בפניי בקשה מטעם הנתבעת שלא להרשות לתובעות להגיש תצהירי עדות מטעמן ואף שלא להרשות לעד שכבר הוזמן מטעם התובעות (מבלי שהוגש תצהירו) להעיד.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, וכמובן בכל יתר מסמכי התיק, אני מחליט כך:

הבקשה נדחית, בכפוף לשני התנאים הבאים:

1. התובעות ישלמו לנתבעת הוצאות בסך 1,500 ₪ בתוך 10 ימים בגין מחדלן.
2. התובעות יגישו בתוך 10 ימים תצהיר עדותו (החתום) של העד (היחיד הקיים לדבריהן) מטעמן – מר אייל יעקובי.

אין חולק למעשה כי התובעות לא הגישו כל תצהיר עדות ראשית מטעמן במועד החוקי. אין גם חולק כי התובעות לא ביקשו וממילא לא קיבלו כל רשות לכך, ולמעשה, עשו דין לעצמן. בעניין זה ישנן, הן הוראות תקסד"א והן החלטה סטנדרטית מיום 14.3.13 שנשלחה לצדדים ובה הוראות דיוניות רלוונטיות.

יובהר, כי, חרף הכתוב בתגובת התובעות מיום 4.6.13, ביום 27.5.13 לא הוגש לתיק כל תצהיר עדות מטעם התובעות. בעניין זה יצוין כי בתיק ביהמ"ש מופיעה הערה מזכירותית בזו הלשון: "בתאריך 28.5.13 התקבל בפקס תצהיר עדות ראשית מטעם ב"כ התובעת עו"ד דליה פררו הולצמן, לא ניתן לקבל המסמך הנ"ל בפקס. הוחזר לשולח".

מאחר ששני הצדדים גם יחד ביקשו חיוב בהוצאות ולאור ההלכה המבכרת ריפוי מחדלים דיוניים בחיוב בהוצאות על פני סנקציות דיוניות קשות יותר, מצאתי לערוך את האיזון הנ"ל. יש לקוות כי התובעות לא ביקשו להפיק לעצמן יתרון דיוני מעצם העובדה שהנתבעת הגישה ראשונה את תצהיריה. דברים אלו ייבדקו בהמשך הדרך, במידת הצורך.

יצוין כי בינתיים הגישו התובעות בקשה משלהן (לתיקון כתב התביעה על דרך של תיקון סכום התביעה), אך יש להמתין תחילה לתגובת הנתבעת בטרם הכרעה בבקשה.

החלטתי זו תישלח, בפקס ידני, לב"כ שני הצדדים.

ניתנה היום, כ"ח סיון תשע"ג, 06 יוני 2013, בהעדר הצדדים.