כי: "חובת התשלום של המעסיק לפיצויים ופנסיה, איננה עולה על 12%. על כן סה"כ התשלום בגין סעיף זה הינו לא יעלה על הסכום כדלקמן: 3,455 X 18 X 12%= 7,463 ₪." (ההדגשות במקור הושמטו).
   3. הכרעה –

טענת ההגנה של הנתבעת איננה רלבנטית, משלא הוכח כי הופרש בגין התובע סכום כלשהו לפנסיה. על כן, ובהינתן שהנתבעת איננה חולקת על השכר הקובע, עליה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 5,182 ₪ [3,455 ₪ (משכורת קובעת) * 1.5 (שנים)].

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. מר גוצול טען, כי במשך כל תקופת העסקתו, הנתבעת לא ביטחה אותו: "בקרן הפנסיה ופיצויים כנדרש על פי צו ההרחבה...". מכאן, עתר כי הנתבעת תשלם לו פיצוי בגין אי הפרשה, בסך של 8,176 ₪ [68,134 ₪ (שכר מבוטח) * 12%], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.09.11.

בסיכומיו, גרע מר גוצול מן הסעד המבוקש, והעמידו על סך של 4,088 ₪ בלבד [68,134 ₪ (שכר מבוטח) * 6%].

• 1. מסעיף 39.3 לסיכומי הנתבעים, עולה כי הנתבעת מודה כי עליה לשלם למר גוצול פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, אלא שהיא מניחה שהשכר המבוטח הוא 3,455 ₪.
  2. הכרעה –

הפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה, נקבע לפי גובה ההפרשה המתחייבת בכל חודש, שנגזרת מצידה מגובה השכר המבוטח בכל חודש וחודש. לכן, לא ברורה עמדת הנתבעת, כאשר חישבה את גובה הפיצוי כמכפלה של השכר אותו הניחה לצורך תמורת ההודעה המוקדמת, במספר חודשי העבודה, ובשיעור ההפרשה הנדרש. מנגד, טענת מר גוצול שלפיה, שכרו המבוטח, במשך כל תקופת העבודה עומד על סך של 68,134 ₪, לא נסתרה, והיא סבירה בעינינו ועולה בקנה אחד עם הנתונים העולים מתלושי השכר שהוצגו לפנינו.

אשר על כן, אנו מקבלים את התביעה וקובעים, כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסך של 4,088 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מאמצע תקופת העבודה – 02.11.11 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפדיון חופשה –
   1. התובע טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, הוא זכאי: "לחופשה שנתית בגובה של- 12 ימים ו- 6 ימים בגין ששה חודשי עבודה בשנה השנייה.". לטענתו, בפועל, בכל תקופת עבודתו "שלמה הנתבעת - 7.5 ימים...". לכן, טען כי על הנתבעת לשלם לו פדיון 11 ימי חופשה, בסך של 1,266 ₪ [11 (ימים) * (3,455/30 ₪)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק.
   2. הנתבעת טענה כי "התלונות" בדבר ימי חופשה שלא שולמו אינן נכונות, ואינן מגובות בסימוכין. לטענתה, יתרת ימי החופשה כלול בתלוש חודש אוגוסט 2012, והיא כוללת את כל ימי החופשה כמו-גם את דמי ההבראה שלא שולמו.
   3. הכרעה –

דין התביעה לפדיון חופשה להתקבל במלואה. התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו שולמו לו דמי חופשה בעד 7.5 ימים. על פי תלושי השכר, בחודש אוקטובר 2011, שולמו לו דמי חופשה בעד 4.5 ימים; ובחודש ספטמבר 2011, שולמו לו דמי חופשה בעד 3 ימים.

בתלוש אוגוסט 2012, נרשם פדיון 8 ימי חופשה, בסך של 2,108 ₪. אלא, שבסעיף 39.4 לסיכומי הנתבעים, לא נטען כי רכיב פדיון החופשה שנכלל בתלוש אוגוסט 2012 שולם לתובע בפועל, ממילא לא הוכח כי כך היה. זאת ועוד: לאור טענת הנתבעת כי באותה עת הייתה במצב של חדלות פרעון, ולאור כך שחלק הארי של העובדים לא קיבל תשלום כלשהו בעד חודש אוגוסט 2012 - אף לא סביר להניח כי כך היה.

בהתאם לטענות הנתבעת בסיכומיה, האמור בתלוש אוגוסט 2012, משקף את חובותיה כלפי מר גוצול, בכל הקשור לחופשה והבראה. לכן, ומשלא הוכח תשלום פדיון חופשה בפועל, לכאורה היה עלינו לפסוק לזכותו פדיון חופשה בסך של 2,108 ₪, אולם לא נפסוק לו יותר מן הסכום שתבע.

על כן, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 1,266 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לדמי הבראה -
   1. התובע טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, בגין תקופת עבודתו הוא זכאי ל-8 ימי הבראה. לטענתו, במהלך תקופת עבודתו מעולם לא שולמו לו דמי הבראה. לכן, עתר לפדיון דמי הבראה בסך של 2,920 ₪ [8 (ימים) * 365 ₪ ליום], בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
   2. הנתבעת טענה, כאמור, כי בתלוש אוגוסט 2012, נכללו כל ימי החופשה כמו גם כל דמי ההבראה שלא שולמו.
   3. הכרעה –

דין התביעה לפדיון הבראה להתקבל במלואה.

מסעיף 39.4 עולה, כי הנתבעת מסתמכת על חשבון ההבראה שנוהל בתלושים, והיא מפנה לתלוש חודש אוגוסט 2012. בתלוש זה קיים רכיב "הבראה", בסך של 1,855 ₪, שעל פי התיאור בתלוש נרשם כנגד ניצול של 5 ימי הבראה. מאותם השיקולים שפורטו לעיל, לא ניתן לקבוע כי רכיב זה שולם לתובע בפועל. בנוסף, על פי תלוש אוגוסט 2012, יתרת ימי הבראה שלא נוצלו עומדת על 3.5 ימים.

לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון הבראה בעד 8 ימים, כפי שתבע. התעריף הנכון הוא 371 ₪ ליום, כפי שאף צויין בתלוש אוגוסט 2012. אלא, שלא נפסוק לתובע יותר ממה שתבע.

לכן, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון הבראה בסך של 2,920 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה (בהתאם לבקשת מר גוצול), ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד"מ 36086-02-13 – תובעת מס' 7 – גולדשטיין מרתה

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –

גב' גולדשטיין, הועסקה על ידי הנתבעת כעובדת כללית, החל מיום 03.01.12^[23], עד לפיטוריה לאלתר ביום 12.08.12^[24], כ-7.4 חודשים.

1. התביעה להפרשי שכר -
   1. גב' גולדשטיין טענה, כי בחודשים יולי-אוגוסט 2012, הנתבעת לא שילמה לה שכר כלל. לפיכך, עתרה להפרשי שכר בסך של 2,073 ₪, בהתאם לפירוט הבא:
      1. בעד חודש יולי 2012 – סך של 1,311 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 01.08.11.
      2. בעד חודש אוגוסט 2012 - סך של 762 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 01.09.11.
   2. בסיכומיה הודתה הנתבעת במלוא סכום התביעה.
   3. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם לתובעת סך של 2,073 ₪. נעיר כי, הגם שהצדדים התייחסו לסכום זה, כתשלום בעד "הפרשי שכר"/"הפרשי שכר עבודה", הרי שמעיון בתלושים לחודשים יולי-אוגוסט 2012, עולה כי הסכום הנ"ל מתייחס גם לרכיבים שאינם "שכר עבודה".

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. גב' גולדשטיין, טענה כי פוטרה לאלתר, וזאת מבלי שהנתבעת שילמה לה תמורת הודעה מוקדמת. על כן, עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת בסך של 787 ₪, לטענתה שכר בעד 7 ימי עבודה.
   2. בסיכומיה, הנתבעת הודתה במלוא סכום התביעה דנן.
   3. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בסך של 787 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפדיון חופשה –
   1. גב' גולדשטיין טענה, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, היא זכאית לחופשה שנתית "בגובה של- 6 ימים". לטענתה, במהלך תקופת עבודתה, הנתבעת כלל לא שילמה לה דמי חופשה. לכן, לשיטתה, על הנתבעת לשלם לה פדיון חופשה בעד 6 ימים, בסך של 250 ש"ח [6 (ימים) * (1,250/30 ₪)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק.
   2. בסיכומיה, הנתבעת הודתה במלוא סכום התביעה דנן.
   3. הכרעה –

על יסוד הודאתה, על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך של 250 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. גב' גולדשטיין טענה, כי במשך כל תקופת העסקתה, הנתבעת לא ביטחה אותה: "בקרן הפנסיה ופיצויים כנדרש על פי צו ההרחבה...". מכאן, עתרה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בסך של 912 ₪ [7,609 ₪ (שכר מבוטח) * 12%], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.02.11.

בסיכומיה, גרעה גב' גולדשטיין מן הסעד המבוקש, והעמידה אותו על סך של 456 ₪ בלבד [7,609 ₪ (שכר מבוטח) * 6%].

• 1. הנתבעת ציינה בסיכומיה כך: "מאושרת מלוא סכום התביעה כמפורט בסיכומים..."^[25]. אולם, היא לא התייחסה לתביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה באופן ספציפי.
  2. הכרעה –

בהיעדר טענות הגנה, אנו מקבלים את טענת התובעת שלפיה הנתבעת מעולם לא הפרישה בגינה לפנסיה. טענת גב' גולדשטיין אשר לשכר המבוטח, אף היא לא נסתרה, ועל רקע תלושי השכר נראית סבירה. על כן, על הנתבעת לשלם לגב' גולדשטיין פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסך של 456 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מאמצע תקופת העבודה – 23.05.12 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד"מ 36114-02-13 – תובע מס' 8 – חוזר שניאור

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –

מר חוזר, הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 06.12.11.^[26]

בכתב התביעה נטען כי מועד סיום עבודתו היה 31.07.12. בסעיף 7 לתצהירו, ציין מר חוזר כי מועד הפסקת עבודתו היה ביום 12.08.12. בסעיף 77 לסיכומיו, טען התובע כי מועד סיום עבודתו היה 31.07.12.

סביר יותר, כי מועד סיום עבודת התובע היה בחודש אוגוסט 2012 – וכך אנו קובעים. שכן, לתצהירו של מר חוזר צורף תלוש אוגוסט 2012. בנוסף, הנתבעים מציינים בסיכומיהם, כי: "יתרת החוב בגין שכר חודש 8/12 שולמה לעובד בהעברה בנקאית מחשבונו של הנתבע 2".^[27]

מכל מקום, כפי שיסתבר להלן, אין לנתון זה חשיבות של ממש לצורך הכרעה בתביעה.

1. התביעה להפרשי שכר -
   1. מר חוזר טען, כי בחודש יולי 2012, הנתבעת לא שילמה לו שכר חודשי כלל. לפיכך, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר בסך של 4,643 ₪.
   2. הנתבעת אישרה בהקשר זה קיומו של חוב בסך 4,643 ₪.
   3. הכרעה -

על יסוד הודאתה, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,643 ₪. עיון בתלושים מלמד כי גם במקרה זה מתייחס הסכום הנ"ל, גם לרכיבים שאינם "שכר עבודה".

1. התביעה לפדיון חופשה -
   1. מר חוזר טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, הוא זכאי לחופשה שנתית "בגובה של- 6 ימים".

לטענתו, במהלך תקופת עבודתו, הנתבעת שילמה לו דמי חופשה בעד יומיים בלבד.

לכן, לשיטתו, על הנתבעת לשלם לו סך של 798 ₪, פדיון בעד 4 ימי חופשה [4 (ימים) * (5,986/30 ₪)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק.

• 1. הנתבע טען בסיכומיו, כי מלוא דמי החופשה (צ"ל - פדיון החופשה) שולמו לעובד בתלוש אוגוסט 2012.
  2. בסיכומיו, ציין מר חוזר: "צודק הנתבע בסיכומיו, כי דמי החופשה שולמו במלואן (כך במקור – ו.ש.)."
  3. על כן התביעה לפדיון חופשה נדחית.

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. מר חוזר טען, כי במשך כל תקופת העסקתו, הנתבעת לא ביטחה אותה: "בקרן הפנסיה ופיצויים כנדרש על פי צו ההרחבה...".

מכאן, עתר לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בסך של 2,643 ₪ [22,026₪ (שכר מבוטח) * 12%], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.02.11.

• 1. בסיכומיו, גרע מר חוזר מן הסעד המבוקש, והעמיד אותו על סך של 1,321 ₪ בלבד [22,026₪ (שכר מבוטח) * 6%].
  2. הנתבעת, בסיכומיה, אישרה חוב בסך של 1,321 ₪ - כנטען בסיכומי התובעים.
  3. הכרעה –

על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בסך של 1,321 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מאמצע תקופת העבודה – 09.04.12 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ס"ע 27348-02-13 - תובע מס' 9 – בוטון שמעון

1. על פי כתב התביעה, מר בוטון הועסק על ידי הנתבעת, החל מיום 01.02.11, ועד יום 12.08.12. לטענתו, הוא עבד במשרה מלאה, בשכר של 35 ₪ לשעה.
2. בכתב תביעתו עתר מר בוטון לסעדים הבאים:
   1. הפרשי שכר בעד חודש אוגוסט 2012 – 3,644 ₪.
   2. נסיעות בעד חודש אוגוסט 2012 – 360 ₪.
   3. תמורת הודעה מוקדמת – 6,510 ₪.
   4. פיצויי פיטורים - 9,765 ₪.
   5. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה – 14,061 ₪.
   6. פדיון חופשה – 4,123 ₪.
   7. פדיון הבראה – 3,710 ₪.
3. דעתנו היא, כי יש להורות על מחיקת התביעה.
   1. תחילה, נראה כי מר בוטון זנח את כל טענותיו שנזכרו בכתב התביעה, ככל הנראה משום שהנתבע שילם לו את המגיע לו.

בתצהירו, טען הנתבע, כי מסר למר בוטון את כרטיס האשראי הפרטי שלו, כדי שבאמצעותו יקוזז חוב החברה בהדרגה.^[28] גרסה זו לא נסתרה: ראשית, מעיון בתיק נראה כי מר בוטון כלל לא הגיש תצהיר; שנית, גרסת הנתבע כי פרע את חובות הנתבעת כלפי מר בוטון מתחזקת לאור טענותיו של האחרון בסיכומיו, כפי שנפרט בהמשך.

בסיכומי התובעים - בפרק שעוסק במר בוטון (סעיפים 134-135 לסיכומים) - לא חזר מר בוטון על טענותיו שבכתב התביעה, וזאת בניגוד ליתר התובעים.

עוד ניתן להבין מסעיפים 134-135 לסיכומי התובעים, כי הנתבע שילם למר בוטון "את המגיע לו" באופן אישי. אומנם, מר בוטון מציין בסיכומיו כי "מהלך זה" (העובדה שהנתבע שילם למר בוטון "את המגיע לו" באופן אישי) מעיד על ערבוב כספיו האישיים של הנתבע עם כספי החברה, דבר המהווה העדפת נושים אסורה – אלא שטענה זו אינה רלבנטית לשאלה האם מר בוטון זנח את תביעתו.

מקריאת סיכומי הנתבעים, מתעמעמת התמונה, משנטען בין היתר, כך: "חוצפה שאין כדוגמתה לטעון כי העובדה כי התובע קיבל את כספי הפיצויים ישירות מכספי בעל המניות מצביעה על 'ערבוב כספיו האישיים' "^[29] (ההדגשה אינה במקור).

אולם – מקריאת סיכומי התשובה מטעם התובעים, שוב מתחזקת המסקנה ששולמו למר בוטון מלוא הסכומים שתבע. הא ראיה, שמר בוטון כלל לא נכלל בטבלת ריכוז הסעדים בעמוד האחרון לסיכומי התשובה; הגם שיתר התובעים, גם אלו שלא נזכרו בסיכומי התשובה, נכללו בטבלת ריכוז הסעדים.

• 1. לאור האמור לעיל, אנו מורים על מחיקת התביעה. איננו מוצאים לנכון לעשות צו להוצאות.

ס"ע 27382-02-13 - תובע מס' 10 – סבו ניקולאי סטפן

1. בכתב התביעה, טען מר סבו, כי הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 01.02.11, ועד יום 12.08.12, כ-1.5 שנים. הנתבעים לא חלקו על טענות אלו, אשר נתמכות גם בכתוב בתלושי השכר - על כן הן מקובלות עלינו.
2. עוד טען בכתב התביעה, כי הועסק לפי שכר של 35 ₪ לשעה, במשרה מלאה, כך ששכרו הקובע מגיע לכדי סך של 6,510 ₪.
3. להלן נציג את עילות התביעה ונדון בהן.

בטרם נעשה כן, נעיר כי בפתח סיכומי מר סבו, ציין ב"כ התובעים, שבמהלך ההליך המשפטי, הודיעה רעייתו של מר סבו על פטירתו; ושתביעה זו תתנהל ע"י עיזבון המנוח בהתאם לצו הירושה.

1. התביעה לתשלום הפרשי שכר -
   1. מר סבו טען, כי לא קיבל שכר עבודה בגין החודשים יולי-אוגוסט 2012, בהתאם לפירוט הבא:
      1. בעד חודש יולי 2012 – סך של 3,971 ₪
      2. בעד חודש אוגוסט 2012 - סך של 1,468 ₪

מכאן, הוא עתר כי הנתבעת תשלם לו הפרשי שכר בסך של 5,457 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בסיכומי התובעים, העמיד ב"כ התובעים את הסעד המבוקש על סך של 5,439 ₪.

• 1. הנתבעת, הודתה בדבר קיומו של חוב בעד שכר עבודה, בסך של 5,439 ₪, כמפורט בכתב התביעה.
  2. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, אנו קובעים כי חובה של הנתבעת כלפי מר סבו, בגין הפרשי שכר, עומד על סך של 5,439 ₪.

1. התביעה להחזר הוצאות נסיעה –
   1. התובע טען, כי הנתבעת לא שילמה לו דמי נסיעות, בגין החודשים יולי-אוגוסט 2012, ועתר לחייבה לשלם לו סך של 1,085 ₪.
   2. הנתבעת, טענה כי שכר העבודה בסך של 5,439 ₪, כולל גם החזר הוצאות נסיעה.
   3. הכרעה –

דין טענות מר סבו להתקבל.

כאמור, מרבית התובעים שבעניינם דנו עד כה, תבעו תחת הכותרת "הפרשי שכר", את הסכום "נטו לתשלום", שצויין בתלושי השכר לחודשים יולי-אוגוסט 2012. הסכום נטו לתשלום, מתייחס לכלל הרכיבים ששולמו לתובעים באותם החודשים, כגון: שכר יסוד, נסיעות ופדיון חופשה. מר סבו נהג בדרך אחרת. בסעיף 23 לכתב תביעתו, שהוכתר במילים "תשלומי שכר חודשי", הוא עתר לרכיב שסומן בתלושי השכר כ"שכר יסוד" ברוטו (1,468 ₪ בחודש אוגוסט 2012, 3,971 בחודש יולי 2012; ובסך הכל 5,439 ₪).

בסעיף 25 לכתב תביעתו, בנפרד, עתר לרכיב הנסיעות שפורט באותם תלושי שכר: 280 ₪ בעד חודשי אוגוסט 2012, ו-805 ₪ בעד חודש אוגוסט 2012. בסך הכל – 1,085 ₪ ברוטו.

הנתבעת, מצידה, לא הניחה תשתית לקביעה לפיה התובע איננו זכאי לרכיב הנסיעות שפורטו בתלושי חודשים יולי-אוגוסט 2012. זאת ועוד, עיון בתלושי שכר קודמים, מלמד כי גם בחודשים קודמים שולם לתובע החזר הוצאות נסיעה בסך של 35 ₪ ליום, כפי ששולם לו בחודשים יולי-אוגוסט 2012.

על כן, אין ממש בטענת הנתבעת שלפיה, הפרשי השכר שנתבעו בסעיף 23 לכתב התביעה כוללים גם החזר הוצאות נסיעה.

לפיכך, אנו קובעים כי חובה של הנתבעת כלפי מר סבו, בגין החזר הוצאות נסיעה, עומד על סך של 1,085 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 15.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. מר סבו טען, כי פוטר לאלתר, וזאת מבלי שהנתבעת שילמה לו תמורת הודעה מוקדמת. על כן, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בסך של 6,510 ₪ - כאשר חישוב זה מבוסס על טענה ששכרו של מר סבו עמד על סך של 35 ₪ לשעה, ועל טענה שמר סבו עבד במשרה מלאה.
   2. הנתבעת, טענה, כי ימי הודעה מוקדמת, צריכים להיות מחושבים על בסיס הותק והיקף המשרה - שלטענת הנתבעת עומד על 60%. הנתבעת עתרה, כי בית הדין יקבע את הסכום בכפוף לוותק ולאחוזי המשרה.
   3. הכרעה –

על פי תלושי השכר, מר סבו הוא עובד בשכר. הואיל וכך, ועל פי הותק בעבודה, הוא זכאי ל-17 ימי הודעה מוקדמת. טענת הנתבעת, שלפיה היקף משרתו של התובע היה 60%, לא זכתה להתייחסות של ממש מצד ב"כ התובע בסיכומי התשובה. למעשה, טענתה זו של הנתבעת מתיישבת עם הנתונים שפורטו בתלושי השכר שצירף התובע לכתב התביעה. על כן, אנו קובעים כי היקף משרתו של מר סבו היה 60%, כפי שטענה הנתבעת.

מכאן, ובהיעדר תחשיבים מתאימים מטעם הצדדים, אנו קובעים כי חובה של הנתבעת כלפי מר סבו, בזיקה לתביעה לתמורת הודעה מוקדמת, עומד על סך של 2,213 ₪ [35 (₪ לשעה) * 186 * 0.6 * (17/30)], בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצויי פיטורים –
   1. מר סבו טען, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 9,765 ₪ [6,510 ₪ (שכר קובע) *1.5], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים החל מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. הנתבעת טענה, כי השכר הקובע עומד על סך של 3,971 ₪. מכאן טענה, כי התובע זכאי לתשלום בסך של 4,288 ₪, וזאת בעד פנסיה ופיצויים.
   3. הכרעה – מקובלת עלינו טענת הנתבעת שלפיה שכרו הקובע של התובע עומד על סך של 3,971 ₪ (שכן: 35 ₪ * 186 *0.6 = 3,906 ₪).

לכן, אנו קובעים כי חובה של הנתבעת כלפי מר סבו, בגין פיצויי פיטורים, עומד על סך של 5,957 ₪ [3,971 ₪ * 1.5].

נעיר כי טענת הנתבעת שלפיה התובע זכאי לסך של 4,288 ₪, הן בעד פיצויי פיטורים והן בעד פנסיה, לא נומקה, ומעבר לכך ברי כי אין בה ממש. ניתן לנחש, כי סכום זה הוא תוצאה של המכפלה הבאה: 3,971 ₪ *18 (חודשים) * 6% (=4,288.68). ניתן היה לחשב כך את פיצויי הפיטורים, ואותם בלבד (שכן, הפיצוי בגין אי ההפרשה לפנסיה הוא פונקציה של השכר בפועל בכל חודש וחודש, ולא של השכר הקובע לפיצויי פיטורים), אולם גם אז היה על הנתבעת להכפיל את סך השכר ב-8.33% ולא ב-6% (ודוק: 5,957= 18 * 8.33% * 3,971).

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. מר סבו טען, כי במשך כל שנות העסקתו, הנתבעת לא ביטחה אותו: "בקרן הפנסיה ופיצויים כנדרש על פי צו ההרחבה...".

מכאן, עתר כי הנתבעת תשלם לו פיצוי בגין אי הפרשה, בסך של 14,061 ₪ [117,180 ₪ (שכר מבוטח) * 12%], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.02.11.

בסיכומיו, גרע ב"כ התובע מן הסעד המבוקש, והעמידו על סך של 7,030₪ בלבד [117,180 ₪ (שכר מבוטח) * 6%].

• 1. הנתבעת, כאמור, טענה כי סך חובותיה בעד פיצויי פיטורים ופנסיה עומד על סך של 4,288 ₪, טענה אשר דחינו לעיל.
  2. הכרעה -

הנתבעת לא הכחישה את הטענה שלפיה לא הופרשו בגין התובע כספים לפנסיה כלל, והיא אף הודתה כי היא חייבת לתובע סכום פלוני בהקשר זה (הגם שלא קיבלנו את טענתה אשר לגובה הסכום). בנוסף, התמונה המצטיירת מן העדויות האחרות, היא שהנתבעת התעלמה באופן גורף מן החובה להפריש לקרן פנסיה בגין עובדיה. לפיכך, אנו קובעים כי הנתבעת לא הפרישה בגין התובע לפנסיה במשך כל תקופת עבודתו, למרות שמכוח צו ההרחבה הענפי, היה עליה לעשות כן.

טענות התובע אשר לגובה השכר המבוטח – 117,180 ₪ - אינן מקובלות עלינו. שכן, עמדת התובע מבוססת על הנחות שגויות. ראשית, הסכום הנטען על ידי התובע (117,180 ₪), הוא תוצאה של הכפלת השכר השעתי ב-186 שעות, ובמספר חודשי עבודתו. אולם, כפי שהסברנו לעיל, את השכר המבוטח יש לקבוע

מתוך תלושי השכר של כל חודש וחודש. שנית, לאור קביעתנו כי היקף משרתו של התובע היה מצומצם יותר ממשרה מלאה, הרי שהכפלת השכר השעתי ב- 186 שעות – שגויה.

לכתב התביעה צורפו תלושי שכר לתקופה שמחודש אוגוסט 2011 ועד חודש אוגוסט 2012, למעט החודשים אוקטובר 2011, ומאי 2012.

על פי תלושי השכר - סך שכר היסוד, דמי חופשה ודמי חגים שנכללו בתלושי השכר שצורפו – עומד על סך של 37,758 ₪. את נתוני השכר המבוטח של התובע בחודשים הנותרים, יש להשלים באמצעות קירוב, בהתאם לנתונים שפורטו בתלושים (ממוצע שעות עבודתו של התובע, התעריף השעתי, ונתוני השכר המצטברים הרשומים בתלושים).

לפיכך, אנו קובעים כי שכרו המבוטח של התובע במהלך תקופת עבודתו, עומד על סך של 61,404 ₪.

מכאן, אנו קובעים, כי חובה של הנתבעת כלפי מר סבו, בגין פיצוי בשל אי הפרשה לקרן פנסיה, עומד על סך של 3,684 ₪ [61,404 ₪ * 0.06], בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מאמצע תקופת העבודה – 07.11.11 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפדיון חופשה –
   1. מר סבו טען, כי בהתאם לצו ההרחבה שחל על יחסי הצדדים, הוא זכאי לחופשה שנתית "בגובה של- 12 ימים". לפיכך, טען כי על הנתבעת לשלם לו פדיון 19 ימי חופשה, בסך של 4,123 ₪ [19 (ימים) * (6,510/30 ₪)].
   2. הנתבעת לא הציגה בסיכומיה הגנה מפני התביעה לפדיון חופשה.
   3. הכרעה –

מתלושי השכר, ניתן ללמוד כי במהלך תקופת עבודתו שולמו לתובע דמי חופשה, במונחי ימי עבודה, בעד 13 ימים.

בתלוש אוגוסט 2012, נפדו מלוא הימים שהיו צבורים לזכותו בחשבון החופשה שנוהל על גבי התלושים (יומיים), ובהתאם נרשם רכיב פדיון חופשה בסך של 420 ₪. אין מחלוקת כי הרכיבים שפורטו בתלוש אוגוסט 2012, לא שולמו לתובע. לכן, יש לקבוע, כי חוב הנתבעת כלפי מר סבו, בגין פדיון חופשה עומד על סך של 420 ₪ (ברוטו), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לאחר שחייבנו את הנתבעת כאמור, יוצא כי במהלך תקופת עבודתו, שולמה לתובע תמורה (כדמי חופשה או כפדיון חופשה) בעד 15 ימי חופשה, במונחי ימי עבודה, וניכר כי מדובר במלוא החופשה אשר מגיעה לו.

1. התביעה לפדיון הבראה -
   1. מר סבו טען, כי הוא זכאי לפדיון 10 ימי הבראה, לפי שווי של 371 ₪ ליום. דהיינו לסך של 3,710 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. בסיכומי התובעים ובסיכומי התשובה מטעמם, לא חזר ב"כ התובע על התביעה לדמי הבראה. בנוסף, הסכום שנתבע בגין פדיון הבראה, לא נכלל בטבלת ריכוז הסעדים שהוצגה בסיכומי התשובה מטעם התובעים. על כן, נראה כי התביעה לפדיון הבראה נזנחה.

ס"ע 27423-02-13 - תובע מס' 11 – נמטה סילבן

1. על פי הנטען בכתב התביעה, מר נמטה הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 01.02.11, ועד ליום 12.08.12, שאז פוטר על אתר.
2. לטענתו, הוא היה עובד שעתי, במשרה מלאה, ושולם לו סך של 26 ₪ לשעה, כך ש"ששכרו הקובע" עומד על סך של 4,836 ₪.
3. להלן נציג את עילות התביעה, ואת טענות הצדדים – ונכריע בהן.
4. התביעה להפרשי שכר -
   1. מר נמטה טען, כי הנתבעת לא שילמה לו שכר בגין עבודתו בחודשים יולי-אוגוסט 2012, בהתאם לפירוט הבא:
      1. בעד חודש יולי 2012 – 5,890 ₪
      2. בעד חודש אוגוסט 2012 – 1,631 ₪

לפיכך, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר עבודה בסך של 7,521 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

• 1. הנתבעת אישרה קיומו של חוב בגין "יתרת שכר עבודה", בסך של 7,521 ₪.
  2. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם למר נמטה סך של 7,521 ₪.

נעיר כי הגם שהצדדים התייחסו לסך של 7,521 ₪ כאל תשלום בעד "שכר" או "שכר עבודה", אין זה מדויק.

התובע לא ציין בכתב התביעה, לאלו רכיבים מבין אלו שפורטו בתלושים לחודשים יולי-אוגוסט 2012, מתייחסים הסכומים שתבע, וניכר כי לא היה עקבי בהקשר זה.

מעיון בתלוש אוגוסט 2012, עולה כי הסכום שנתבע בגין אותו חודש - 1,631 ₪ - מתייחס לשכר היסוד ברוטו (1,403 ₪) ולגמול שעות נוספות ברוטו (228 ₪).

מנגד, מעיון בתלוש יולי 2012, ניכר כי הסכום שנתבע בגין חודש אותו חודש – 5,890 ₪ - מתייחס לא רק לשכר היסוד ולגמול שעות נוספות, אלא גם לרכיבים נוספים שפורטו בתלוש, וככל הנראה לכל הרכיבים שפורטו בתלוש.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. לטענת התובע, חרף פיטוריו על אתר, לא שילמה לו הנתבעת תמורת הודעה מוקדמת. על כן, עתר לחייבה לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,836 ₪.
   2. הנתבעת אישרה, כי התובע זכאי לתמורת 17 ימי הודעה מוקדמת, בסך של 3,162 ₪.
   3. הכרעה -

על פי תלושי השכר מר נמטה היה עובד בשכר. לכן, צודקת הנתבעת כי הוא זכאי ל-17 ימי הודעה בלבד. טענת הנתבעת שלפיה התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,162 ₪, לא נסתרה, והיא מתקבלת על דעתנו.

לפיכך, אנו קובעים כי מר נמטה זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,162 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה להחזר הוצאות נסיעה –
   1. מר נמטה טען, כי הנתבעת לא שילמה לו החזר הוצאות נסיעה בגין החודשים יולי-אוגוסט 2012, המגיעים על פי צו ההרחבה לכדי 560 ₪.
   2. הנתבעת טענה, כי רכיב הנסיעות מופיע בתלושי השכר (קרי: תלושי יולי-אוגוסט 2012), ולכן הוא נכלל ב"יתרת שכר העבודה", בסך של 7,521 ₪.
   3. הכרעה -

יש לקבל את טענת הנתבעת באופן חלקי. כפי שביארנו לעיל, הסכום לו עתר התובע כ"תשלומי שכר עבודה" – 7,521 ₪ (ראו: סעיפים 37-18 לכתב התביעה): אינו כולל את רכיב הנסיעות לחודש אוגוסט 2012, אולם נראה כי הוא כולל את רכיב הנסיעות לחודש יולי 2012.

מכאן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה בגין חודש אוגוסט 2012, בסך של 140 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצויי פיטורים –
   1. התובע טען, כי נוכח פיטוריו הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 7,254 ₪ [4,836 ₪ (שכר קובע) * 1.5 (שנים)], בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים החל מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. הנתבעת הודתה כי היא חייבת לתובע סך של 10,445 ₪, בגין "פיצויי פיטורים/הפרשות לפנסיה".^[30]
   3. הכרעה -

משהנתבעת אינה מכחישה כי התובע פוטר, עליה לשלם לו פיצויי פיטורים. מקובלת עלינו טענת מר נמטה שלפיה שכרו האחרון עומד על סך של 26 ₪ לשעה. בתחשיב שערך התובע, הוא מניח כי הוא עבד 186 שעות בכל חודש. אולם, עיון בתלושי השכר מלמד כי הנחה זו אינה סבירה. שעות עבודתו של התובע השתנו מחודש לחודש, ולכן היה עליו לחשב ממוצע כמות שעות עבודה ב-12 חודשי עבודתו האחרונים. מעיון בתלושי השכר, ניתן לומר כי בממוצע התובע עבד 165.88 שעות עבודה בחודש.^[31] לכן, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 6,469 ₪ [165.88 (שעות) * 26 * 1.5].

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. מר נמטה טען, כי במשך כל שנות העסקתו, הנתבעת לא ביטחה אותו: "בקרן הפנסיה ופיצויים כנדרש על פי צו ההרחבה...".

מכאן, עתר כי הנתבעת תשלם לו פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסך של 10,445 ₪ [87,048₪ (שכר מבוטח) * 12%], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.02.11.

בסיכומיו, גרע מר נמטה מן הסעד המבוקש, והעמידו על סך של 5,222 ₪ בלבד [87,048 ₪ (שכר מבוטח) * 6%].

• 1. כאמור - הנתבעת הודתה כי היא חייבת לתובע סך של 10,445 ₪, בגין "פיצויי פיטורים/הפרשות לפנסיה" [4,836 (שכר מבוטח) * 12%* 18 (חודשים)]^[32]
  2. הכרעה -

מטענות הנתבעת בסיכומיה, ניתן להסיק כי אין מחלוקת אשר לגובה השכר המבוטח. עוד ניתן להסיק כי אין מחלוקת שהנתבעת לא הפרישה בגין התובע לקרן פנסיה, הגם שבתלושי השכר נרשמו הפרשות. לפיכך, אנו מקבלים את התביעה, ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסך של 5,222 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מאמצע תקופת העבודה – 07.11.11 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפדיון חופשה –
   1. מר נמטה טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, הוא זכאי לחופשה שנתית "בגובה של- 12 ימים". לפיכך, טען כי על הנתבעת לשלם לו פדיון 19 ימי חופשה, בסך של 3,062 ₪ [19 (ימים) * (4,836/30 ₪)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק.
   2. הנתבעת לא התייחסה לתביעה לפדיון חופשה.
   3. הכרעה -

דין התביעה לפדיון חופשה להתקבל בחלקה. בהיעדר טענות מפורטות של הצדדים, אנו קובעים כי בעד תקופת עבודתו זכאי התובע ל-15 ימי חופשה (במונחי ימי עבודה). על פי תלושי השכר שהונחו לפנינו, ניתן ללמוד כי שולמו לתובע דמי חופשה בעד 8 ימים. מהשווואת תלוש פברואר 2012 לתלוש אפריל 2012, ניתן אולי להבין כי בחודש מארס 2012^[33] היה ניצול של 5 ימי חופשה, אולם ספק בעניין זה נזקף לחובת המעסיקה, אשר לא טרחה להציג את גרסתה. על כן, ובשים לב לכך שלא שולם לתובע רכיב פדיון החופשה שנרשם בתלוש אוגוסט 2012, זכאי התובע לפדיון חופשה בעד 7 ימים (במונחי ימי עבודה), בסך של 1,547 ₪ [7 ימים* 221 ₪ ליום], בצירוף ריבית והצמדה מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לדמי הבראה -
   1. מר נמטה טען, כי הוא זכאי לפדיון 10 ימי הבראה, לפי שווי של 371 ₪ ליום. דהיינו לסך של 3,710 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. הנתבעת לא הציגה טענות הגנה כלשהן בעניין זה.
   3. הכרעה -

על פי צו ההרחבה הענפי, בעד תקופת עבודתו זכאי התובע ל-8.18 ימי הבראה. מעיון בתלושי השכר עולה כי בחודש יוני 2012, שולמו לתובע דמי הבראה בעד 5 ימים. כך שלכאורה, התובע זכאי לתשלום בעד 3.18 ימים. על פי תלוש אוגוסט 2012, עומדת יתרת ימי ההבראה הצבורים על 3.5 ימים. לפיכך, ובהיעדר גרסה מצד הנתבעת, אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון 3.5 ימים, לפי תעריף של 371 ₪ ליום, ובסך הכל 1,299 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ס"ע 53463-10-12 - תובע מס' 12 – זוהר עומרי

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –
   1. מר זוהר הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 03.07.11^[34], עד לפיטוריו לאלתר ביום 12.08.12^[35], כ- 1.11 שנים.
   2. התובע היה עובד בשכר, ושולם לו סך של 28 ₪ לשעה.^[36]
2. להלן נפרט את עילות התביעה בהתאם לכתב התביעה המתוקן, ואת טענות הצדדים - ונכריע בהן.
3. התביעה להפרשי שכר -
   1. מר זוהר טען, כי הנתבעת לא שילמה לו שכר בעד חודשים יולי-אוגוסט 2012, בהתאם לפירוט הבא:
      1. בעד חודש יולי 2012 – 6,064 ₪
      2. בעד חודש אוגוסט 2012 – 1,719 ₪

לפיכך, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 7,783 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

• 1. הנתבעת טענה, כי בתלוש חודש יולי 2012 קיימים סעיפים "תמוהים" שאינם מופיעים באף תלוש כגון "בונוס", "הפרשי שכר" וכדומה. אולם, לטענתה, הואיל ומדובר בשכר עבודה ובסכומים לא משמעותיים, היא מודה בקיומו של החוב הנתבע בסך של 7,783 ₪. הנתבעת מבקשת להסב את תשומת לב בית הדין לכך שסכום זה כולל "ימי חופשה ותוספות אחרות".
  2. הכרעה -
     1. התובע לא פירש לאלו רכיבים שפורטו בתלושים יולי-אוגוסט 2012 מתייחס הסך שנתבע - 7,783 ₪.
     2. מתלושי השכר, ניתן להסיק כדלקמן:

מעיון בתלוש אוגוסט 2012 ניתן להבין, כי הסכום אותו תבע מר זוהר בגין אותו חודש - 1,719 ₪ - כולל את שכר היסוד בסך של 1,591 ₪, רכיב שעות נוספות בסך של 114 ₪, ושווי ארוחות בסך של 14 ₪.

מעיון בתלוש יולי 2012 ניתן להבין, כי הסכום שתבע מר זוהר בגין "שכר עבודה" בעד חודש זה – 6,064 ₪ - כולל בתוכו את הרכיבים הבאים: שכר יסוד (4,376 ₪), הפרשי שכר (224 ₪), בונוס (500 ₪), ש.נ 125% (591.84 ₪), ש.נ 150% (107.16 ₪), שווי ארוחות (266 ₪).

• • 1. עוד ניתן להסיק כי כל הרכיבים שפורטו לעיל – ובהתאם הסעד המבוקש בסך של 7,783 ₪ - הינם במונחי ברוטו.
    2. נאמר כי הכללת הרכיב "שווי ארוחות" בסכומים הנתבעים היא חסרת יסוד, בשים לב לכך שמדובר ברכיב רעיוני, ולא בתשלום. לכן, יש לגרוע סך של 280 ₪ מן הסכום הנתבע.
    3. על כן, ועל יסוד הודאת הנתבעת, אנו מחייבים אותה לשלם למר זוהר הפרשי שכר בסך של 7,503 ₪ (ברוטו).

1. התביעה להחזר הוצאות נסיעה –
   1. מר זוהר טען, כי הנתבעת לא שילמה לו החזר הוצאות נסיעה בגין החודשים יולי-אוגוסט 2012. בהתאם, הוא עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 675 ₪.
   2. הנתבעת טענה כי הסכום הנתבע נכלל בתלושי השכר לחודשים יולי-אוגוסט 2012 – קרי בסך של 7,783 ₪ בו הודתה - ועל כן קיימת כפילות.
   3. הכרעה -

מדיוננו לעיל, עולה כי תביעת מר זוהר להפרשי שכר, אינה כוללת את החזר הוצאות הנסיעה, שנכלל בתלושים לחודשים יולי-אוגוסט 2012.

לכן, על הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה כדלקמן:

בעד חודש יולי 2012 – 500 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 01.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בעד חודש אוגוסט 2012 – 175 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. מר זוהר טען, כי חרף פיטוריו לאלתר, הנתבעת לא שילמה לו תמורת הודעה מוקדמת. משכך, עתר לחייבה לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בסך של 5,208 ₪.
   2. הנתבעת טענה, כי על פי חוק זכאי התובע ל- 14 ימי הודעה מוקדמת. לטענתה, שכרו החודשי הממוצע עומד על סך של 5,208 ₪. מכאן, לשיטתה, זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,038 ₪ בלבד.
   3. הכרעה -

התובע עובד בשכר, על כן על פי חוק הוא זכאי ל- 14 ימי הודעה מוקדמת, כפי שטענה הנתבעת. החישוב שערכה הנתבעת סביר בעינינו והוא אף מיטיב עם התובע. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,038 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצויי פיטורים –
   1. התובע טען, כי חרף פיטוריו, לא שולמו לו פיצויי פיטורים. מכאן, הוא הוא עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בסך של 6,041 ₪ [5,208 ₪ (שכר קובע) * 1.16 (שנים)], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. לטענת הנתבעת, התובע זכאי לתשלום בעד פיצויי פיטורים והפרשות לקרן פנסיה בסך של 8,750 ₪, כאשר סכום זה נובע מן התחשיב הבא: 5,028 ₪ (שכר ממוצע) * 14 (חודשים) * 12%.

יש לציין, כי מעיון בסעיף 41.3 לסיכומי הנתבעים, ובשים לב לתחשיב שהוצג בסעיף 41.4 לסיכומיהם, ניכר בטענות הנתבעת נפלה טעות סופר, ונרשם 5,028 ₪, במקום 5,208 ₪.^[37]

• 1. הכרעה ­-

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פוטר, כשם שאין מחלוקת כי השכר הקובע עומד על סך של 5,208 ₪. תקופת העבודה עומדת 1.11 שנים. לפיכך, התביעה לפיצויי פיטורים מתקבלת ברובה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 5,781 ₪.

כפי שהערנו לעיל, וכפי שאף טען התובע בסיכומי התשובה, החישוב שערכה הנתבעת אינו רלבנטי, שכן אין מחלוקת שהנתבעת לא הפרישה בגין התובע סכום כלשהו לקרן פנסיה.

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. מר זוהר טען, כי במשך כל תקופת העסקתו, הנתבעת לא ביטחה אותו: "בקרן הפנסיה ופיצויים כנדרש על פי צו ההרחבה...".

מכאן, עתר כי הנתבעת תשלם לו פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסך של 8,699 ₪ [72,495₪ (שכר מבוטח) * 12%], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.02.11.

בסיכומיו, גרע מר זוהר מן הסעד המבוקש, והעמידו על סך של 4,349 ₪ בלבד [72,495 ₪ (שכר מבוטח) * 6%].

• 1. כאמור, הנתבעת טענה, כי התובע זכאי לתשלום בעד פיצויי פיטורים והפרשות לקרן פנסיה בסך של 8,750 ₪ [5,028 ₪ (שכר ממוצע) * 14 (חודשים) * 12%].
  2. הכרעה -

מטענות התובע והנתבעת, עולה כי אין מחלוקת ממשית, אשר לגובה השכר המבוטח, באשר שניהם מתבססים על שכר ממוצע בסך של 5,208 ₪, מוכפל בכמות חודשי העבודה, ובשיכור ההפרשה הנדרש.

בשים לב לקביעתנו שלפיה התובע עבד משך 1.11 שנים, שהם 13.32 חודשים; הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסך של 4,162 ₪ [5,208 ₪ * 13.32 חודשים * 6%], בצירוף ריבית והצמדה כחוק מאמצע תקופת העבודה – 22.01.12 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפדיון חופשה –
   1. מר זוהר טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, הוא זכאי לחופשה שנתית "בגובה של- 12 ימים". לפיכך, טען כי על הנתבעת לשלם לו פדיון 14 ימי חופשה, בסך של 2,430₪ [14 (ימים) * (5,208/30 ₪)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק.
   2. הנתבעת טענה, כי הסכומים שתבע מר זוהר בגין דמי חופשה (צ"ל פדיון חופשה), ודמי הבראה (צ"ל פדיון הבראה), כלולים בסך של 7,782 ₪, שתבע מר זוהר בגין שכר עבודה.
   3. הכרעה -

יש להניח כי התובע עבד 5 ימים בשבוע. ראשית, התובע לא טען במפורש בעניין זה. שנית, התובע לא הגיש את כל תלושי השכר. שלישית, מתלושי השכר שהוגשו לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית שעבד 6 ימים בשבוע. לכן, אנו קובעים כי התובע עבד 5 ימים בשבוע. משכך, ועל פי צו ההרחבה הענפי הוא זכאי ל-10 ימי חופשה בשנה, כשהתשלום בעדם במונחי ימי עבודה. לפיכך, אנו קובעים כי בעד תקופת עבודתו זכאי התובע ל-11 ימי חופשה.

מן התלושים שהונחו בפנינו, עולה כי בתלושי השכר נרשמו ניצולי ימי חופשה כדלקמן: בחודש מארס 2012 – יומיים; בחודש אפריל 2012 – יומיים; בחודש יולי 2012 – 3 ימים; בחודש אוגוסט 2012 – 4 ימים. בסך-הכל 11 ימי חופשה, כמתבקש.

מן הדיון שערכנו לעיל, ובהיעדר טענות מפורטות מצד הנתבעת, איננו מקבלים את גרסתה שלפיה פדיון החופשה וההבראה, נכללים בסך של 7,782 ₪ לו עתר התובע במסגרת סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן.

לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה, בעד 7 ימים, בסך של 1,666 ₪ [7 (ימים) * 238 ₪^[38]], בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לדמי הבראה –
   1. מר זוהר טען, כי הוא זכאי לפדיון 7 ימי הבראה, לפי שווי של 371 ₪ ליום, דהיינו לסך של 2,597 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 12.08.12.
   2. הכרעה -

בעד תקופת עבודתו זכאי התובע ל-5.66 ימי הבראה [5 ימים בעד השנה הראשונה, ו-0.66 ימים בעד יתר תקופת העבודה]. בהתאם, בתלוש אוגוסט 2012, נרשם כי באותו מועד עמדו לזכות התובע 6 ימי הבראה שטרם נוצלו. בהיעדר טענות מצד הנתבעת, אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון 6 ימי הבראה, ככתוב בתלוש. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון הבראה בסך של 2,226 ₪ [6 (ימים) * 371 (₪ ליום הבראה)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ס"ע 53463-10-12 - תובע מס' 13 – גוראלניק אהרון

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –
   1. מר גוראלניק הועסק על ידי הנתבעת, החל מיום 05.02.12^[39], עד להתפטרותו ביום 19.07.12^[40].
   2. נציין, כי בניגוד ליתר התובעים, מר גוראלניק הגיש את תביעתו כנגד הנתבעת בלבד, ולא כנגד מר איל.
2. להלן נפרט את עילות התביעה, ואת טענות הצדדים – ונכריע בהן.
3. התביעה להפרשי שכר –
   1. התובע טען, כי הנתבעת לא שילמה לו שכר בעד חודש יולי 2012, בסך של 5,187 ₪. לפיכך, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו סכום זה, בצירוף הלנת שכר בסך של 4,000 ₪.
   2. הנתבעת הודתה כי התובע זכאי להפרשי שכר בסך של 5,187 ₪.
   3. הכרעה -

מעיון בתלושי השכר לחודש יולי 2012, עולה כי הסכום הנ"ל – 5,187 ₪ - איננו מתייחס להפרשי שכר בלבד, אלא מדובר בסכום "נטו לתשלום" שנרשם בתלוש יולי 2012, ואשר מתייחס לרכיבים הבאים: "שכר יסוד", נסיעות, הפרשי שכר, פדיון חופשה, גמול שעות נוספות, ורכיבים שכונו "משמרת 100%", "משמרת 125%", "משמרת 150%".

מכל מקום, על יסוד הודאת הנתבעת, אנו מחייבים אותה לשלם לתובע, סך של 5,187 ₪.

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. התובע טען, כי על הנתבעת לשלם לו "פנסיה (גמל)", בסך של 1,110 ₪. בסיכומיו, ניסה מר גוראלניק, להגדיל את הסעד המבוקש. אולם, בהיעדר בקשה לתיקון כתב התביעה, נתייחס לסעד שהתבקש בכתב התביעה.
   2. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי מאחר שהתובע עבד פחות מ-6 חודשים, הוא אינה זכאי להפרשות לפנסיה כלל.
   3. הכרעה -

כאמור, על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה הענפי, ולפיו היה על הנתבעת להפריש בגין התובע החל ממועד תחילת עבודתו. טענת התובע בכתב התביעה שלפיה בגין תקופת עבודתו, היה על הנתבעת להפריש בגינו 1,100 ₪, לא נסתרה, והיא נראית סבירה בהחלט על רקע תלושי השכר. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם למר גוראלניק פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה בסך של 1,100 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מאמצע תקופת העבודה – 28.04.12 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד"מ 55425-01-13 - תובע מס' 14 – טובול מוטי

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –
   1. מר טובול הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 21.09.11^[41], עד ליום 12.08.12, שאז פוטר לאלתר^[42], 0.9 שנות עבודה^[43].
   2. התביעה להפרשי שכר - מר טובול, טען כי לא שולם לו שכר עבור עבודתו בחודשים יולי-אוגוסט 2012. לטענתו, על פי תלושי השכר לחודשים אלו, על הנתבעת לשלם לו סך של 8,878 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 12.08.12.
   3. הנתבעת אישרה קיומו של חוב בעד "שכר עבודה", בסך 8,878 ₪.
   4. הכרעה –

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם לתובע סך של 8,878 ₪ כאמור.

1. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת –
   1. התובע טען, כי הגם שפוטר לאלתר, הנתבעת לא שילמה לו תמורת הודעה מוקדמת. על רקע זה, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 4,456 ₪, על יסוד הטענה כי שכרו עמד על 26 ₪ לשעה.
   2. הנתבעת טענה, כי מר טובול זכאי ל-11 ימי הודעה מוקדמת בלבד, ועל כן היא מודה כי הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 1,885 ₪ בלבד.
   3. הכרעה -

מעיון בתלושי השכר, עולה כי מר טובול הוא עובד בשכר. הוא עבד משך כ-10.9 חודשים. לכן, טענת הנתבעת שלפיה התובע זכאי ל-11 ימי הודעה סבירה, ואף מיטיבה עם מר טובול. על פי תלושי השכר הוא השתכר 26 ₪ לשעה. לכן, יש לקבל את טענת הנתבעת, ועל יסודה לחייב אותה לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 1,885 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפיצויי פיטורים –
   1. מר טובול טען, כי על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בסך של 3,787 ₪ [4,456 ₪ (שכר קובע) * 0.85 (שנים)], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים החל מיום 12.08.12.
   2. הנתבעת טענה, כי התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים, מאחר שעבד 10 חודשים בלבד.
   3. הכרעה -

מר טובול פוטר לאחר שעבד פחות משנה. לכן, דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות.

1. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה –
   1. מר טובול טען, כי במשך כל שנות העסקתו, הנתבעת לא ביטחה אותו: "בקרן הפנסיה ופיצויים כנדרש על פי צו ההרחבה...".

מכאן, עתר כי הנתבעת תשלם לו פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסך של 5,801 ₪ [48,347 ₪ (שכר מבוטח) * 12%], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.02.11.

בסיכומיו, גרע מר טובול מן הסעד המבוקש, והעמידו על סך של 2,900 ₪ בלבד [48,347 ₪ (שכר מבוטח) * 6%].

• 1. הנתבעת בחרה שלא להתייחס לטענות התובע בהקשר זה.
  2. הכרעה -

על יסוד נתוני השכר המצטבר בתלושי השכר שהונחו לפנינו, טענות התובע אשר לשכר המבוטח נראות סבירות בהחלט, ויש לקבלן. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 2,900 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מאמצע תקופת העבודה – 02.03.12 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לפדיון חופשה –
   1. מר טובול טען, כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, הוא זכאי לחופשה שנתית "בגובה של- 10 ימים". לפיכך, טען כי על הנתבעת לשלם לו פדיון 10 ימי חופשה, בסך של 1,485 ₪ [10 (ימים) * (4,456/30 ₪)], בצירוף ריבית והצמדה כחוק.
   2. הנתבעת בחרה שלא להתייחס לטענות התובע בהקשר זה.
   3. הכרעה -

דין התביעה לפדיון חופשה להתקבל.

מאחר שאין מחלוקת של ממש באשר לתקופת העבודה, ובשים לב שטענות התובע לגבי אורך החופשה לה הוא זכאי הן סבירות, ובהיעדר טענות נגדיות מצד הנתבעת - אנו קובעים כי בגין תקופת עבודתו זכאי התובע ל-10 ימי חופשה.

הנתבעת לא הוכיחה ניצול ימי חופש במהלך תקופת העבודה, לפיכך התובע זכאי למלוא הסכום שתבע.

אומנם - בתלוש יולי 2012, נרשם ניצול 2 ימי חופשה, ובהתאם נרשם רכיב דמי חופשה בסך של 442 ₪. ברם, לא הוכח כי רכיב זה שולם לתובע. ראשית, בניגוד לתביעות אחרות, במקרה דנן הנתבעת לא טענה כי רכיב דמי החופשה שנזכר בתלוש חודש יולי 2012, נכלל בסכום לו עתר התובע בגין הפרשי שכר (סעיף 10 לכתב תביעתו). שנית, משלא הונח לפנינו תלוש אוגוסט 2012, אין בידנו להגיע למסקנות חד משמעיות בעניין זה.

לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסכום שתבע – 1,485 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד"מ 29027-12-12 - תובע מס' 15 – שיינקמן פיוטר

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –

מר שיינקמן הועסק על-ידי הנתבעת החל מיום 24.06.12^[44], ועד יום 26.07.12, שאז פוטר לאלתר^[45].

1. הפרשי שכר בעד חודשים יוני – יולי 2012 –
   1. מר שיינקמן טען, כי הנתבעת כלל לא שילמה לו שכר בעד עבודתו בחודשים יוני-יולי 2012. הוא הוסיף, כי ביום 26.07.12 מסרה לו הנתבעת המחאה בסך של 2,850 ₪, בעד עבודתו בחודש יוני 2012, אולם ההמחאה חוללה, באין כיסוי מספיק^[46].

לפיכך, עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר כדלקמן:

• • 1. בעד חודש יוני 2012 – 2,850 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 01.08.11.
    2. בעד חודש יולי 2012 – 9,500 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 01.09.11.
  1. הנתבעת הודתה בסיכומיה, כי עליה לשלם לתובע סך של 2,850 ₪ בעד חודש יוני 2012.

אשר לחודש יולי 2012 – הנתבעת טענה בסיכומיה, כי עיון בתלוש השכר של חודש זה: "מראה בבירור כי מדובר בטעות ו/או פיקציה ואולי זיוף מהטעמים כפי שיפורטו להלן:...בפרטים המופיעים על גבי תלוש המשכורת (למעלה משמאל), אין פירוט שעות עבודה, זאת בניגוד לשאר התלושים של עובדי החברה...לעומת זאת, מופיע כי התובע עבד 6 ימים מתוך 22 ימים. הייתכן כי מגיע לעובד 9,500 ₪ בגין 6 ימי עבודה? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור העובדה כי עבור 7 ימי עבודה בחודש יוני 2012 קיבל סך של 2,850 ₪. בגוף התלוש אין פירוט שעות אלא 'תעריף 9500 ₪ + גילום 1,433 ₪'."

• 1. הכרעה -
     1. אשר לחודש יוני 2012 - על יסוד הודאתה, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,850 ₪.
     2. אשר לחודש יולי 2012 – דין טענות הנתבעת להידחות. התובע טען בתצהירו כי בעד חודש יולי 2011, הוא זכאי לסך של 9,500 ₪. התובע גם צירף לתצהירו את תלוש חודש יולי הנ"ל. הנתבעים החליטו שלא לחקור את התובע על תצהירו. על כן, צודק מר שיינקמן כשטען בסיכומיו, כי העת לבירור טענות הפיקציה והמרמה הייתה במהלך דיון ההוכחות. משהנתבע לא העלה טענה זו בשעתו, ואף לא פעל לבירורה, הרי שאיננו מוצאים בה ממש.

איננו תמימי דעים עם הנתבעת, עת טענה כי זכאות התובע ל-9,500 ₪ בגין עבודתו בחודש יולי 2012, היא בלתי סבירה. התובע החל את עבודתו ביום 24.06.12. בגין חודש יוני 2012 שולם לתובע סך של 2,850 ₪ נטו, בעד 6 ימי עבודה, קרי: 475 ₪ נטו ליום. התובע פוטר ביום 26.07.12. השכר שנרשם בתלוש חודש יולי 2012 – 9,500 ₪ - משקף 20 ימי עבודה [9,500/475]. כאשר, בשים לב לכך שהתובע פוטר בסוף חודש יולי, הרי שבהחלט ייתכן שבאותו חודש עבד התובע משך 20 ימים, וסביר בהחלט שכמות הימים שפורטה בתלוש - שגויה.

בהקשר זה, היה בידי הנתבעת לזמן לעדות את מנהלת החשבונות, כדי לברר את טענותיה בדבר פיקציה או מרמה. משלא עשתה כן, פועל הדבר לחובתה.

בסיכום הדברים: על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר עבודה בגין חודש יולי 2012, בסך של 9,500 ₪ (נטו).

ד"מ 23360-11-12 – תובעת מס' 16 – שולקין טטיאנה

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –

גב' שולקין הועסקה על-ידי הנתבעת החל מיום 10.06.12^[47], ועד יום 10.08.12^[48].

1. להלן נפרט את עילות התביעה הפרטניות, כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן; נפרט את טענות הצדדים ונכריע בהן.
2. התביעה להפרשי שכר -
   1. גב' שולקין טענה, שלא שולם לה שכר עבודה בעד חודשים יולי-אוגוסט 2012. בהתאם, עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה סך של 8,741 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר החל מיום 01.09.12
   2. הנתבעת טענה כי: "מאושר תשלום בגין שכר עבודה על סך 8,741 ₪".
   3. הכרעה -

על יסוד הודאת הנתבעת, עליה לשלם לגב' שולקין סך של 8,741 ₪. נעיר, כי מעיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהירה, עולה כי הסכום הנתבע – 8,741 ₪ - הינו סך התשלומים נטו, שפורטו בתלושים יולי-אוגוסט 2012, והוא כולל שכר יסוד, דמי חופשה, פדיון חופשה, גמול שעות נוספות, ודמי נסיעה.

ד"מ 13540-12-12 – תובע מס' 17 – עופר דקל

1. שאלת המצאת כתב התביעה –
   1. ביום 16.10.13 הגיש מר דקל בקשה ליתן פסק דין בהיעדר הגנה. בעקבות בקשה זו, הגישו הנתבעים כתב הגנה, תוך שטענו במסגרתו שכתב התביעה לא נמצא בידיהם, ולכן אינם יכולים להתייחס אליו לגופו. עוד ציינו הנתבעים בכתב הגנתם, כי במידה והתובע יציג את תלושי המשכורת שנמסרו לידו, ניתן יהיה לערוך חישוב מדוייק של הסכומים המגיעים לו.
   2. בסיכומי הנתבעים, חזרה הנתבעת וטענה כי תביעתו של מר דקל מעולם לא הגיעה לידיה. הנתבעת הוסיפה כי היא לא מופיעה בכותרת סיכומי התובע. מסיבות אלו, עתרה שנדחה את התביעה.
   3. בסיכומי התשובה, טען מר דקל כי תביעתו הוגשה כדין, ותצהירו נמסר לכתובתו הרשומה של הנתבע.
   4. הכרעה -

התקשינו לקבל את הטענה שכתב התביעה לא הומצא לנתבעת.

מן הרישומים בתיק, עולה כי נסיון ההמצאה הראשון לנתבעת לא צלח. בהתאם, ביום 04.02.13 הוצאה הודעת מזכירות, בגדרה הודע למר דקל, כי ההזמנה לדין וכתב התביעה - שנשלחו לנתבעת, חזרו מהדואר, בשל כך שדבר הדואר לא נדרש. מר דקל התבקש להמציא לבית הדין כתובת מעודכנת של החברה הנתבעת, או לחילופין לבצע מסירה אישית.

ביום 27.02.13 הגיש התובע לתיק, אישור מסירה כפי שהתבקש. על גבי אישור המסירה נכתב, כי התובע הופיע בכתובתה של הנתבעת בשלושה מועדים שונים. מכאן שמדובר בהמצאה אישית כדין.

יתר על כן, בפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 07.09.14, שמו של מר דקל נכלל ברשימת התובעים. אלא שהנתבע, ששימש גם כבא-כוחה של הנתבעת, לא העלה טענה כלשהי בעניין זה, ואף הצהיר כי הנתבעים יוותרו על חקירתם הנגדית של "התובעים".

מסקנתנו, היא כי אין ממש בטענת הנתבעת שלפיה כתב התביעה לא הומצא לה.

1. העובדות הצריכות להכרעתנו –

מר דקל הועסק על-ידי הנתבעת החל מיום 15 למאי 2012^[49], ועד לפיטוריו ביום 15.07.12.^[50]
יוער כי תובע זה תבע את הנתבעת בלבד.

1. התביעה להפרשי שכר –
   1. מר דקל טען, כי לא שולמה לו משכורת חודש יולי 2012. לטענתו, הוא זכאי לסך של 3,171 ₪, עבור 13 ימי עבודה, בהם עבד בין 9 ל-10 שעות בכל יום. בכתב התביעה ציין התובע, כי הוא זכאי לדמי נסיעות בסך של 195 ₪, אולם מתצהירו ניתן להבין כי סכום זה נכלל בסך של 3,171 ₪, ולחלופין שהתביעה לדמי נסיעות נזנחה.
   2. הכרעה -

הנתבעת לא טענה ואף לא הוכיחה כי שילמה למר דקל את שכר חודש יולי 2012. כמו-כן, טענות מר דקל אשר לסכום המגיע לו לא נסתרו, והן סבירות בעינינו. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם למר דקל סך של 3,171 ₪.

התביעות לפיצויי הלנת שכר ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים

1. התובעים טענו כי בנוסף על השכר בגין עבודתם בחודשים יולי-אוגוסט 2012, על הנתבעת לשלם להם פיצויי הלנת שכר. בסיכומיהם טענו, כי אי תשלום השכר בחודשים אלו נבע משתי סיבות שלובות: הראשונה – הנתבע החליט לסגור את שערי המפעל, והשנייה – הנתבע כלל לא דאג ולא נתן את דעתו לתשלום שכר עבודה, זאת שעה שדאג למצוא פתרונות והסדרים עם נושים חזקים. עוד טענו התובעים בסיכומיהם, כי "מדובר במעביד" שהחליט על דעת עצמו לנעול את שערי המפעל מבלי לערוך גמר חשבון לעובדים, שלא ביצע הפרשות חובה לטובת העובדים, ושמתנגד לפירוק החברה ולא עוסק בפירוק החברה בעצמו, ובכך מונע מן העובדים להיפרע מן המוסד לביטוח לאומי.

עוד עתרו התובעים – אלו שתבעו פיצויי פיטורים - כי על פיצויי הפיטורים יש להוסיף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. נוסיף, כי חלק מן התובעים עתר לפיצויי פיטורים, בזיקה וכחלק מפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

1. הנתבעת טענה, כי בנסיבות דנא, התביעה לפיצויי הלנת שכר, מהווה אינדיקטור נוסף לחוסר תום ליבם של התובעים. שכן ברור, כך לשיטתה, שאי תשלום השכר במועד נובע "מהיעדר שליטה של הנתבעת 1", והיותה חדלת פירעון. לטענתה, על כנותה ומאמציה לתשלום השכר, ניתן ללמוד מהקצאת הכספים "שנותרו בקופה", לאחר תשלום לבעלי השעבודים הקבועים, לטובת תשלום שכ"ע לתובעים. לבסוף, טענה הנתבעת, כי לפי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, היה על התובעים להגיש את תביעתם לפיצויי הלנת שכר תוך 60 ימים, או שנה אחת מהיום שבו רואים את השכר כמולן, לפי המוקדם – אולם הם לא עשו כן. על יסוד טיעונים אלו, עתרה הנתבעת לדחות את התביעות לפיצויי הלנת שכר.
2. הכרעה –
   1. בסעיף 6ג. לסיכומיה, הנתבעת לא טענה במפורש להתיישנות, אולם ניתן להבין כי זו כוונתה. למען הסר ספק, נאמר כי בענייננו לא חלה התיישנות על התביעות לפיצויי הלנת שכר.

התובעים עתרו לפיצויי הלנת שכר, בקשר לשכר מולן שכלל לא שולם להם. לכן, על פי סעיף 17א לחוק הגנת השכר חל הכלל, שלפיו הזכות לפיצויי הלנת שכר מתיישנת תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן. הכלל שלפיו הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת תוך 60 ימים - תקופה שבית הדין רשאי להאריכה לכדי 90 ימים - חל על מצב עניינים שאינו כבענייננו - שבו שולם לעובד השכר שבו קשור הפיצוי.^[51]

במקרה דנא, התובעים הגישו את תביעתם טרם חלפה שנה מאז הפך שכרם מולן. לפיכך, לא התיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר.

• 1. לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימים רכיבי תביעה, שטרם שולמו לתובעים, אשר מהווים "שכר מולן", כהגדרת מונח זה בחוק הגנת השכר. על פי סעיף 17 לחוק, הכלל הוא שעל "שכר מולן" יתווספו פיצויי הלנת שכר.
  2. יחד עם זאת, סעיף 18 לחוק מסמיך את בית הדין, להפחית את פיצויי הלנת השכר, עד כדי ביטולם, בהינתן ש: "שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בין הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו."

במספר פסקי דין, שהבולט שבהם הוא פסק הדין בעניין עיריית לוד^[52], קבע בית הדין הארצי, כי מצב כלכלי קשה אינו מהווה הצדק לאי-תשלום שכר, ושבאופן עקרוני אין לראות במצב כלכלי קשה, משום "נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה"^[53].

בפסק הדין בעניין מוטור אפ^[54], דן בית הדין הארצי בשאלת הפרשנות הנכונה של סעיף 18 לחוק (וסעיף 20(ד) לחוק שנוגע לסמכות הפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים). בית הדין הארצי ציין כי חלה נסיגה מן הגישה הפרשנית-דווקנית בה אחזו בתי הדין בעבר. זאת לאור תמורות שחלו בשיטת המשפט: הן חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והן התחזקות הגישה המבכרת שימת דגש על עקרונות תום הלב והשגת צדק במקרה הקונקרטי, על פני נוקשות ופורמליסטיקה יתרות.

על רקע זה, קבע בית הדין הארצי, כי לבתי הדין שיקול דעת רחב, בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם; כאשר בקבעו את גובה פיצויי ההלנה במקרה נתון, על בית הדין לערוך איזון נאות, בין זכויות העובד והמעסיק, תוך שקלול מכלול נסיבות המקרה. בית הדין הארצי אף עמד על השיקולים המנחים בהקשר זה, כהאי לישנא:

"יש לפיכך לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים - לרבות לעובדים אחרים של המעסיק - עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם (וראו למשל – כדוגמאות לדרך הפעלת שיקול הדעת –את ע"ע372/05 חברת השמירה בע"מ – מונטסנוט איילין איל, מיום24.11.2005; ע"ע 307/05 בתי מלון מאוחדים בע"מ – רונית דבורה, מיום 20.9.2006).

במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה לרבות התנהגות הצדדים ותום ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה את כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות. בעת קביעת שיעור ההפחתה ניתן להיעזר, ככל שהנסיבות מתאימות לכך, בשיעור הריבית החריגה הנוהגת בבנקים (כפי שנעשה בעניין עיריית לוד)."^[55]

• 1. מן הכלל אל הפרט –
     1. מרבית התובעים טענו בתצהיריהם, כי בחודש יולי 2012, הנתבעת הציגה בפניהם מצג שווא, שלפיו שכר יולי מתעכב במספר ימים, ועליהם להמשיך לעבוד; בעוד שבחודש לאחר מכן הם נוכחו לדעת, ששערי המפעל נסגרו, והם עומדים בפני שוקת שבורה.^[56]

איננו מקבלים גרסה זו כמות שהיא. הנתבע העיד כי "בחודש יוני", "כשהמפעל התנדנד" ו"כשהתחילו הצרות", הוא "לקח" את העובדים לשיחה, הסביר להם את הבעיות, ואמר להם שהוא נוסע להיפגש עם החברה האמריקאית, על מנת להסדיר את העניינים בתקווה שיצליח לעשות כן.^[57] התרשמנו כי לעיתים הנתבע התקשה לזכור בדיוק את תאריכי האירועים, אולם נחה דעתנו כי עיקרי גרסתו זו של הנתבע, נכונה היא. עיקרי הגרסה אף מקבלים חיזוק ממכתב ההתפטרות שהציג מר גוראלניק, נושא תאריך 19.07.12, בגדרו מודיע מר גוראלניק למנכ"ל המפעל כך: "הנני מודיע על התפטרותי בכתב כנדרש על פי חוק. בהמשך לשיחת העובדים שהתקיימה השבוע בה נאמר על ידי בעל המפעל שכל מי שרוצה יכול לעזוב מיידית את המפעל. הסיבות להתפטרותי הן אי תשלום המשכורת, אי תשלום של פנסיה, ועוד." (ההדגשה אינה במקור).

אי התייחסות התובעים ל"שיחת העובדים", מובילה אותנו למסקנה שהתמונה שהציגו בדבר מצג שווא הינה מגמתית, כך שבהקשר זה אנו מעדיפים את גרסת הנתבע.

• • 1. בדומה לכך, התקשינו לקבל כמות שהיא, את עמדת העובדים, שלפיה הנתבע מצא פתרונות עבור נושים חזקים, והזניח את עניינם של העובדים.

טענה זו נטענה בעלמא, ולא התרשמנו שכך בדיוק היו פני הדברים.

הנתבע הציג גרסה עובדתית מפורטת, אשר לפעולות שנקט לאחר סגירת שערי המפעל, ממנה עולה כי פעל למימוש מהיר של הציוד מתוך מטרה כי יתרת הכספים שתיוותר לאחר תשלום החובות לבעלי השעבודים הקבועים, תשמש לתשלום שכר עבודה לעובדים.^[58]

עוד הוא טען, כי הפנה את כל העובדים שפנו אליו לבא-כוח התובעים, על מנת שיוכל לנהל משא ומתן מסודר, במטרה לשלם את החוב.

עוד על פי גרסת הנתבע, בתחילת שנת 2013 הוא פנה לבא-כוח התובעים במטרה להגיע להסדר בעניין זה, כאשר באותה העת היו ב"קופת המימוש", לאחר התשלום לבעלי השעבודים הקבועים, סך של 240,000 ₪.^[59]

הנתבע ציין, כי ניהל משא ומתן עם ב"כ התובעים, והצדדים הגיעו להסכמות עקרוניות לגבי הסכומים. אלא שבא-כוח התובעים עתר כי הנתבע יחתום באופן אישי כערב לקיומו של ההסכם. משהנתבע לא הסכים לתנאי זה, העסקה לא יצאה אל הפועל.^[60]

בחקירתו הנגדית, הוסיף והעיד הנתבע, כי היו גורמים נוספים – לרבות הכונסת שעתרה לשכר טרחתה, ובנק לאומי - שעתרו לקבל חלק מן הסכום שהיה בקופה - כך שבסופו של יום, ולאחר ניהול הליכים משפטיים, נותר בה סך של 95,000 ₪ בלבד.

הנה כי כן, לא השתכנענו כי הנתבעת הזניחה את עניינם של התובעים. מנגד, השתכנענו, כי בנתיב זה של תשלום שכר העובדים מתוך "קופת המימוש", לא כל הנסיבות היו בשליטת הנתבעת עצמה.

• • 1. אף על פי כן, לא נחה דעתנו כי הנתבעת נקטה בכל האמצעים שעמדו לרשותה, כדי לשלם לעובדים את שכרם בהקדם האפשרי. כפי שציינו לעיל, באופן עקרוני, קשיים כלכליים, אינם הצדק להלנת שכר. במקרה דנן, לא מדובר בסכומי כסף אסטרונומיים, והיה על הנתבעת, אשר מצאה משאבים לנהל תביעות מורכבות, ליטול הלוואות ולשלם את שכר העובדים, ואין להשלים עם מצב בו עובדים הופכים להיות מקור אשראי.
    2. לבסוף, נציין כי תמוהה בעינינו טענת התובעים שלפיה הנתבע ממאן לפירוק החברה, ובכך מונע מהם לתבוע זכויות מן המוסד לביטוח לאומי. שכן, מן המסמכים שהונחו לפנינו עולה כי בקשת הפירוק, שהגישו מרבית התובעים בבית המשפט המחוזי, באמצעות בא-כוחם בתיק זה, "נסגרה" בהסכמת הצדדים.
    3. אשר על כן: לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ואת מכלול הנסיבות הרלבנטיות בתיק זה, באנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעות לפיצויי הלנת שכר בחלקן, במובן זה, שעל הרכיבים שמהווים "שכר מולן" - כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), ועליהם בלבד - יתווספו פיצויי הלנת שכר מופחתים בסך 20% לשנה, בהתאם למתווה שדקלמן:
• החל מן המועד לתשלום השכר ועד ליום 21.12.14 – יתווספו על הרכיבים הרלבנטיים פיצויי הלנת שכר בשיעור של 20%;
• מן השכר המולן בתוספת פיצויי הלנת השכר עד ליום 21.12.14 – כאמור לעיל - יש לגרוע סך של 127,434 ₪, שמקורו ברכיבים הבאים:

הרכיב הראשון - הסכום שהופקד באמצעות הנאמנת ביום 21.12.14 – קרי: סך של 94,956 ש"ח.

הרכיב השני – סך הפקדות הנתבע לקופת בית הדין מהוונות ליום 21.12.14. כאמור, נכון למועד כתיבת שורות אלו הפקיד הנתבע בקופת בית הדין סך של 35,000 ₪. ברם, מאחר שסכומים אלו הופקדו במועדים שונים לאחר 21.12.14, הרי שאין מנוס מלהוונם. הצדדים לא הציגו טענות מתאימות בהקשר זה. בנסיבות אלו, ובחישוב גס, ניתן לומר כי מחיבור הסכומים שהופקדו כשהם מהוונים ליום 21.12.14, נקבל סך של 32,478 ₪.

• ככל שלאחר גריעת הסך של 127,434 ₪, תיוותר יתרה כלשהי, תישא יתרה זו פיצויי הלנת שכר בשיעור של 20%, מיום 21.12.14 ועד לסילוק אותה יתרה בפועל.
• התובעים יגישו, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, תחשיב של הסך שמגיע, על פי המתווה דלעיל, לכל אחד מהם, בגין הפרשי השכר ופיצויי הלנת השכר כמו גם פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים.

עותק מהתחשיב האמור יועבר לנתבעים שיוכלו להמציא, בתוך 30 ימים ממועד קבלתו תחשיב חלופי, או להודיע שהם מקבלים את תחשיבי התובעים. ככל שלא תומצא התייחסות לתחשיב התובעים יחשבו הנתבעים כמסכימים לפרטיו.

לאחר קבלת תחשיבי הצדדים יינתן פסק דין משלים ככל שהדבר יידרש.

• 1. אחר שאמרנו את הדברים הללו, יש להעיר שתי הערות.

ראשית, קביעותנו בפרק זה חלות על כל התובעים, למעט שלושה: מר בוטון, אשר תביעתו נמחקה, וכן מר חוזר, ומר דקל. אשר לשני התובעים האחרונים – הללו אינם זכאים לפיצויי הלנת שכר, מן הטעם הפשוט שלא כללו במסגרת כתב תביעתם סעד של פיצויי הלנת שכר.^[61]

שנית, כפי שעלה בדיוננו לעיל, בחלק מן המקרים, התובעים עתרו ל"הפרשי שכר", והנתבעת הודתה במלוא הסכומים שנתבעו בגין "הפרשי שכר". אלא, שעיון בחומר הראיות מלמד כי הסכומים להם עתרו התובעים תחת הכותרת "שכר", או "שכר חודשי", או "שכר עבודה" – לא עונים בהכרח על הגדרת המונח "שכר עבודה" בחוק הגנת השכר, וממילא אין הם עונים על הגדרת המונח "שכר מולן", באותו חוק; או שמדובר ב"שכר עבודה", שאינו שכר מולן.

אם ניטול, לדוגמה, את התובע מר מגיצקי. כאמור, בסעיף 30 לכתב תביעתו, עתר מר מגיצקי כי בית הדין יחייב את הנתבעת בתשלום "שכר עבודה" חודשי", בסך של 11,081 ₪ כדלקמן: בעד חודש יולי 2012 – סך של 8,918 ₪, ובעד חודש אוגוסט סל של 2,163 ₪. מעיון בתלושי השכר לחודשים אלו, ניתן ללמוד כי סכומים אלו, הם הסכומים שנרשמו בתלושי השכר כ"נטו לתשלום". במקרה של מר מגיצקי, הסכום שנתבע בגין חודש יולי 2012 כולל רכיב החזר הוצאות נסיעה בסך של 344 ₪, שאינו מהווה שכר עבודה, וממילא אינו מהווה שכר מולן. בדומה לכך, תלוש חודש אוגוסט, כולל רכיב נסיעות בסך של 69 ₪.

דוגמה נוספת היא תביעתו של מר בלינסון, ל"שכר עבודה" בסך של 14,233 ₪ (נטו), במסגרתה נכלל פדיון חופשה, בסך של 2,240 ₪ (ברוטו), שאינו בא בגדר "שכר מולן".

בסיכום הדברים: מתוך הסכומים הנתבעים, שהצדדים הגדירו כ"שכר עבודה" - יישאו פיצויי הלנת שכר, בהתאם למתווה שקבענו לעיל, רק רכיבים שאכן מהווים "שכר מולן", יתר הרכיבים יישאו ריבית והצמדה כחוק מן היום שהיה על הנתבעת לשלמם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

• 1. מנימוקים דומים, אנו קובעים כי התובעים שלגביהם קבענו כי הם זכאים לפיצויי פיטורים, יהיו זכאים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים, בשיעור של 10% לשנה, וזאת מיום 12.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעות לפיצויים בשל פיטורים שלא כדין

1. חלק מן התובעים טענו, כי פוטרו באמצעות מכתבי פיטורים דומים, מבלי שקוים להם שימוע. לפיכך, עתרו כי הנתבעת תשלם להם פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בסכומים שונים.

בסיכומיהם, עמדו התובעים על הקושי הנובע מטענתם זו. הם ציינו כי הם מודעים לכך שבנסיבות שבהם המפעל נסגר עקב קשיים כלכליים, אין מקום לפסיקת פיצויי בשל אי קיום שימוע. אלא שלטענתם, הם זכאים לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, משום שהנתבעת הפרה את חובת תום הלב כלפיהם. על פי עמדתם זו, בעיתות משבר בעסק, חובת תום הלב מצווה על המעסיק להודיע על המשבר לעובדים, וזאת על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהם בהתאם. התובעים הוסיפו וטענו, כי הנתבעים הטעו אותם לחשוב כי המפעל לכל הפחות ישלם את זכויותיהם, התנהגות המהווה הפרת חובת תום הלב, אשר מזכה אותם בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

1. אשר לדעתנו –
   1. לא מצאנו, כי הנתבעים נהגו כלפי התובעים בחוסר תום לב בקשר לפיטוריהם.
   2. מטרתו העיקרית של שימוע, היא לאפשר לעובד להזים את הטענות נגדו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות, שלא לממש את כוונת הפיטורים.

בנידון דידן, אין חולק כי עילת הפיטורים היא סגירת המפעל. לכן, קשה לראות כיצד היה בידי התובעים להשפיע על ההחלטה בדבר פיטוריהם, ומכל מקום הם לא מצביעים על טענות שהיו יכולים לטעון אילו קויים להם שימוע כהלכתו.

יתר על כן, כפי ששנינו לעיל, חומר הראיות מצביע על כך שלכל היאוחר באמצע חודש יולי קוימה שיחת עובדים, שבגדרה הוצע למעוניינים לסיים את עבודתם מיידית. עובדה זו מתיישבת עם טענת הנתבע שלפיה יידע את העובדים בדבר הקשיים עמם מתמודדת הנתבעת.

וזה העיקר: איננו נזקקים לקבוע כי במקרה זה הנתבעת הייתה פטורה מקיום שימוע פרטני לכל עובד ועובד. דעתנו היא, כי בנסיבותיו של מקרה זה, אפילו היינו קובעים כי חלה על הנתבעת חובה לקיים שימוע פרטני כהלכתו לכל עובד ועובד, ואפילו היינו קובעים שחובה זו הופרה, לא היה מקום לפסוק לטובתם פיצוי כלשהו.

שכן, לא כל פגם בשימוע, יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי. עמד על כך בית הדין הארצי בציינו:

"על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסויימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו."^[62]

ואף לא למותר להביא מדבריו אלו של בית הדין הארצי:

"הימנעות ממתן זכות שימוע אינה מחייבת, בהכרח, ביטול החלטת הפיטורים. הדבר תלוי בנסיבות כל עניין ובבחינת השאלה האם, לאמיתו של דבר, התקבלה החלטה לא מבוססת או שנגרם לעובד עוול. בענייננו, סבר בית הדין האזורי כי אין באי מתן זכות שימוע כדי לפגוע בהחלטת הפיטורים. אנו מאמצים עמדה זו של בית הדין ואף אנו לא שמענו על כל טענה שהיתה יכולה להשמיע המערערת שהיה בה כדי לשנות את החלטת הפיטורים."^[63]

• 1. אשר לתביעה לפיצוי עקב הטעיה. דעתנו היא כי דינה להידחות, ולו בשל אי הוכחתה במישור העובדתי. אדרבא, סבירה בעינינו יותר הגישה שלפיה היה גילוי מצד הנתבע לגבי הקשיים עמם התמודדה הנתבעת, והוצע לעובדים לפרוש כבר במהלך חודש יולי 2012.
  2. בסיכום הדברים: דין התביעות לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין להידחות.

הרמת מסך

1. טענות התובעים –
   1. בכתבי תביעותיהם, טענו מרבית התובעים^[64], כי התנהגות הנתבעים מצדיקה הרמת מסך, כך שבכל סכום שבו תחויב הנתבעת, יש לחייב בו גם את הנתבע - בעל המניות היחיד. הנימוקים שהציגו בכתב התביעה התמצו, במידה רבה, בטענתם שלפיה הנתבע קיבל החלטות בשם הנתבעת, שבגדרן התנער באופן מוחלט משורת הדין, מחוקי המגן הקוגנטיים, ומעקרונות של הגינות ומוסר מינימאליים.
   2. והנה, בסיכומיהם הרחיבו התובעים את היריעה שהוזכרה בכתב התביעה עד לבלי היכר. הם פירטו עילות מעילות שונות, אשר מצדיקות – כך לשיטתם - הרמת מסך: מימון דק וסיכון עסקי מוגזם; אי תשלום זכויות העובדים במהלך העסקים הרגיל; האופן שבו קיבל הנתבע את החלטת הפסקת הפעילות; אי נכונות הנתבע לפרק את החברה; חוסר תום לב מרמה והעדפת נושים.

נאמר מייד: הרושם שמתקבל מן הטענות בסיכומים, הוא שנעשה ניסיון לשבץ כל צעד של הנתבע, בתוך העילה של הרמת מסך, והדברים נחזים כמאולצים. זאת ועוד: לעיתים קרובות, היו בבסיס טיעוני התובעים טענות, שלא היה בהן שום רבותא לצורך הסוגייה של הרמת המסך.

כך, למשל, בסיכומיהם טענו התובעים, בזו הלשון:

"אחת הסיבות המרכזיות לקיומם של דיני העבודה והיותם קוגנטיים ואף בעלי הוראות פליליות היא רצון של המחוקק לגשר על כשל שוק הידוע: החזק תמיד נהנה, החלש תמיד בהפסד.

ובמקרה שלנו, כאשר העסקה הכושלת הגיעה לסיומה ובעלים של המפעל הגיע למסקנה שבאם הוא ממשיך, הרי שהוא מתרסק כלכלית, החל הנתבע בפתרון בעיות מערכתי אל מול השחקנים החזקים: החברה המממנת, הבנקים, הספקים... אלה היו מוגנים במנגנונים משפטיים יעילים: שעבודים כללים וספציפיים, וערבויות אישיות של הנתבע.

ואילו ביחס לעובדים, שלא היוו (לדעתו של הנתבע) שום איום על עסקיו ורווחתו הכלכלית, לא מצא הנתבע לנכון לפעול ולו בדרך כלשהי אומנם לטענתו של הנתבע כאשר הוא צפה בעיות הוא נפגש עם העובדים, על מנת לבשר להן שהוא נוסע לארה"ב בניסיון להסדיר את העניינים...אך כאשר הוא קיבל החלטה על סגירת שערי המפעל כל שהוא עשה זה נתן הוראה למנכ"ל לפטר את העובדים...".

טענות אלו, סתמיות הן במידה רבה. הטענה שלפיה לעיתים קרובות עובדים מצויים בעמדה של נחיתות, שאינם נושים מובטחים, ושקיימים נושים מובטחים - אינן עילה להרמת מסך.

לאחר שהערנו הערות אלו, ניגש להציג את טענות התובעים בסיכומיהם, באופן דומה לחלוקה הרעיונית בה נקטו התובעים בסיכומיהם, אולם לא נתיימר להציג את כל טענות התובעים, אלא נעמוד על עיקרי הדברים.

• 1. נטילת סיכון עסקי בלתי סביר - התובעים טענו, כי במעשיו ובמחדליו נטל הנתבע סיכונים עסקיים בלתי סבירים. לצורך תמיכה בטענה זו, הם טענו, בין היתר, כי הנתבע רכש באמצעות הנתבעת פעילות של חברה אחרת (חברת מוניטין), מבלי שקיבל ליווי וייעוץ מתאים. הם טענו, כי הנתבע, שלטענתם לא מבין דבר בעיבוד שבבי, החליט להתקשר עם חברה אמריקאית, השקיע סכומי כסף גדולים (4 מיליון ₪), והעביר את המפעל כולו לטובת עסקה זו, תוך הדרת כל יתר הלקוחות, וכל זאת מבלי שנכרת הסכם כתוב, ומבלי שהועמדו בטוחות מתאימות.
  2. מימון דק – התובעים טענו, כי הסכום שהשקיע הנתבע בחברה, 4 מיליון ₪, אינו יכול ללמד כשלעצמו הרבה אשר לשאלה האם מדובר במימון דק. ברם, לטענתם, העובדה שמאז מועד ההתקשרות עם החברה האמריקאית, הצליחה הנתבעת לשרוד 8 חודשים בלבד, כאשר היא נשענת על עסקה אחת בלבד, מלמדת כי מדובר ב"מימון דק, וחסר באופן בולט".
  3. אי תשלום זכויות העובדים במהלך העסקים הרגיל – התובעים טענו, כי היה על הנתבע ליתן הוראות לשמור על זכויות העובדים בהקפדה מוחלטת, וכן להבטיח את ביצוען. לטענתם, משלא עשה כן, מדובר על עילה עצמאית להרמת מסך, שכן "מדובר על הפרה מפורשת של אותה חובת תום הלב המוגברת שבין העובדים לבין החברה, כאשר הבעלים ולא אף אחד אחר צריך לתת על כך את הדין".
  4. האופן שבו קיבל הנתבע את החלטת הפסקת הפעילות – לטענת התובעים, הדרך בה נקט הנתבע בזיקה למשבר אליו נקלע החברה היא: מכירת הציוד והמלאי, תשלום לבנקים ולחברות המימון, ותשלום כספים לעובדים "ממה שיוותר". לטענת התובעים: "התנהגותו של הנתבע מחוסרת תום לב, אי אכפתית, מגלה חוסר כבוד, נעדרת כל רגישות והתחשבות, התנהגו (כך במקור – ו.ש.) מחפירה ודוחה, שלא עומדת בשום סטנדרט ראוי של ניהול העסקים הסביר, וזאת התנהגות מזלזלת, מנוגדת לחוק, ובעיקר: התנהגות זו גזרה בפועל על העובדים ובני משפחותיהם תקופה של פחד וחרדה, עוני ותסכול."^[65]
  5. אי נכונות הנתבע לפרק את החברה – לטענת התובעים, הנתבע מתנגד לפירוק הנתבעת, עומד בפני העובדים בבית המשפט המחוזי, ומעכב את ההליכים בכל דרך אפשרית. לגישתם, די בכך כדי להוות הצדקה להרמת מסך.
  6. התובעים טענו, כי הנתבע שילם לעובד לשעבר מכספו האישי, על מנת שאותו עובד יעיד עבורו בהליכים משפטיים, בניגוד לדין שאוסר העדפת נושים.

1. טענות הנתבע –
   1. הנתבע עתר לדחות את טענות התובעים מכל וכל.
   2. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי התובעים לא הביאו טיעונים וראיות מתאימים שמצדיקים צעד קיצוני של הרמת מסך.
   3. בסיכומיו התייחס הנתבע לחלק מטענות התובעים בסיכומיהם. הוא שלל את הטענות לנטילת סיכונים עסקיים בלתי סבירים. הנתבע טען כי הוא בעל ידע וניסיון של עשרות שנים בתחום הבנקאי והעסקי; הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, ותואר שני בתעשייה וניהול. הנתבע הוסיף וטען, כי הנתבעים הגישו תביעה בסך של 11 מיליון ₪ כנגד "המעורבים והאחראים" להפסקת פעילותה של הנתבעת, וכי התביעה מגובה בהסכמים, הזמנות, התכתבויות והתחייבויות של הנתבעים (שם), עקב הפרות של הסכמים והתחייבויות בכתב.

אשר לטענה בדבר מימון דק, טען הנתבע, כי ההשקעה בסך של 4 מיליון ש"ח, מהווה את המחזור השנתי של הנתבעת בשנה האחרונה לפעילות, ולכן אין מדובר במימון דק.

1. הרמת מסך – המסגרת הנורמטיבית:
   1. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, הוא מאבני היסוד של דיני החברות. חריג לעיקרון זה, הוא תורת הרמת מסך ההתאגדות, אשר מאפשר לבית הדין "... להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו..."^[66]
   2. התנאים להרמת מסך מעוגנים כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999, אשר זו לשונו:

"6(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

[...]"

• 1. בתחום משפט העבודה מיושמת תורת המסך, מתוך ראייה והכרה בעובדי החברה כנושים בעלי מעמד מיוחד. זאת, בשל הקרבה בין החברה לעובדיה, ואחריותה המוגברת כלפיהם, אשר מקורן בחובת האמון המיוחדת וחובת תום הלב המוגברת שחלות בין צדדים ליחסי עבודה.^[67]

1. מן הכלל אל הפרט –
   1. איננו סבורים כי התובעים, אשר הנטל להוכיח את העילה של הרמת מסך מונח על שכמם, הוכיחו את היסודות הדרושים להרמת מסך.
   2. תחילה, לא השתכנענו כי נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".

טענות התובעים אשר לנטילת סיכונים בלתי סבירים סובלות מחולשות של ממש: במידה רבה הן סתמיות ופשטניות, ומעבר לכך חלק מאדניהן העובדתיים לא הוכחו.

כך גם הטענות בדבר מימון דק, שהוצגו כשורה של השערות, מבלי להצביע על ליקוי קונקרטי-ממשי כלשהו באופן מימונה הראשוני של החברה, או ביחס שבין נכסיה להתחייבויותיה.

• 1. בנוסף על כך, לא מצאנו בטענות התובעים ובראיות שהונחו לפנינו, בסיס מספק, שמצדיק קביעה שלפיה נעשה שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת באופן שיש בו להונות את העובדים או לקפחם.

מראיית המכלול, לא התרשמנו כי הנתבעת הייתה מפרת זכויות עובדים סדרתית, ולא מצאנו עדות לכך שנעשה ניסיון להשתמש באישיותה הנפרדת של הנתבעת כדי להתחמק מקיום חובותיה כלפי העובדים.

אדרבא, נזכיר, כי על פי חומר הראיות, הנתבע הודיע לעובדים כי החברה מתמודדת עם קשיים בסמוך לאחר שהפסיקה לשלם משכורות, ופיטרה עובדיה זמן קצר לאחר שהסתבר לה שאין בידיה לעמוד בהתחייבויות כלפיהם.

אכן, הנתון המסתבר מחומר הראיות, לפיו הנתבעת הפרה כליל את חובתה להפריש לפנסיה בגין עובדיה – הינו נתון מטריד. אלא שלא כל הפרה של חובות המעסיק המאוגד מצדיקה הרמת מסך.

יתר על כן, אפילו היינו מניחים לטובת התובעים, כי אי ההפרשה לפנסיה מהווה שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת לשם הונאת העובדים או קיפוחם, הרי שלא הוכח קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרמת מסך. נזכיר, כי בגדר סעיף 6 לחוק דרש המחוקק, כתנאי להרמת מסך, קיומה של מודעות לשימוש (לרעה) באישיות המשפטית של החברה, או לכל הפחות שבעל המניות "...חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

התובעים לא עמדו בנטל להוכיח התקיימותו של יסוד נפשי כאמור. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע הנתבעת לא הפרישה בגין העובדים לפנסיה, וכך הוא השיב: "מהיום הראשון הנושא הזה לא הובא לטיפולי, לא יודע להגיד לך, לא טיפלתי באופן שוטף, עסקתי יותר בעניין של שיווק, לא טיפלתי בשכר העובדים. אילן ויינשטיין טיפל בזה." ובהמשך שם: "לא היו הפרשות לעובדים, לא יודע להגיד למה. אני לא התעסקתי בניהול השוטף של המפעל. באתי פעמיים בשבוע לשעתיים, אני גר בכפר סבא, המפעל היה במגדל העמק."^[68]

על רקע טענות אלו, למצער ניתן לומר כי לא הוכח היסוד של מודעות באשר לאי ההפרשות לפנסיה, ואף לא הוכחה עצימת עיניים.

• 1. אשר להעדפתו של הנתבע שלא לפרק את הנתבעת – הנתבע מודה כי איננו מעוניין בפירוק הנתבעת. זאת, בעיקר משום שיש לו עניין בהפסדיה הצבורים של הנתבעת. אלא, שכאמור, מרבית התובעים, באמצעות בא-כוחם דכאן, פנו בבקשה לפירוק הנתבעת, ומשכו את בקשתם בהסכמה, כאשר כנגד הסכמתם ניתנו בידיהם התחייבויות שונות. על רקע זה, התקשינו להבין כיצד מתיישבת הסכמת התובעים עם טענותיהם נגד אי פירוק החברה. לכל הפחות מצריך מצב עניינים זה הסברים ממשיים, אשר לא הוצגו לפנינו.
  2. בסיכום הדברים: התובעים לא שכנעו בדבר התקיימות היסודות המצטברים הדרושים לצורך הרמת מסך - שעל כן, התביעות האישיות כנגד הנתבע – כולן - דינן להידחות.

אחרית דבר

1. לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים סכומים, כמפורט בטבלה שלהלן, כאשר על הסכומים האמורים יתווספו ריבית והצמדה כחוק, או פיצויי הלנת שכר, או פיצויי הלנת פיצויים – לפי העניין, כמפורט בסעיפים המתאימים בגוף פסק הדין.

בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בהתאם לפירוט בטבלה שדלקמן:

כל התביעות כנגד הנתבע – מר רון איל - נדחות.

חרף העובדה שלא קיבלנו את טענות התובעים בדבר הרמת מסך – איננו מוצאים לנכון לחייב את התובעים לשאת בהוצאותיו, שכן כפי שקבענו, התנהלותו של נתבע זה לא היתה נקייה מפגמים.

1. כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין לידיו.

ניתן היום, ‏י"ט טבת תשע"ו, ‏31 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. פרוט', עמ' 10, ש' 19-20 ↑

2. על פי פלט רשם החברות שהונח לפנינו, תאריך רישום החברה הוא 20.01.11. ↑

3. תצהיר הנתבע, בסעיף 29 ↑

4. ראו למשל: סעיפים 2-3 לתצהיר מר בלינסון. ↑

5. ראו למשל: סעיף 2 לתצהירו של מר בלינסון. ↑

6. פרוט', עמ' 11, ש' 7-8 ↑

7. ראו למשל: פרוט', עמ' 13, ש' 12-19 ↑

8. פרוט', עמ' 13, ש' 2 ואילך ↑

9. תצהיר מר בלינסון, בסעיף 7, וראה גם תאריך תחילת עבודה בתלושי השכר ↑

10. ר תלוש שכר ומכתב פיטורים, נספח ב' לכתב התביעה ↑

11. תצהיר מר בלינסון, בסעיף 8 ↑

12. בכתב התביעה נכתב 13 ימים, אולם נראה כי מדובר בטעות סופר. בתחשיב צויין 12 ימים. ↑

13. תצהיר מר מגיצקי, בסעיף 7; מועד תחילת העבודה בתלושי השכר, צורפו לתצהיר – לא סומנו. ↑

14. תצהיר מר מגיצקי, בסעיף 8 ↑

15. תצהירו, נספח א', מכתב פיטורים. ↑

16. ראו: תאריך תחילת עבודה בתלושי השכר, צורפו לכתב התביעה, לא סומנו ↑

17. ראו: תאריך תחילת עבודה בתלושי שכר שצורפו לתצהירו, סומנו א' ↑

18. בסעיף 59 לכתב התביעה נכתב, כי מדובר ב"שכר של חודש עבודה", אולם לאור התחשיב שהוצג שם, הרי שמדובר בטעות. ↑

19. ראו: מועד תחילת עבודה, תלושי שכר, צורפו לתצהירו, לא סומנו ↑

20. ראו: מכתב פיטורים, נספח א' תצהירו ↑

21. תצהירו, בסעיף 7; תלושי שכר שצורפו לתצהירו, סומנו א' ↑

22. מכתב פיטורים שצורף לתצהירו, לא סומן. ↑

23. תצהירה, בסעיף 7; וראו גם תאריך תחילת עבודה שנקוב בתלושי השכר, אשר צורפו לתצהירה. ↑

24. ראו: מכתב פיטורים שצורף לתצהיר, לא סומן. ↑

25. סיכומי הנתבעים, בסעיף 37.1 ↑

26. תצהירו, בסעיף 7; תאריך תחילת עבודה בתלושי השכר שצורפו לתצהירו ↑

27. סיכומי הנתבעים, בסעיף 38.1 ↑

28. תצהיר הנתבע, בסעיף 13 ↑

29. סיכומי הנתבעים, בסעיף 45 ↑

30. סיכומי הנתבעים, בסעיף 47.4 ↑

31. לגבי התקופה של 12 חודשי העבודה האחרונים חסרים שני תלושי שכר, לכן בחן בית הדין את הנתונים בהתייחס לתקופה שבין 06/2011 – 07/2012 ↑

32. סיכומי הנתבעים, בסעיף 47.4 ↑

33. תלוש חודש מארס 2012, לא הונח לפנינו ↑

34. תצהיר מר זוהר, בסעיף 7; וראו גם תאריך תחילת עבודה בתלושי השכר שצורפו לתצהיר ↑

35. תצהיר מר זוהר, בסעיף 7 ↑

36. תצהיר מר זוהר, בסעיף 7, ותלושי השכר שצורפו לתצהיר ↑

37. שכן: [(0.12 * 14) / 8,750]=5,208 ↑

38. תעריף פדיון החופשה כפי שפורט בתלוש אוגוסט 2012 ↑

39. ראו: תאריך תחילת עבודה בתלושי השכר ↑

40. ראו: מכתב התפטרות מיום 19.07.12, צורף לכתב התביעה. ↑

41. ראו: תאריך תחילת עבודה בתלושי השכר ↑

42. ראו: סיכומי הנתבעים, בסעיף 44.2 ↑

43. ראו: סיכומי הנתבעים, בסעיף 44.2 ↑

44. תאריך תחילת עבודה, כמצוין בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה; סעיף 7 לתצהיר מר שיינקמן. ↑

45. ראו: מכתב פיטורים מיום 26.07.12 צורף לכתב התביעה. ↑

46. סעיף 8 לתצהיר מר שיינקמן. ↑

47. תצהיר גב' שולקין, בסעיף 7; וראו גם: תאריך תחילת עבודה בתלושי השכר ↑

48. תצהיר גב' שולקין, בסעיף 7 ↑

49. ראו: תלוש יוני 2012, שצורף לכתב התביעה ↑

50. ראו: מכתב פיטורים שצורף לכתב התביעה ↑

51. ראו: ע"ע 195/99 מרוביץ – עמישב שירותים בע"מ, פד"ע לד 198 ↑

52. ע"ע 1242/04 עיריית לוד - דהן ואח' (28.07.05) ↑

53. ראו גם: ע"ע 82/07 ראס – עיריית קלנסואה ואח' (23.12.08), שם הובא ויושם פסק הדין בעניין עיריית לוד ↑

54. ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ – ורד (01.11.11) ↑

55. ע"ע 473-09, עניין מוטור אפ הנ"ל, בסעיף 22 לפסק הדין. ↑

56. ראו למשל, תצהיר מר בלינסון, בסעיף 5 ↑

57. פרוט', עמ' 18, ש' 19-22 ↑

58. תצהיר הנתבע, בסעיף 11. ↑

59. תצהיר הנתבע, בסעיפים 14-16 ↑

60. תצהיר הנתבע, בסעיפים 19-21 ↑

61. ראו: כתב התביעה של מר שניאור, בסעיפים 22-23; כתב התביעה של מר דקל. ↑

62. ע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמיר (13.01.11) ↑

63. ע"ע 1334/04 טופר – מועצה מקומית תל שבע ואח' (29.12.04) ↑

64. כולם, למעט מר גוראלניק, ומר דקל. ↑

65. סיכומי התובעים, בסעיף 189 ↑

66. ראו: ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ פ"ד מו(5) 353; ע"ע 3903-05-11 איפראימוב ואח' – ר-צ פלסט

    בע"מ ואח' (04.12.14). ↑

67. ע"ע 3903-05-11, עניין איפראימוב הנ"ל, בסעיף 20 לפסק הדין. ↑

68. ראו: פרוט', עמ' 17, ש' 12 ואילך ↑