לפני בקשת נתבע 1 ( להלן: "המבקש" ) להורות על דחיית תביעת התובע ( להלן: "המשיב" ) על הסף שכן מדובר בתביעה שהתיישנה ובהעדר יריבות בין הצדדים.

טענות המבקש בתמצית:

לשיטת המבקש, דין התביעה להדחות בשל התיישנות התביעה לפי סעיף 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

המבקש טוען כי מדובר בטענות לגבי מעמד חתימה על כתב ערבות מיום 7.5.01. במעמד חתימת כתב הערבות, הוטעה לכאורה המשיב לחשוב שהוא חותם על ערבות להבטחת תשלומי הלוואה לצרכים פרטיים או עסקיים, ולא להלוואה לכיסוי חוב בחשבון הנתבע 2, מכאן לשיטת המבקש, נדרשת המסקנה, כי מדובר בטעות שהתרחשה ביום חתימת המשיב על כתב הערבות.

לפיכך, טוען המבקש, אין מחלוקת כי עילת התביעה נולדה ביום 19.5.04 , יום הגשת התביעה כנגד התובע , בגין ערבותו.

לכן טוען המבקש , ברור שעילת התביעה נולדה גם היא ביום 19.5.04 שכן במועד זה נודעה לתובע אותה טעות או הטעיה שהתרחשה עקב התנהלות הבנק במעמד חתימת כתב הערבות , לכן על התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות.

המבקש טוען, כי המשיב לא הגיש בקשת רשות להגן נגד תביעת הבנק וכנגד המשיב ניתן פסק דין בהעדר הגנה. משהמשיב בחר שלא להעלות את טענותיו בנוגע לנסיבות חתימתו על כתב ערבות ושהיו ידועות לו במועד הגשת התביעה כנגדו, היה צריך להעלותן כבר בבקשת הרשות להגן.

מוסיף המבקש, כי לאור העובדה שחלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה כנגד המבקש, דין התביעה להדחות על הסף.

לטענת המבקש, דין התביעה להדחות גם מהטעמים של שיהוי והיזק ראייתי. לשיטתו , על בית המשפט לקחת בחשבון את העובדה, כי מדובר בעובדות שנוגעות לאירוע החתמה על כתב ערבות, משנת 2001. במצב דברים זה , טוען הבנק כי יתקשה לאתר את מלוא המסמכים הרלוונטים וכי זכרונם של עובדי הבנק מעורפל בחלוף 12 שנים. לכן יתקשה הבנק להביא את מלוא ראיותין לאחר תקופה כל כך ארוכה שבמהלכה ישן התובע על זכויותיו והכך שונה מצבו של הבנק לרעה.

עילה נוספת לדחיית התביעה על הסף, מקורה בקיומו של סעיף ויתור גורף ומפורש בשני הסכמי הפשרה שחתם התובע עם המבקש.

בהסכם הפשרה מיום 7.8.06 חתם התובע על סעיף ויתור גורף ומפורש זה, לשיטת הבנק:

" 5. מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, מסכים החייב ומצהיר בזאת כי:

א. בדק את יתרות החוב בחשבונותיו נשוא תיק ההוצאה לפועל אצל הזוכה ומצא אותם נכונים והחייב מצהיר כי אין ולא תהיינה לו טענות כל שהן ביחס לחוב והוא יהא מנוע מלטעון כי תשלומים, העברות, זכויות, חיובים, חיובי ריבית או פעולות אחרות כל שהן, שהיו צריכות להתבצע או להלקח בחשבון בק"ע לא בוצעו או לא נלקחו בחשבון במועדו."

ב. אין ולא תהיינה לחייב כל טענות באשר לשיעורי הריבית לסוגיהן שחויבה, אופן חישובם, מועדי שינוי שיעורי הריבית, אופן ומועד ההודעה על שיעוריהן מועד ואופן החיוב בהן."

בהסכם מיום 13.1.08 נקבע כך: "התשלום האמור יהווה סילוק סופי ומוחלט של הטענות ההדדיות של כל אחד מן הצדדים ולא תהיינה למי מהצדדים טענות האחד נגד משנהו."

לשיטת המבקש הסכמות אילו, מהוות סילוק סופי ומוחלט של טענות הצדדים ולכן התובע מנוע מלהגיש את תביעתו הנוכחית, שכן התובע קנה סיכון לגבי העובדות או האירועים שקדמו להסכמי הפשרה.

עילת דחיה נוספת על הסף, כך המבקש, נלמדת מכך שכתב התביעה נעדר תשתית עובדתית או אסמכתאות שיש בהן כדי לבסס עילת תביעה כנגד המבקש.

טענות המשיב בתמצית:

המשיב עותר לדחיית הבקשה שכן לדבריו התביעה מבוססת כנדרש. המבקש ונתבע 2 הפרו את סעיפים 8 , 22 ו-23 לחוק הערבות בכך שלא גילו לו מידע שמתחייב מחוק הערבות, מכללי ההגינות ותום הלב. לעניין המבקש טוען המשיב כי המבקש לא מילא את חובותיו לגלות למשיב את כל הפרטים הרלוונטים, לשיטתו, בנוגע להתנהלות נתבע 2 ולא פעל לגבות את החוב מנתבע 2 כפי שקובע חוק הערבות.

לגבי טענת ההתיישנות שהעלה המבקש, טוען המשיב, כי יש מחלוקת בשאלה באיזה תאריך נולדה עילת התביעה. לגרסתו, לא ידע פרטים על התביעה שהוגשה נגדו וכן לא ידע שהמבקש הפר את חובת הגילוי הנאות שכן מי שניהל את ההגנה היה ב"כ נתבע 2.

רק ביום 16.12.07 נודע למשיב כי המבקש לא קיים את חובת הגילוי שחלה עליו לפי סעיף 22 לחוק הערבות ולראיה הוא מפנה לנספח 7 , מכתב המשיב מיום 23.5.06, לכתב ההגנה בו כותב המשיב כי הופתע לקבל את תיק הוצל"פ. לשיטתו המכתב מעיד שלא ידע כי המבקש פעל בניגוד לסעיף 22 לחוק הערבות, שכן הסעיף פוטר את הערב מערבותו והמשיב לא היה חותם על הסכם הפשרה.

המשיב מפנה לבקשתו לביטול פסק דין מיום 22.8.07 בה לא העלה את טענתו לאי קיום חובת גילוי ע"י המבקש.

הפרת חובת הגילוי נודעה למשיב רק ביום 16.12.07 מתגובת המבקש לבקשתו לביטול פסק דין ולכן לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפיו תקופת ההתיישנות תתחיל מהיום שבו נודעה למשיב התרמית ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל לפני 5 שנים ולא 8 שנים כטענת המבקש.

לגבי טענת השיהוי , טוען המשיב כי השיהוי בהגשת התביעה נבע מהתחייבות נתבע 2 לשלם את חובו ומרצונו של המשיב לקבל את כספו חזרה.

לגבי טענת ההיזק, טוען המשיב שעל המבקש להסתמך על מסמכים המעידים שפעל לפי סעיפים 8, 22 ו-23 לחוק הערבות ולא על זכרונם של עובדיו.

לגבי סעיפי הויתור בהסכמי הגישור, טוען המשיב כי ההסכמים נגועים בפגמים שמצדיקים את בטלותם. לגבי ההסכם הראשון נטען, כי במעמד החתימה לא נאמר לו כי החוב ופס"ד התקבלו כתוצאה מהטעיית המשיב ולכן לפי סעיף 15 לחוק החוזים היה רשאי לבטל את ההסכם. בהסכם הגישור אין התייחסות לאי מילוי חובת הגילוי ומכן שהחוזה נגוע בהטעיה ודינו להתבטל.

אי דיווח המבקש , למשיב כי נתבע 2 שהתחייב לקיים את החוזה אולם הפר אותו מהווה עילה לביטול החוזה.

לגבי הסכם הגישור מיום 13.1.08 , טוען המשיב כי חתם עליו מתוך כפיה, תוך שהמבקש מנצל את מצבו. הסכם הפשרה נחתם לטענת המשיב על רקע של עושק והתנהגות נעדרת הגינות ותום לב ולכן לשיטתו הוא רשאי לדרוש את ביטולו או את נזקיו בגין החתימה על ההסכם.

המבקש בתשובתו , טוען כי המשיב כי המשיב העלה בכתב תשובתו טענה למרמה והונאה ובכך מנסה להיכנס לסעיף 7 לחוק ההתיישנות . לשיטת המבקש המשיב איננו יכול להכנס לגדרו של ס' 7 לחוק ההתיישנות ויש לראות במועד תקופת ההתיישנות ככזו שמתחילה ביום הגשת התביעה כנגד המשיב, ביום 19.5.04

דיון:

ככלל בית המשפט רשאי למחוק ולחילופין לדחות על הסף תובענה על יסוד אחד מעילות המחיקה שבסעיף 100-101 לתקסד"א כמפורט לעיל:

"...בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:

(1) אין הכתב מראה עילת תביעה;

(2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית;

(3) שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך;

(4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.

101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

;

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות  מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע..."

אולם, על פי ההלכה הפסוקה, בעת שבית המשפט מורה על מחיקה או דחייה על הסף עליו לנקוט במשנה זהירות ולנקוט בה רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות:

"הסנקציה של מחיקה על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות" (ע"א 693/83 שמשון שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו מ(2), 668, 271).

בית המשפט יורה על מחיקת התובענה על הסף רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' מא' (1), 577, ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה מו' (1), 470, ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', מה (4), 18).

במקרה זה לא מתקיימים התנאים למחיקה על הסף ולא ניתן לקבוע למפרע כי התובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש.

בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר למועד תחילת מרוץ ההתיישנות, כאשר מצד אחד נטען כי מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום הגשת התביעה כנגד המשיב, ומהצד השני נטען כי מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום גילוי עובדת / טענת הפרת חובת הגילוי שחלה על הבנק לפי חוק הערבות. כן נטשת מחלוקת לגבי תוקפם של סעיפי הויתור ונסיבות החתימה על הסכמי הגישור. אי לכך הבקשה נדחת, בשלב זה.

שאלת ההוצאות תידון בסיום ההליך

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים.