פסק-דין

1. מונחת לפניי בקשה לביטול הליך בוררות זבל"א, המתנהל בפני הרבנים גבריאל נויפלד, יעקב פרבשטיין ויצחק אוברלנדר (להלן: "המשיבים 2 - 4") , שהגישה חברת פנינת מלכי ישראל בע"מ (ח.פ 514001734, להלן: "המבקשת"); ותגובת מר דוד סגל (להלן: "המשיב") לבקשה האמורה.
2. המבקשת הינה חברה הרשומה כדין בישראל, אשר רכשה מחברת "אנגטל פרופרטיס לימיטד" (להלן: "אנגטל") נכס מקרקעין הידוע כגוש 30078 חלקה 151, המצוי ברחוב הטורים פינת רחוב מלכי ישראל בירושלים (להלן: "הנכס"). לטענת המבקשת, מטרת רכישת הנכס הייתה השבחת המקרקעין, מימוש ובנייה עליהם ושיווק הפרויקט שעתיד להיבנות על הנכס.
3. המשיב הינו אדם פרטי, אשר לטענת המבקשת פלש לנכס ונוהג בו מנהג בעלים שלא כדין.
4. המשיבים 2 - 4 הינם הבוררים בהליך בוררות זבל"א שיזם המשיב, ואשר התכנסו לצורך הדיונים ב"בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים שעל יד העדה החרדית" (להלן: "בית הדין").

עיקרי העובדות הצריכות לעניין - כפי שהוצגו על ידי המבקשת

1. ביום 27.6.07 נחתם הסכם מכר בין המבקשת לחברת אנגטל, לפיו רכשה המבקשת את מלוא הזכויות בנכס. לטענת המבקשת, היא שילמה את מלוא התמורה החוזית, ובהתאם, זכויות הבעלות בנכס נרשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין בירושלים ביום 7.8.08.
2. בין לבין, וללא קשר למכר האמור, שעבדה חברה בשם "גולדן טראמפ בע"מ" (להלן: "גולדן") את זכויותיו של המשיב באנגטל. במטרה לממש את השעבוד האמור, הגישה גולדן הליך נגד המשיב ונגד חברת אנגטל בבית המשפט השלום (ה"פ 783/05, כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ), בו ביקשה גולדן פסק דין הצהרתי בו ייקבע כי המשיב הינו בעלים של 14% מהזכויות בחברת אנגטל. בדרך זו התחוור למבקשת כי בהליך זה טען המשיב, כי מכיוון שיש לו לטענתו 14% בחברת אנגטל, יש לו למעשה 14% מהזכויות בנכס שמכרה אנגטל למבקשת.
3. לטענת המבקשת, כשנה לאחר שרכשה את הנכס, השתלט המשיב על חלקים בו. כך, בנה עליו המשיב ללא היתר ושלא כדין, והשכיר חלקים בו לאחרים, בטענה כי הוא הבעלים בנכס. המבקשת פנתה אל משטרת ישראל בבקשה כי המשיב יפונה מן הנכס, אולם לאחר שפונה, פלש המשיב אל המקרקעין בשנית ושוב טען בפני המבקשת כי הוא מחזיק בנכס מכוח הזכויות שיש לו בו.
4. ביום 18.8.08, במקביל להליך שהתנהל בין חברת גולדן לבין אנגטל והמשיב בבית משפט השלום, פנה המשיב לבית הדין וביקש כי יינתן צו מניעה זמני נגד המבקשת ובעלי המניות שלה, האוסר עליהם לעשות כל פעולה בנכס עד לקיומו של דיון בהליך בוררות בדין תורה שיתקיים בין הצדדים, הליך אשר החל ביוזמתו; ובית הדין נענה לבקשה ונתן את צו המניעה כמבוקש, וביום 20.11.08 נתן החלטה לפיה יפנו הצדדים לבוררות זבל"א. בהתאם, מונו הרב אוברלנדר מטעמו של המשיב, הרב יעקב פרבשטיין מטעמה של המבקשת, והרב גבריאל נויפלד, שנתמנה מטעם בית הדין כבורר השלישי.
5. משביקשו בעלי המניות של המבקשת ומנהליה מבית הדין לבטל את צו המניעה שנתן נגדם - אשר לטענתם גרם להם נזק רב שלא כדין, נאלצו הצדדים לחתום קודם לכן על שטר בוררות, בו הם מסמיכים את בית הדין לדון בטענות המשיב כנגד המבקשת; וזאת, כשלסברת המבקשת אין לה כל יריבות עם המשיב, מאחר שהיא רכשה את הנכס מאנגטל ולא ממנו, ועליו להפנות את טענותיו כנגד אנגטל ולא כלפיה.
6. שטר בוררות האמור נחתם ביום כ"ב חשוון תשס"ט (20.11.08) (להלן: "שטר הבוררות הראשון").
7. ביום 10.1.10 נתן בית משפט השלום את פסק דינו בתביעת גולדן (בה"פ 783/05), במסגרתו קבע כדלקמן:

ח. סיכום

40. מכל האמור לעיל עולים מספק נימוקים המובילים למסקנה אחת: לסגל (המשיב דידן, ב.ג.) לא היו, בעת ההתקשרות בחוזה, זכויות כלשהן בנכס, וממילא המבקשת (היא גולדן, ב.ג.) לא רכשה זכויות כאלה מסגל ואין באפשרותה לממשן.

הנימוק הברור והמובהר ביותר לשלילת זכויותיו של סגל הוא מסמך מש/3 - כתב הוויתור שנחתם על ידו. בנוסף, קיים ספק אם נותרו לסגל זכויות כלשהן בנכס לאחר חתימת החוזה השני עם לסר, ואם נותרו בידיו זכויות, הוא העבירן גם לביאליסטוצקי ואת חלקו גם לישיבת חברון.

עוד הראינו כי בנסיבות העניין אין המבקשת זכאית ליהנות מתקנת השוק.

...

42. מכל האמור עולה כי הבקשה נדחית.

1. לטענת המבקשת, בדיונים הבודדים שהתקיימו במסגרת הליך הבוררות, היא חזרה וטענה, בקשר לטענות המשיב בדבר זכויותיו בנכס, כי אין כל יריבות בינה לבין המשיב, ומשטוען המשיב לזכויות אלו רק דרך זכויותיו בחברת אנגטל (וזאת, חרף הקביעות הברורות של בית משפט השלום בה"פ 783/05), הרי שאנגטל היא בעלת הדין הנכונה לניהול ההליך; וממילא, המחלוקת בין הצדדים לסכסוך זה הינה כספית ולא קניינית, שהרי הזכויות בנכס רשומות על שמה של המבקשת.
2. בשל טענותיה האמורות של המבקשת לחוסר יריבות עם המשיב, דרשו הבוררים מאת המבקשת כי תחתום על שטר בוררות נוסף, המסמיך את הבוררים לדון בטענות העיקריות שמעלה המשיב בדבר זכויותיו בנכס, במידה ויוכרע בשאלות המקדמיות הנדונות בהליך הבוררות כי ניתן לקיים את הבוררות בין המשיב למבקשת. בהמשך לכך, ביום 17.2.10 חתמו הצדדים על שטר בוררות שני (להלן: "שטר הבוררות השני"),
3. בתגובה להליכי הבוררות שהחלו בין המבקשת למשיב, הגישה חברת אנגטל ביום 27.3.11, המרצת פתיחה בתיק 49906-03-11 בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת תמר בזק-רפפורט) כנגד המשיב, המבקשת והבוררים, במסגרתה ביקשה אנגטל מבית המשפט כי יצהיר ויורה כדלקמן: כי למשיב אין כל זכויות בנכס, לאור פסק הדין שניתן בה"פ 783/05, וכי פסק דין זה מהווה מעשה בית דין בכל הנוגע לשאלת זכויות המשיב בנכס; שהליכי הבוררות בין המבקשת למשיב דנן ייפסקו ויבוטלו; כי על המשיב לפנות את הנכס; וכי על המשיב למשוך את התנגדויותיו בוועדות התכנון והבנייה בטענה כי הוא הבעלים של הנכס. עוד יצוין, כי חרף כך שחברת אנגטל הפנתה אצבע מאשימה כלפי המבקשת על ניהול הליך הבוררות עם המשיב, בתשובתה להמרצת הפתיחה האמורה הביעה המבקשת את תמיכתה בטענות אנגטל, תוך שהיא חוזרת ומציינת כי אין בינה לבין המשיב כל יריבות, ובנוסף, כי ברמה העקרונית, אין לבוררים סמכות לדון ולהכריע בזכויות קנייניות במקרקעין כלפי כולי עלמא.
4. בין לבין, ביום 31.7.11 שלחה המבקשת מכתב לבוררים ובו הודיעה להם על פקיעת הליך הבוררות בין הצדדים. זאת, מחמת שלטענתה מיום תחילת הליך הבוררות ועד לכתיבת מכתב זה חלפו שנתיים, במסגרתם לא נערכו דיונים, תוך שכל המועדים הקבועים בחוק לניהול הליך בוררות חלפו עברו להם.
5. מאחר שלטענת המבקשת היא ספגה וסופגת עד עתה נזקים כלכליים כבדים מפלישתו והתנהלותו של המשיב בנכס, היא פנתה ביום 8.8.11, מכוח זכותה כבעלים הרשום של הנכס, בתביעה לפינוי המשיב והיושבים מטעמו מן הנכס, במסגרת ת.א 13470-08-11, בבית המשפט השלום בירושלים ("להלן: "תביעת הפינוי").
6. במסגרת כתב ההגנה שהגיש המשיב, חזר וטען כי עמדתו בדבר בעלותו בחלק מהנכס, נובעת מכך שהוא עודנו הבעלים של חלק ממניות אנגטל, אשר מכרה למבקשת את הנכס. כאמור, לטענתו הוא מחזיק כ- 14% מהמניות באנגטל, כך שלהנחתו, הוא זכאי ל- 14% בנכס. עוד טען כי יש לעכב את תביעת הפינוי האמורה, בעיקר מאחר שבין הצדדים מתנהל הליך בוררות.
7. בינתיים, ועוד בטרם הוגש כתבי בי-דין אחרונים בתביעת הפינוי, ניתן ביום 1.12.11 פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתביעת אנגטל נגד המבקשת והמשיב כאמור לעיל (להלן: "פסק הדין במחוזי"), ובו נקבע בין היתר כדלקמן:

22. שאלת פקיעת הליך הבוררות מחמת חלוף הזמן עלתה רק במסגרת הסיכומים. היא איננה חלק מהמחלוקת כפי שתוחמה ביד המבקשת (הכוונה לאנגטל, ב.ג.) בתובענה. המבקשת לא עתרה בבקשה למתן צו הצהרתי, שלפיו הליך הבוררות פקע, ולא טענה זאת בתובענה. אף המשיבה 5 (המבקשת דנן, ב.ג.) לא יזמה הליך בערכאות המשפטיות בעניין זה, ואף לא ציינה עניין זה בתשובתה. בנסיבות אלה, ההכרעה בשאלת תוקפו של הליך הבוררות מחמת חלוף הזמן או העדר יריבות, אינה מונחת בפניי ואין מקום להכריע בה בגדרה של התובענה דנא. אם סבורה המשיבה 5 כי הליך הבוררות פקע, פתוחה בפניה ליזום הליך מתאים או לפעול כמיטב הבנתה במצב מעין זה.

[...]

31. שני האדנים שעליהם סמכה המבקשת את עתירתה להפסקת הליך הבוררות המתנהל בין סגל (המשיב דנן, ב.ג.) לבין משיבה 5 אינם מבססים אפוא את זכותה לקבלת הסעד המבוקש בעניין זה. הטענות לפגמים בהליך הבוררות וכן לקיומו [של, ב.ג.] מעשה בית-דין, אינן מקימות למבקשת זכות למנוע קיום הבוררות [...]

אשר על כן, בקשתה של המבקשת להורות על הפסקת הבוררות שבין הצדדים - נדחית, ולפיכך פוקע אף הסעד הזמני שניתן במסגרת הליך זה בדבר עצירת הליך הבוררות. [...]

סוף דבר

58. כלפי סגל מתקיים השתק פלוגתא בדבר היעדר זכויות במבקשת והעדר זכויות בנכס מכוח כך, וניתן בזאת סעד המצהיר על כך. מאידך, אין בקיומו של השתק זה כדי למנוע מסגל להתדיין בבוררות מוסכמת עם המשיבה 5, בעלת הנכס היום, בדבר זכויותיו הנטענות בקשר לנכס מכח דין תורה. המנדט של הבוררים להכריע בטענות אלה הוא אך ביחסים שבין סגל לבין משיבה 5. הבוררים אינם מוסמכים לחייב בקביעותיהם את המבקשת, שאינה צד לבוררות. הבוררים אף אינם מוסמכים לקבוע קביעות בדבר זכויות קנייניות שתוקפן הוא כלפי כולי עלמא. שאלת זכויותיו של סגל במבקשת, ככל שהיא נובעת ממערכת ההסכמים שבין הצדדים, אינה יכולה להידון בבוררות שהמבקשת אינה צד לה. ככל שתימשך הבוררות וככל שימצאו הבוררים כי מכח דין תורה יש לסגל זכויות בקשר לנכס או כלפי המשיבה 5, הרי שקביעות אלה יחולו אך ביחסים שבין הצדדים לבוררות ולא יהיה להן תוקף כלפי כולי עלמא. לפיכך, הפלוגתא שנדונה והוכרעה בבית-משפט השלום - שאלת זכויותיו של סגל במבקשת ובנכס מכוח כך - איננה עומדת להכרעת הבוררים. במצב כזה לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה עצם ניהול הבוררות, כשלעצמו, מהווה פתח לשינוי קביעותיו של בית-משפט השלום, ככל שהן מתייחסות לזכויותיו של סגל במבקשת [..]".

1. לטענת המבקשת, לאחר קבלת פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ביום 31.1.12, פנה המשיב לבורר נויפלד וביקש ממנו לכנס דיון באותן טענות שבית המשפט המחוזי בפסק דינו אסר לדון בהן. לסברתה, הדברים עולים מזימון לדיון שנשלח לה, בה נתבקשה להתייצב לדיון שייערך באותו יום.
2. ביום 30.1.12 השיבה המבקשת לזימון האמור, ובו חזרה והבהירה את עמדתה כי הליך הבוררות פקע.
3. במקביל לכך, ולאור האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ביקש בית משפט השלום מהמשיב, במסגרת תביעת הפינוי, כי יבהיר מהו גדר המחלוקת אשר הוא מבקש לברר במסגרת הליך הבוררות המתנהל בין הצדדים. ביום 19.3.12, במסמך שהגיש לבית המשפט בתגובה, טען המשיב כי יש לעכב את ההליכים בתביעת הפינוי (הן מפאת הליך הבוררות המתנהל בין הצדדים והן מפאת ערעור התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי (ע"א 401/12)); וביום 13.11.12 נתן בית משפט השלום את החלטתו, בה קבע כי ההליכים בתביעת הפינוי יעוכבו עד להכרעה בערעור שהגיש המשיב לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
4. ביום 20.11.12, הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה לבית משפט זה, במסגרתו ביקשה כי בית המשפט ימנע את הדיון בבוררות שנקבע לאותו יום, 20.11.12, אליו זומנו הצדדים לאחר שהמשיב שב וביקש מבית הדין להמשיך ולקיים את הליכי הבוררות; וזאת חרף הודעת המבקשת לבוררים כי מבחינתה ההליך פקע. בצירוף לבקשה זו הוגשה גם המרצת הפתיחה דנן, במסגרתה, כאמור, עותרת המבקשת לביטול הליך הבוררות כליל.
5. ביום 26.12.12 נתן בית המשפט את החלטתו בבקשה האמורה (כב' השופט משה יועד הכהן), לפיה הורה על עיכוב זמני של הליכי הבוררות עד למתן פסק דין בבית המשפט העליון בע"א 401/12, או בבית משפט זה בהליך העיקרי, בגדרו הוגשה הבקשה הנדונה (המרצת הפתיחה לביטול הליך הבוררות), לפי המוקדם ביניהם.
6. בבקשה שהגיש לבית המשפט העליון (רע"א 627/13). ביום 19.2.13, ביקש המשיב לערער על קביעה זו. טענותיו של המשיב בבקשה זו נדחו, והחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני נותרה על כנה.
7. בין לבין, ביום 17.6.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהגיש המשיב על פסק הדין של בית משפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה את הערעור, וקבע כי פסיקת בית המשפט המחוזי מקובלת עליו, ואין מקום להתערב בה.
8. מכאן הבקשה שלפניי, עת סבורה המבקשת כי לאור קביעות בתי המשפט בערכאות השונות, לא ניתן לדון במחלוקת בין הצדדים במסגרת של בוררות, וכן כי הליך הבוררות פקע.

טענות הצדדים

1. המבקשת מעלה שתי טענות מרכזיות: האחת - הליך הבוררות שיזם המשיב כנגד המבקשת ננטש על ידו, וכן, חלף המועד החוקי למתן פסק הבוררות; והשנייה- קיום הליך בוררות בין הצדדים יעמוד בסתירה לתקנת הציבור, ויבזה את פסקי הדין האחרים שניתנו בערכאות השונות, בהם נקבע, בין היתר, כי למשיב אין זכויות בנכס.

א. הליך הבוררות ננטש וחלף המועד למתן הפסק

טענות המבקשת

1. ראשית, המבקשת סבורה כי הליך הבוררות ננטש ונזנח על ידי המשיב, וכי ניתן להסיק כי אכן כך מצב ההליך מן ההשתלשלות העובדתית שהוצגה על ידה, כדלקמן:
2. ביום 20.11.08 חתמו הצדדים על שטר בוררות ראשון.
3. כשנה וחצי לאחר החתימה על שטר הבוררות הראשון, ביום 28.4.10, התקיים הדיון הראשון, מבין שלושה, בבוררות שבין הצדדים.
4. ביום 26.5.10 התקיים הדיון השני בבוררות, במסגרתו ניתנה החלטת הבוררים, לפיה, תוך שלושים יום ימציא המשיב מסמכים משווייץ (להלן: "המסמכים"), אשר יש בהם לטענתו להוכיח את זכויותיו בנכס.
5. ביום 1.9.10 אמור היה להתקיים דיון בבוררות, אלא שהוא נדחה לאור בקשת המשיב. בהחלטה לדחיית הדיון כתבו הבוררים, כי המשיב לא המציא את המסמכים, וכי עליו להמציאם עד לדיון ביום 14.9.10; אלא, שאף ביום זה לא התקיים דיון, משהמשיב ביקש לדחותו.
6. ביום 6.10.10, בחלוף חמישה חודשים מאז הדיון האחרון, התקיים הדיון השלישי בבוררות, והמשיב שוב לא המציא את המסמכים כפי שחויב בהחלטת בית הדין מיום 26.5.10. למבקשת תמיהות הרבה בעניין זה: מדוע מעולם לא הסביר המשיב לשם מה נדרש להרחיק עד שווייץ, וכן, מדוע מעולם לא צירף את אותם "מסמכים", אשר יש בהם, לטענתו, כדי להוכיח את עמדתו. אמנם, בתצהיר המשלים מטעמו כתב כי הציג לבוררים את המסמכים מחו"ל, ואולם בתצהיר הנלווה לתגובה להמרצת הפתיחה ציין, כי רק הודיע לבוררים על כך שהמסמכים בידו.
7. ביום 27.3.11 הגישה חברת אנגטל את תביעתה לבית המשפט המחוזי (ה"פ 49906-03-11).
8. רק ביום 20.9.11 החליטו הבוררים על המשך הליך הבוררות וקבעו דיון ליום 24.10.11, מעל לשנה לאחר הדיון הקודם, למרות שהמבקשת הודיעה עוד לפני כן, בהודעה מיום 31.7.11, כי מבחינתה, הליך הבוררות פקע. בעניין זה מציינת המבקשת, כי היא ביקשה למצות את טענותיה בהליך הבוררות, ברם עת ראתה כי המשיב מבקש להשהות ולעכב את הליך הבוררות שנמשך חודשים רבים, "הגיעו מים עד נפש" והיא פעלה על פי זכותה שבדין והודיעה לבוררים כי פג המועד הקבוע בחוק למתן פסק הבוררות ועל פקיעת ההליך.
9. ביום 1.12.11, ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. כחודש לאחר מכן, וחרף האמור בו, החליטו הבוררים ביום 27.1.12 על המשך הבוררות, מבלי שהמשיב הבהיר מהי תכלית הדיון בבוררות לאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ומבלי שהציג את המסמכים שחוייב בהצגתם על ידי בית הדין.
10. בחלוף ארבעה חודשים מפנייתו האחרונה לבוררים, פנה אליהם המשיב שוב, ביום 30.4.12, בבקשה שייקבע מועד לדיון בבוררות. לטענת המבקשת, הדבר נעשה בתגובה לכך שנקבע דיון ליום 5.5.12 בבית המשפט השלום במסגרת תביעת הפינוי.
11. בחלוף שבעה חודשים מפנייתו האחרונה לבוררים, פנה המשיב לבורר נויפלד, וביום 8.11.12 הודיע האחרון על כוונתו לזמן את הצדדים בקרוב לדיון. לטענת המבקשת, החלטה זו הומצאה לה על ידי המשיב ביום הדיון בבית משפט השלום בירושלים.
12. בחלוף שלוש שנים מהמועד בו הוחלט כי על המשיב להמציא את המסמכים המוכיחים טענותיו, המסמכים טרם הומצאו.
13. לטענת המבקשת, מכל האמור עולה כי המשיב גרר את רגליו מן ההליך, כשבמשך שלושת השנים שחלפו עד להגשת הבקשה דנן, התנהלו שלושה דיוני בוררות בלבד, כולם בשנת 2010, ואילו בשנתיים וחצי האחרונות לא התקיים אף לא דיון אחד, ולא נעשתה כל פעולה מטעם המשיב כדי לקדם את ההליך. לכך יש להוסיף כי מלבד שתי פניות בכתב (מיום 1.1.12 ומיום 30.4.12), לא ניתן למצוא אף פנייה נוספת לבוררים מטעם המשיב, ולפיכך, אין שחר לטענתו כי פנה פעמים רבות לבוררים (ועוד בעל-פה); ומה גם, ששתי הפניות היחידות האמורות נעשו בהפרשי זמן של חודשים בין פנייה לפנייה, ובחלוף שנים ממועד פקיעת ההליך.
14. עוד לטענת המבקשת, הבוררים מעולם לא פנו אליה בבקשה לתאם מועד דיון. כמו כן, לא נשלחה אליה כל החלטה בעניין המשך הליכי הבוררות, פרט למסמכים שהומצאו לה באמצעות המשיב בשני מקרים שונים, עת בחר המשיב לשמש "שלוח בית דין" ולמסור למבקשת את הודעות הבוררים על מועד הדיון. לכך יש להוסיף כי הבוררים לא התייחסו למכתב ששלחה המבקשת אודות פקיעת ההליך ולא קיימו כל דיון בטענה, ובכל זאת קיבלו הכרעה כי הליך הבוררות "חי ונושם".
15. כן סבורה המבקשת כי בכל הנוגע להשתלשלות הליכי הבוררות, אין לשעות להבהרת הבוררים (מיום 20.11.12, 23.6.13) שהוגשה מטעמו של המשיב, משום שהמבקשת לא הייתה מודעת להתכתבות הנטענת בהודעת הבוררים. כמו כן לטענתה, יש בהבהרה זו כדי להעיד על הלך רוח פסול בניהול הבוררות ונקיטת עמדה תמוהה מצד הבוררים לטובת המשיב.
16. על בסיס כל האמור טוענת המבקשת כי אין אלא להסיק כי שהמשיב נטש באופן מודע ומכוון את הליך הבוררות, חרף כך כי הוא שיזם אותו, ומכאן, שפקעה הבוררות.
17. עוד לסברת המבקשת, באין הוראה בשטר הבוררות לעניין המועד למתן הפסק על ידי הבוררים, הרי שלפי לפי סעיף 2 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "החוק") ("רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת הראשונה ככל שהן נוגעות לעניין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם."), חל בענייננו סעיף טו' לתוספת לחוק, וזו לשונו:

"על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים."

במקרה דנן, אפוא, טוענת המבקשת כי הבוררים לא עמדו במועדים הקבועים בחוק למתן הפסק. בעניין זה מוסיפה המבקשת וטוענת, כי ככל שיש בשטר הבוררות התייחסות למועדים, הרי שהאמור מתייחס למועד דרישת המחזיק בשטר לזמן את הצד שכנגד לבוררות, דהיינו, למועד "הפעלתו" של השטר, הוא מועד תחילת הבוררות, ולא למועד בו על הבוררים ליתן את פסק הבוררות בסיומו של ההליך.

טענות המשיב

1. כטענה מקדמית טוען המשיב, כי ככל שסברה המבקשת כי הבוררות "נזנחה" או "פקעה", היה עליה להעלות טענה זו במסגרת ההליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי; ואם כי המבקשת אכן ניסתה להעלות טענה זו באותו הליך, היא נזכרה בה רק בשלב הסיכומים, ובית המשפט לא נאות לקבלה. אי לכך, סבור המשיב כי נוצר כלפי המבקשת מעשה בית דין בנושא זה, שכן אין זה מזכותה של המבקשת להעלות כעת טיעונים "מאוחרים" שלא צלחו במערכה הקודמת.
2. אשר לטענה כי הבוררות "נזנחה" על ידו, סבור המשיב כי המדובר בטענה הממחישה את חוסר תום הלב של המבקשת וחוסר ניקיון כפיה, שכן אין לטענה כל בסיס, וההיפך הוא הנכון, משדחף המשיב לקיומו של ההליך. המשיב אף מבסס טענתו במסמכים שהמציא לבית המשפט (שני מכתבי הבהרה של הבוררים; תצהיר המשיב; ותצהיר הטוען הרבני מטעמו של המשיב), כשמכולם עולה, לטענתו, כי נעשו ניסיונות מצדו ומצד הבוררים לקיים את הליך הבוררות, וכי אלה כשלו דווקא משום חוסר שיתוף פעולה של המבקשת, ואי היכולת לתאם עמה מועדים לדיון. לטענת המשיב, ממסמכים אלה עולה במפורש, כי המבקשת פעלה בנחישות ובעקביות, באופן חד צדדי וללא כל הצדקה, למנוע את קיום הבוררות בכל דרך אפשרית, והתחמקה משך חודשים ארוכים מלקבוע מועד לבוררות, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות כן מצד המשיב ומצד הבוררים. לאחר מכן, משנקבעו מועדים על ידי הבוררים, המבקשת התעלמה מהחלטות הבוררים ולא טרחה להתייצב לדיונים.
3. לא זו אף זו. במקביל לאי התייצבותה לבוררות, יזמה המבקשת (בעצמה ובאמצעות אחרים) הליכים משפטיים שונים, בניסיון לרוקן את הליך הבוררות מתוכן ולעכבו ככל הניתן. המשיב מדגיש, כי ניסיון זה לא צלח לה עד עתה, משהבהירו בתי המשפט השונים כי הסכם הבוררות בין הצדדים מחייבת את הצדדים, והליך הבוררות יימשך עד להכרעה סופית במחלוקת בין הצדדים. לפיכך ניכר, כי ההליך דנן אינו אלא ניסיון נוסף של המבקשת לחמוק מהסכם הבוררות עליו היא חתמה.
4. אשר לסדר התרחשות ההליכים כפי שהוצגו על ידי המבקשת בטבלה בסיכומיה, סבור המשיב כי המדובר בסילוף של העובדות, ואף בהמצאת עובדות חדשות שדינן להימחק משום הרחבת חזית. ראשית, המבקשת השמיטה מן הטבלה את דבר קיומו של שטר הבוררות השני והעיקרי עליו חתמו הצדדים ביום 17.2.10, וכן את העובדה כי הדיון הראשון בבוררות נערך שבועות ספורים בלבד לאחר מועד החתימה על שטר בוררות זה, בחודש אפריל 2010. כן השמיטה המבקשת מן הטבלה את תביעת הפינוי שהיא הגישה נגד המשיב ביום 7.8.11, וכן את העובדה כי הבוררים מאשרים שהמשיב חזר ארצה עם המסמכים שהתבקש להמציא משווייץ. יתרה מזו, המבקשת מעלה טענות חדשות לפיהן נדחו דיונים עקב אי התייצבותו של המשיב, ואולם המדובר בטענות שהמבקשת לא העלתה עד כה; ומה גם, שמדובר בטענה כוזבת וחסרת כל בסיס. לסברת המשיב, די בסילופים אלו כדי ללמד על חוסר אמינותה של המבקשת.
5. לאור האמור, רואה המשיב לנכון להציג את סדר התרחשות העניינים, לגרסתו, ממנו עולה כי אין בסיס לטענה שהבוררות נזנחה על ידו:
6. ביום 27.6.07 חתמה המבקשת על הסכם מכר עם אנגטל, לפיו היא רכשה את הזכויות בנכס. אותה עת החזיק המשיב ב-14% ממניות אנגטל, ואין חולק כי דבר העסקה בין המוכרת למבקשת לא נחשף למשיב. בעמוד הראשון להסכם נכתב כי הנכס "חופשי מכל חוב" למעט מספר שעבודים שפורטו, לרבות "משכון לטובת חברת גולדן טראמפ בע"מ, על זכויות נטענות של מר דוד סגל במוכרת או בממכר, המתבררות במסגרת ה.פ. 783/05.." לפיכך, כבר בעת רכישת הנכס ידעה המבקשת היטב על קיומו של המשיב, ועל טענותיו לזכויות "במוכרת או בממכר", וכי טענה זו, אף אם היא רק ב"מוכרת" ולא ב"ממכר", עלולה להשפיע על זכויותיה הנרכשות של המבקשת. ואם לא די בכך, הרי המבקשת ידעה כי בעת שהיא רוכשת את הנכס, הוא אינו נטוש אלא תפוס, על ידי המשיב ו/או מי מטעמו.
7. באוגוסט 2008, משנודע למשיב כי נרקמה עסקת מכר בין המבקשת לאנגטל מאחורי גבו, תוך התעלמות מזכויותיו, פנה מיד לבית הדין לפתוח בהליך בוררות לפי דין תורה, על מנת לפתור את הסכסוך שהתגלע בינו לבין המבקשת, והצדדים חתמו על שטר הבוררות הראשון ביום 20.11.08, שעניינו "אישור מינוי בוררות". ויודגש, כי שטר הבוררות נחתם, בהסכמה, בין המבקשת לבין המשיב דווקא, ולא עם חברת אנגטל, משום שהאחרונה מכרה את זכויותיה למבקשת, ועל כן, מבחינת המשיב, המבקשת היא בעלת הדין הנכונה בהליך הבוררות שיזם.
8. ביום 17.1.10 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום. חודש לאחר מכן, וחרף האמור בפסק הדין, הסכימה המבקשת להתקשר בהסכם בוררות עם המשיב, וביום 17.2.10 חתמו הצדדים על שטר בוררות שני, לפיו יכריעו הבוררים בכל הסכסוכים שבין הצדדים בנוגע לנכס לפי דין תורה.
9. בחודשים אפריל, מאי, אוקטובר 2010 התקיימו שלושה דיוני בוררות, ללא כל עוררין או התנגדות מצד מי מהצדדים. לאחר הדיונים האמורים נדרש המשיב להמציא לבוררים מסמכים אשר היו מצויים ברשותו של עו"ד ז'ולטי, נאמן של חברת אנגטל בשווייץ. לשם המצאת המסמכים נדרש המשיב לטוס לחו"ל, והדיונים בבוררות עוכבו בהמתנה למסמכים הנדרשים. אמנם, המשיב נתבקש להמציא מסמכים אלה לראשונה כבר בדיון מיום 26.5.10, אלא שלאחר שפנה המשיב לעו"ד ז'ולטי בעקבות הוראת הבוררים כאמור, דרש האחרון כי תינתן לו הוראה מפורשת מהבוררים עצמם להעביר את המסמכים לידי המשיב, והמשיב דיווח על כך לבוררים בדיון שהתקיים ביום 6.10.10. בעקבות דיון זה ניתנה הוראה מטעם הבוררים לעו"ד ז'ולטי ליתן את המסמכים למשיב, ועל כן חזרו הבוררים והורו שוב למשיב להמציא את המסמכים המבוקשים. המשיב פעל להשגתם, ועם חזרתו ארצה במהלך חודש ינואר 2011 או בסמוך לכך, הציג את המסמכים לבוררים כפי שנתבקש, וביקש כי תיקבע ישיבה להמשך הבוררות; והדבר אף עולה מהבהרת הבוררים שהוגשה לבית המשפט.
10. לטענת המשיב, ממועד חזרתו עם המסמכים מחו"ל, ומשך חודשים ארוכים לאחר מכן, לא הצליחו הבוררים לתאם מועד מוסכם עם המבקשת, וזאת על אף פניות רבות של המשיב לבוררים בהן דרש כי תיקבע ישיבת בוררות. להנחת המשיב, משהתחוור למבקשת כי היא לא תצליח להוכיח את טענותיה, החליטה לעשות כל מאמץ להתחמק מתיאום דיונים ו/או התייצבות אליהם.
11. בהתאם לכך, כ"יריית פתיחה" הוגשה לפתע תובענה במרץ 2011, באמצעות חברת אנגטל, בה דרשה כי בית המשפט ימנע את קיום הבוררות בין המבקשת למשיב, בתואנות שווא אשר נדחו. במקביל, משך חודשים ארוכים, לא מצאה המבקשת מועד "נוח" לתיאום דיון.
12. בראשית חודש אוגוסט 2011, ניסתה המבקשת להשתמש בהליך חדש על מנת לעקוף את הליך הבוררות, והגישה תביעת פינוי לבית משפט השלום. המשיב התגונן ואף הגיש בקשה לעיכוב הליכים, הן מפאת הליך הבוררות בין הצדדים והן מפאת ערעור שהיה אז תלוי ועומד בבית המשפט העליון. ויצוין, כי בית המשפט אכן החליט לעכב את ההליכים, תוך שהוא דוחה את טענת המבקשת שהבוררות פקעה או בטלה, ותוך שהוא מציין כי ייתכן ויהא דווקא בהליכי הבוררות עצמם כדי לעכב את ההליכים בתביעת הפינוי.
13. באותו חודש, אוגוסט 2011, פחות מחודשיים לאחר הגשת תגובת המבקשת בתביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי (בו היא מבהירה כי היא מתייחסת להליך הבוררות כהליך פתוח המתנהל בהווה ושעוד עתיד להתנהל), שלחה המבקשת מכתב לבוררים בו היא מודיע על "ביטול" הבוררות. המשיב השיב לכך, והבוררים מצאו לנכון לדחות טענה זו של המבקשת, ולהודיע על המשך הדיונים עד למתן פסק דין סופי על ידם.
14. הבוררים הודיעו לצדדים ביום 20.9.11 כי ביום 24.10.11 יתקיים דיון בבוררות, והמבקשת עשתה דין לעצמה, ולא התייצבה, ללא כל הסבר.
15. מתוך ניסיון להתחשב במבקשת ולא לקבל החלטות שלא בפניה, קבעו הבוררים שני דיונים נוספים, לימים 3.11.11 ו-17.11.11, והבהירו, שאם מי מהצדדים לא יתייצב, יתקיים הדיון בהיעדרו. בתגובה, הוגשה באמצעות אנגטל, במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, בקשה לצו מניעה שלא יתקיים דיון בבוררות באותו יום, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה עד למתן פסק דינו.
16. כעבור חודש, ביום 1.12.11, ניתן פסק הדין בבית משפט המחוזי. מיד לאחר מכן, פנה המשיב לבוררים בבקשה שימשיכו לקיים את הדיונים, וזאת, משנקבע כי הבוררות בין המבקשת למשיב הינה אפשרית, בכפוף להגבלות שפורטו בפסק הדין; ובתגובה, זומנו הצדדים לדיון ביום 30.1.12, כחודש בלבד לאחר מתן פסק הדין. ואולם, ברגע האחרון שלחה המבקשת מכתב לבוררים שלא תתייצב לדיון, וכך עשתה.
17. ביום 30.4.12 חזר המשיב וביקש לקבוע דיון, וגם הפעם התחמקה המבקשת והערימה קשיים בתיאום מועד לדיון. לטענת המשיב, הוא טען לבוררים כי לפי דעתו, סבלנותם ורוחב לבם כלפי המבקשת פגעו בו פגיעה אנושה וגרמו לו עוול של ממש; ובסופו של דבר, הבוררים הודיעו ביום 18.11.12 כי יפעלו לזמן דיון בבוררות כמבוקש.
18. בהמשך לכך, הזמינו הבוררים דיון ליום 20.11.12, וגם הפעם, חיכתה המבקשת עד לרגע האחרון, ואז הגישה בקשה לצו מניעה בתיק זה, כנגד קיום הבוררות. לכך מוסיף המשיב, כי הרכב בית הדין בהליך בין הצדדים אינו הרכב המתכנס באופן קבוע, ומספר המועדים בהם ניתן היה לתאם ישיבות היה מצומצם ממילא; וכל זאת ידעה המבקשת שעה שחתמה על שטר הבוררות השני והסכימה לנהל הליך של בוררות בין הצדדים בפני בוררים אלו. עוד מציין המשיב, כי הפניות על ידו לבית הדין היו ברובם בעל-פה, כך שקשה להציג תיעוד של הפניות הרבות שלו או מי מטעמו לבית הדין בבקשה לקבוע דיונים להמשך הבוררות. ברם, לטענת המשיב, בראיות שהוגשו על ידו יש כדי לאמת זאת, בעוד שגרסת המבקשת - לפיה, היא שניסתה לקיים ולקדם את ההליכים - לא נתמכה בשום ראיה, מלבד טענותיה, שנטענו בעלמא.
19. לאור האמור, סבור המשיב כי אין לתמוה מדוע לא הצליחו הבוררים לתאם מועד עם המבקשת לקיום הבוררות, משזו נקטה בכל דרך אפשרית כדי לטרפד את הבוררות ולרוקנה מתוכן.
20. אשר לטענות המבקשת בנוגע לפקיעת הבוררות בגין חלוף המועד למתן הפסק, טוען המשיב כי חוק הבוררות אינו מכיר בטענה של "פקיעת בוררות" אך מחמת רצונו של אחד הצדדים להפסיקהּ או להפקיעהּ. חוק הבוררות מכיר רק באפשרות של צד לטעון לביטול פסק בוררות מחמת שניתן "לאחר שעברה התקופה לנתינתו" (סעיף 24(8) לחוק); אלא שהדבר לא חל בענייננו, משנכתב בשטר הבוררות כי "תוקף שטר בירורין זה לזמן בלתי מוגבל", כך שלא נקבע מועד למתן הפסק. לסברת המשיב, אפוא, אם המבקשת הייתה סבורה כי הליך הבוררות פקע, היה עליה לפנות לבית המשפט ולבקשו להורות על כך.

עוד בעניין זה סבור המשיב כי מאותה סיבה גם אין ביכולתה של המבקשת להסתמך על הוראת סעיף טו' לתוספת לחוק (לפיו מחויב הבורר "לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו..."), שכן מן המפורסמות הוא כי משקבעו הצדדים כי הבוררות לא תוגבל בזמן, הרי שמתוקף קביעה זו של הצדדים - אשר לפי הוראת סעיף 2 לחוק גוברת על הוראת ברירת-המחדל של סעיף טו' לתוספת לחוק (כמפורט לעיל) - מתן הפסק אינו מוגבל בזמן, וסעיף טו' לתוספת לא יחול. לטענת המשיב, קביעה זו נכונה ביתר שאת, מקום בו הצדדים הסכימו מפורשות פעמיים בשטרי הבוררות עליהם חתמו, כי תוקף הבוררות יהיה לזמן בלתי מוגבל, כנהוג וכמקובל בהליכי בוררות על פי דין תורה.

1. יתר על כן סבור המשיב, מטעמי מניעות והשתק, כי הסיבה היחידה אשר בגינה לא התקיימו דיונים הינה התחמקותה של המבקשת מקביעת מועדים לדיונים ואי התייצבותה לדיונים לאחר שנקבעו; ולפיכך, מאחר שחלוף הזמן נגרם באשמתה, מנועה ממנה מלטעון לגבי התמשכות ההליך.
2. כמו כן מפנה המשיב לפסקה 12 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו מתייחס בית המשפט לניסיונותיה של המבקשת להודיע לבוררים על ביטול הליך הבוררות; ושם נאמר כך: "משקבע הבורר מועד 'להמשך דיון בהשתתפות הצדדים' הרי שדחה הלכה למעשה את עמדת המשיבה 5 (היא המבקשת דנן, ב.ג.) כי הליך הבוררות פקע". לסברת המשיב, מסקנה זו אינה יכולה להתפרש אחרת מלבד כך, כי אף לשיטת בית המשפט המחוזי, הליך הבוררות לא פקע.

ב. קיום הליך בוררות "יעקוף" ויבזה פסקי דין של ערכאות אחרות

טענות המבקשת

1. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי קבע כי למשיב אין זכויות בנכס. משכך, ככל שיינתן פסק בוררות בהליך בין הצדדים דנן, הרי שהוא אינו יוכל לקבוע כי למשיב יש זכויות קנייניות בנכס, ובכל מקרה, כל קביעה של הבוררים שתהיה מנוגדת להכרעת בית המשפט האמורה, משמעותה ביזוי החלטת בית המשפט המחוזי.

כמו כן מפנה המבקשת לקביעת בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לדון בבוררות בטענות הקשורות באנגטל, משהיא אינה צד להליך הבוררות. לסברת המבקשת, משחזר בית המשפט על ההלכה כי הבוררים מנועים, על פי דין, מלהכריע בזכויות חפציות (IN REM), משום שכל שינוי בהן ישפיע על זכויותיהם של צדדים שלישיים, בכלל, ובמקרה דנן, על אנגטל, בפרט, הרי שהבוררים כלל אינם מוסמכים לדון בטענות המשיב במסגרת של בוררות.

1. כך למשל, באשר לטענת "בר מצרא" שהעלה המשיב. לסברת המבקשת, טענה מעין זו לא יכולה להידון במסגרת של בוררות, שכן הטענה במהותה הינה טענה קניינית, באמצעותה טוען המשיב כי מעמדו כשותף בחברת אנגטל (טענה שנדחתה בשלושה פסקי דין שונים), העניקה לו זכות "בר מצרא" לרכוש את הנכס ולהפוך לבעליו החוקי. אלא שלסברת המבקשת, טענה זו סותרת הן את פסיקת בית המשפט המחוזי והן את פסיקת בית משפט השלום, מהן עולה כי למשיב אין זכויות קנייניות כלשהן בנכס.

נוסף על כך מבהירה המבקשת, כי אף שהמשיב טוען כעת טענת "בר מצרא", הוא מעולם לא פנה למבקשת מכוח טענה זו בבקשה לממש את הזכות האמורה ולרכוש את הנכס במקומה, ואף לא פעל בהתאם להלכה הדתית לשם כך.

1. אשר לטענת המשיב בנוגע ל"זכות הסירוב", סבורה המבקשת כי מלבד העובדה כי טענה זו יכול שתופנה אך ורק כלפי חברת אנגטל, הרי שבית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי למשיב לא קמה זכות סירוב חוזית, וכן, כי מתקיים השתק פלוגתא בעניין הזה מכוח פסיקת בית המשפט השלום בה"פ 783/05. על קביעה זו חזר אף בית המשפט העליון עת דחה את ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי; ובנוגע לזכות הסירוב הנטענת קבע כך: "באשר לזכות הסירוב, איננו רואים להתערב בניתוחו של בית המשפט המחוזי, שכאמור, פסיקתו מקובלת עלינו". לפיכך, ניסיון המשיב לטעון בהליך הבוררות דנן אודות זכויות שהיו לו כביכול בחברה, דינו להיכשל, מאחר שכבר נקבע כי זכות זו אינה יכולה לעמוד. לסברת המבקשת, אף בהתאם לדין הדתי אין בטענות אלו כדי להקים למשיב זכויות במקרקעין.
2. לפיכך, כל קביעה בהליך הבוררות במתכונתו הנוכחית, תעמוד בסתירה לפסקי הדין של בית המשפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, ועל כן גם תעמוד בסתירה לתקנת הציבור.
3. לבסוף טוענת המבקשת כי אין לקבל את עמדת המשיב לפיה אין כל אפשרות לבטל הליך בוררות כל עוד לא ניתן פסק בוררות, משום שבכך כופה הוא על המבקשת לנהל הליך שלם ומיותר בשאלות שנדונו והוכרעו בעבר במספר פסקי דין חלוטים, לבזבז זמן, ואך לאחר מכן בסופו של ההליך, עת יינתן פסק בוררות הסותר את תקנת הציבור, תוכל המבקשת לעתור לביטולו. לסברתה, לא זה הדין ואין זה מתיישב עם ההיגיון הבריא.

טענות המשיב

1. לסברת המשיב, אין יסוד לטענת המבקשת לפיה קיומו של הליך בוררות יעמוד בסתירה לתקנת הציבור, משום שטענה זו כבר נדחתה בבית המשפט המחוזי, באומרו (סעיפים 27-29 לפסק הדין): "לא ניתן לקבל את הטענה כי עצם קיום הבוררות סותר את תקנת הציבור.. מקומה של טענה זו להתברר לפני מוסד הבוררות ... לא אוכל לקבל את הטענה כי עצם קיום הבוררות בין סגל לבין המשיב 5 (היא המבקשת דנן, ב.ג.) סותר את תקנת הציבור".
2. נוסף על כך, אין זה מסמכותו של בית משפט זה לבטל את הליך הבוררות, אך משום הערכת המבקשת אודות התוצאות האפשריות של ההליך לאור טענותיהם של הצדדים, ובייחוד של המשיב, מן הסיבות שיפורטו להלן:

ראשית, אין יסוד לטענת המבקשת כי הבוררות אינה יכולה לעסוק בזכויות המשיב בנכס מקרקעין, שכן בית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש (בסעיף 24 לפסק הדין) כי הבוררים מוסמכים להכריע בזכויות המשיב בנכס, לרבות זכויות במקרקעין, ובלבד שההכרעה תיעשה כלפי הצדדים לבוררות ולא כלפי כולי עלמא. לפיכך, אין מניעה כי הבוררים יקבעו כי למשיב קיימות זכויות בנכס מכוח דין תורה, באופן המקים לו זכות במקרקעין, כלפי המבקשת, וכלפיה בלבד.

שנית, אין יסוד לטענת המבקשת, לפיה, נוכח פסק הדין של בית המשפט השלום (ה"פ 783/05), לא נותרו סוגיות על פי דין תורה שניתן לדון בהן במסגרת הבוררות; שכן, אף טענה זו נטענה בהרחבה בבית המשפט המחוזי ונדחתה, כעולה מסעיף 58 לפסק הדין: "אין בקיומו של השתק זה כדי למנוע מסגל להתדיין בבוררות מוסמכת עם המשיב 5, בעלת הנכס היום, בדבר זכויותיו בקשר לנכס מכוח דין תורה ... במצב כזה לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה עצם ניהול הבוררות כשלעצמו מהווה פתח לשינוי קביעותיו של בית משפט השלום, ככל שהן מתייחסות לזכויותיו של סגל במבקשת". לפיכך, מושתקת המבקשת בהליך דנן מלטעון טענות הסותרות קביעה זו, וממילא הליך זה אינו בבחינת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

1. מכל אלה מסיק המשיב, כי פסק הדין בבית משפט המחוזי מקים מעשה בית-דין המשתיק את המבקשת, מכוח השתק עילה ולחלופין השתק פלוגתא, מלטעון שלל טענותיה בהליך דנן. לסברת המשיב, אף שהמבקשת והמשיב היו שניהם, באופן פורמאלי, המשיבים בהליך שפתחה אנגטל בבית המשפט המחוזי, הרי שמבחינה מהותית היו הם משני צדי המתרס (והמבקשת אף ביקשה בשלב מסוים להפוך ממשיבה למבקשת נוספת יחד עם אנגטל); ומכיוון שהמבחן למעשה בית דין הינו מבחן מהותי ולא פורמאלי, הרי שמעשה בית דין יחול בענייננו, מקום שהייתה למבקשת הזדמנות, במסגרת ההתדיינות הקודמת, להתדיין עם המשיב, יריבה בהליך הנוכחי, באותה עילת תביעה עליה מתבססת הבקשה הנוכחית, או באותה פלוגתא המתבררת בהליך הנוכחי, וזאת חרף היות שניהם משיבים בהליך הקודם בבית המשפט המחוזי.
2. יתר על כן סבור המשיב, כי משהכרעת הבוררים הוגבלה לדין תורה בלבד, ממילא לא יכולה להיות סתירה בין פסק הבוררים לכשיינתן לבין הכרעות שיפוטיות קודמות, עת מדובר בזכויות שונות, הנובעות ממערכות דין אחרות לחלוטין; ונראה כי זו גם הסיבה אשר בגינה קבע בית המשפט המחוזי כי אין מניעה להמשיך את הליך הבוררות בין הצדדים, על אף הכרעת בית משפט השלום.

דיון והכרעה

1. מונחות לפניי שתי שאלות הצריכות הכרעה: האחת - האם פקע הליך הבוררות, אם כטענת המבקשת המשיב זנח אותו וחלף המועד למתן פסק הבוררות; והשנייה - שמא קיום דיונים במסגרת הבוררות ו/או הכרעת הבוררים, יעמדו בסתירה לשורה של פסקי דין בערכאות השונות שניתנו בעניינם של הצדדים.

המסגרת הנורמטיבית

1. חוק הבוררות אינו נוקב בעילות אשר בהתקיימן ניתן לבטל את הליך הבוררות, זאת בניגוד לסעיפים 24 ו- 26 לחוק, העוסקים בעילות לביטול פסק הבוררות. ואולם, חרף שתיקת החוק בעניין זה, נראה כי ההיתר לבקש מבית המשפט את ביטול הליך הבוררות, עוגן בפסיקת בית המשפט העליון, ברע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ (29.12.99, להלן: "פרשת סיליקט") שם נקבעו הקריטריונים אשר בהתקיימם יוכל צד לעתור לבית המשפט בעילה להפסקת הליך הבוררות, וזו לשונו:

עניינם של סעיף 24 וסעיף 26 לחוק הבוררות הוא אפוא בביטול פסק לאחר שניתן, כאשר עילת הביטול – היות שעברה תקופת נתינתו של הפסק – יכולה להישמע רק אם שמר בעל-דין, בהודעה בכתב, את הזכות לטעון טענה זו [...] במצב כזה אין צד אחד יכול להביא להפסקת הבוררות באופן חד-צדדי על-ידי הודעה מצדו במועד שיבחר לתתה. אם מבקש הוא להביא להפסקת הבוררות מפאת חלוף הזמן או מסיבה אחרת או להעביר את הבוררים מתפקידם, עליו לפנות לבית-המשפט ולבקשו לעשות כן. בית-המשפט יבדוק אם קמה עילה להפסקת הבוררות או להעברת הבוררים מתפקידם. לשם כך ישקול בית-המשפט, לפי המקרה, את כל השיקולים הרלוונטיים, בין השאר את סבירות משך הזמן שחלף, את התנהגות הבוררים, את התנהגות הצדדים, את הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות לאור התועלת שבהמשכתה, את השאלה אם נגרם עיוות דין לצד המבקש להפסיק את הבוררות, את שיקולי הצדק ואת כל השיקולים הבאים בחשבון כאשר מבקשים להעביר בוררים מתפקידם.

נמצאנו למדים, כי צד הסבור שיש להביא להפסקת הבוררות - אם משום חלוף הזמן, אם משום רצונו בהעברת הבוררים מתפקידם ואם מכל סיבה אחרת - אינו יכול לעשות זאת בהודעה חד צדדית שימסור לבורר או לצד השני, כי אם באמצעות פנייה לבית המשפט, שהוא - ולא בעל הדין עצמו - המוסמך הבלעדי להורות על הפסקת הליכי הבוררות. אי לכך, כל עוד לא פנה לבית המשפט, אין ביכולתו של צד להליך הבוררות להתנגד להמשך ההליכים, ולסרב להשתתף בהם, ותנאי הסכם הבוררות ממשיכים לחול במלואם (השוו: הפ"ב (י-ם) 25431-05-11 וויו פוינט גני אירועים בע"מ נ' דני סרנת, רו"ח (11.9.11))

1. בענייננו, במכתב ששלחה המבקשת לבוררים מיום 31.7.11, הודיעה להם באופן חד צדדי, כי מבחינתה, הליך הבוררות פקע, ומאז סירבה לשתף פעולה עם הבוררים, ואף לא התייצבה לדיונים שהוזמנה אליהם. וכך כתבה:

"לאור העובדה שמשך שנתיים מתנהל לו הליך בוררות, בתחילה במפגשים ספורים ובשנה האחרונה לא התקיים כל בירור ו/או דיון בבוררות, הרי שהליך הבוררות פקע. למניעת אי הבנות, מודיעה בזה מרשתי כי לאור הזמן שחלף - וביטול הליך, מרשתי רואה עצמה משוחררת מהסכם הבוררות והיא תפעל לעמידה על זכויותיה...הודעה נוספת לא תישלח".

ויודגש, כי מכתב זה נשלח מבלי שפנתה המבקשת קודם לכן למשיב על מנת לקבל את הסכמתו לביטול הליך הבוררות ששניהם צד לו, ו/או בטרם פנתה בזמנו לבית המשפט בבקשה להעביר את הבוררים מתפקידם (לפי סעיף 11 לחוק) או להפסקת הליך הבוררות מפאת סיבות המצדיקות זאת; ומאז ששלחה המבקשת את המכתב לבוררים בחודש יולי 2011, ועד לחודש נובמבר 2012 - תקופה ארוכה של כשנה וארבעה חודשים - עת הוגשה המרצת הפתיחה דנן, לא ראתה היא לנכון לפנות לבית המשפט זה בבקשה כי יורה על ביטול הליכי הבוררות, על אף שהבוררים המשיכו לזמן את המבקשת לדיונים בבוררות לאוקטובר ונובמבר 2011, וינואר, אפריל ונובמבר 2012, ובכך הביעו הבוררים באופן מפורש את עמדתם שהם דוחים את עמדת המבקשת לפיה הליך הבוררות פקע.

1. התנהלותה של המבקשת בעניין זה אף לא נעלמה מעיניו של בית המשפט המחוזי בתיק 49906-03-11, בו קבע בית המשפט כך (פסקה 12 לפסק הדין):

לאחר פתיחת הליך זה, הודיעה משיבה 5 (המבקשת דנן, ב.ג.) לבוררים ... כי הואיל ובשנה האחרונה לא התקיימו דיונים, הרי שלגישתה הליך הבוררות פקע והיא רואה עצמה משוחררת מהמשך ההליך ... למרות זאת זומנה משיבה 5 במהלך חודש אוקטובר 2011 לישיבת בוררות, שאליה לא התייצבה, ולאחריה זומנו הצדדים לישיבה נוספת ביום 3.11.11 תוך שהבורר מטעם בד"ץ הבהיר כי היעדר התייצבות יוביל לקיום דיון בהיעדר. משקבע הבורר מועד 'להמשך דיון בהשתתפות הצדדים', הרי שדחה, הלכה למעשה, את עמדת משיבה 5, כי הליך הבוררות פקע.

בהמשך לדברים אלו, בפסקה 22 לפסק הדין, הבהיר בית המשפט כי מאחר ששאלת פקיעת ההליכים הועלתה על ידי המבקשת רק במסגרת הסיכומים, בית המשפט לא יאות להידרש לה, ופסק כי "אם סבורה משיבה 5 כי הליך הבוררות פקע, פתוחה בפניה הדרך ליזום הליך מתאים או לפעול כמיטב הבנתה במצב מעין זה."

ואולם, חרף קביעת בית המשפט המחוזי כי הוא מכיר בזכותה של המבקשת לפעול לאור טענתה כי הליך הבוררות פקע, פסק הדין האמור ניתן ביום 1.12.11, בעוד שהבקשה דנן לביטול הליך הבוררות הוגשה רק כשנה לאחר מכן, בנובמבר 2012; וכאמור, אף לאחר מתן פסק הדין המשיכו הבוררים לזמן את המבקשת לדיונים בבוררות, וזו עמדה בסירובה להתייצב. בהתנהגות זו ניסתה המבקשת להתנער מהסכם הבוררות שהיא צד לו, המסמיך את הבורר להכריע בסכסוך שהתגלע בינה לבין המשיב, ובמקום זאת, עשתה דין לעצמה, והודיעה על ביטול ההליכים באופן חד צדדי, ללא שניתן לכך ביטוי בהחלטה פורמלית של בית המשפט. לפיכך, ניסיון המבקשת לסיכול הליכי הבוררות והתמהמהותה בפנייה לבית המשפט בבקשה לקבלת סעד בדמות ביטול הליך הבוררות בזמן שהיה ראוי כי יבוקש, ראוי כי יעמדו לה לרועץ.

1. אף לגופו של עניין אין בידי לקבל את טענות המבקשת, כפי שיפורט כדלקמן:

פקיעת ההליך מכוח החוק וזניחת הבוררות על ידי המשיב

1. כאמור, טוענת המבקשת לפקיעת ההליך מפאת חלוף הזמן הקבוע בחוק, מאחר שלסברתה, אין בשטר הבוררות כל הוראה לעניין המועד למתן הפסק, ועל כן תחול על הבוררים מגבלת שלושת החודשים הקבועה בסעיף טו' לתוספת לחוק; ומשלא עמדו הבוררים בכך, פג המועד לנתינת הפסק, וההליך פקע. מנגד, סבור המשיב כי מועד למתן פסק הבוררות לא הוגבל בזמן בשטר הבוררות, ולפיכך אף הליך הבוררות לא הוגבל בזמן, ועל כן אין כל בסיס לטענת המבקשת בעניין זה.
2. עיון בשני שטרי הבוררות עליהם חתמו הצדדים, מגלה כי הצדדים הסכימו לכך כי תוקפו של שטר הבוררות לא יוגבל בזמן, ובלשון השטר: "תוקף שטר בוררין זה לזמן בלתי מוגבל". לפיכך, אין לי אלא להסיק, כי ככל שהדבר נוגע להתמשכות הליכי הבוררות, הרי שהצדדים לא ראו לנכון להגביל את הבוררים לתקופה מסוימת. ואולם מאי הגבלת הבוררות בזמן, חייבת לעלות מסקנה נוספת, היא שהצדדים אף לא הגבילו את הבוררים לעניין המועד למתן הפסק, ולפיכך, ברי כי סעיף טו לתוספת לחוק אינו יכול לחול בענייננו, מקום בו התייחסו הצדדים באופן מפורש לסוגיית המועדים למתן הפסק.
3. בה"פ 163/00 חנניה אלקסלסי נ' אברהם שמעוני (11.6.00) התייחס בית המשפט לסוגיה זו, ויפים הם דבריו לענייננו, בקבעו כך:

סעיף 10 להסכם הבוררות בין הצדדים קובע לאמור:ו'הבוררות אינה מוגבלת בזמן אך הצדדים מאשרים כי יעשו כל שביכולתם כדי לסיימה בהקדם האפשרי' (נספח א' לבקשה). הוראת סעיף 10 להסכם משקפת כוונה ברורה של הצדדים. הצדדים לא ראו לנכון להגביל את הבורר במשך הזמן שיידרש למתן הפסק ... ב"כ המבקש טוען כי במקרה זה אין בהסכם התייחסות כלשהי למועד מתן פסק הבורר ולכן חלה הוראת סעיף טו' לתוספת לחוק לפיה על הבורר לתת את הפסק תוך 3 חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. הסכם הבוררות כולל הוראה ברורה לעניין משך הזמן של הבוררות ואין זה מצב דברים בו אין בהסכם התייחסות כלשהי למשך הזמן כפי שטוען ב"כ המבקש. אדרבא, הצדדים ראו לנכון לכתוב בהסכם כי "הבוררות אינה מוגבלת בזמן" וכוונתם הברורה היא להליכי הבוררות בכללם, כולל מתן פסק הבוררות.

סעיף 2 לחוק קובע כי "רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת ככל שהן נוגעות לעניין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". בענייננו עולה כוונה ברורה אחרת בהסכם שלא להגביל את הבוררות בזמן.

יש לדחות את טענת ב"כ המבקש כי 'דיון לחוד' ו'תקופה למתן הפסק לחוד'. הצדדים קבעו הוראה ברורה בהסכם לפיה הבוררות לא תהיה מוגבלת בזמן. הכוונה העולה מההוראה הנ"ל, כמו גם מהתנהגות הצדדים עד היום, היא כי לא ראו לנכון להגביל בזמן את מהלך הבוררות כולה כולל מתן פסק הבורר, ובוודאי לא התכוונו להחיל עליה את הוראות התוספת שבחוק בדבר ההגבלה של 3 חודשים בלבד."

בהתאם לאמור, אין בידי לקבל את הפרשנות שהמבקשת נותנת למגבלת הזמן המופיעה בשטר, אשר לסברתה מתייחסת למועד "הפעלת השטר", קרי למועד תחילת הבוררות ולא למועד אשר בו על הבוררים ליתן את פסק הבוררות. אם כן, משהליך הבוררות לא הוגבל בזמן וכך גם המועד למתן הפסק לא חלף, נוכחתי כי אין בסיס לטענת המבקשת אודות פקיעת הבוררות על פי הדין.

1. כן אציין כי אף אילו היה בסיס לטענת המבקשת כי חלף המועד החוקי למתן הפסק, ומשכך פקעה הבוררות, הרי שלכל הפחות בהופעתה לדיון האחרון ביום 6.10.10 נתנה המבקשת את הסכמתה להארכת המועד הקבוע בחוק, משחלפה לה חצי שנה מאז התקיים הדיון הראשון בבוררות (בחודש אפריל 2010); ומן המפורסמות הוא כי בכוחם של הצדדים להאריך את המועד הקבוע בחוק למתן הפסק, אם באופן מפורש, ואם מכללא על ידי התנהגות, כפי שארע במקרה דנן, ואף בכך יש כדי לשלול את טענת המבקשת אודות תחולתה של התוספת לחוק בעניין דנן. בית המשפט התייחס לכך בפרשת סיליקט (פסקה 6):

הקביעות שבחוק הן דיספוזיטיביות, והצדדים יכולים להתנות עליהן במפורש או מכללא על ידי התנהגות... ההארכה אינה חייבת להתבטא בהודעה פורמלית בכתב, ודי בכך שהלכה למעשה, ממשיכים להופיע בפני הבורר או מגלים בהתנהגות שמסכימים להארכת מועד... אם הבוררות ממשיכה להתנהל גם לאחר המועד הקבוע בתוספת ללא אומר ודברים מצד מי מהצדדים, ניתן להבין מהתנהגותם כי הסכם הבוררות קיים.

1. אף טענת המבקשת אודות זניחת ההליכים על ידי המשיב, דינה להידחות. מבלי לחזור כאן על ההשתלשלות העובדתית שכל אחד מהצדדים מנסה להיבנות ממנה על מנת להוכיח את טענותיו בשאלת זניחת הבוררות, השתכנעתי כי התמשכות ההליכים לא נבעה מהתנהגות המשיב, ולא ניתן לזקוף את התנהגותו לחובתו. להיפך, התרשמתי כי המשיב דחף כל העת לקיומה של הבוררות: כך עולה מהחלטת בית המשפט השלום בתביעת הפינוי, שם ביקש המשיב לעכב את ההליכים בין היתר מפאת הליכי הבוררות המתנהלים בין הצדדים (בקשה שהתקבלה כאמור, בשל הכרת בית משפט בעובדה כי ייתכן והליכי הבוררות אכן ייתרו את תביעת הפינוי); כך עולה משני מכתבים ששלח המשיב לבוררים, בהם ביקש את המשך הבוררות (ולא למותר לציין כי המבקשת אינה מכחישה כי אכן נשלחו שני המכתבים האלה, אלא שהיא מסייגת את משמעותם ואומרת, כי למרות שהמשיב טוען כי דחף להתקיימות ההליכים, הרי פנה (בכתב) לבוררים "רק" פעמיים בבקשה מעין זו; ומוטב היה לדידי אילו המבקשת לא הייתה מעלה טענה זו, שכן די בשני מכתבים אלו כדי להביע את מחויבות המשיב להליך הבוררות, ולהצביע על כך כי לא זנח את ההליך); כך אף עולה ממכתב הבהרה שצורף לתצהיר המשיב, בו מפרטים הבוררים את ניסיונותיהם להמשיך בהליך הבוררות, שכשלו, עקב התנהלות המבקשת (ובעניין זה אני רואה לנכון להעיר כי לא התרשמתי כי מכתבי ההבהרה מטעמם של הבוררים נגועים בחוסר אובייקטיביות או שהם מעלים חשש למשוא פנים והעדפת המשיב, זאת מן הסיבה הפשוטה שהמדובר בתיאור רצף עובדתי, כפי שארע בפועל, ולא בפרשנות של העובדות).
2. אכן, בין התרחשות אחת לאחרת בהליך שבין הצדדים, עבר לא מעט זמן, אלא שלהנחתי אין המדובר בזמן בלתי סביר בהתחשב בנסיבות, ובין היתר, בעובדה כי המשיב נזקק לנסוע לשוויץ על מנת להשיג את המסמכים שהורו לו הבוררים להמציא (ובשעתו לא הביעה המבקשת כל תרעומת על כך שהדבר לוקח זמן), וכן בכך שתוך כדי הליך הבוררות התדיינו הצדדים בערכאות שיפוטיות שונות, וסביר להניח כי אילולא הדיונים בערכאות השונות, הייתה הבוררות באה אל סופה זה מכבר. כך למשל, בשעה שהתדיינו הצדדים בפני בית המשפט המחוזי, הופסקה הבוררות מחמת סעד זמני שניתן לעצירת הבוררות עד למתן פסק הדין, ועל כן אין להתפלא כי כל אותו הזמן עוכבה הבוררות.
3. מכל האמור עולה, כי אין יסוד לטענת המבקשת שהמשיב זנח את הליכי הבוררות, שכן כפי שהוכח לעיל, המשיב פעל לקיום הליכי הבוררות, בין אם על ידי שליחת מכתבים לבוררים, בין אם על ידי פנייתו בעל פה לבוררים ו/או באמצעות טוען רבני על מנת להחיש את קביעת הדיונים ואת ההליך, ובין אם על ידי הגשת בקשה לעיכובם של הליכים אשר לסברתו עשויים היו להתייתר אילו הייתה הבוררות נמשכת עד לסיומה. התרשמותי הינה כי המבקשת דווקא היא שניסתה לסכל את הליכי הבוררות, ובוודאי שלא כיבדה אותם כפי שטענה בסיכומיה.

דיון ו/או הכרעת הבוררים תעמוד בסתירה לתקנת הציבור ותבזה את שלל פסקי דין שניתנו בעניינם של הצדדים

1. כאמור, טוענת המבקשת כי כל קביעה בהליך הבוררות במתכונתו הנוכחית, תסתור את תקנת הציבור ותבזה את פסקי הדין של בית משפט השלום, המחוזי, והעליון - כאשר נקבע בשלושתם כי למשיב אין זכויות בנכס, והזכויות שהוא טוען להן הינן כלפי אנגטל, שאינה צד לבוררות. מנגד, סבור המשיב כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי קובע באופן מפורש כי הבוררים רשאים לדון במחלוקת שבין המבקשת למשיב, על פי דין תורה, ככל שהדבר נוגע לזכויות המשיב מול המבקשת, ומבלי שתהיה לכך השלכה על אנגטל, אשר אכן אינה צד לבוררות.
2. עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה, כי אף בעניין זה דין טענת המבקשת להידחות.
3. למען הסדר הטוב, להלן אפרט את קביעות בית המשפט המחוזי:
4. המשיב מושתק מלטעון אודות זכויות באנגטל וזכויות בנכס עקב כך, זאת משום קביעת בית משפט השלום, שהפכה חלוטה. קרי, נקבע באופן מפורש כי המשיב הינו נעדר כל זכות בנכס.
5. השתק זה, אין בו כדי למנוע קיומה של בוררות בין המבקשת, היא בעלת הנכס כיום, לבין המשיב, ככל שהמשיב סבור שיש לו טענה לזכויות כלשהן כלפי המבקשת, מדין תורה (כדוגמא, זכות אובליגטורית כלשהי כלפיו); וכך דברי בית המשפט (פסקה 58 לפסק הדין; ראו גם לעיל, סעיף 18):

כלפי סגל מתקיים השתק פלוגתא בדבר העדר זכויות במבקשת (אנגיטל - ב.ג.) והעדר זכויות בנכס מכוח כך, וניתן בזאת סעד המצהיר על כך. מאידך, אין בקיומו של השתק זה כדי למנוע מסגל להתדיין בבוררות מוסכמת עם משיבה 5 (המבקשת דידן - ב.ג.), בעלת הנכס היום, בדבר זכויותיו הנטענות בקשר לנכס מכח דין תורה. המנדט של הבוררים להכריע בטענות אלה הוא אך ביחסים שבין סגל לבין משיבה 5. הבוררים אינם מוסמכים לחייב בקביעותיהם את המבקשת, שאינה צד לבוררות. הבוררים אף אינם מוסמכים לקבוע קביעות בדבר זכויות קנייניות שתוקפן הוא כלפי כולי עלמא. שאלת זכויותיו של סגל במבקשת, ככל שהיא נובעת מהמערכת ההסכמית שבין הצדדים, אינה יכולה להידון בבוררות שהמבקשת אינה צד לה. ככל שתימשך הבוררות וככל שימצאו הבוררים כי מכח דין תורה יש לסגל זכויות בקשר לנכס או כלפי משיבה 5, הרי שקביעות אלה יחולו אך ביחסים שבין הצדדים לבוררות ולא יהיה להן תוקף כלפי כולי עלמא. לפיכך, הפלוגתא שנדונה והוכרעה בבית-משפט השלום – שאלת זכויותיו של סגל במבקשת ובנכס מכוח כך – איננה עומדת להכרעת הבוררים. במצב כזה לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה עצם ניהול הבוררות, כשלעצמו, מהווה פתח לשינוי קביעותיו של בית-משפט השלום, ככל שהן מתייחסות לזכויותיו של סגל במבקשת. (ההדגשות שלי - ב.ג.)

1. משהסכימה המבקשת למסור את הסכסוך שבינה לבין המשיב בקשר לנכס להכרעת הבוררים לפי דין תורה, עליה להשלים עם תוצאה אפשרית שלפיה קנה המשיב זכויות כלפי המבקשת מכוח דין תורה, וזאת אף אם תוצאה זו אינה מתיישבת עם שיטת המשפט הישראלית. לפיכך, בשלב זה, בו טרם ניתן פסק דין על ידי הבוררים המתיימר להכריע בזכויות של צדדים שלישיים או זכויות כלפי כולי עלמא, לא ניתן לקבל את הטענה כי הבוררים אינם מוסמכים לפסוק בסכסוך שנמסר להכרעתם (פסקה 26).
2. הבוררים מוסמכים להכריע אך ורק במישור היחסים שבין המבקשת למשיב, וקביעותיהם יחולו עליהם, ועליהם בלבד. בהתאם לכך, הבוררים אינם מוסמכים לחייב בקביעותיהם את אנגטל, או כל צד שלישי אחר שאינו צד לבוררות, משמדובר בקביעות קניינות שיש להן השפעה על כולי עלמא (IN REM).
3. המסקנה: לא ניתן לטעון כי עצם ניהול הבוררות, כשלעצמו, יהווה פתח לשינוי קביעותיו של בית משפט השלום, ככל שהן מתייחסות לזכויותיו של המשיב באנגטל. כמו כן, משטרם ניתן פסק בוררות שתוכנו סותר את ממצאי פסק הדין של בית משפט השלום, לא ניתן לקבוע במצב מקדמי מעין זה, כי עצם קיום הבוררות סותר את תקנת הציבור. (פסקאות 27-29 לפסק הדין).
4. כאמור, המשיב ערער לבית המשפט העליון על פסק דין זה, ובין היתר מפאת כך, שבית המשפט המחוזי קבע כי הבוררים מוסמכים לדון בסכסוך שבין הצדדים לפי דין תורה בלבד, אלא שבית המשפט העליון דחה את הערעור, והצהיר כי "לאחר שמיעת בעלי הדין ועיון בחומר לא ראינו מקום להתערבות בפסק הדין קמא, הכתוב דבר דבור על אופניו, ואיננו נעתרים איפוא לערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד 1984.." לפיכך, פסק הדין של בית המשפט המחוזי הינו חלוט, וקביעתו מחייבת את הצדדים.
5. חרף האמור, המבקשת עודנה סבורה כי אין לקיים את הליך הבוררות בין הצדדים. דא עקא, המבקשת מושתקת מלהעלות טענתה האמורה, מכוח השתק פלוגתא, משום שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי באופן מפורש, אשר אינו משתמע לשני פנים, כי הליך הבוררות יכול שיתנהל בין הצדדים, בכפוף לסייגים האמורים בפסק, שהם: שהמשיב רשאי להעלות כל טענה, מכוח דין תורה, אודות זכויות נטענות בנכס, ככל שהדבר נוגע לזכויותיו מול המבקשת בלבד, וזאת כשהמשיב מושתק, עקב קביעת בית משפט השלום, מלטעון לזכויות כלשהן באנגטל או לזכויות קנייניות בנכס. כמו כן, הכרעת הבוררים תחייב את הצדדים לבוררות בלבד (ראו, לעניין תחולתו של השתק פלוגתא כאשר הצדדים להתדיינות בערכאה הנוכחית, היו נתבעים בערכאה אחרת, ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (1991) עמודים 375 - 386).
6. מוסיפה המבקשת וטוענת, שאם יתחדשו הליכי הבוררות, הרי תוצאותיה אינן ידועות, לא לה ולא לבית משפט זה, ועם זאת, סבורה המבקשת שאין לחדשם מאחר שהכרעת הבוררים לא תצומצם למתווה המוגדר שנקבע בפסק דינו של בית משפט המחוזי ותעמוד בסתירה לקביעתו. אין אלא להגדיר טענה זו כתמוהה ביותר: כלום מוסמך בית המשפט לבטל הליך בוררות המצוי באיבו מפאת שהמבקשת מניחה ספקולציות אודות הכרעה עתידית של הבוררים, שלבטח תסתור את פסיקת בית המשפט המחוזי? ברי כי התשובה לכך הינה שלילית. מסקנתי אף מתחדדת לאור העובדה שהמבקשת מעלה טענה זו על אף שבית המשפט המחוזי כבר דחתה מפורשות בהחלטתו האמורה, בה קבע כי מקום בו טרם ניתן פסק דין על ידי הבוררים המתיימר להכריע בזכויות של צדדים שלישיים, שאינם צד לבוררות, לא ניתן לקבל את הטענה כי הבוררים אינם מוסמכים לפסוק בסכסוך שנמסר להכרעתם, וכי פסיקתם תעמוד בסתירה לתקנת הציבור.
7. לבסוף אומר כי המבקשת נפלה לכלל טעות שעה שהיא טוענת כי היא אינה בעלת הדין הנכונה מול המבקש. שהרי, בעקבות קביעת בית משפט השלום כי למשיב אין זכויות בחברת אנגטל, וכי על כן, גם אין לו זכויות קנייניות בנכס, הרי שככל שהמשיב סבור בכל זאת כי יש לו זכויות בנכס מכוח דין תורה, ברי כי בעלת הדין אשר כלפיה יעלה המשיב טענות מעין אלו הינה המבקשת בלבד, שהיא בעלת הנכס כיום, ולא אנגטל, ש"הוצאה מהתמונה" בעקבות קביעת בית משפט השלום.
8. על כן, ככל שלמבקשת יש טענות נוגדות לטענות המשיב אודות זכויותיו מכוח דין תורה (ולמרות שהמבקשת כללה בסיכומיה טענות הלכתיות שמטרתן לסתור את טיעוני המשיב כלפיה בדין תורה, לא אתייחס לטיעונים אלה, שאין זה מתפקידו של בית משפט זה לנתחם ולהיכנס לעובי הקורה של השיח ההלכתי לגופו, שזוהי מלאכתם של הבוררים ולא של בית המשפט), תוכל להעלות את טיעוני הגנתה בפני הבוררים; ומשהיא סבורה כי טענותיו של המשיב אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם פסיקות בתי המשפט השונים, הרי שפתוחה בפניה הדרך לטעון בפני הבוררים כי טענות אלו חורגות (אם אכן יחרגו) ממסגרת הבוררות כפי שהוגדרה באופן מפורש בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
9. לא זו אף זו, אין בהחלטה לחידוש הליך הבוררות כל פגיעה בזכויות השמורות למבקשת על פי חוק הבוררות להעלות כל טענה לאחר שיינתן פסק הבוררות ככל שתהיה סבורה שעומדת לה עילה לביטול או תיקון של פסק הבוררות כפי שיינתן.

סיכום

1. בקשת המבקשת לביטול הליך הבוררות, נדחית בזאת.
2. המבקשת תישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות המשיב בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.