1. בפני שתי תביעות שאוחדו. התביעה הראשונה הוגשה על ידי עיריית אשקלון (להלן: "העירייה") כנגד ציון ארביב (להלן: "ארביב") לסילוק יד ממקרקעין ותשלום דמי שימוש ראויים בסך של 241,704 ₪. המקרקעין הם חלקה 16 (מגרש 25 א') בגוש 2519 (להלן: "המגרש"). העירייה רכשה את המקרקעין ביום 22/11/04 (רכישה כפויה) ממדינת ישראל. ההפקעה הייתה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. ההפקעה פורסמה למתן תוקף ביום 30/5/00 (י"פ 4885 עמ' 3628). על פי תכנית המתאר המקומית מס' 10/120/03/4 שפורסמה בי"פ 2625 מיום 8/5/1980 המגרש יועד לדרך ציבורית. הנתבע אינו חולק על כך כי הוא מחזיק במגרש. לטענתו ההחזקה הייתה באישור הרשויות והוא עשה בו שימוש והשקיע בו השקעות ואף הוא השביח את המגרש (סעיף 2 לתביעה של ארביב).

בכתב ההגנה שהגיש ארביב בתביעת העירייה, הוא עתר לדחות את התביעה ולחלופין להשיב לו את דמי הפיתוח שהוא שילם במטרה לרכוש את הזכויות במגרש.

עד לתום שמיעת התיק המעמד התכנוני של המגרש לא השתנה. בהתייחס לתביעת הפינוי – התביעה מתקבלת. הרקע להחזקת הנתבע את המגרש אינו משנה את התוצאה לגבי הפינוי לנוכח היעוד של המקרקעין והיותם מופקעים והם שטח ציבורי שהוא דרך [רע"פ 6039/15 בילויים אילת בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת (8/9/15)(להלן: "עניין- בילויים אילת")].

ת.א. 61437-12-12 - הרקע לסכסוך ותביעת העירייה

סילוק יד

2. אקדים, לפני הפירוט, כי בהיבט התביעה של ארביב, והתביעה הכלכלית של עיריית אשקלון, הנתון כי המגרש הוא על פי היעוד שלו היה "דרך ציבורית" משנת 1980 לא השתנה מראשית הפריסה ההיסטורית שעליה מתבסס בעיקר ארביב. השינויים שחלו בתקופה הרלבנטית למחלוקת בפני הם כי הבעלות במקרקעין עברה מהמדינה, מנהל מקרקעי ישראל, ממ"י, לעיריית אשקלון כרכישה כפויה אך לא היה שינוי ביעוד.

במהלך שמיעת התיק נעשה ניסיון להגיע להסכמות שתוכנן סותר את היעוד של המגרש, ללא הצלחה. על אף זאת עמד ארביב על טענותיו כי העולה מתוך הרקע ההיסטורי נותן לו זכויות משפטיות שהוא לא היה יכול לרכוש בשום שלב. אולם, כפי שהסריקה ההיסטורית מצביעה היה עידוד של ממ"י באגף אחד שסתר עמדה של אגף אחר בממ"י ובמשרד התעשייה (היום משרד הכלכלה) לתת לארביב את הזכויות האמורות. להתעלמות מהליכי התכנון אתייחס בהמשך בקצרה.

המגרש צמוד למגרשים בבעלות ארביב. לטענת ארביב מדובר היה בשטח שהיה מוזנח וללא טיפול ומפגע ולכן הוא החל בהשקעות בו של ניקוי ופינוי. בהמשך השטח גודר על ידו ושימש לו כמקום אחסון. מצב שקיים עד היום.

ביום 14/7/87 פנה ארביב יחד עם עמוס ארביב, לראש עיריית אשקלון, בהמשך לישיבת ועדה בנין ערים מיום 24/5/87, לקבל המלצתו לרכישת המגרש. הוא מציין כי המציאות היא "חריגות בניה שנוצרו בשטח בעקבות טעויות של גורמים מוסמכים שאינם תלויים בנו". הגישה החיובית קיבלה ביטוי בתכתובת פנימית במחלקת בינוי ופיתוח בעיריית אשקלון (מכתב מיום 4/5/98 – מוצג ג' למוצגי ארביב). בהתייחס למגרש, הייתה ישיבה ביום 1/8/89, במשרד מהנדס העיר בעיריית אשקלון, ובין היתר צוין כי "עקרונית אין התנגדות למהנדס העיר של קטע של ש.צ.פ הגובל עם מגרש מס' 24 ארביב יוכל לרכוש אותו ולסלול אותו ולסלול את שטחו עם אספלט עבור חניה נוספת". (מוצג ד' למוצגי ארביב).

בשנת 1994, הגיש ארביב לוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשקלון, תכנית לתיקון תכנית המתאר הקיימת בהתייחס למגר, מעבר להפיכת יעוד המגרש מדרך ציבורית לחניה ציבורית. בהמשך היה לו סיוע של קידום ממשלתי שהיה לעודד יזמים באזורי תעשיה ומלאכה בפריפריה (אזורי עדיפות) להקים מפעל שתחום עיסוקו תעשיה או מלאכה. אז פנה נציג החכ"ל, אז זרוע של משרד הכלכלה, חיים טורג'מן, לוועדה המוסכמת בממ"י שתמליץ על הקצאת המגרש לארביב.

התוכנית שארביב הגיש לוועדה המקומית נועדה לעשות שינויים במגרש ובמגרשים סמוכים וכללה גם הוספת יעודים, מתעשייה בלבד לתעשייה ומסחר וגם שינוי ייעודי המגרש. הבקשה של ארביב לשינוי תכנית המתאר נעשתה מלכתחילה ללא תיאום ואישור הבעלים (רמ"י). התוכנית של ארביב חייבה גם את האישור של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה.

התהליכים של קידום המלצת חכ"ל לממ"י להקצות את המגרש לארביב ותיקון תכנית המתאר לא היו מסוכרנים. הועדה המוסכמת בממ"י החליטה להקצות את המגרש לארביב ללא מכרז על פי הנוהל, בהתעלם מכך שמדובר היה עדין במגרש שייעודו היה "דרך". תוצאות המלצת הועדה המוסמכת של ממ"י בשנת 1996 הייתה להפנות את ארביב לחכ"ל כדי לשלם את הוצאות הפיתוח (נספח ב' לכתב ההגנה של ארביב, מיום 22/1/97). תשלום שבוצע כמפורט להלן.

3. סדר הדברים במסלול של הועדה המקומית לתכנון ולבניה היה שביום 27/2/94 דנה הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתוכנית שהגיש ארביב שתוכנה: "יצירת מסגרת תכנונית להסדרת המצב הקיים ע"י שינויים בייעודי קרקע ובהנחיות בניה". הועדה המקומית הליטה להמליץ עליה בחיוב והיא נשלחה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום.

בטרם דיון בתוכנית, שלחה ראש צוות תכנון של לשכת התכנון המחוזית במשרד הפנים, למהנדס עיריית אשקלון שורה של תיקונים (מכתב מיום 1/5/95 מוצג 7 למוצגי העירייה והועדה המקומית לתכנון ולבניה).

ממ"י, כבעלים, השיבה את התוכניות ללא חתימה והתנתה את חתימתה בהסדרת העניין העסקי (מוצג 8 למוצגי העירייה). העירייה פנתה לממ"י ביום 17/10/95 על מנת שתחתום על בקשה לשינוי התוכנית כדי לקדם את הדיון בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במקביל לעמידה בתנאי ממ"י בסוגיה העסקית.

כל הניסיונות של ארביב לעמוד בדרישות של ממ"י והועדה המחוזית לתכנון ולבניה לא צלחו לגבי התוכנית הראשונה. ארביב פנה לאפיק אחר של הקצאת המגרש דרך הנוהל, באמצעות משרד התעשייה, ביום 2/7/95, והתקדם לאחר תשלום דמי הפיתוח לחכ"ל. ביום 26/11/97 נחתם חוזה הרשאה לתכנון בינו לבין ממ"י כאשר פרק הזמן לתכנון עמד על שנה, עד ליום 13/8/98 (מוצג 12 למוצגי העירייה). לפי אישור משרד התעשייה במסלול הקצאת המגרש, המטרה הייתה: "בניה להרחבת מפעל למוצרי ברזל ונחושת" (מוצג 10 למוצגי העירייה, שהוא מכתב הועדה מיום 23/3/97 בהתייחס לישיבה מיום 2/7/95 שדנה בבקשת ארביב).

בחודש פברואר 1998 נשלחה תזכורת מהועדה המחוזית לתכנון ולבניה להשלמות למהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבניה בהתייחס לתוכנית המקורית של ארביב.

4. ארביב לא הצליח לעבור את מסוכות בהתייחס לתוכנית שהוא הגיש בשנת 1994 שהייתה מבחינתו ברת מענה כלכלי. הוא גם לא הצליח לעשות כן באמצעות חוזה ההרשאה, בגלל הדרישות שהוצגו לו, ע"י ממ"י, שהפכו את המיזם ללא כדאי. אז הוא הגיש תכנית שונה, שתוכנה אינו עולה בקנה אחד עם חוזה הרשאה לתכנון כי תוכנה היה הפיכת המגרש לחנייה ציבורית (מוצג נ/1). תכנית זו כנראה לא קודמה. תוקף חוזה ההרשאה פג ולא הוארך. ארביב לא ביקש חזרה את דמי הפיתוח שהוא שילם.

להשלמה, הבעלים, עד שנת 2004, לא נקטו כל הליך של סילוק יד נגד ארביב. לטענת ארביב העירייה גבתה ממנו ארנונה על המגרש. על כך לא הוגשו ראיות. אין מחלוקת שמשנת 2004 העירייה לא הגישה כנגד אביב תביעה לסילוק יד. מטעמים של "תקלה משרדית" הגישה ממ"י כנגד ארביב תביעה לסילוק יד, שנמחקה בהעדר יריבות (ת"א 113/07 ביהמ"ש השלום באשקלון, מוצג יז' למוצגי ארביב).

ארביב תרגם את המסכת ההיסטורית כתמיכה בעמדתו כי לא בכדי במשך שנים רבות לא הוגשו כנגדו תביעות לסילוק יד ואף בשלבי ניהול התיק הזה המגמות משנת 1988 – 1989 נותרו בעינם. לטענתו עדיין היה רצון לאפשר לו לרכוש את המגרש. כאמור לעיל, לא מצאתי בתשתית הראייתית והמצב המשפטי של המגרש כדי לקבל את עמדתו. מכאן אפנה למחלוקת הכלכלית.

תביעת העיריה לדמי שימוש

5. לטענת העירייה ארביב מחזיק במגרש ומקיים שם מחסן לגרוטאות מתכת ושלדי מכוניות. על אף החזקת המקרקעין והשימוש בהם הוא אינו משלם דבר לעירייה, אך הוא מפיק מהם טובות הנאה ולכן ראוי שישלם עליהם דמי שימוש. דמי השימוש חושבו לפי הסכום של דמי שכירות שניתן היה לקבל אילו הושכרו המקרקעין. הסכום שנתבע הוא על פי חוות דעת שמאית, של השמאי יעקב בן דוד. החישוב בוצע לפי הסך של 31,200 ₪ לשנה, לפני שיערוך, לשנים 2006-2008 וסך של 38,400 ₪ לשנה, לפני שיערוך, לשנים 2009-2011.

הצדדים אינם חולקים כי בכל התקופה נשוא התביעה לדמי שימוש, המגרש מיועד לדרך, קרי מדובר בש.צ.פ.

תביעת העירייה לדמי שימוש מתבססת על חוות דעת שמאי. ארביב לא הגיש חוות דעת נגדית בהתייחס לשמאית זו. הוא הגיש שמאות לשווי המגרש.

החישוב בוצע על יסוד השימוש בפועל שעושה ארביב במגרש שהוא אחסנה פתוחה של גרוטאות מתכת ושלדי מכוניות. על עובדה זו אין מחלוקת. השמאי מטעמו של ארביב לקח את הנתון שאינו במחלוקת כי יעוד המגרש הוא: "דרך" ללא זכויות בניה. שמאי העירייה נסמך על התוכנית משנת 1980 שיעוד המגרש הוא ל"דרך מוצעת".

שני השמאים אינם מציינים כי הקרקע מופקעת.

שמאי ארביב העריך את המגרש לצורכי מכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון – הערכה שאינה רלבנטית לגבי המגרש בהיותו מופקע ואין בחוות הדעת התייחסות לשמאות של העירייה לגבי דמי השכירות.

חוות הדעת הוכנה עבור ארביב בשנת 2008 כדי להוות התייחסות לסכום דמי הפיתוח שהוא שילם (סעיף 32 לכתב ההגנה). בכתב התביעה של ארביב יש התייחסות עקיפה לגבי המדדים להשוואה בהתייחס לשמאות העירייה. הוא מפרט שבתהליך הניסיון שלו לשנות את תכנית המתאר למגרש, התברר לו שעמדת ממ"י היא שהמקרקעין הסמוכים מיועדים רק לתעשייה וממ"י מתנגדים לשינוי יעוד למסחר (סעיף 23 לכתב התביעה של ארביב).

שמאי העירייה העריך את דמי השימוש/שכירות לפי הסכום שהמחזיק היה משלם לבעלים, אילו השימוש היה מותר. השמאי פירט כי בהעדר עסקאות להשוואה הוא לקח בחשבון כי המגרש מצוי באזור תעשייה – ובכך יש התאמה לידע של ארביב כאמור לעיל. הובא בחשבון שטח המגרש, השימוש בפועל, הסמיכות לאזור מסחר ומלאכה והשוק. בחוות הדעת אין פירוט של עסקאות להשוואה, ונלקח בחשבון נתון שאינו רלבנטי של הקרבה למסחר ומלאכה. כי עמדת הבעלים, לפני ההפקעה, הייתה שהאזור הסמוך הוא לתעשייה בלבד.

בחקירתו הנגדית הסכים שמאי העירייה, יעקב בן דוד, כי העירייה לא הייתה יכולה להשכיר את המגרש שכן השימוש היחיד בו הוא "דרך" (עמ' 57 ו- 60 לפרוטוקול). יחד עם זאת, ארביב חסך דמי שימוש.

6. לעניין דמי השימוש בתביעה מפולש התייחס ביהמ"ש. כומת הנזק שנגרם לבעלי המקרקעין מפלישה, בכך שנמנע מהם להרוויח מהמקרקעין ע"פ דיני עשיית העושר. עשיית העושר של הפולש היא דמי השכירות שהפולש לא שילם ואשר הוא היה משלם אילו הוא שכר את המקרקעין בדרך המלך [ע"א 891/95 זידאני נ' אבו - אחמד, פ"ד נג(4) 769 (1999)].

על פני הדברים ארביב התעשר, ע"י האחסון במגרש במקום לשלם דמי שכירות על אחסון. זכות העירייה לפיצוי קמה ע"פ סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979. העובדה שלעירייה לא היה חסרון כיס אינה מעלה או מורידה (סעיף 1(ב) לחוק). בסעיף 2 לחוק נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחבת ההשבה, כולה או מקצתה, "אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה" או שיש נסיבות אחרות שעושות את ההשבה לבלתי צודקת (סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט).

7. לטענת ארביב במשך שנים לא מבוטלות, כולל בשנים הרלבנטיות, היה עידוד לשינוי התב"ע.

ארביב מתייחס גם לתכתובת פנימית שענייה הסרת קו ביוב מהמגרש, מהשנים 2005-2006 (מוצג יח' למוצגי ארביב). תביעת העירייה היא לחייב משנת 2006. התכנית לשינוי תב"ע גוועה עוד לפני שנת 2000 אך ללא ספק היא חדלה להיות אפשרית, בשנת 2000, עם פרסום ההפקעה.

אבל העולה מכתב התביעה של ממ"י הוא כי עמדת המדינה היא שחוזה הרשאה לתכנון אינו מקנה זכות חזקה במקרקעין. לכן עם קבלת התביעה הדבר יודע לארביב. עוד עולה מכתב התביעה (מוצג 14 למוצגי העירייה) כי המגרש הושכר ע"י ארביב לנתבעים 3-4. לפחות ממועד מסירת כתב התביעה, ובהעדר ראיות, אניח כי מ- 1/1/08 ארביב ידע שאין הוא מחזיק במגרש ברשות של הטוען לבעלות , גם אם ארביב לא ידע על ההפקעה.

על כן אני מקבלת את מועד 1/1/08 כתחילת החיוב בדמי שימוש. בהעדר חוות דעת נגדית אני מקבל את חוות דעת שמאי העירייה על יסוד הקביעה של דמי השכירות שארביב היה משלם אילו הוא שכר מגרש בסמיכות. החוב לשנים 2008-2010, עומד על סך של: 160,152 ₪ נכון ליום 3/12/12. לפיכך התביעה של העירייה מתקבל חלקית.

מכאן אפנה לתביעות הכספיות של ארביב.

ת.א. 16191-04-14 - תביעת ארביב

השבת דמי פיתוח מהנתבעת מס' 3

8. בכתב התביעה עתר ארביב כנגד הנתבעת מס' 3 להשיב לו את דמי הפיתוח שהוא שילם עבור המגרש. ההשבה נתבעה בסכום משוערך. עמדת הנתבעת מס' 3 היא כי ארביב זכאי רק להשבת הקרן. התשלום בוצע ביום 10/4/97 בפריסה של 5 תשלומים.

בפועל הסכום שנגבה היה שגוי כי הוא חושב על שטח יותר גדול מהקיים וביום 25/8/97 בוצעה התחשבנות חוזרת והסכום הוקטן ל- 132,024 ₪ (סעיף 8 לסיכומי באת כוח הנתבעת מס' 3, עו"ד אורטל חמדני ). לטענת החכ"ל, התשלום עבור דמי הפיתוח וההשבה במקרה של ביטול ההקצאה נעשים עפ"י נהלי משרד התעשייה שעותק מהם צורף לתצהירי החכ"ל. לפי סעיף 7 לנהל, במקום שהיזם מבטל את בקשת ההקצאה, לפני חתימת הסכם פיתוח עם ממ"י – ההשבה תהא משוערכת לפי תוספת הצמדה בלבד על הקרן פחות דמי טיפול.

ארביב עתר להשבה רק בעת הגשת התביעה הנוכחית נגד החכ"ל. כן נטען, ע"י באת כוח הנתבעת מס' 3, כי ארביב טוען טענות סותרות. הוא עתר לא לפנות אותו אך כן להשיב לו את דמי הפיתוח. כן נטען כי הוצאות הפיתוח הם פיקדון לפרק הזמן שארביב ניסה את מזלו לשנות את יעוד המגרש. התהליך התפרס על מספר לא מבוטל של שנים עד שהוא נזנח. כמו כן ההרשאה עצמה פקעה ביום 13/8/98 ולא הוארכה. ארביב לא עתר להשבה במשך כל השנים מטעמיו. החכ"ל אפוא עתר כי ההשבה תהיה משוערכת בתוספת הצמדה בלבד, מיום פסק הדין, בכפוף לקביעה לעניין זכויות ארביב במגרש. נטען כי זו גם עמדת ארביב. קרי, שהתביעה להשבה תלויית תנאי של אופן ההכרעה בתביעת הפינוי והטענה שלו כי הרשאת התכנון עדין בתוקף. לחלופין הועלתה טענת התיישנות.

9. בסיכומיו טען ב"כ ארביב, עו"ד קובי רוזנברג, כי העדר ההשבה של כספי הפיתוח תומך בטענת ארביב כי הן העירייה והן חכ"ל מכירות ומסכימות שלארביב יש עדין זכויות במגרש וששולמה עליהם תמורה. נטען כי גם יש לסווג את זכותו כבלתי הדירה (סעיף 28 לסיכומיו). טיעון זה מתעלם לחלוטין מההפקעה בשנת 2004 שמשמעה בשכל מקרה החזקה עוברת לעירייה והבעלים זכאי לפיצוי.

גם ארביב אינו טוען לזכות בעלות. הטיעון האמור של בא כוח ארביב, עו"ד קובי רוזנברג, גם מתעלם מהעובדות ומהודיית ארביב, במבוא לתוכנית שלו לשינוי התב"ע. היא הוגשה בהמשך לתוכנית המקורית שהמטרה היא, בתיאום עם העירייה, להפוך את היעוד "מדרך" ל"חניה ציבורית" שתמנה עם מניין החניות הנדרשות עבור מגרשים של מבקש (מוצג נ/1). כלומר המגרש לא נועד לשימוש בלעדי של ארביב.

אין מחלוקת כי כל עוד המגרש היה בבעלות ממ"י המדינה, ניתן לארביב לקדם את התוכנית. אך הקידום עצמו נזנח במהלך שנת 1998 כעולה מאי המצאת תשרטים ותקנונים מתוקנים לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (סעיף 27 לתצהירו של משה פוקס מטעם העירייה). עפ"י גרסת ארביב, התברר לו, לאחר החתימה על הסכם ההרשאה, שהמגרש קטן מכפי שצוין במכתב של משרד התעשייה ובהמשך הוא למד שממ"י לא תאשר את התוכנית כי הייעוד הוא רק לתעשייה ולא משולב גם עם מסחר (סעיפים 33-35 לסיכומי בא כוחו). נטען כי הן העירייה, הועדה המקומית לתכנון ולבניה, החכ"ל וממ"י פעלו להכשיל את קבלת המגרש לבעלותו (סעיף 39 לסיכומי עו"ד רוזנברג).

התכנון המקורי שהוגשה בשנת 1994 היה של שינויים כדי: "להתגבר על הפערים בין התוכנית

בתוקף למצב הקיים בשטח" והוא כלל את אותו שילוב של תעשיה ומסחר (מוצג 4 למוצגי

העירייה). זו התוכנית שממ"י לא הסכימה לה. ארביב גם טען לאי הכרת הנוהל של משרד

התעשייה. הוא גם לא ביטל את בקשת ההקצאה. לטענת עו"ד רוזנברג הנוהל חל על העותרים לבטל הקצאת מגרש. זאת ועוד ארביב טען כי החכ"ל גם לא קיימה את ההתחייבות שלה לבצע את הפיתוח. נטען כי השבה לפי הנוהל מהווה עשיית עושר ולא במשפט ואינו צודק.

בסיכומיו התייחס עו"ד רוזנברג להסכם פשרה שהושג בעת ניהול המשפט וצירף עותק ממנו. הוא גם נסמך על הסכום שהוסכם. הסדר הפשרה שלא צלח נועד למעשה להמשיך את ההליך המקורי. כי ההסכם ניתב את סכום ההשבה לעירייה. כן נטען כנגד יישום הנוהל הממשלתי כאשר הכספים שולמו לחכ"ל שהיא תאגיד עצמאי. הטיעון האחרון נסמך על נקודת המוצא שהחכ"ל היא הזרועה של העירייה. אבל החכ"ל פעל עפ"י דרישת בעלי המקרקעין, קרי ממ"י בתיאום עם הגורם היוזם שהיה משרד התעשייה.

הנוהל של משרד התעשייה – סוגיית שיערוך דמי הפיתוח

10. הנוהל, מוצג ג2 למוצגי חכ"ל, מתייחס לנסיבות של המלצת משרד התעשייה לממ"י להקצאת קרקע ללא מכרז "לתעשייה ומלאכה ולהקמת מבני תעשיה להשכרה באזורי פיתוח" (סעיף 1 (א) לנוהל). החוזה שנחתם בין ממ"י לבין ארביב, בשנת 1997, לא היה חוזה הקצאת מגרש

אלא חוזה להרשאה לתכנון (חוזה מיום 26/11/97 – מוצג ד' למוצגי ארביב). ארביב שילם את

הסכום לדרישת החכ"ל, מיום 9/2/97 בהמשך להמלצת משרד התעשייה.

עפ"י סעיף 5 לתצהירו של חיים טורג'מן מטעם חכ"ל החליטה הועדה המוסמכת בממ"י , בשנת 1996, להמליץ על הקצאת מגרש 25א'. כן הוסכם שישולמו דמי פיתוח לחכ"ל. כעולה מפרוטוקול שצורף (נספח 2 למוצגי החכ"ל) ההתייחסות היא למגרש 22 שמימוש העסקה לגביו עוכב בגלל הפלישה של היזמים למגרש 25א'. הוחלט כי ההמלצה לגבי מגרש 22 תחודש וכן "כמו כן ממליצה להקצות מגרש 25א' בגוש 1,215 (השגיאות הן במקור – מ'ו') בגודל של כ- 1.7 דונם לבניית 700 מ"ר, לגבי מגרש 25 א' ישולמו הוצ' פיתוח לגורם המפתח, החברה הכלכלית לאשקלון"

ניתן רק לתמוהה! בשלב זה הסיכוי להמיר את יעוד המגרש היה רחוק לנוכח דרישות ממ"י בשנת 1995. יפים כאן דברי כב' הנשיא יוסף אלון:

"מצב דברים זה על פניו כמוהו כאנרכיה, כאוס ופריקת כל עול ורסן תכנוני, חוקי או משפטי".

[עפ"א 6210-06-15 מדינת ישראל נ' בילויים אילת 2012 בע"מ (28/7/15 )].

החלטה זו והחלטה נוספת מאוחרת לה, באותה סוגיה ואותם צדדים נבחנו ע"י ביהמ"ש העליון (עניין- בילויים אילת). גם אם היה הגיון כלכלי ומסחרי בהיבט התכנון המקומי, לשינוי, הצפי הוא שבממ"י לא תהיה המלצה על עסקה, ללא מכרז, לצורכי בניה, לקרקע שהיעוד התכנוני שלה הוא "דרך". על פי המלצה זו גבתה החכ"ל במקום דמי פיתוח, עפ"י הנוהל, שלא חל כי הנוהל חל במקום שבידי ממ"י להקצות את הקרקע לבניה (סעיף 5(ו) לנוהל). לגבי המגרש, הסיכוי להקצאתו תוך 4 חודשים (סעיף 5(ז) לנוהל) לא היה ריאלי. בין היתר בגלל התנגדות ממ"י.

מכל הטעמים לעיל אני דוחה את הפעלת הנוהל לגבי שיערוך ההשבה של דמי הפיתוח.

11. לטענת החכ"ל גם ארביב לא דרש חזרה את כספו. טענה זו נכונה. היא אושרה בחקירה נגדית וגם בסיכומי ב"כ ארביב, עו"ד קובי רוזנברג. התביעה להשבה היא פועל יוצא של ההכרעה הסופית בזכויותיו של אביב במגרש (סעיפים 9-10 לסיכומי עו"ד אורטל חמדני). הטיעון של ארביב מדוע הוא סבר שיש לו זכויות במגרש הוצגו על ידי בא כוחו. טיעון שסיכוייו, כעולה מהתשתית הראייתית, עמד כחלופה אפשרית, לכאורה, כל עוד המגרש היה בבעלות רמ"י. סיכוי זה חדל עם העברת הבעלות כרכישה כפויה לעירייה בשנת 2004. מאותו מועד חלות הוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) והפיצוי על פניו כנראה שולם לבעלים, ממ"י.

על כן משנת 2004 למחלוקת על גורל המגרש לא היה סיכוי. אני סבורה שממועד זה היה על חכ"ל להשיב לארביב את דמי הפיתוח ויש מקום לשערוך מלא מאז ועד היום.

לפי התחשיב של חכ"ל שילם ארביב סך הכול (קרן) 134,213 ₪ לאחר תיקון סכום החיוב עם הקטנת החיוב. אני מקבלת את עמדת החכ"ל כי הריבית שנגבתה באותה עת נגבתה על פריסת התשלומים ע"י ארביב על פני 4 חודשים מאפריל ועד אוגוסט 1997.

לפיכך, לפי שיטת החכ"ל ,הסכום ששולם ישוערך לפי הפרשי הצמדה עד ליום 24/11/04 ומיום זה, לפי הפרשי הצמדה וריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 עד ליום הגשת התביעה.

אופן ביצוע החישוב הוא הבא:

סך של 40,568 ₪ שולם ביום 10/4/97 – 50,426.86 ₪.

סך של 40,568 ₪ שולם ביום 10/5/97 – 49,945.95 ₪.

סך של 40,568 ₪ שולם ביום 10/6/97 – 49,574.48 ₪.

סך של 12,509 ₪ שולם ביום 10/8/97 = 15,052.04 ₪.

סך הכול: 165,999.33 ₪ נכון ליום 24/11/04.

הסכום משוערך ליום הגשת התביעה, 24/4/14 : סך של 256,658.61 ₪.

תביעה של ארביב נגד כל הנתבעות לפיצוי בגין עגמת נפש ובגין הוצאות

ארביב תובע מהנתבעות פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין עגמת נפש. תביעה זו אני דוחה. התהליך שהחל בו ארביב בשנת 1987 מקורו בתפיסת קרקע ציבורית והמשכו הניסיון להכשירו . לא מצאתי לפצות אותו על כישלונו. זאת מבלי להתעלם מהתנהלות הצדדים שכנגד, הרשות המקומית על שני כובעיה, משרד התעשייה וממ"י, כמפורט באריכות לעיל, שהייתה מתמיהה ומצערת בלשון המעטה.

בנוסף ארביב תובע הוצאות בעין מעבר להשבת דמי הפיתוח עבור העלויות הבאות:

• ניקיון המגרש.
• סלילת אספלט.
• הקמת גדר ושערים.
• תשלומים לבעלי המקצוע בהקשר לעלויות לשינוי תכנית המתאר.

אני דוחה את הדרישה לפיצוי עלויות שהיוזמה שלהם הייתה רק של ארביב ונועדה רק לשרת אותו כפולש: סלילת אספלט, הקמת גדר ושערים. כך גם העלויות לשינוי תכנית המתאר מהטעמים במבוא בפתיחה לתוכנית שהוגשה בשמו בשנת 1994.

באשר לניקיון המגרש – הסכום הוא עבור ניקוי, פינוי זבל, יישור, ומילוי בכורכר. עיקר הסכום היה למטרות של ארביב. מאידך, הניקוי שירת גם את הסביבה לנוכח המפגע במגרש מוזנח בסמוך למגרשים של אחרים. אולם, בעת הביצוע המגרש היה בבעלות ממ"י, והיריב היה ממ"י. לא מי מהנתבעות. מעבר לנדרש התביעה התיישנה (חשבונית מיום 19/5/92).

סוף דבר

12.א. התביעה בת.א. 61437-12-12 מתקבלת כאמור לעיל. הנתבע ישלם לתובעת סך של 160,152 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3/12/12. תוך 45 יום הנתבע יסלק את ידו מהמגרש ויחזיר אותו לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

המגרש: חלקה 16 גוש 2519 (מגרש 25א').

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט לפי שומה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. התביעה בת.א. 16191-04-14 כנגד נתבעת 3 מתקבלת. הנתבעת מס' 3 תשלם לתובע סך של 256,658.61 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 24/4/14 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן הנתבעת מס' 3 תשלם לתובע הוצאות משפט לפי שומה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא הפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התביעה נגד הנתבעות 1-2 נדחית.

מאחר ושתיהן יוצגו ע"י אותו משרד עו"ד שגם ייצג את התובעת בת.א. 61437-12-12, יכלול שכ"ט שנפסק בתיק האמור לטובת הנתבעת מס' 1 גם את שכ"ט עו"ד בתיק זה. לקחתי בחשבון כי על פי התשתית הראייתית הנתבעות 1-2 עודדו את התובע, יוסף ארביב, בקידום תכניות של שינוי יעוד הקרקע על פני שנים מבלי לתאם זאת מראש עם בעלת הקרקע ובהתעלם מהיעוד התכנוני.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, י"ב חשוון תשע"ח, 01 נובמבר 2017 01 נובמבר 2017העדר הצדדים.