1. לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לפרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. המבקש טוען כי המשיבה אינה משיבה לנישומים תשלומי חובה שנגבו ביתר, בין בהשבה ובין בקיזוז, אף שהיא רושמת בגינם יתרת זכות לטובתם. כמו כן היא גובה ריבית מיתרות חובה מבלי להתחשב ביתרות הזכות. בנוסף, עליה להשיב את יתרות הזכות בצירוף ריבית.

תמצית בקשת האישור

1. יתרות זכות שנוצרות לטובת נישומים בידי הרשות מקורן בתשלומי חובה ששילם נישום, כמו ארנונה, היטלי השבחה היטלי פיתוח, אגרות ועוד, שלאחר תשלומם מסתבר כי שולמו ביתר. יתרות זכות בארנונה נוצרות עקב חילופי דיירים, שינויים ב"קובעי המס" (הקטנת שטח הנכס או הקטנת התעריף), מתן הנחה או פטור במהלך שנת המס, קבלת ערר ועוד. יתרת זכות יכולה להיווצר עקב הפחתת שומה של היטל השבחה בעקבות הליכים על פי התוספת השלישית בחוק התכנון והבניה. כמו כן יכולה יתרת זכות להיווצר עקב טעות בחיוב, ועקב השגה.
2. יתרות זכות נוצרות מדי שנה בחשבונות התושבים, הנישומים. רישומה של יתרת זכות מהווה הודאה של הרשות בתשלום יתר. על המשיבה להשיב יתרת זכות, אם בדרך של השבה בעין ואם על ידי קיזוז.
3. המשיבה מבצעת החזרים של עודפי גבייה רק בעקבות פניה של תושב להחזרת כספים, וההחזר כרוך במילוי טופס ומסירת פרטים על ידי המבקש. כאשר הנישום אינו יוזם פניה לקבלת ההחזר, לא נעשה החזר והמשיבה מחזיקה בכספים.
4. על המשיבה חובה להשיב את תשלומי היתר בצירוף ריבית פיגורים על פי סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם -1980 (להלן: "חוק הריבית").
5. המבקש הוא תושב המשיבה, ומשלם למשיבה תשלומי חובה, לרבות בגין דירת מגוריו ברחוב מייזנר 4 פתח תקוה.
6. ביום 30.10.12 בירר בנו של המבקש את מצב חשבונו במשיבה. הבירור העלה כי נוצרה לו יתרת זכות במשיבה בשל תשלומי חובה ששילם ביתר בשנת 2006 בסכום של כ- 171 ש"ח.

יתרת הזכות האמורה נוצרה בשל כך שאשת המבקש הציגה במרץ 2006 זכאות להנחת אזרח ותיק בארנונה. מאחר שהארנונה לחודשים ינואר-פברואר כבר שולמה על ידי המבקש, המשיבה רשמה בספריה יתרת זכות לטובת המבקש בגין חודשים אלה. בדו"ח, נרשמה יתרת הזכות בערך נומינלי של 153.7 ש"ח, ונשאה הצמדה בסך 1.57 ש"ח וריבית בסך 2.83 ש"ח עד לסוף שנת 2006. בשנת 2007 לא הועברה יתרת הזכות כ"יתרת פתיחה", והגביה בשנת 2007 התחילה מאפס.

למרות שהמבקש המשיך לשלם ארנונה למשיבה בגין הדירה בשנים הבאות, באמצעות הוראת קבע מחשבונו, המשיבה לא קיזזה את יתרת הזכות מחיוביו השוטפים, אלא רק רשמה אותה בספרים.

1. ליתרת הזכות לא מוסיפה המשיבה ריבית אלא הצמדה חלקית. למבקש או לאשתו לא נמסרה הודעה על יתרת זכות זו והיא לא פורטה במסמכי המשיבה שנמסרו להם מעת לעת, כמו דרישות בגין חיובי הארנונה שנשלחו אליהם כל העת.
2. עד למועד הגשת הבקשה, המשיבה טרם העבירה את יתרת הזכות לחשבון הבנק של המבקש.
3. עילות התביעה הן עשיית עושר ולא במשפט, גבייה שלא כדין בידי רשות מנהלית, עוולות הגזל ועיכוב נכס שלא כדין.

תמצית תגובת המשיבה

1. המשיבה עושה במיטב יכולתה להשבת יתרות זכות לנישומים. בשנת 2011 השיבה המשיבה ל-2,005 נישומים יתרות זכות בסכום כולל של 20,529,516 ש"ח ובשנת 2012 השיבה ל-2,077 נישומים יתרות זכות בסכום של 17,541,522 ש"ח.
2. המשיבה משיבה את יתרות הזכות בהתאם להוראות חוק הריבית, בצירוף הפרשי הצמדה - במקרה בו לא התקבלה דרישה בכתב להשבת הסכומים, ובצרוף ריבית פיגורים - במקרה בו התקבלה דרישה בכתב והכל בהתאם להוראות החוק.
3. במשיבה, כ-85,000 חשבונות ארנונה של נישומים שונים. קורה לעיתים שיש צורך לזכות חשבונות של נישומים בגין חיובים אשר, בדיעבד, מתברר כי נגבו ביתר, או שנפלה בהם שגגה. המשיבה מעבירה את הסכום לזכות התושב בספריה, ולאחר מכן פונה אל הנישום על מנת לבדוק כיצד הוא מבקש שתבוצע ההשבה.

אשר לטענה כי המשיבה לא זיכתה את המבקש במועד, מדובר בטעות חד פעמית שכאשר נודעה למשיבה, עם הגשת הבקשה, זיכתה את המבקש בגין כל יתרת הזכות אשר נוצרה בחשבונו, ובצירוף הפרשי הצמדה ואף בצירוף ריבית, לפנים משורת הדין.

1. מאחר שיתרת הזכות הושבה למבקש, אין לו עילת תביעה אישית ודין הבקשה להידחות על הסף. כמו כן דינה להידחות אף מן הטעם שטענתו העובדתית של המבקש נסתרה, המשיבה נוהגת באופן ראוי וסביר לגבי יתרות הזכות שבספריה.
2. המבקש לא הוכיח קיומה של קבוצה, הוא הביא רק את מקרהו הפרטני של המבקש. כמו כן, אפילו יש מקרים של נישומים נוספים הרי שכל החזר מחייב חישוב פרטני שאינו אחיד על כן התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה לניהול ההליך.
3. בתשובה לבקשת האישור טען המבקש כי אינו חולק על כך שהמשיבה משיבה יתרות זכות לאחר פניית נישום ומילוי טפסים על ידו. טענת המבקש היא שההחזר בפועל אינו מבוצע לנישומים רבים בשל כך שהנישום אינו פונה מכיוון שאינו מודע ליתרת הזכות, וכי חובה על המשיבה לבצע את החזר יתרות הזכות אוטומטית ללא פניה, אם באמצעות השבה בעין ואם על ידי קיזוז. די שקיימים אלפי בעלי יתרות זכות ברחבי העיר שמושבים להם כספים מידי שנה כדי ללמד שבחלק מן המקרים ההחזר אינו מבוצע בפועל כנטען על ידי המבקש.
4. ביום 19.12.13 דחיתי בקשה של המבקש לגילוי מסמכים ופרטים, מאחר שקבעתי כי המבקש לא הניח תשתית מספיקה לקיומה של קבוצה, לכאורה. בעקבות ההחלטה עתר המבקש בעתירה לפי חוק חופש המידע ועתירתו נענתה. לפי הדו"חות שהומצאו למבקש (שסומנו מב/7) קיימים כ-19,000 חשבונות של נישומים במשיבה, שבהם יתרות זכות בסכום העולה על 15 מיליון ש"ח. המבקש עתר על כן לגילוי מדגמי של דפי תנועות, במאה חשבונות אקראיים שפורטו בנספח לבקשה, שבהם תנועות ממועד היווצרות יתרת הזכות לראשונה, תדפיס יתרות לפי נכס (תת חשבון) ולפי נושא (סוג שירות) ביחס לכל משלם. בהחלטה מיום 12.6.14 קיבלתי את הבקשה וחייבתי את המשיבה על פי המבוקש, לאחר שקבעתי כי בית המשפט אינו מנוע מלשנות החלטת ביניים שנתן, וכי נראה כי הדו"ח שהומצא "משנה את תמונת המצב ומקים לכאורה תשתית לקיומה של קבוצה".
5. ביום 24.11.14 התקיים דיון הוכחות.

דיון

1. ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית.

חלות פרט 11 בחוק בענייננו

1. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית תשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ר' פרט 11 בתוספת השנייה). בענייננו יש מחלוקת אם התובענה נכנסת בגדר פרט 11.

תמצית טענות המשיבה

1. תשלומי הארנונה שנגבו מהמבקש נגבו כדין, אין בענייננו גביה שלא כדין, תביעת המבקש היא לחייב את המשיבה ליזום פעולות אקטיביות של קיזוז וזיכוי. גם תביעת המבקש להשבת יתרות הזכות בצירוף ריבית לפי חוק הריבית אין לה בסיס נוכח קביעה מפורשת בחוק הריבית כי על הרשות להשיב את הסכום בצירוף ריבית רק במקרה של פניה בכתב של הנישום. על כן תביעת המבקש אינה יכולה להידון כתובענה ייצוגית.
2. במסגרת עע"ם 7373/10 יוסי לוי נגד מדינת ישראל (13.8.12) (להלן: "עניין לוי"), עמדה המשנה לנשיא, הש' נאור על פרשנות פרט 11.

במקרה הנדון כאן, המדובר במקרה בו הרשות נתבעת להשיב כספים, כספים אשר בפועל לא נגבו שלא כדין ע"י העירייה, בוודאי שלא כדין "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", המדובר במקרה בו הרשות "מחזיקה כספים", עניין אשר נקבע ע"י בית המשפט העליון בעניין לוי, שאינו נכנס בגדרו של פרט 11 ועל כן דין הבקשה להידחות על הסף.

1. במרבית המקרים בהם נוצרת יתרת זכות, כך אף עניינו של המבקש, החיוב המקורי היה כדין, ולאחר מכן אושרה הנחה למפרע שיצרה את יתרת הזכות. עניין זה עולה גם ממספר רב של מקרים אשר נכללו במסגרת 100 הנישומים המדגמיים (שסומנו מש/1). כך מקרה מספר 40 (משלם 43601541) שם התברר, כי הנישום זכה להנחה בעקבות החלטת ועדת הנחות ובנוסף, שהפקידה ביצעה זיכוי כפול של הסכום ונוצר מצב בו לנישום רשומה יתרת זכות בעוד שלמעשה אין כל יתרה כזו.

תמצית טענות המבקש

1. בפרט 11 שלושה יסודות – תשלום חובה, גביה, ושאינה כדין. אין חולק ששני היסודות הראשונים מתקיימים: מדובר בתשלומי חובה ואין חולק שהתשלומים נגבו, שכן יתרות הזכות נוצרו כתוצאה מתשלומים שנגבו על ידי המשיבה.
2. טענת המשיבה לעניין היסוד השלישי, שהגביה נעשתה כדין וכי מדובר לכל היותר בהחזקה שלא כדין, ושלכן העיריה פטורה מניהול ההליך על דרך תובענה ייצוגית, מהווה הרחבת חזית. מעבר לכך, פרט 11 בתוספת השנייה מתקיים – ולגבי כלל חברי הקבוצה ממספר טעמים:

לגבי חלק גדול מחברי הקבוצה בוצעה גבייה שלא כדין שהיא תוצאה של קובעי חיוב שגויים (שטח, סיווג, תעריף, אזור, תקופת חיוב וכד'). במצבים כאלה ברור שהגביה נעשתה שלא כדין מלכתחילה. המשיבה עצמה מודה כי זהו המצב הרגיל (ס' 16 לכתב התשובה לבקשת האישור וכן עמ' 20 שורות 10-11). גילוי הטעות בדיעבד אינו שולל את העובדה שהגביה במקור הייתה שלא כדין;

מקרה אחר שהודגם בראיות הוא זה שבו הגביה לכתחילה הייתה כדין, אך הגבייה שלא כדין היא לגבי חיובים שלאחר רישום יתרת הזכות. זה מקרהו של המבקש, שכן הוא שילם בהוראת קבע, זוכה בהנחה שיצרה יתרת זכות והמשיבה המשיכה לגבות ממנו בהוראת קבע, את החיובים השוטפים, במשך 7 שנים מבלי להפחית את יתרת הזכות שבחשבונו משנת 2006. המשיבה ביצעה כלפי המבקש גביה שלא כדין באמצעות הוראת קבע, בחיוב התקופתי ומדי חודשיים, לרבות ב- 24 החודשים שקדמו לבקשת האישור, וגביה זו באה לידי ביטוי בקיומה של יתרת זכות מתחדשת (דוגמאות נוספות מלבד ענייננו של המבקש יש גם במב/1, שם הנישום משלם בהוראת קבע בשנת 2014 חיובים מלאים כשבחשבונו יתרת זכות משנת 2011).

מקרים נוספים של גביה שלא כדין נוגעים לגביית ריבית בגין חובות שלא קיימים. כך למשל, לו היה המבקש מבטל את הוראת הקבע ומפגר בתשלום, המשיבה הייתה מחייבת אותו בריבית על האיחור בהתעלם מיתרת הזכות, כך שלמעשה הייתה מחייבת אותו בריבית גבוהה לפי חוק הריבית בגין כספים שהיא חייבת לו. המשיבה לא התייחסה לגביה בלתי חוקית זו בתשובתה לבקשת האישור. המבקש הוכיח קיומה של גביה שיטתית של ריבית בגין חובות שאינם קיימים (למשל בפרוטוקול עמ' 12 שורה 31 שם מודה העד גולומבק מנהל אגף עסקים ותעשיה במשיבה, כי זיכוי ריבית יתבצע רק "אם מזהים בבדיקה פרטנית שיש לו יתרת זכות ויתרת חובה", עמ' 14 שורות 9-26, כל עמ' 16);

1. על המשיבה חובה לקזז את יתרת הזכות מחיובים קודמים ומחיובים מאוחרים של אותו נישום. זאת מכוח הדין הכללי (ס' 53(א) לחוק החוזים בשילוב עם ס' 61). כמו כן בסעיף 3 בחוק הריבית קיימת הוראה ספציפית שעניינה חובת קיזוז מקום בו מדובר בתשלום שבוצע על-ידי נישום לסילוק תשלומי חובה. על פי הוראה זו, במועד רישום היתרה אמור הסכום להיזקף כנגד תשלום החובה המוקדם ביותר. סעיף 3 עניינו תשלום חובה "לחובות שונים", היינו ללא אבחנה בין תשלום כזה או אחר, כאשר המבחן הקובע הוא זהות הנישום, על כן אין לאבחן בין חשבונות שונים של אותו נישום או סוגי תשלומי חובה שונים. המבקש אף הראה בראיות, למעלה מהצורך, כי יתרות הזכות נוצרות ואינן מקוזזות הן מאותו חשבון פיזי ממש, הן מחשבונות אחרים של אותו נישום (למשל מב'/5 וכן עמ' 16 כולו).

קיזוז הוא השבה וממילא תביעה לביצוע קיזוז נכללת בגדר פריט 11 כתביעה להשבה. (ר' ה"פ (של'-ראשל"צ) 194/07 כ. א והבנים חב' לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בראשון לציון (16.12.07): "במישור הפרשני-לשוני, קיזוז הוא צורה של "החזר או השבה". קיזוז הוא צורה של "החזר", משום שמצד התוצאה אין כל הבדל בין החזר לבין קיזוז, והתוצאה של שניהם היא גריעת הכספים נשוא ההחזר או הקיזוז מקופת הצד החייב". וכן ע"א 4030/03 מפעלי גרנות - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מס הכנסה פקיד שומה למפעלים גדולים (2.7.07): "למעשה, קיזוז הסכום העודף כמוהו כהשבת המס שנגבה ביתר").

1. יתכנו מקרים, שבהם יתרת הזכות נרשמה בשל תשלום שבוצע כדין וחשבון הנישום היה בזכות לאחר רישום יתרת הזכות ולא נגבו ממנו תשלומים לאחר מכן (למשל יתרת זכות שנרשמה בשל תשלום מראש של ארנונה שנתית, כאשר במהלך השנה הנישום חדל מלהחזיק ועזב את העיר). במקרה כזה מתבצעת החזקה שלא כדין, גם לשיטת העיריה, אך הגביה במקור הייתה כדין.

יש להכיר גם במקרים כאלו כנכללים בפרט 11 על אף הפסיקה בעניין לוי. מפרוטוקולים של ועדת הכנסת (פרוטוקול ועדת חוקה חוק ומשפט, מס' 667 מיום 1.3.2006 באתר הכנסת, עמ' 26 ו- 32) עולה שנוסח פרט 11 שעמד על הפרק היה "או בשל סכומים שחייבת לשלמם על פי כל דין", נוסח שהוחלף לאחר מכן בנוסח "בשל גביית סכומים שלא כדין או תשלום קצבה שלא שולמה, בניגוד לדין" –ולא נוסח לשכת עורכי הדין שנזכר בעניין לוי הנ"ל שאינו אלא תרגום לא מדויק לנוסח המקורי. התכלית הסובייקטיבית העולה מהפרוטוקולים מלמדת שנוסחו של פרט 11 הוא תולדה של פשרה שנועדה להכשיל הגשת תובענה ייצוגית בשל תשלומי זכות, בעיקר קצבאות (המכונים "תשלומי העברה"), ומעולם לא הייתה בו ולא הוצאה ממנו אמירה שעניינה "כספים המוחזקים שלא כדין".

החזקה שלא כדין של תשלומי העברה אינה דומה להחזקה שלא כדין של תשלומי חובה שנגבו כדין, ומגמת המחוקק (התכלית הסובייקטיבית) לא הייתה לצמצם את תחולת פרט 11 לגבי תשלומי חובה שנגבו, אלא למנוע את הרחבתו לגבי "תשלומי העברה". פרשנות זו מתיישבת היטב עם תכליתו של חוק התובענות כפי שהוא בא לידי ביטוי בסעיף 1 לו. כל פרשנות אחרת מרוקנת מתוכן תכלית החוק לאכוף את הדין ולהרתיע מפני הפרתו, ליתן סעד לקבוצה ולאפשר גישה לערכאות. אכן, גם החזקת תשלומי העברה שלא כדין מצדיקה מתן סעד בהתאם לפרשנות תכליתית של חוק התובענות, אלא שהחזקה שלא כדין בכספים שמטיבם אינם נגבים, אינה תואמת לשונו של פרט 11 ולפיכך אין צורך להידרש לפרשנות תכליתית לגביה. לעומת זאת החזקה שלא כדין בכספים שנגבו כדין מתיישבת עם לשונו של פרט 11, שכן היא מקיימת גם את יסוד הגביה וגם את יסוד ה"שלא כדין".

פרט 11 לחוק התובענות אינו דורש סימולטניות בין יסוד הגביה ויסוד ה"שלא כדין". הדרישה היא מצטברת, אך אין חובה ואין מקום לפרשנות מצמצמת לפיה יסוד ה"שלא כדין" צריך להתקיים במועד הגביה, והוא יכול להתמלא מאוחר יותר, עם אי ביצוע של חובת ההשבה בדרך של החזקה שלא כדין.

כאשר מדובר ביתרות זכות "רדומות" לשנים רבות, שנוצרו תחילה כתוצאה מפעולת גביה (כדין או שלא כדין), מתבצע לגביהן למעשה אקט של גביה נמשכת. זאת באנלוגיה לס' 338 לפקודת העיריות לפיו העיריה רשאית למחוק יתרות חובה לאחר שלוש שנים, או להנחיות היוהמ"ש בעניין התיישנות הליכי גביה (הנחיה מס' 7.1002 מחודש 2/2012).

יש לקבוע שתחולתו של פרט 11 משתרעת גם על מקרים שבהם הגביה ו"שלא כדין" אינם מתקיימים בו-זמנית. לשון החוק ותכליתו מחייבות פרשנות זו. מכל מקום, ככל שבקשת האישור תאושר ביחס לעילות האחרות שהודגמו ואשר לגביהן לא ניתן לחלוק על התאמתם לפרט 11, הרי שמן הראוי להכריע בסוגיה זו במסגרת ההליך העיקרי ולקבוע בשלב זה שיש סיכוי סביר שפרשנות זו תתקבל בסופו של דבר.

דיון - האם פרט 11 מתקיים בענייננו

1. פרט 11 קובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניין "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

השאלה שבמחלוקת היא האם ענייננו נכנס בגדר פרט זה.

1. אני סבורה שצודק ב"כ המבקש בטענתו כי ככל שיתרת זכות נוצרה בגין ארנונה עקב "קובעי חיוב" שגויים כגון, שטח, סיווג, תעריף, אזור, תקופת חיוב וכד' שבגינם מתקבלים השגה, ערר או ערעור, אזי מדובר בגביה שלא כדין מלכתחילה. הוא הדין גם בגביית תשלומי חובה אחרים על ידי המשיבה, שהם שגויים ושיתרת הזכות נוצרה עקב תיקון הטעות. המשיבה אף מאשרת כי במהלך הגביה נוצר צורך לזכות נישומים עקב גבייה ביתר עקב שגגה בחיוב (ס' 16 לכתב התשובה לבקשת האישור). מר גולומבק אישר כי יתרות זכות נוצרות בנסיבות אלה (עמ' 20 שורות 10-11).

בת"צ 10615-08-11 פרג' נ' עיריית פתח תקוה (22.4.15) נטען שהמבקשים הם בעלי נכסים בתחומה של המשיבה אשר הגישו השגות במועדים שונים על חיובם בארנונה בגין הנכסים, מטעמים של אי החזקה, הפחתת שטחים ושינוי סיווג. השגות המבקשים התקבלו בחלקן, ועקב כך הם זוכו בסכומים שונים על ידי המשיבה בצירוף הפרשי הצמדה. סכום הזיכוי לא כלל ריבית. שם קבעתי: "בענייננו אין מחלוקת כי המבקשים שילמו תשלומי יתר בגין ארנונה, כי אלה הושבו למבקשים לאחר שחלפו 30 יום מהגשת השגותיהם וכי הם הושבו בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. נוכח לשון פרט 11 לא יכול להיות ספק לטעמי כי סכום החיוב ביתר בגין ארנונה שהתקבל בידי המשיבה מהווה 'סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר'".

1. אשר לקבוצת הנישומים דוגמת המבקש, שמלכתחילה הייתה הגבייה כדין, אלא שבעקבות הכרה בהנחה או מכל סיבה מאוחרת אחרת, נוצרה יתרת זכות לנישום בדיעבד. נראית לי טענת ב"כ המבקש, כי ככל שנגבו מהנישום תשלומים לאחר היווצרות יתרת הזכות, מבלי לנכות את יתרת הזכות, הרי שחלה גביה מחדש, שלא כדין, של סכום יתרת הזכות (או חלקה לפי העניין) בכל גביה נוספת. גם הנימוקים שיובאו בהמשך לעניין תכלית החקיקה לעניין פרט זה תומכים במסקנה זו. על כן גם על קבוצה זו חל פרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות.
2. אשר למקרים בהם מלכתחילה הייתה הגביה כדין, ולא נגבו עוד סכומים מהנישום. המבקש טען כזכור כי יש לראות בחיוב גביה שלא כדין אפילו הייתה לכתחילה כדין, מאחר שהיסודות של "גביה" ו" שלא כדין" אינם צריכים להתקיים בו זמנית.

פרופ' אהרן ברק בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (כרך שני, 1993) בהתייחסו למלאכת פרשנות החקיקה כותב:

"המרכיבים העיקריים של כל תורת פרשנות במשפט הם שלושה: הטקסט המתפרש, התכלית שהטקסט נועד להגשימה, ושיקול הדעת הפרשני במקום שהפעלת התכלית על הטקסט מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת. מרכיבים אלה חלים גם בפירוש דבר חקיקה. אכן פרשנות דבר חקיקה היא הביטוי המובהק לתחולתם של מרכיבים אלה: בה בא לביטוי מזוכך המרכיב הלשוני; בה יש תחולה לקשת נרחבת של שיקולים המהווים את מרכיב המטרה; ובה מגיע שיקול הדעת השיפוטי לשכלולו המלא".(שם, בעמ' 79).

לעניין לשון החוק כנקודת מוצא בפרשנותו כבר נפסק:

"לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, אפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול (ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פסקה 26 (טרם פורסם, 28.5.2008); ע"א 10846/06 בזק החברה הלאומית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פסקה 19 (23.12.2010))" (ראו רע"א 6340/07 7419/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.11) (להלן: "עניין טיומקין") וכן ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70 בעמ' 77-76 (1985)).

אשר לתכלית החקיקה כותב פרופ' ברק בספרו:

"זוהי קונסטרוקציה משפטית המשמשת לשופט בפרשנות דבר החקיקה. עליו ליתן ללשון החקיקה אותה משמעות המקדמת באופן הטוב ביותר את תכלית החקיקה. תכלית החקיקה זו המדיניות ואלה המטרות אשר דבר החקיקה נועד להגשים" (ראו ברק בספרו הנ"ל, בעמ' 201).

תכלית החקיקה כוללת תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית הן המטרות הערכים והמדיניות אשר חברי הגוף המחוקק ביקשו להגשים באמצעות דבר החקיקה. התכלית האובייקטיבית הן המטרות והמדיניות שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית (ראו ברק בספרו הנ"ל בעמ' 202-201).

אני סבורה כי בענייננו לשון פרט 11 ניתן לפרשה באופן שגם גבייה כדין מלכתחילה, יכולה להיות גבייה שלא כדין בדיעבד, וזאת בהתאם לעקרונות של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

נראה לי כי ניתן להקיש לענייננו מע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים (27.8.12) שם נדונה השאלה האם במקרה שבו שולם היטל השבחה כדין, אולם בסופו של דבר פג תוקפה של התוכנית מבלי שהנישום התעשר בפועל, והמצב חזר לקדמותו, קמה חובת השבה לנישום. באותו עניין נקבע כי ניתן לבסס את חובת ההשבה על סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 הקובע: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה" (הדגשה שלי – מ' נ'). נדחתה הטענה כי אין לבסס את ההשבה על חוק זה מן הטעם שהכספים נגבו כדין, וכך נקבע שם:

"בית המשפט המחוזי עמד על כך שיש לפרש את סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט על דרך ההרחבה, כך שנכללת בו גם עילה שנכשלה בשלב מאוחר יותר (וראו הפנייתו לדניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 623 (מהדורה שניה, 1998), ראו גם עמ' 705. דוגמה להשבה בעקבות עילה שנכשלה, הנשענת על בסיס רעיוני של דיני עשיית עושר ולא במשפט, ניתן למצוא בע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין נ' הורביץ, פ"ד לה(3), 533, 539 - 541 (1981). להלן: פסק דין כלנית השרון). במועד גביית כספי ההיטל עמדה עילת הגבייה בתוקף. כאמור, אין חולק בדבר חוקיות גביית ההיטל. אולם עילה זו נכשלה ברגע שבו פקעה התכנית המשביחה, באופן שסתם את הגולל על אפשרות מימושה. עילה זו התבססה על הנחה בדבר אירוע שיתרחש בעתיד אך ציפייה זו נכשלה. בנסיבות אלה, הותרת כספי ההיטל בידי הרשות היא בבחינת קבלת טובת הנאה שלא על-פי זכות שבדין, המחייבת את השבתה לנישום" (הדגשה שלי – מ' נ').  

על התכלית הסובייקטיבית של החקיקה והפרשנות המתבקשת לכאורה בהתאם לעקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט ניתן ללמוד מהליכי החקיקה. בהצעות החוק של חוק תובענות ייצוגיות, זו של הכנסת מיום 26.7.05 (הצ"ח חוב' 93) וזו של הממשלה מיום 26.1.06 (הצ"ח חוב' 234) לא היה פרט שהתייחס לתביעה נגד רשות. פרט 11 מופיע בחוק שהתקבל. בנייר עמדה של צוות ההיגוי של לשכת עורכי הדין לקראת הדיון בהצעת החוק של הממשלה, ציינה הלשכה כי בהצעת החוק הושמט סעיף מהטיוטה לעניין "תביעה על פי כל דין להשבת כספים שנגבו או מוחזקים שלא כדין". בדיון בוועדת משנה של ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 26.1.06 המשנה ליועמ"ש שרית דנה טענה כי תביעות השבה אינן מתאימות לתובענה ייצוגית. חברי הועדה האחרים סברו כי יש לאפשר תביעות השבה נגד הרשויות אך זאת כתובענה מנהלית, דהיינו לפני הערכאה הרגילה לעסוק במאטריה המנהלית. מהדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט מיום 1.3.06 עולה כי הנוסח שהתקבל הוא הקרוב לנוסח שהוצע על ידי משרד המשפטים. עוד עולה מהדיון שמשרד המשפטים לא הסכים שהפרט יכלול תביעה בגין קצבאות או תגמולים שלא שולמו. כמו כן עולה מן הדיון כי עמדה זו טעמה: "בתביעות לפי חוק עשיית עושר יש מצב שלא שילמו משהו שהיו צריכים לשלם כדין, ומזה הרשות התעשרה, ועכשו היא צריכה להשיב את זה" (ר' עו"ד סלע עמ' 54-53). גם חבר הוועדה רשף חן אומר שם: "מלכתחילה דובר על חוק עשיית עושר ולא במשפט. מה שמדאיג את האוצר זה השבה, מה שאנחנו רצינו שהמדינה, היכן שהיא חייבת כסף, שהיא תשלם" (ר' שם).

המשיבה ביקשה ללמוד מעניין לוי, כי יש לפרש את פרט 11 בצמצום בענייננו. באותו עניין נדונה משמעות המונח "תשלום חובה אחר" שבפרט 11. שם קבעה השופטת נאור בין היתר כך:

"המערער ביקש ליתן פרשנות מרחיבה לביטוי 'תשלום חובה' הקבוע בפרט 11. ואולם, עיון בהליך החקיקה שקדם לחוק מגלה כי נוסח פרט 11 הוא תולדה של פשרה ובכוונת מכוון לא בחר המחוקק בהגדרה רחבה. בשלבי החקיקה השונים נראה כי המדינה ביקשה לא לכלול כל אפשרות לתביעת השבה בהקשר זה כנגדה (ראו, למשל, דברי ח"כ רשף חן שהיה יו"ר ועדת המשנה להצעת חוק תובענות ייצוגיות בעמ' 10 לפרוטוקול מס' 283 של ועדת הכנסת מיום 26.1.2006 (www.knesset.gov.il‌/protocols/data‌/rtf/knesset/2006-01-26.rtf)). מנגד נראה כי באחת הטיוטות לחוק נשקלה האפשרות לאפשר "תביעה על פי כל דין להשבת כספים שנגבו או שמוחזקים שלא כדין" (ראו נייר עמדה של לשכת עורכי הדין לקראת דיון בוועדת חוקה חוק ומשפט (http://www.knesset.gov.il/committees/heb/material/data/H10-01-2006_10-49-47_lawyers.doc)). הניסוח שנבחר בסופו של דבר מהווה למעשה מודל ביניים בין הקצוות כך שכיום החוק מאפשר אומנם תביעות השבה אך לא בנוסח הרחב המוזכר אלא רק את אותן תביעות השבה של כספים שנגבו שלא כדין "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". ניסוח זה הוא כאמור פרי של פשרה ואיזון וככל העולה מדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט שישבה על המדוכה ללא פשרה בעניין זה ממש החוק לא היה נחקק".

אני סבורה שהדגש של השופטת נאור, כתוארה אז, היה על סוג התשלום באותו עניין, ונראה לי שזהו גם הדגש בפרט 11 בכלל. אין מחלוקת כי התשלום נושא ענייננו הוא "מס, אגרה או תשלום חובה אחר".

נראה על כן כי תכלית החקיקה כפי שבאה לידי ביטוי בהליך החקיקה, הייתה לאפשר תביעות השבה כנגד רשות, בהתאם לעקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט, לגבי מס אגרה או תשלום חובה אחר. זאת להבדיל מתביעות השבה אחרות, של סכומים שאינם מסוג זה כמו בעניין לוי, אשר הרשות חייבת לשלמם אך לא הגיעו לידה מידי הנישום או מתביעה למחיקת חובות שלא נגבו (ר' עניין טיומקין).

אשר לתכלית האובייקטיבית, נראה שחובת ההשבה נובעת מעקרון השמירה על שלטון החוק, עקרון תום הלב וחובת ההגינות המוטלת על הרשות כלפי האזרח (ר' ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (20.8.09) ובג"צ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר, אגף המכס ומע"מ (4.2.98)).

על כן אני קובעת כי התובענה שלפניי נכנסת בגדר פרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות.

התקיימות תנאי סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות

1. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט", וסעיף 8 שבו קובע תנאים מצטברים שבהתקיימם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק:

"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;

(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;

(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב"

להלן אבחן התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 בענייננו.

1. לעניין השאלה המשותפת, ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") התעוררה שאלת פרשנותן של פוליסות לביטוח חיים שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. באותו עניין נקבע:

"... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן".

כמו כן נקבע בעניין עמוסי לעניין שאלת ההערכה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה כך:

"בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה)). סיכון זה מלווה בעלויות נוספות לנתבע בדמות פגיעה במוניטין, הצורך בהתאמת הדו"חות החשבונאיים לסיכון אליו הוא חשוף, הוצאות משפטיות גבוהות וכדומה (אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 14 (2011)). לפיכך, מקום שבו אין הצדקה לחשיפת נתבעים לסיכון זה, לאמור: כאשר לא קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה, קבע המחוקק כי תביעות אלו כלל לא יאושרו כתביעות ייצוגיות.

אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה" (ההדגשה שלי – מ' נ').

ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית:

"41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד -כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה ...

על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל.

...

59. ...התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני – נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה". (ההדגשות שלי – מ' נ'). (שם, בפסקאות 41-39 ו-59).

(ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פד נה(5) 276, 291 (2001) (להלן: "עניין רייכרט")).

1. האם בענייננו יש שאלות משותפות לקבוצה והאם הורם הנטל כי קיימת אפשרות סבירה שהן תוכרענה לטובת הקבוצה.
2. תמצית טענות המבקש - הוכח לכאורה כי כאשר על המשיבה להשיב לתושבים כספים בשל גביית תשלומי חובה, היא רושמת יתרת זכות בספריה לזכות הנישום, אך היא אינה מיידעת את הנישום בדבר נסיבות היווצרות יתרת החוב, ויתרה זו אינה מוחזרת בעין ואינה נושאת ריבית. היא גם אינה מקוזזת או מופחתת כנגד יתרות חובה אחרות, אלא על פי פניה של הנישום. למרות קיומה של יתרת זכות ממשיכה המשיבה לחייב את הנישום בחיובים השוטפים, ובריבית ככל שהוא מפגר בהם, בהתעלם מיתרת הזכות שקיימת לטובת הנישום. המשיבה אינה כופרת בזכות הנישום לקבלת יתרת הזכות, אך בפועל אינה מבצעת השבה או קיזוז, אלא על פי פניה של הנישום, או במקרה שפקיד "עלה" על היתרה במקרה.

הוכח שלמשיבה 85,000 חשבונות, כי אין פעולות של השבה אוטומטית, או למצער יידוע, ככל שנעשית השבה היא נעשית ידנית ובאופן פאסיבי רק לאחר פניה של הנישום. עקב התנהלות זו מצויים כ-19,000 חשבונות נישומים במשיבה ביתרת זכות, הנישומים אינם מודעים לקיומה של היתרה. ממש/1 עולה כי היתרות נוצרו משנת 1996 ועד לשנים האחרונות.

דו"ח היתרות אינו כולל את כל יתרות הזכות שכן הדו"חות מתייחסים רק לחשבונות בהם יש יתרת זכות "בשורה התחתונה".

1. תמצית טענות המשיבה - המשיבה עושה ככל יכולתה להשיבה לנישומים שלהם יתרת זכות את כספם באופן הנוח להם ביותר. המשיבה הקצתה לשם כך עובדת שאמונה על השבת הכספים, ופקידי המשיבה הם שפונים לנישומים לבירור הדרך המועדפת עליהם לקבלת הכספים.

המשיבה עושה במיטב יכולתה להשבת יתרות זכות לנישומים. בשנת 2011 השיבה המשיבה ל-2,005 נישומים יתרות זכות בסכום כולל של 20,529,516 ש"ח ובשנת 2012 השיבה ל-2,077 נישומים יתרות זכות בסכום של 17,541,522 ש"ח.

המשיבה משיבה את יתרות הזכות בהתאם להוראות חוק הריבית, בצירוף הפרשי הצמדה - במקרה בו לא התקבלה דרישה בכתב להשבת הסכומים, ובצרוף ריבית פיגורים - במקרה בו התקבלה דרישה בכתב והכל בהתאם להוראות החוק.

המשיבה מבצעת בפועל בחינה של כל מקרה לגופו לשם ביצוע השבה, בצירוף הצמדה וגם ריבית ככל הנדרש. במרבית המקרים נוצרות יתרות הזכות עקב מתן הנחות וכדומה.

בעניינם של הנישומים שבמש/1 מאה המקרים המדגמיים, יש נישומים כמו מס' 9 שקיבל פניה בעניין יתרת זכות ולא הגיב, יש נישומים כמו מס' 29 שנשלח לו שיק שחזר ועוד. הוכח גם כי במקרים המדגמיים גם חלו טעויות כמו לעניין נישום מס' 31 שנוצרה לו יתרת זכות עקב טעות של פקיד, מקרה מס' 40 שנישום קיבל פיצוי כפול ועוד.

ברור על כן שיש לבחון כל מקרה לגופו לפני ביצוע השבה ולא מדובר בפעולה טכנית של לחיצת כפתור. על מנת לברר אם יש יתרת זכות יהיה על בית המשפט לבחון כל מקרה ולברר אם קיימת יתרת זכות. בית המשפט יידרש גם לבחון אם היתרה נוצרה קודם לדצמבר 2010 שאם כך, לא תחויב המשיבה בהשבה.

לא קיימת בענייננו שאלה עובדתית או משפטית משותפת לכלל חברי הקבוצה, אלא מספר רב של מקרים שיש לבחון כל מקרה לגופו החל ממועד היווצרות היתרה, סוג התשלום בגינו נוצרה היתרה הפעולות שנעשו לשם השבת היתרה.

על מנת לבחון קיומן של יתרות זכות בחשבונות יש לקחת בחשבון כי במהלך השנים נגרעו מאות אלפי נישומים ובוצע טיפול במאות אלפי חשבונות דבר שיעמיד את אחוז היתרות על אחוזים בודדים.

סכום ההשבה לנישומים בשנים 2011 ו-2012 עולה על סכום היתרות שמצויות כיום בספרי המשיבה, דבר זה מעיד על היקף ההשבה הגדול מצד המשיבה.

דיון – האם מתקיימים תנאי סעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות

1. העד גולומבק אישר כי יתרות זכות נוצרות גם עקב קבלת השגה, ערר, ערעור (פר' עמ' 20 ש' 11), עוד אישר כי למשיבה מחלקת בקרה שבודקת את הרישומים [של יתרות הזכות] (שם ש' 13), שעל כן לכאורה יתרות הזכות הרשומות הן "בדוקות". העד אישר כי לנישום שבמסמך מב/1 שעל פי הרשום בו, הוא נכון ל-3.8.14, יש יתרות זכות בסכום של 10,000 ש"ח משנת 2011 (פר' עמ' 11 ש' 4). העד אישר כי ניתן היה להפחית את יתרת הזכות לנישום מהתשלום הבא והוסיף: "נכון ועושים זאת" (שם ש' 32).לגבי הנישום שבמסמך מב/2 אישר העד כי הוא ביתרת זכות של 30,000 ש"ח ושחויב למרות זאת בריבית על חוב בסכום של 20 ש"ח.
2. בעניינו של המבקש, בחשבונו נוצרה יתרת זכות בשנת 2006. עד מועד הגשת התובענה בשנת 2012 לא זוכה המבקש בגין יתרת הזכות, וגם לא הודע לו על קיומה.
3. המשיבה הגישה את מסמך מש/1 מקבץ של מאה נישומים אקראיים שגולו למבקש במסגרת גילוי מסמכים. ממקבץ זה עולה כי קיימים נישומים נוספים שלהם יתרות זכות שנותרו בחשבונם משך מספר שנים (הנישום שמוספר 22 – יתרות זכות משנת 96, הנישום שמוספר 35- יתרות זכות משנת 96, הנישום שמוספר 48- יתרות זכות משנת 99, הנישום שמוספר 98 – יתרות זכות משנת 94, ועוד).
4. בנוסף, הוכח קיומן של יתרות זכות בסכום של כ-15 מיליון ש"ח בכ-19,000 חשבונות של נישומים (מב/7) (מתוך כ- 85,000 חשבונות של נישומים).
5. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה כי: "לעירייה נוהל סדור אשר מועבר לכלל העובדים אשר עוסקים במלאכת השבת כספים לנישומים", וצרפה לתגובתה את נספח 4, "העתק מנוהל העירייה בדבר תהליך זיכוי יתרות זכות" (ס' 69 בתגובה). עיון בנוהל מלמד כי, ההליך של השבת יתרת זכות מתחיל ב"קבלת בקשה להחזר יתרת זכות", ולא – בהודעה לנישום על קיומה של יתרת זכות. משמע – בכך יש לכאורה הודאת בעל דין בטענת המבקש, כי המשיבה אינה מיידעת את הנישומים על קיומן של יתרות זכות, וכי יתרות זכות קיימות אינן מוחזרות, אלא על פי פנייה של נישום. לכאורה די בנוהל זה כדי להביא לאישור התובענה הייצוגית על פי טענות המבקש.
6. זאת ועוד. לא הוכח ולא נטען כי המשיבה מנפיקה כל תקופה קבועה דו"ח של יתרות הזכות ומיידעת את הנישומים אודותם, על מנת שיוכלו לפנות בבקשה האמורה. לא נטען ולא הוכח גם כי לאחר קבלת השגה, ערר או ערעור, שיצרה יתרת זכות, מבוצעת השבה של יתרת הזכות מיוזמת המשיבה. לא הוצג טופס פניה סנטנדרטי או למצער – מכתבי פניה פרטניים לנישומים בהם הם מיודעים על יתרת זכות שעומדת לזכותם ממילא לא הוכח נוהל השבה אוטומטי ללא צורך בפניית הנישום. בנוסף, לא הוכח כי למצער, כדבר שבשגרה, ככל שקיימת יתרת זכות בחשבון, אין החשבון מחויב בריבית בגין יתרות חובה לכאוריות. מעדותו של העד גולומבק עולה כי יתרת חוב מחויבת בריבית על פי חוק הריבית, כי חובות שקיימים כביכול בהתעלם מיתרת זכות בחשבון מחויבים בריבית על פי חוק הריבית וכי רק בבדיקה פרטנית יזוכה הנישום מריבית בה חויב למרות קיומה של יתרת זכות בחשבונו (פר' עמ' 12 ש' 29- 32, עמ' 13 ש' 27- 28, עמ' 16 ש' 17- 23).
7. המשיבה אמנם טענה כי בשנים 2011 ו-2012 השיבה יתרות זכות של מיליוני שקלים, בכ-2000 חשבונות בכל פעם, אך מב/7 מלמד לכאורה כי חרף זאת נותרו יתרות זכות ב-19,000 חשבונות, דבר שיתכן שמלמד כי יתרות זכות גדולות מוחזרות, בעוד דווקא היתרות הנמוכות נותרות ואינן מושבות.
8. סעיף 11 בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע:

"הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות" (הדגשות שלי – מ' נ').

י' זמיר בספר הסמכות המינהלית כרך ב' 1092 – 1105 (מהדורה שנייה, 2011) כותב בעניין חובת הרשות לפעול במהירות הראויה: "החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין. היא נובעת מן החובה של כל עובד ציבור, במעמדו כנאמן הציבור, לפעול בהגינות וביעילות. לכן בית המשפט עשוי להטיל חובה זו אף בלי להסתמך על סעיף 11 לחוק הפרשנות. מכל מקום, סעיף זה מקיף כמעט את כל הפעילות המנהלית, הוא חל על כל סמכות מנהלית, בין סמכות חובה ובין סמכות רשות" (עמ' 1098- 1099) (הדגשה שלי – מ' נ').

ולענייננו - משקמה לנישום יתרת זכות על הרשות להשיב לו אותה במהירות הראויה.

בהמשך דן המחבר בשאלה מהי המהירות הראויה וכך הוא כותב: "התשובה תלויה במהות הסמכות ובנסיבות המקרה. אפשר לומר כי המהירות הראויה היא המהירות הסבירה והסבירות תלויה, כרגיל, בנסיבות של כל מקרה" (עמ' 1101) ובהמשך: "המהירות הראויה היא מושג יחסי. הוא נגזר "מאילוצים מעשיים העשויים להקשות על הרשות בהערכות לביצוע הפעולה, ומנגד – מעצמת המשקל והחשיבות הנודעים לביצוע הפעולה במהירות..." (עמ' 1104- 1105).

(ר' גם בג"ץ 8730/03 שירותי בריאות כללית נ' שר האוצר, פס' 32 – 38 לפסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן (21.6.2012); בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם ואח' נגד השר לביטחון פנים, פס' 30 – 34 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה (12.2.2007); עע"מ 8832/12 ‏עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, פס' 19 – 20 לפסק דינה של כבוד השופטת ברק-ארז (15.4.2015)).

אי השבת יתרות זכות במשך שנים, אינה יכולה לכאורה להיחשב כהשבה "במהירות ראויה".

1. לאור האמור עד כאן אני קובעת כי המבקשים עמדו בתנאי הראשון של סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות, והרימו את הנטל הראשוני המוטל עליהם בשלב זה, כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה המשותפות לכלל חברי הקבוצה, האם מיידעת המשיבה את הנישומים כי נוצרה לטובתם יתרת זכות, האם משיבה המשיבה כדבר שבשגרה, בתוך זמן סביר, יתרות זכות הרשומות בספריה לטובת נישומים, גם לנישומים שאינם פונים אליה לקבלתם והאם היא מחייבת נישומים המצויים ביתרת זכות בחשבון בריבית בגין "חוב" שנוצר באותו חשבון ואשר אינו מתחשב ביתרת הזכות (המשיבה לא חלקה על כך שעליה להשיב יתרות זכות וכי אין מקום לחייב בריבית בגין יתרת חוב שאינה קיימת עקב קיומה של יתרת זכות). אני קובעת כי יש אפשרות סבירה שהשאלות האמורות תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.
2. הצדדים חלוקים גם בשאלה משפטית והיא האם על המשיבה להשיב את יתרות הזכות בצירוף ריבית על פי חוק הריבית גם כאשר לא קדמה להשבה פניה בכתב.

אשר לחובת ההשבה בצירוף ריבית על פי חוק הריבית, במקרה של יתרת זכות שנוצרה עקב הליך של השגה ערר או ערעור, שאלה זו מצויה בדיון במסגרת ת"צ 10615-08-11 פרג' ואח' נ' עיריית פתח תקווה (7.7.13), על כן לא מצאתי לאשר עילה זו במסגרת התביעה שלפניי.

אשר לחובת ההשבה בצירוף ריבית על פי חוק הריבית מקום שיתרת הזכות נוצרה עקב הנחה או טעות וכד', כשאין פניה בכתב של הנישום, בשל כך שאינו מודע ליתרת הזכות. סעיף 6 בחוק הריבית קובע:

"שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן – תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו".

נראה לי כי נוכח לשונו של החוק, המתנה את ההשבה עם ריבית בהודעה בכתב של הנישום לרשות, הרי שאין אפשרות סבירה שהשאלה האמורה תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה ועל כן לא מצאתי לאשרה. אינני סבורה כי ניתן לפרש את הסעיף באופן שדי בידיעת הרשות על קיומה של יתרת הזכות כדי להקים חובה להשיבה בצירוף ריבית על פי חוק הריבית.

קיומה של קבוצה

1. הצדדים נחלקו בשאלת קיומה של קבוצה, על פי סעיף 4(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות. אני סבורה כי באמור לעיל יש כדי להרים את הנטל לכאורה לקיומה של קבוצה, נוכח הדוגמאות שהובאו, כמו גם הנוהל שמדבר בעד עצמו. מעבר לדרוש אציין כי בע"א 7187/12 עו"ד צמח נ' אל על נתיבי אוויר (17.8.14) נדונה שאלת הנטל להוכחת קיומה של קבוצה בשלב הבקשה לאישור תובענה ייצוגית וכך נפסק:

"לטעמי יש היגיון רב בגישה שהציע קלמנט, לפיה ניתן להעביר את נטל הבאת ראיה לנתבע הייצוגי, בדומה לכלל 'הדבר מדבר בעדו'. ראשית, פערי המידע ניכרים בענייננו: המידע שיש בו בכדי לאשר או להפריך את טענת ה'טעות הנקודתית' מצוי ברשותה של המשיבה. ... שנית, לטעמי, ככל שנתבע ייצוגי טוען את טענת 'הטעות הנקודתית', יש לראות בכך מעין 'הדבר מדבר בעדו', ולהעביר את הנטל להוכחתה של טענת ה"טעות הנקודתית" לכתפי הנתבע" (פסקה פג).

"ואולם לטעמי, במקרים כגון ענייננו, יש לנהוג מתינות ולהעביר לכתפי הנתבע הייצוגי את נטל הבאת הראיה, אך לא את נטל השכנוע. זאת, משום שהעברת נטל השכנוע אל הנתבע הייצוגי עלולה לפגוע באיזון בין התובע לנתבע בהליך הייצוגי. ומכל מקום, בהעברת נטל הבאת הראיה, לא יוכל הנתבע, אל מול טענת התובע בדבר קבוצה שנפגעה, להסתפק בקביעה כי מדובר ב'טעות נקודתית', מבלי להביא ראיות לביסוס קביעה זו" (פסקה פד).

"תיתכן השאלה, האין בהעברת הנטל כדי לפתוח פתח להגשת תובענות סרק, באשר יידעו התובעים כי הנטל להוכיח קיומה של קבוצה רובץ על הנתבע. לטעמי, לא היא. כאמור, נטל השכנוע להוכיח קיומה של קבוצה באופן לכאורי מוטל עדיין על התובע, בהתאם לדרישת חוק תובענות ייצוגיות. ואולם כאשר הנתבע טוען ל"טעות נקודתית", וניכרים פערי המידע כבענייננו, מוצדק להעביר אל כתפי הנתבע את נטל הבאת הראיה" (פסקה פה).

נוכח הנוהל הנטען של המשיבה כמו גם מב/7 ומש/1 לא השכילה המשיבה להרים את נטל כי מדובר בטעות נקודתית, ויותר מכך – נוכח המסמכים האמורים, נראה לכאורה כי לא מדובר בכשל נקודתי.

1. תנאי נוסף שהמבקש צריך לעמוד בו הוא התנאי הקבוע בסעיף לסעיף 8(א) (2) בחוק תובענות ייצוגיות, לפיו "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". אני סבורה כי התובענה שלפניי היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. מדובר במחלוקת עובדתית שתוצאותיה רלבנטיות לכל התושבים שלהם יתרות זכות בחשבונותיהם אשר לא הושבו, וכן לאלה מביניהם אשר חויבו בעת קיומן של יתרות אלה בריבית על חובות לכאוריים.
2. אשר לשונות הקיימת בין יחידי הקבוצה בסכומי ההשבה, בעניין עמוסי נקבע בעניין זה:

"...יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (בפסקה 10)

לעניין הטענה כי הקבוצה אינה אחידה נוכח הסעד הכספי השונה שיגיע לכל חבר קבוצה, ונוכח השונות במקור של יתרת החוב, בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, בפסקה 27 (20.7.10) נפסק כי:

"אין ספק, כי לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית. כאשר בגדר התובענה הייצוגית או לאחריה יהיה צורך לקיים חקירה פרטנית בעניינו של כל אחד מחברי הקבוצה, הכוללת בירורים עובדתיים מורכבים, שמיעת עדים, הכרעות מהימנות וכדומה".

אלא שקודם לכן צוין גם כך:

"השאלה מתי היעדר אחידות בין חברי הקבוצה יביא לדחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית היא שאלה קשה ומורכבת, שדומה כי עד כה טרם זכתה לעיון ממצה בפסיקת בית משפט זה. במספר מקרים נדחו בקשות לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר על רקע קיומם של רכיבים אינדיווידואליים ... מנגד, לא פעם הובעה הדעה כי הבדלים בין חברי הקבוצה אינם מובילים בהכרח למסקנה כי לא ניתן לאשר תובענה כייצוגית. מחלק מפסקי הדין ניתן להבין שקביעה זו אינה מוגבלת לשוני המתבטא בגובה הנזק בלבד, אלא היא עשויה להשתרע גם על נושאים הקשורים לעצם הזכאות (ראו למשל, רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 788 (1996); עניין רייכרט, עמ' 297-296;ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 613-610 (2001); דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 425-423 (השופט מ' חשין) (2003)). טרם גובשו קריטריונים ברורים בשאלה מהי מידת האינדיווידואליות הנסבלת בגדר תובענה ייצוגית ומתי נחצה קו הגבול שמעבר לו אין לאשר תובענה ייצוגית. נראה, כי יש ליתן משקל בעניין זה לשאלה מה היקפם של הנושאים הפרטניים לעומת הנושאים המשותפים. כמו כן, יש לבחון האם קיימת דרך הוגנת ויעילה להתמודד עם השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית.

פתרונות מסוימים למקרים של היעדר הומוגניות בין חברי הקבוצה ניתן למצוא בסעיף 20(א)-(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, הכולל הוראות באשר לסעד שיעניק בית המשפט (לניתוח הסעיף, ראו ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח שמש ז"ל, פסקאות 73-56 (השופט י' עדיאל), 7.6.07)). פתרון אחר, העשוי להתאים למקרים מסוימים, הוא מתן פסק דין הצהרתי בו תוכרענה השאלות המשותפות לחברי הקבוצה, תוך הותרת השאלות הפרטניות להליכים אחרים" (בפסקה 27).

אני סבורה כי בענייננו קיימות כאמור שתי שאלות עובדתיות משותפות לכלל חברי הקבוצה. התחשיב הפרטני שיידרש לשם חישוב יתרת הזכות המגיעה לכל נישום ועודפי הריבית ששולמו במקרה של יתרות חובה לכאוריות במקרה קבלת התובענה לאחר אישורה אינו נראה לי סבוך במידה שיש בה להצדיק דחיית הבקשה לאישור התובענה בשל כך.

1. סעיף 10 בחוק קובע כי "לא ייכלל בקבוצה אדם שעילת תביעתו נוצרה לאחר המועד שבו אושרה התובענה הייצוגית כאמור". על כן ניתן לכלול בתביעה את כל חברי הקבוצה שעילת תביעתם נוצרה עד למועד אישור התובענה. וכך אני מורה.
2. אינני מקבלת את טענת המשיבה כי יתרות הזכות הרלבנטיות שבגינן ניתן לאשר התובענה, הן רק אלה שנוצרו ב-24 חודשים שקדמו להגשת התובענה. כפי שקבעתי לעיל, על פי סעיף 10 יכולות להיכלל גם יתרות זכות שנוצרו עד אישור הבקשה נושא הדיון, ואשר לא הושבו במהירות הראויה. כמו כן ככל שנוצרו יתרת זכות בתקופה שקדמה ל-24 החודשים שלפני הגשת התובענה, ואלה לא הושבו עד אישור התובענה, אני סבורה כי אלה הן יתרות זכות קיימות במועד התובענה בבחינת זכות שמתחדשת מידי יום, והן בנות תביעה ככל שלא הושבו, וכי אין חשיבות למועד היווצרות יתרת הזכות.
3. אשר לתנאים שבסעיפים קטנים (3) ו-(4) לסעיף 8(א) בחוק - אני סבורה כי המבקשים ובאי כוחם עומדים בתנאים אלו וכי לא ניתן לומר שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום לב..

סוף דבר

1. אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
2. המשיבה תישא בשכר טרחה לבא כוח המייצג בסכום של 30,000 ש"ח.
3. הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא – כל אדם שלזכותו יתרות זכות בשל תשלומי חובה ששילם למשיבה, בחשבונו אצל המשיבה במועד אישור הבקשה, אשר לא הושבה לו במהירות הראויה, וכן כל אדם שחויב בריבית בגין יתרות חובה לכאוריות בעוד הייתה לו יתרת זכות באותו חשבון.
4. התובע המייצג הוא עזרא מרדכי, ובאי הכוח המייצגים הם עו"ד מוסקוביץ עדי ועו"ד גליזר דביר.
5. עילת התובענה היא השבת יתרות זכות שלא הושבו במהירות הראויה, והשבת ריבית בגין יתרת חובה לכאורה שנגבתה עת הייתה בחשבון יתרת זכות.
6. השאלה המשותפת לחברי הקבוצה היא האם מיידעת המשיבה את הנישומים כי נוצרה לטובתם יתרת זכות, האם משיבה המשיבה כדבר שבשגרה, במהירות הראויה, יתרות זכות הרשומות בספריה לטובת נישומים, גם לנישומים שאינם פונים אליה לקבלתם והאם היא מחייבת נישומים המצויים ביתרת זכות בחשבון בריבית בגין "חוב" שנוצר באותו חשבון ואשר אינו מתחשב ביתרת הזכות.
7. הסעד הנתבע הוא השבה.
8. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי יינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום.
9. ב"כ הצדדים ימציאו בתוך 30 יום מועדים מוסכמים לקיום קדם משפט (ימים א, ב ו-ה בשבוע).

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ו, 11 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.