1. התובע (להלן: הבנק) הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בסך 51,762 ₪ נגד האני לורנס איש ערב (להלן: האני), אשר סומנה כת"א 41255-09-12, ובמסגרתה ניתן ביום 9.10.2012 צו עיקול זמני על כספים ו/או זכויות המגיעים ו/או שיגיעו להאני מאת הנתבעת. ביום 17.10.2012 הומצא צו העיקול לידי הנתבעת, וביום 5.11.2012 נשלח אליה בדואר רשום מכתב בא-כוח הבנק ובו דרישה ליתן תשובה לצו העיקול תוך 5 ימים. משלא השיבה הנתבעת לצו העיקול ולא התנגדה לו, הגיש נגדה הבנק בקשה לאישור העיקול, בהתאם לתקנה 378(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בבקשה צוין, בין היתר, כי בידי הבנק מצוי מידע על-פיו האני מפעיל חנות (להלן: החנות) אשר רשומה ברשויות המס תחת תיק עוסק מורשה של הנתבעת, שהינה חמותו, ועל כן היא מחזיקה בידיה כספים המיועדים לו.

2. בכתב ההגנה הודתה הנתבעת כי קיבלה לידיה את צו העיקול וכי לא השיבה בכתב באם מצויים בידה נכסים של האני. לטענתה, מחדל זה נעשה בתום-לב, עקב אי הבנת ההליך ולאור דברי האני כי הוא "מטפל בענין". הנתבעת טענה כי ממנה לא מגיעים ולא יגיעו להאני כספים כלשהם. היא ציינה כי בתחילת יולי 2012 (ובדיון ביום 26.1.2014 הובהר על ידי בא-כוחה כי הכוונה היא לתחילת יוני 2012) היא רכשה מהאני את החנות, לרבות המלאי, בתמורה לתשלום של כ- 15,000 ₪. להוכחת תשלום התמורה צורף לכתב ההגנה העתק קבלה/חשבונית מס מס' 1 מיום 30.6.2012 בסך 15,701 ₪ (להלן: הקבלה). כן צורפו העתק בקשה של הנתבעת לפתיחת תיק במס הכנסה, שהוגשה לשלטונות המס ביום 14.8.2012 (ובה נרשם כי תאריך פתיחת העסק הינו 12.6.2012) והעתק הסכם שכירות של החנות מיום 23.6.2013.

הראיות

3. הנתבעת והאני סיפרו בעדויותיהם אודות עסקת רכישת החנות, מועדה ואופן תשלום התמורה בגינה.

4. גרסת הנתבעת: בעדותה הבהירה הנתבעת את האופן בו שילמה להאני בעבור רכישת העסק:

"למר האני היו כמה חובות, וסיכמנו שאני אקח את החנות ממנו עבור המלאי ואני אסגור את החובות שהיו לו בחוץ, כל החובות. הוא היה חייב לספקים, לרואה החשבון היה לו חוב גם, ובמע"מ. שילמתי במע"מ, היה לו 5,000 ₪, לקחתי את השוברים ושילמתי וגם לרואה החשבון ניגשתי אלו, כשהוא עדיין מנהל את התיק וגם התחלתי לשלם לו 8,000 ₪".

ובחקירה הנגדית:

"... לא היה מדובר ששילמתי לו במזומן. סגרתי לו את החובות. שילמתי לו בכל מקרה. נתתי לו את מה שמגיע לו בדרך אחרת. אני סגרתי לו את החובות";

"... מזומן לא נתתי לו ביד בכלל".

בתשובה לשאלת בית המשפט על פשר הקבלה היא הסבירה:

".. שזה המלאי שהאני העביר לי וזה אצל הרואה חשבון. הרואה חשבון הוציא את זה. היינו אצל הרואה חשבון וסגרנו את זה".

5. גרסת האני: ביום 13.10.2013 (שנה לאחר המצאת צו העיקול לידי הנתבעת) נערכה להאני חקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל בקריות. במסגרת החקירה, נשאל האני על-ידי בא-כוח הבנק אודות מכירת העסק שלו לידי הנתבעת, והשיב:

"הפעלתי חנות מתנות בעכו בשנת 2012. החנות לא עובדת על השם שלי. אני לא יודע אם היא קיימת. מכרתי את העסק לחמותי, שמה מאג'דה. היא העבירה לי את כל המסמכים. אני מאשר ששמה הוא מאג'דה סמך. אני לא זוכר מכמה מכרתי לה את העסק. לא מכרתי. נתתי לה את כל החובות. לשאלתך אם היא שילמה לי 15,000 ₪ אני משיב שהיא יכולה לטעון מה שהיא רוצה. היא לא שילמה לי".

ובתשובה לשאלות הרשמת הלר אמר האני, בין השאר:

"אני לא יודע מי עובד בחנות של חמותי. אני לא בקשר. ניתקתי קשר למרות שזו חמותי".

בעדותו בבית המשפט ביום 2.2.2014 אמר האני כי נתבעת שילמה למס-ערך-מוסף "כמעט 5,000 ₪", לרואה החשבון שילמה 8,000 ₪ ובנוסף שילמה כספים לספקים.

נטל ההוכחה

6. בבקשה לאישור עיקול המוגשת לפי תקנה 378 לתקנות, על התובע-המעקל מוטל הנטל להוכיח את זכותו הנטענת של החייב אשר בידי המחזיק. עליו לשכנע כי עמדו בידי המחזיק, במועד הקובע - מועד קבלתו לידיו של צו העיקול - נכסים או זכויות של החייב. מדובר בנטל שאינו קל, שהרי בידי מעקל מצויים בדרך כלל פרטים מעטים בלבד אודות יחסי החייב והמחזיק. בשלב הגשת הבקשה לאישור עיקול מסתפקים בתי המשפט בטענות כלליות המצביעות על חשד, אולם בהמשך על התובע לפרט את עילתו נגד המחזיק. הנטל רובץ על שכמו, ואם ייכשל בהוכחת זכותו של החייב כלפי המחזיק, תידחה בקשתו לאישור העיקול.

(ת"א (מחוזי חי') 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נ' ריאן (פורסם בנבו, 3.1.2007) (להלן: פרשת דלק בלסקי).

בא-כוח הבנק היה בדעה כי משהוכח כי הנתבעת רכשה את העסק מהאני, עובר לכתפיה הנטל להצביע על הסיבה לאי-קיום הצו. את יתדותיו להשקפה זו הוא תמך בפסק דינו של השופט מאזן, בעשא (שלום קריות) 36779-11-09 שירז נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 7.6.2012) (להלן: פסק דין שירז), שנסוב על הוראת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל). נקבע שם, בהסתמך על דברי השופט (כתוארו אז) ש' לוין ברע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ נ' חברה חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ (פורסם בנבו, 25.7.1994) (להלן: פסק דין גוש 1992), כי אחרי שהנושה יוכיח המצאת צו העיקול כדין וקיומם של נכסים בידי הצד השלישי, עובר הנטל אל הצד השלישי להוכיח קיומו של הצדק סביר להתנהגותו.

אינני סבור כי יש באמור בפסק דין שירז כדי לצמצם את הנטל המוטל על התובע, כפי שנקבע בפרשת דלק בלסקי. ראשית, הפרשנות לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל נגזרת מלשונו, ומהתיבה "ללא הצדק סביר", שאיננה מופיעה בלשון תקנה 378 לתקנות. שנית, סבורני שבא-כוח הבנק לא דק פורתא בפרוש הקביעה בפסק דין שירז כי די לו לנושה שיוכיח קיומם של נכסים בידי הצד השלישי. השאלה היא: הוכחת קיומם - מתי? על הנושה להוכיח קיומם במועד המצאת צו העיקול לידי הצד השלישי, או, למצער, במועד מתן צו העיקול. הנמקת השופט ש' לוין למסקנתו בפסק דין גוש 1992, המבוססת (בין השאר) על שמירה מוגברת על זכות הקנין של הצד השלישי לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, תומכת בפירוש זה באשר למועד הרלוונטי להוכחת קיום נכסים של החייב בידי צד שלישי.

יוער כי ברע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 773, 794 (2000), צויין כי המועד הקובע לבחינה אם התגבשה זכות הניתנת לעיקול הוא במועד העיקול, ובפרשת בלסקי צוין כי על התובע לשכנע כי בידי המחזיק עמדו במועד תחילת צו העיקול נכסים של החייב, אולם לדעתי, אין להלום כי המחזיק, שאינו יודע על הטלת צו העיקול הזמני כל עוד הצו לא הומצא לידיו, יִימָצא חייב בגין העברת נכסים אלו בתקופה שבין מועד מתן הצו לבין מועד המצאתו לידיו.

יישום ההלכה

7. בענייננו, השאלה הרלבנטית הינה האם ביום 17.10.2012 הייתה קיימת בידי הנתבעת (המחזיקה) "זכות קיימת או עתידית" של האני, דהיינו - אף אם המועד למימושה טרם הגיע, ובלבד שהתגבשה (ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת חיות (פורסם בנבו, 16.1.2014)).

לטענת הנתבעת, במועד זה לא נותרו התחייבויות שנטלה על עצמה כלפי התובע עם רכישת העסק שלו בחודש יוני 2012. בכתב ההגנה ציינה הנתבעת כי רכשה את החנות "תמורת תשלום של כ-15,000 ₪", ובעדותה הבהירה כי סוכם עם האני כי תשלום תמורה זו יהא בדרך של סילוק חובות. האני מסר גרסה זהה. שניהם לא נשאלו על-ידי בא-כוח הבנק בחקירות הנגדיות אודות המועדים בהם שילמה הנתבעת לאחרים את החובות שהותיר אחריו האני. מתן מענה לשאלת עיתוי ביצוע תשלומי החובות היה מאפשר להגיע למסקנה אם במועד הקובע - ביום 17.10.2012 - השלימה הנתבעת את מילוי התחייבויותיה כלפי האני, אם לאו.

על-פי יישום הפסיקה לענייננו, רובץ על הבנק הנטל להוכיח את זכותו של האני כלפי הנתבעת, נכון ליום 17.10.2012; קרי - עליו להוכיח כי במועד זה טרם השלימה הנתבעת את קיום כל התחייבויותיה כלפי האני. כאמור, הנתבעת העידה כי קיימה התחייבויות אלו, אך לא נחקרה על מועד קיומן.

המסקנה הינה, איפוא, כי לא עלה בידי הבנק להרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכח כי במועד בו קיבלה הנתבעת לידיה את צו העיקול היא עדיין נותרה בעלת התחייבויות כלפי האני.

8. לא נעלמו מעיני דברי האני בחקירת היכולת בלשכת ההוצאה לפועל ותוכן הקבלה מיום 30.6.2012. באשר לדבריו בחקירת היכולת, אלו משתלבים עם הגרסה שהוצגה הן על-ידי הנתבעת והן על-ידי האני, ולפיה לא סוכם על תשלום כספים במזומן ישירות מהנתבעת אל האני. באשר לקבלה - אם היא תתקבל כלשונה (ואינני סבור כי כך יש לקבלה), הרי שכבר ביום 30.6.2012 השלימה הנתבעת קיום התחייבויותיה כלפי האני. לדעתי, ההסבר שניתן על-ידי הנתבעת, ולפיו מדובר בקבלה/חשבונית מס שהוצאה על-ידי רואה החשבון, משיקוליו, הינו סביר, הגיוני ומשכנע. עולה מכך כי אין הקבלה מצביעה על כשל בגרסת הנתבעת ואף אין היא תורמת להרמת נטל ההוכחה המוטל על הבנק.

9. בשולי הדברים אוסיף כי ספק בעיני אם הבנק עמד בנטל ההוכחה כי צו העיקול הומצא לידי הנתבעת באופן הנדרש. אין חולק כי הצו עצמו הומצא לה, אולם בכך אין די. כנדרש בתקנה 376(א) לתקנות, על בית המשפט להודיע למחזיק כי עליו להשיב בכתב על צו העיקול תוך פרק זמן שנקבע בהודעה. לא הוכח כי הנתבעת קיבלה הודעה זו, אלא במסגרת מכתב בא-כוח הבנק, אשר נשלח במועד מאוחר.

התוצאה

10. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

11. לאור מחדלה של הנתבעת, אשר התעלמה מצו העיקול וממכתבו המאוחר של בא-כוח הבנק, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ו' אדר תשע"ד, 06 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.